אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק טו · הלכה ל

הלכה כו

ואם היה בשר בחלב כו' אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם כו' ואם אין שם כו' משערים אותו בשיעורו בששים או במאה כו'.
הנך רואה כי אף אם נתערב במין בשאינו מינו אין שיעורין של תרומה וערלה וכלאים בששים, רק כל חד כדינו במאה או במאתים רק באופן שאין ידוע לנו נתינת טעמו, אבל כי בדקו ומצאו שאין בו טעם אז מותר, והטעם דמין במינו במאה או במאתים הוא משום דליכא למיקם אטעמא כלל [ודלא כשיטת רש"י דהיכי דאיתא לאיסור בעיניה אז תמיד בק"א, ובנתינת טעם בלי ממשותו הוא בששים, וכן שיטת תוספות דמקרא דיליף בספרי מקדשו ממנו, במינו מיירי עיין פירושם בחולין (דף צ"ט) ד"ה אין בהן בנו"ט] ומשום זה כתב בהלכה כ"ב מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדירה שהיה בה חלב אליה וגריסין כו' אם היה אחד מששים מותר, שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן במאה כו' וכלאי הכרם כו' לשער אותן במאתים, ואילו לשיטת תוספות הו"ל למימר סלק את מינו ושאינו מינו מבטלו בששים, וכמו שפירשו התוספות בזבחים ע"ג: סד"ה ר"י אומר הך דשני כוסות שמזגן וערבן כו' וכן כתב רבינו ריש פרק, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שעורו בששים או במאה או במאתים כו' הרי דייק מפני שאי אפשר לעמוד על הטעם, לכן בליכא קפילא בשאינו מינו או בנתערב במינו ושא"מ הוא במאה ואחד, וכן כתב רבינו מפורש בפירוש המשנה בע"ז פ"ה, ז"ל, וכשנתערב משאר איסורים מבשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כו' כמו עירוב יין תרומה או ערלה כו' ביין חולין הוא ישוער בשיעורים הנזכרים תרומה כו' במאה כו' יעו"ש שכתב בפי' דכל היכי דליכא למיקם אטעמא דליכא עו"ג או מין במינו הוא בתרומה במאה ובערלה במאתים והביא ראיה כמו שנתבאר בפרק גה"נ מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים כו' יעו"ש באורך גדול שיטתו יוצא מפורש מפיו הקדוש:
אולם לדעתי היא גמרא ערוכה ומפורשת כשיטת רבינו, והוא בע"ז (דף ס"ט) בשמועה דעכברא בשיכרא, נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל כו' רבינא סבר לשעוריה במאה וחד, אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה באחד ומאה, והוא מבהיל מאד לשיטת רש"י ותוספות, דכאן ליכא רק טעמו והוי מין בשאינו מינו ואיפה שנינו בתרומה שעור אחד ומאה, והן דהתוספות הרגישו במקצת ואזדו בשיטת רש"י דבדבר לח בתרומה בנו"ט, ותירוצם דחוק. וכן צ"ל לשיטת רש"י דכיון שטעמו חזק הוא כמין במינו, ועיין כסברא זו בתוספות ביצה גבי מים ומלח לגבי עיסה אבל הוא דחוק, אמנם מה נאות הוא לשיטת רבינו, דכל היכי דליכא קפילא שעורא דמין במינו עם שאינו מינו שוים, והכא או דליכא קפילא או דליכא למיקם אטעמא כמוש"כ תוס' סד"ה אמר רבא, דמחזק המשקה ואפשר שבח מן השכר עצמו או מן החלא בעצמו, וא"כ שפיר קאמר דלא גרע מתרומה דהוי רק אסור באכילה, וזה נכון וסעד חזק לשיטת רבינו:
ומה שכתב שה"ה לתרומה לענין מין במינו ודבר אחר שנתערבו דמצרפין ההיתר עם שאינו מינו להתבטל בק"א, א"כ איך אמר בע"ז (דף ע"ג) ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן ועירבן זב"ז רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, הלא לשיטת רבינו צריך המינו להצטרף לשאינו מינו, ומלשון הגמרא משמע דבשאינו מינו לחוד היינו מים בעינן שיהיה ק"א פעמים נגד התרומה, וזה תמוה דהא גם היין חולין מצטרף לק"א, דלומר דמיירי בדאיכא במים ששים זה לא מהני לשיטת רבינו דכתב בהדיא דהוי כמו דליכא כהן כו' דשיעורו לדידיה בק"א. עוד לא הבנתי כלל איך תלי הגמרא לזה בפלוגתא דרואין, דאטו אם נאמר רואין את ההיתר ומצא מין את מינו וניעור, נאמר כן כאן דניבעי מאה ואחד נגד היין של חולין ותרומה דתמוה, הלא גם ביין גופא אם נתערב קודם בחמשים פעמים יין ואח"כ בחמשים תעלה ג"כ ומשנה שלימה שנינו אין המדמע מדמע אלא לפי חשבון, וכי קאמר חזקיה דוקא ביין נסך שבמינו לא בטיל כלל רק בשאינו מינו בנותן טעם, א"כ כי מצא מין א"מ בעי שיהא ששים נגד כל היין, אבל כאן בתרומה גם במינו מתבטל בק"א. ולשיטת רש"י ותוספות ניחא, דמיירי דיש כאן ששים נגד יין של תרומה ואין בהיין עם מים ק"א נגד התרומה, א"כ אם לא נאמר רואין אז בעינן ק"א ביין ומים נגד יין של תרומה ודוק:
ואחרי העיון היטב בשיטת רבינו, ראיתי בפרק ט"ו מהלכות תרומות הלכה י"ז שתי כוסות של יין כו' רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים כו' אם ראוי אותן המים לבטל טעם היין של תרומה הרי הכל מותר לזרים ואם לאו אסור, שכבר בארנו שאין המים מעלים את היין ע"ש, ורואים אנו כי רבינו נקיט לזה בענין אחר והוא מבואר בפרק י"ג שם ה"ט, לוג מים שנפל לצ"ט לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלים היין, הרי כאן בפירוש דאם יש מאה פעמים נגד התרומה מיין בצירוף מים אינו עולה, לכן כאן אף שיש ק"א במים עם היין נגד התרומה מ"מ אינו עולה, ולכן ע"כ בטלה התרומה מחמת שהמים מבטלן, לכן שפיר נפ"מ במה דלא אמרינן דבעי שיהא במים בכדי שלא יתן בו טעם כל היין, רק רואין את היין חולין כאילו אינו ונגד התרומה משערים בששים ודוק. אך ניחזי דהראב"ד בהשגות שם פירש טעמא דבטול דמים דהוי שאינו מינו בששים וביטול דמינו במאה, וכיון שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, והא לשיטת רבינו גם באינו מינו במאה היכי דליכא כהן, ועוד הא כתב במפורש כאן, מין במינו וד"א שנתערבו כו' רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערים כו' וה"ה לתרומה כו' לשערן במאה הרי מפורש דמצטרפין מינו ושאינו מינו לשער במאה נגד התרומה, וליכא למימר דבעינן תרווייהו שהיא בשניהן מאה נגד התרומה וגם שיהא בשאינו מינו בששים נגד התרומה, זה לא מיחוורא בלשון רבינו, גם לשון רבינו שם שאין המים מעלה את היין אין מורה כטעם הראב"ד:
לכן נראה דהעיקר בשיטת רבינו, משום דבתרומה צריך להרים וכי נפל לוג יין של תרומה לצ"ט של חולין ונפל לוג מים, אם תאמר דצריך להרים לוג אחד הלא הלוג שמרים הוא מזוג במים והלוג שנפלה היה של יין לחוד. ונראה דוקא יין במים, שהמים אינו ראוי לחול עליו שם תרומה, דלא שייכא מים בתרומה, לכן לא מצי להרים לוג מזוג יין במים, אבל כי נתערב לוג שמן לצ"ט יין דשפיר שייכא תרומה על שמן הואיל דשמן חייב בתרומה, לכן מצי להרים לוג שמן מעורב ביין. ובזה מדוייק מש"כ רבינו שאין המים מעלים את היין, דייק מים וכדפרישית, והוי כמו דאמרו בירושלמי תרומות פ"ו דדבר שאין זיקת תרומה חלה עליו אין משלמין ממנו תרומה יעו"ש. ויעוין ירושלמי ערלה קטן מהו שיעלה כתחלת הפרשה כו' ולכן בדבר שאין בו זיקת תרומה לא חלה עליו שם תרומה, ואקוה כי מצאתי האמת בשיטת רבינו ז"ל:
אולם כולהו רבוותא קדישי פירשו בע"ז בגוונא דליכא ק"א בצירוף המים עם היין יעו"ש בתוספות ור"ן ותוספות מנחות כ"ב. ע"כ דלא ס"ל הך תוספתא ובמנחות שם בסה"ד כתבו ושמא לא יצטרפו המים למאה והיין לששים, כהראב"ד. אמנם בתוספתא דילן הגירסא, לוג מים שנפל לצ"ט לוג יין ונפל לתוכן לוג [שמן] אך הוא תמוה, ונראה דט"ס וצ"ל לוג יין שנפל לצ"ט לוג מים דבזה כי נפל אח"כ לוג שמן נדמע דהא השתא איכא בנותן טעם, דיין בשמן ניכר קצת טעמם, וכ"ז דחוק, ותמיה על רבותינו בעלי התוס' שלא הזכירו תוספתא זו, הגם דבתוספתא פליג רבי נחמיה עם רבנן ושבקי רבנן ונקטי ר"נ וצ"ע:
אולם כפי אשר התבוננתי בנוסח התוספתא מכ"י ערפורט יתכן דהכי הוי גרסי רבנן דתוספות, לוג יין שנפל לתוך תשעים ותשעה לוגין יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זה את זה דברי ר' נחמיה וחכ"א אין מעלין זא"ז. והפירוש משום דבשמן שנפל ע"ג יין אמר שם דיקפה השמן וכן פסק רבינו שם בפרק ט"ו הי"ח לכן כיון דהוא צף על גבן אינו מצטרף לבטל יין של תרומה שנתערב ביין של חולין והוה בני חד בוקתא עם הא דתניא התם הקמחין והסלתות מעלין זא"ז דברי ר' נחמיה וחכ"א אין מעלין זא"ז והביאה רבינו שם בפרק י"ד ה"ג וכן יתכן מחלוקתם כאן גבי יין ושמן, וכזה היה לפני רבותינו בעלי התוספות וא"ש ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בהלכה זו:
ובפרק גיד הנשה, אמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם כו' אלא בשר בחלב מאן טעים ליה, השתא דאר"י סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה, וקשה לי טובא, הא ר' יוחנן איהו דאמר בפרק בתרא דע"ז טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ופירשו רבוותא ובראשם רבינו לעיל ריש פרקא דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו אסור רק מדברי סופרים וכן פרש"י, וא"כ מאי ראיה דר"י אמר בכילכית דאילפס, דטעמו אינו אסור רק מד"ס, ליטעמיה קפילא ארמאה ומותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעהו שצריכין לו לדבר או"ה (לשון רש"י) משום דעו"ג מסל"ת נאמן בכל איסורים דרבנן ובשבויה ג"כ דעת כמה פוסקים דנאמן, אבל בשר בחלב שטעמו הוא דבר תורה מנ"ל דסמכינן אקפילא ואיך יליף מדר' יוחנן. לכן נ"ל דלמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא, א"כ כשאמרה תורה לא תאכל נבילה או חלב וכי"ב, התורה מדברת רק על עצם האיסור בממשו לא על טעם החלב או הנבילה, דרק גוף האיסור כשהוא לבדו אסרתו תורה, כן כי כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והתורה אסרה לאכול בשר שנתבשל בחלב, כוונת התורה רק על עצם גוף הגדי ועצם החלב בממשן לא בנתינת טעמן כלל, א"כ אם נפלה טיפת חלב לתוך קדירה בשר ויש בה כדי נ"ט זה עצם האיסור שאסרתו תורה, אבל קדירה שנתבשל בה בשר כי מבשל בה חלב הרי אין כאן גדי רק טעמו וטעם אינו כעיקר ולא אסרתו תורה מעולם בבישול עם החלב כיון שאינו גוף הגדי, בשלמא אם אמרינן טעם כעיקר א"כ מה שנתבשל טעם הבשר עם החלב הוי כאילו נתבשל גוף הגדי דהתורה שמדברת על האיסורים מכוונת גם על טעמם הנתערב בגוף אחר, והוי שפיר קדירה שבישל בה בשר אם יבשל בה חלב איסור דאורייתא, משא"כ למאן דאמר טעם כעיקר לאו ד"ת, א"כ הוה זה איסור מדברי סופרים ושפיר יליף רבא מכילכית באילפס, דר"י אמר ליטעמיה קפילא ארמאה, וזה היה נכון, לולי שרבינו סתם כאן ואם היה בשר בחלב משמע אע"ג שנפל החלב לתוך הבשר ג"כ סמכינן אעו"ג, וכן כתב במפורש לעיל פ"ט ה"ח כיצד חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב טועם העו"ג את הקדירה אם אומר שיש בה טעם בשר אסורה וא"ל מותרת, הרי דבמילי דאורייתא סמיך עליו, וע"כ כמו שהעלו האחרונים דבמידי דעבידא לאיגלויי תיכף לא משקר גם עו"ג, ואין הטעם משום מסיח לפי תומו, ובזה אין נפ"מ בין דרבנן לאיסור דבר תורה, ולכן לא הזכיר רבינו כלל שיהא מסיח לפי תומו, ולשיטת רש"י דפירש מטעם מסל"ת, ובמסל"ת מצאנו חילוקא בפרק הגוזל ומאכיל בין איסור תורה למילי דרבנן, צ"ל כדפרישית, ועיין סימן צ"ח בש"ך וט"ז בשם התרומת הדשן עיי"ש, ועיין לעיל פ"ט מה שהעליתי בס"ד שורש דבר בזה ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה