אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק טו · הלכה יד

הלכה יג

נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה:
ובהשגות א"א אינו כן שאין לך דבר שאוסר עירובו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ כו' דוק ותשכח עכ"ל, יצא לרבינו הראב"ד כך מהך דאמרו בשילהי ע"ז (דף ע"ד) האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופירש דחמץ בפסח ג"כ אסור במשהו רק לאסור הנאתו לא נאסר רק בנותן טעם ועיין בר"ן שם שהאריך בזה, שאיזה סברא יש כאן האם נתבטל לחצאין ומי חילקו לאיסור זה, שלענין אכילה לא יתבטל ולענין הנאה יתבטל. ונראה לי עפ"י מש"כ הר"ן בעצמו פרק גיד הנשה דבאכילה אסור אף אם אינו מתכוין, הא בהנאה כל שאינו מתכוין אף דהוי פסיק רישיה שרי ולכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן אף דהוי פסיק רישיה דא"א שלא יהנה בלבישה דילהו ולכן שרי בת תיהא, וא"כ כאן שנתערבו יותר מכדי שיעור נותן טעם, הלא רק בגדר אינו מתכוין הוא ופסיק רישא, שאינו מתכוין ליהנות מן האיסור רק מן ההיתר בלבד, ולכן לענין אכילה אסור כיון דהוי פסיק רישא דאם תתיר לו הלא יהנה מן הכל גם מן ההיתר גם מן האיסור, משא"כ באיסורי הנאה דאינו מתכוין שרי ולכן מותר דכיון דהוא נתערב ביותר מכדי שיעור נותן טעם, ודאי דבטל לגמרי ואינו מתכוין ליהנות מן האיסור קרינא ביה ושרי אע"ג דהוא פסיק רישא דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הוא דוקא בהנאת אכילה:
וראיה לזה מהא דאמר פסחים (דף ל"ג) לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן שאינו מתכוין כמתכוין תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם כו' שמעל יעו"ש דאמוראים מפרשי חד כאביי וחד כרבא בנתכוין לחתוך התלוש ונמצא מחובר, דפליגי בפרק כלל גדול אם חייב ובמעילה בכה"ג אם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קודש שמעל, והלא תמן דנהנה גם בכה"ת חייב באינו מתכוין אף בגוונא דמתעסק, ובחלבים ועריות חייב ג"כ שכן נהנה ומאי חומרא דמעילה, וצ"ל דוקא בהניית אכילה חייב מתעסק ולא בהנייה אחריתא ואע"ג דסיכה כשתיה כבר פירשו רבנן בתוספות ריש פרק בנות כותים דאינו מה"ת רק מד"ס ועי"ש:
איברא דמפסחים אין ראיה, דאיכא לפרש כך, דקיי"ל במעילה פרק ה' דבדבר שדרכו לפגום לא מעל עד שיפגום בפרוטה, ובדבר שאין דרכו לפגום כיון שנהנה שוה פרוטה מעל יעו"ש, וא"כ כאן דהוי מתעסק דהוא נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך את ידו בלא מתכוין, וכיון דהחיוב אינו רק משום דנהנה, א"כ הלא לא נוכל לחשבו רק כנהנה בפרוטה, אבל הפגימה הלא עליה הוי רק מתעסק והוי נהנה ולא פגם בדבר שדרכו לפגום דלא מעל אי לאו משום דמתעסק חייב במעילה וכמו דפרש"י דמיעוט דבה לא כתיב רק בחטאת יעו"ש, כן נראה נכון, וכן משמע בירושלמי ריש פ"ח דכלאים ובפרק כל הבשר (דף קט"ו) נאמר כאן כי עם קדוש אתה כו' ונאמר להלן לא יהיה קדש מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה. הרי דנהנה דעריות דמי להנאה ולא להנאת אכילה, ובהלכות שבת יתבאר באורך בס"ד ודוק:
ולפי מה שפרשנו בטעמו דמדוע לא בטיל לענין אכילה ולענין הנאה בטיל מדוקדק לשון האי תנא דסבר כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי הא לר"י דדבר שא"מ אסור לא נפ"מ, דאף דבר שאינו במנין אוסר תערובתו בהנייה בחמץ בפסח דהוי במשהו, וכי"ב פירש הר"ן ע"פ דרכו רק דלפי דרכו לא אתיא אליבא דהלכה דקיי"ל כר' שמעון דחמץ אחר פסח מותר ולפי פירוש הראב"ד אתיא אליבא דהלכה דדבר שאינו מתכוין מותר:
והנה רבינו אהרן הלוי בבדק הבית בית ד' שער ב' כתב שיש על שיטת הראב"ד קושיא גדולה, וזה שהרי שנינו לענין ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים, וטעמו דר"מ דסובר כל שדרכו למנות ולרבנן לא חשיב ובטיל במאתים ואחד, ומוכח דאי ליכא מאתים ואחד כולן ידלקו, ואמאי כיון דאיסורי הנאה בטלים לענין הנאה ורק לענין אכילה לא בטלו, ודעתו, דדוקא איסורים שאוסרים בכ"ש ואין להם שיעור הנך דוקא לענין אכילה אסרי תערובתן לא לענין הנאה, אבל מידי דיש להן שיעור כמו ערלה וכלאי הכרם בהו לא נפ"מ מידי בין אכילה להנאה וזה מורה כפי מש"כ בשיטת הראב"ד דכיון דהאיסור הוא דבר שאין לו שיעור כלל וא"כ במשהו ודאי לא קא מתכוין להאיסור כלל רק לאכול ההיתר. אולי הרשב"א במשמרת הבית שחק מהקושיא, ז"ל, דלרבנן ודאי מהדין היה שיהא מותר הבגד בהנאה אלא שא"א דערלה אסור עד ר"א, ונמצא כל שאין בהיתר מאתים כדי לבטלו הרי הבגד בעצמו אסור לישראל, ולמכור נמי לנכרי אי אפשר כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל כו'. המובן מדעתו שפירש שהא דאמרו דהתערובות אינו אוסר בהנייה הוא דוקא המכירה לעו"ג לא ליהנות מן האיסור עצמו, וזה אינו מובן לדעתי מאי חילוק בין לבישה למכירה מ"ש הניית גופו מהנאה שמוכרו ועושה ממנו דמים, ולכן היה נראה לפרש דה"ק, דמידי דליכא באיסורו רק הנאה שעומד ללבישה בזה נאסר תערובתו במה שעומד לזה, ולכן באיסורי אכילה הלא כיון שעומד לאכילה לכן לא נאסרה התערובות רק באכילה, אבל סממנים דהנאתן הוא הצביעה בבגד והבגד עומד ללבישה לכן אסור תערובתו במה שעומד לכך היינו ללבוש, אבל לא למכור לעו"ג לכן אסור בלבישה ולא במכירה ודוק.
אולם אף כי רבינו הרשב"א מהביל הקושיא הזאת, אנא בעניי לא אבין. דבמשנה ערלה פ"ג ריש פירקא בגד שצבעו בקליפי ערלה כו' כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים, הרי מוכח דבלא מאתים כולן ידלוקו, ויעלו דקאמר הוא להיתר הנאה, ואח"כ תנן תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות יעלה באחד ומאתים, ואח"כ תנן נתערב חבילי תלתן כו' כולן ידלקו וחכ"א יעלו באחד ומאתים. הרי מורה לנו דדינא חדא לכל התערובות של משנתנו לרבנן דאמרי יעלו במאתים ואחד, ולהרשב"א הלא בתבשיל מותר למוכרו לעו"ג כי נתערב וליטול כל דמיהן מן העו"ג, דבתבשיל ליכא למיחש שמא יבוא עו"ג וימכרנו לישראל, ורק באכילה אסור לא בהנייה וכל הנך ידלקו וזה פלא. אולם יתכן לפמש"כ הרמב"ן בחידושיו לע"ז סוף פרק כ"ה, דהא דתנן תבשיל שבישל כו' ידלק, ואמאי הא לרשב"ג שרי למכור חוץ מדמי יין איסור שבו, כן הכא ימכור חוץ מהנאת עצי איסור שבו, ותירץ דכאן מיירי בתבשיל הנאכל כמו שהוא חי דניקח מן העו"ג ולכן למוכרו לעו"ג חיישינן שמא ימכרנו לישראל והביאו רבינו נסים. אך אי משום זה כמה דחיקא מילתא ולא היה לרבינו הרשב"א להלעיג מקושיית הרא"ה, ועוד דזה ניחא למכור לעו"ג, הא להאכיל לבהמתו רשאי דאינו אוסר התערובות בהנאה, וא"כ הא דתנן גבי תבשיל נתערב באחרות יעלו באחד ומאתים הוא דוקא על אכילה לא על הנאה ולהאכילן לבהמתו שרי, ובכולהו משניות יעלו גם לאיסור הנאה, וכמה דחיקא מילתא דא. סוף דבר הקושיא קשה להבין, אולם לפי מה שפרשנו לעיל במה דאמר האי תנא, לא מוזר לומר דכל הנך משניות לא נחתי לענין אם אסור בהנאה או לא, דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוון בכה"ת כולה דאשכחן כמה סתמי דמשנה כר"ש וכמה סתמי כר"י דדבר שאין מתכוין אסור ודוק:
והנה בירושלמי פ"ג דערלה ה"א אמר ר' בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתין פליגא עליה דרבב"מ, תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק, פתר לה קדירה בקדירות, ולכאורה היה נראה לפרש דה"ק, דלענין הנייה בטל ברוב וזה הנייה דלאו הנייה שלגופו רק כמו ליתן לעו"ג, וע"ז פריך מתבשיל אמאי ידלקו יתן לכלבו בנתערב באחרות, ומשני בקדירה בין הקדירות שחשוב קצת ולכך לא פריך מבגד דעלה קאי. אמנם המעיין בכולהו סוגיות דירושלמי יראה כאן מכוון אחר, דסבר הירושלמי דצמר בכור שטרפו בטל ברוב, דכיון דהוא בלול אף דהוא אסור בהנאה בטל ברוב, ולכן אמר רבי יוחנן סממנים בסממנים כו' מי צבעים במי צבעים בטלים (הובא בדברי רבינו לקמן פט"ז הכ"א) ברוב כיון דאינו חשוב והוא בלול טרם שצבע הבגד וכן מפורש בתוספתא בשם רשב"א בבלול בטל ברוב יעו"ש ופריך מתבשיל שנתערב באחרות אף דהוא בלול מ"מ לא נתבטל בפחות ממאתים ופתר לה בקדרה בקדרות דאינו בלול רק האיסור עומד בפני עצמו, ור"י סבר דרבב"מ לא שרי רק כשצבעו בגד במי צבעים אילו הא לכתחלה לא שרי שנהנה מה שנותן מעט ממי צבע ומפרש מאי כדון ומפרש טעמו דסממנים בסממנים שנתערבו וצבע בהן הבגד הלא בהסממני איסור ג"כ היה בהן כדי לצבוע מעט ויש בו כדי לאסור כשהוא צבוע בהבגד, דכל שהוא הלא היה בו כדי לצבע לכן חשוב ואוסר ההיתר במאתים כיון שאינו נבטל, אבל מי צבעים מקרי בשאין בהן כדי לצבע שהרבה מים מאד עד שאם יצבע בהן גם מעט כל שהוא מן הבגד לא יוצבע ולא יוקלט הגוון מן הצבע, לכן אם רבה עליהן מי צבעים של היתר שיש בהן צבע הרבה והוה"ד צבע סממנים של היתר לחוד ג"כ מותר הבגד, ונמצא דטעמו של דבר דמי צבעים בטלים מפני שהצבע נתבטל כ"כ שאין בו כדי לצבע אף כל שהוא מן הבגד, וסממנים בסממנים אף דלא יתכן לצבוע בגד בלא שיתיך הצבע במים, מ"מ כיון שיש מן הסממנים של איסור עם המים לצבע כל שהוא חשוב ולא בטיל, ואימתי מקרי מי צבעים דבטלי כשאין בהן כדי לצבע אף כל שהוא שכל כך רבה המים על הצבע עד שנתבטלו לגמרי, וזה שאמר אם יש בו כדי לצבע [פירוש באיכות המים] את רואה ההיתר כמי שאינו [פירוש אפילו את רואה ההיתר כמי שאינו] אותו האיסור שבו כדי לאסור אם אין בו כדי לצבע [שכל כך נקלשו הצבע תוך המים שאין בו כדי לצבע אף כל שהוא] את רואה את ההיתר כמי שאינו, אותו האיסור אין בו כדי לאסור וכו'. ובירושלמי שילהי הפועל ר' יוסי בשם ריב"ח בעי מהו שיבטלו איסורי הנאה בטירוף פירוש ע"י טירוף וכשהוא בלול, ופריך והתנינן שור הנסקל, פירוש ושור אינו בלול רק מפני שהוא חשוב ובע"ח דמחוסר תיקון לא חשוב, וכאותן גדולים שהביא הרא"ש פרק גיד הנשה, ומשני תיפתר בחתיכות וחשובין, והא תנינן ציפורי מצורע והוי ס"ד דעל שניהן השחיטה והמשולחת קאי דקודם שילוחה נאסרה [וכדאיתא סוף פ' האיש מקדש דף נ"ז יעו"ש והבן] ומשני דעל צפור השחוטה קאי, וצפורי מצורע דקתני דמשמע שניים כוונתו על ציפרין דעלמא כו' צפור בצפורין כו'. ועיין חידושי רמב"ן לע"ז. ובשילהי תמורה וליבטיל ברובא בציפרתא מוכח גם דעת בבלי דבטרוף כיון שבלול וכבר אבד חשיבותו בטל בכל הנך, ועיין בתוספות זבחים דף ע"ב ד"ה אלא למאן דאמר כו' והשתא אפרש כו' ועיין שנות אליהו בערלה ובכ"ז יש להאריך ואכ"מ:
והנה הרבינו נסים הסכים ג"כ דלבד מאיסור יין נסך וע"ז ותקרובותיה בטלין בנימוחו ודוקא כשהאיסור עומד בעינו אלא שאין ניכר בהן, ומיהו כפי מה שבארנו ששיטת הירושלמי גם בערלה כך תמוה. דהא שיעור דמאתים אף בבלול וכי"ב ולח בלח, ואולי דוקא לענין הנאה אמר דבטל גם בערלה, או דוקא היכי שאין ממשו בהתערובות רק חזותו כמו תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ועיין חידושי הרמב"ן היטב ודוק בכ"ז כי הענין עמוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה