אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק טו · הלכה לב

הלכה ל

לפיכך אם היה כחוש כו' כאחד מששים קולף ואוכל כו'.
לפי דעת רבינו הוא דאף אם הוא דבר המפעפע בטל בששים. והנה בספר בדק הבית לרא"ה (בדף צ"ה) אחרי שהאריך דהא דמפעפע הוא דוקא ע"י האור כתב. וכן מה שכתב המחבר דמשערין ששים אינו נכון שאף לקדירה לא אמרו אלא בניער וכיסה שמתפשט האיסור בכל הקדירה קו"ח בצלי ומליחה שאין ראוי לומר בהן ששים עכ"ל וכתב ע"ז במשמרת הבית, וטעותא רבתי היא וכותב שלא בהשגחה וכי אילו צלה בשר נבילה שמן עם חתיכה של שחוטה לא יאסור כולה אם אין בחתיכת השחוטה ששים ולא נאסור אותה אלא כדי קליפה או כדי נטילה, הא ודאי בוכרא, דהא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו כו' ואוקימנא משום דמפעפע כו' ואלו דברים ברורים נודעים לכל מי שיודע בהלכות או"ה בין ימינו לשמאלו. עוד כתב הבדה"ב שם ז"ל, אבל מה שהביא המחבר ראיה לפ"ז כו' ההוא כזית דתרבא דנפל לדיקולא כו' דאלמא אי לאו דאפילו איסורא נמי בלע כו' וזו בשגגה כו' ואין שיעור ששים לבטל איסור אלא כשהוא בקדירה ולא בצלי ולא במליחה שהרי קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור והנך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו כו', ובמשמרת הבית צעק מרורות דהא דקולף הוא דוקא בכחוש הא בשמן מפעפע יעו"ש בכל דבריו הארוכים:
אולם רבינו אהרן הלוי פירש כוונתו, וז"ל בדף קי"א: וכל דבריו אלו בשגגה כי כל דבר שבא לכלל שיעור ששים אינו צריך נטילת מקום ולא קליפה כלל שהוא בטל במנין זה שאין דין ששים אלא במה שנבלל בהשויה ושוב אין בו דין קליפה ונטילה וההיא דנטף מרוטבו ההוא בצלי דלית ביה דין ששים כלל עכ"ל. וגם בזה צעק במשמרת, נסתרה דרכו מהו זה שאין דין ששים בצליה, אם נתכוין לומר שהצלי אף במפעפע א"צ אלא נטילת מקום כו' הלא גדי שצלאו בחלבו תיובתיה דאסור לאכול אף מריש אזנו יעו"ש, אבל בדיבור הסמוך פירש טעמו מבורר, ז"ל, ואילו בדבר המפעפע כגון חלב שמן לית ביה דין קליפה ולא נטילה אלא הרי הוא כולו אסור ואין משערין בששים כו' אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשויה כלל אלא כל היכי דיש בו דין מפעפע אין משערין בו ששים כלל כו', הרי נתגלה טעמו של הרא"ה שכוון בכל המקומות שזכרנו לחידוש זה, ודעתו דרק בקדירה נבלל בהשויה גמורה בכל חלקי ההיתר בשוה ולכך בטל בששים, אבל בצלי ומליחה אין דין ששים דאינו מתפשט האיסור בשוה אל חלקי ההיתר ולכך באינו שמן אוסר כדי קליפה וכדי נטילה שסמוך לאיסור מתפשט לא יותר, ובשמן שמפעפע ע"י האור [לא במליחה] אינו מפעפע בשוה, ואפשר שפעפע במקום אחד ונתן טעם, ובמקום אחד לא פעפע ולא נתן טעם, כי הפעפוע אינו הולך ע"צ החלוקה המסודרת, רק האש נשאו הלאה למקום אחד ולמקום שני לא, א"כ מש"כ (בדף צ"ה) קו"ח בצלי ומליחה שאין ראוי לומר בהם ששים, היינו שאף אם יש ששים בכל החתיכות נגדן ג"כ לא בטלו, וכן מ"ש שם ע"ב שהרי קולף ואוכל עד שמגיע כו' והיך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו, ג"כ כוונתו שרק בקליפה, א"כ בשמן אין הפעפוע מערבבו בשוה ומה יועיל לבטלו מה שלא נתערב עמו, ומ"ש (בדף קי"א) ההוא בצלי שאין בה דין ששים כלל, כוונתו דששים לא מהני לבטולי ואילו היה מועיל ביטול בששים הרי ע"כ מתפשט בשוה ע"י הצלי, א"כ לא היה צריך נטילת מקום ולא קליפה, דלא כהרשב"א שמצריך ג"כ דין נטילה וקליפה אעפ"י שבטל בששים לדידיה היכי שמפעפע עי"ש:
ונפלאתי על רבינו הרא"ה הא מין במינו אף אם הוא מפעפע במקום אחד ונתן בו טעם, כיון שאין בו בכדי נתינת טעם בכל החתיכה, היינו שהוא יתר מששים אף שאפשר שבמקום אחד נתפשט ובמקום אחד לא, מ"מ כיון שאין מורגש הטעם שהוא מין במינו ואינו יודע לאיזה מקום נתפשט ונתפעפע א"כ כולן מצטרפות לבטל אף מקום שלא נתפעפע, וכמו דקיי"ל שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפות כולן לבטל וא"כ בדבר שמן המפעפע יש דין ששים במין במינו, ואיך כתב רבינו שאין דין ששים בצלי כלל, ובפרט דעיקר שמועה דגדי שצלאו בחלבו משמע מדברי רבוותא דהוי מין במינו דטעמא חדא הוי, וכן כתב בתורת הבית (דף צ"ד) שהקשה דאם איתא כפירוש רבינו משה דכוונת הגמרא כחוש הוי היינו דהיה ששים בגדי נגד החלב, דכולי שמועה מורה דשמואל מודה בה, והא לשמואל דסבר דמין במינו לא בטלה א"כ החלב לא בטלה בבשר הגדי דהוי מין במינו עכ"ל, וכן גרסי הקדמונים מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנוניתו של גיד בששים ודלא כמוש"כ בשו"ע סימן צ"ח ועיין ביאורי הגר"א ויעוין בשו"ת חכמי צרפת ולותיר סימן ע"ג שרש"י נסתפק בזה [ומזבחים (דף ק"י) דאמר המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב משום דמב"מ לא חייץ אין ראיה, דהתם אימורים תני ואיכא יותרת הכבד ושתי כליות דהוי בשר והוי מין במינו ודוק]:
אך ראיתי ואורו עיני, כי ז"ל רבינו אהרן בשער השני ספק התערובות (דף קי"ד), אבל מש"כ במטבע הקצר שלו בשתי קדירות שנפל איסור באחת מהן שמצטרפין לבטלו זה אינו, שלא נאמר זה הדין בשום דבר שיש בו בנותן טעם או שראוי ליתן טעם אע"ג דלית בה כגון מין במינו, אלא א"כ בשיעור מאה לתרומה ויש ששים בכל אחת ואין ידוע לאיזו נפל האיסור עכ"ל, הרי לטעמו אזיל דכי מצטרפין כל הספיקות לבטלו דוקא במידי דיותר מששים דליכא נותן טעם, הא פחות מששים אע"ג דאינו מורגש הטעם דהוי מין במינו, מ"מ כל שנתערב בכדי נתינת טעם באינו מינו, לא אמרינן דמקום שלא נתערב רק שהוא בספק מצטרף לבטלו ולכן בצלי מין במינו אע"ג דליכא למיקם אטעמא, כיון שהפעפוע אינו מחלק בהשויה ונבלע במקום אחד בכדי נתינת טעם, אע"ג דלא ידעי היכן נתפשט ובכל החתיכה יש ששים אין מצטרפין לבטלו וז"ב בס"ד:
ומה שהשיג עליו במשמרת דאמרוה בירושלמי בהדיא בשתי קופות של חמשים וחמשים דאם א"י לאיזו נפלה רצה להעלות מחצה מזו ומחצה מזו מעלה, אלמא דאף דאין בו ששים ג"כ מצטרפין לבטלו, לאו ראיה מידי, דמאן נימא לן דבדבר שנותן טעם בלח בלח מיירי דילמא בדבר שאינו נבלל ואינו נותן טעם, דאז גם מדרבנן לא בעי ששים במין במינו שכל דבר עומד בפני עצמו ואינו נותן טעם וכן הוא עיקר העלאה לר"י דסבר מין במינו לא בטל בדבר הנבלל ונותן טעם, וע"כ דמיירי בדבר שאינו נבלל ואינו נותן טעם כמוש"פ תוספות ופשוט מאד:
אמנם מה שהוכיח הרשב"א דאע"ג דהוי דבר המפעפע ומתפשט בכולו ובטל בששים כדעתו, ואפ"ה בעי כדי נטילה וע"כ דבשיעור כדי נטילה יש עיקר השומן וכאילו הוא בעין, ויצא לו זה מהא דתנן בפסחים נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, וע"כ משום דרוטב הוא דבר שמן ומפעפע לכן לא סגי בקליפה [וכשיטתו דכל צלי סגי בקליפה] ואף ע"ג דמפעפע ואיכא ששים, בכ"ז כדי נטילה אסור, וכבר צווח ע"ז הרא"ה אם מתפשט בשוה א"כ למה בעי כדי נטילה, ומזה הכריח דכל צלי בעי כדי נטילה, ורבנן בתוספות פרק גה"נ צ"ז ד"ה שאני נדחקו בזה לחלק בין רוטב לשומן יעו"ש, נראה פשוט לדעתי, דהנה הגירסא בפסחים (דף ע"ג) בשלמא לרב דאמר עילאה גבר משו"ה יטול את מקומו דאזל רוטב מרתח ליה לחרס והדר חרס ומרתח לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מיטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר. וקשה דתיפוק לי שרוטב איסור נבלע בהיתר ועמדו ע"ז בתוספות. אמנם מה נעימה השמועה דרוטב הוא דבר שמן ומפעפע בכל הפסח ונבטל בששים ומה שנבלע מתחלה בשיעור כדי נטילה, בזה לא נעשה הפסח איסור אף למ"ד חנ"נ בשארי איסורים, דסופו להתפשט בכל הפסח, וכיון שסופו להתפשט לא אמרינן דנעשה נבילה דאטו טיפה שנפלה על חתיכה אם אין בנותן טעם תיאסר מטעם דבמקום נפילתה נעשה נבילה כמוש"כ ר"ת (בדף ק') ד"ה בשקדם וסלקו, אבל משום צלי מחמת דבר אחר שפיר אמרינן דהא בהרוטב יש חום החרס שהוא צלי מחמת דבר אחר, ובשיעור כדי נטילה עדיין הוא ההתפשטות הראשונה של הרוטב ונטוה מחמת הרוטב, הוא מחמת חום שיש ברוטב מן החרס, הא מה שמתפשט יותר, הלא שם הוא ע"י הפעפוע ושם החום של הפסח בעצמו גובר עליו ומבטלו וכמוש"כ תוספות שם בשם ירושלמי (דף ע"ה) ד"ה וגרפו לענין חום התנור ומחמת הבלוע בטל בששים כדין כל דבר שמן המפעפע ודהוא מטוי מחמת דבר אחר בשיעור שיטול את מקומו סגי כמוש"ב וזה נכון. ופליאה בעיני שיטת הרשב"א דדבר שמן המפעפע מתבטל בששים ואפ"ה בעי כדי נטילה, דא"כ איך יתפרש מה דאמר שם בכיצד צולין סכו בשמן של תרומה כו' אלא לשמואל דאמר תתאה גבר כיון דחם הוא מיבלע בלע אמאי סגי ליה בקליפה ניתסר לגמרי, דילמא מיירי כגון שהיה ששים בפסח נגד השמן שכן דרך הסיכה ונתבטל בס' ואפ"ה קליפה בעי, ולא הו"מ למיפרך רק אמאי סגי בקליפה, הלא בדבר שמן בעי נטילה וכמו ברוטב, ולא מצי פריך דניתסר לגמרי, ומזה מוכח דכ"מ דאיכא ששים לא בעי תו קליפה, או דלא מהני ששים בדבר המפעפע בצלי וכרא"ה וצ"ע:
ולפי מה שבארתי דברי הרא"ה, עדיין אם הוא דבר המפעפע ויש בגדי שצלאו נגד החלב יותר משני פעמים ששים נגד החלב, הלא כשתאמר שפעפע במקום אחד עד שיש בו כדי נותן טעם היינו פחות מששים אף שהוא מינו. הלא הבלוע נחשב כולו איסור, תו צריך להתבטל ברוב מדין יבש ביבש שבטל ברובא, וכאן החתיכה שלא נתפעפע בו הוא רובא נגד החתיכה שנתפעפע בו, אבל זה ביבש וכאן בצלי הלא החתיכה שבלוע מתפשט טעמה אל החתיכה שבצדה הדבוקה עמה ובפרט לשיטת הרא"ה דחתיכה נעשה נבילה ובעיא ששים פעמים ששים ועיין ש"ך סימן ק"ה סק"ל בזה ודוק היטב בכ"ז. ועיין מש"כ לקמן הלכה ל"ב פרק ט"ז בשיטת רבינו:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה