אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק טו · הלכה טז

הלכה טו

ולמה כפלו שיעור ערלה כו' מפני שהן אסורין בהנאה:
בפירוש המשנה כתב רבינו שלא זוכר כעת אסמכתא שסמכו עליו חכמים בדין זה, וטעמו דגז"ש דמלאה מלאה יליף להקל שהן מתבטלים וכמו דאמר מנין שהן עולים כו', וכפי הנראה דקאי זה לר' יהודה דסבר בכל מקום מין במינו לא בטל ואפ"ה בתרומה וערלה וכלאים מודה דמתבטלין אפילו בבלול כדברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז יעו"ש ע"ז צריך קרא דהן מתבטלין והטעם דלא כפלו איסורו בבשר בחלב הוא משום שסמכו חכמים בתרומה סוף האיסור על תחלתו דתרומת מעשר הלא טובל כרי אעפ"י שא"צ להפריש רק אחד ממאה, לכן הוה"ד אם חזר לתוכו מקדשו, אבל בשר בחלב הלא תחלתו לא אסרתו תורה רק בשהבשר נותן טעם בחלב או איפכא דדרך בישול אסרה תורה, וא"כ תחלת האיסור רק בנותן טעם, לכן סוף האיסור במין במינו ג"כ בנותן טעם, וזה מתבאר בדברי רבינו ודוק:

ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות כו' אמרו חכמים דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו:
רבוותא בתוספות האריכו בכמה מקומות, דאין זה מן התורה רק מדבריהם ואסמכתא בעלמא, ונראה ונתבונן בראיותיהם. האחת מהא דיליף איסי ב"י קו"ח מערלה לבשר בחלב דאסור בהנאה ולא פריך מה לבב"ח שכן בטל ברובא, וכוונתם דע"ז שייך הפירכא גם על כלאי הכרם וליכא למימר כלאי הכרם יוכיחו. ולכאורה יש לומר דהך תנא סובר כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל בכל האיסורים. אולם ז"א, דכבר ביארו בתוספות דדוקא בבלול סובר דלא בטיל אבל ביבש גם ר' יהודה מודה דבטל וא"כ איכא למיפרך דבהנך לא בטלי ביבש רק במאתים ואחד, אמנם לאו ראיה היא, דאיך יתכן לומר דמשו"ה אסירא בהנאה משום שאין לה ביטול, דהלא עיקר דין דלא בטיל ברובא נפקא לן מתרומה, ובכ"ז תרומה לא אסירא בהנאה שאינה של כלוי, ולכן אין סברא לומר דזה גורם האיסור של הנאה, הגם שמפני שאסור בהנאה כפלו חכמים איסורו זה דוקא שאיסור הנאה הוא סבה שגורם העדר הביטול, אבל לא יתכן לפרש דהעדר הביטול גורם איסורו בהנאה, דעיקרו של מה דלא בטיל הוא מילפותא דתרומה ותמן אינו אסור בהנאה ודוק. כן מה שהכריחו בפרק הזהב מהא דחשיב מחפ"ז, ולא חשיב הא דאינו עולה רק באחד ומאה, אין ראיה, דהואיל דחשיב גבי קודש דליכא מחפ"ז [עיין פרק הערל דף ל"ד] לכן לא חשיב זה דקדשים ג"כ אינן עולין רק באחד ומאתים וכמו דאמרו שם פ"א חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של ח"ט וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערב במאה כו' לכן גבי מעשר לא חשיב:
אבל הגדולה שבראיותיהם היא מהא דאמרו בגיטין דף נ"ד ורמי דר"י אדר"י בדרבנן דתניא נפלו ונתפצעו כו' והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה, הרי מפורש דמה"ת בטלי ערלה ברובא, אולם לפמש"כ הרמב"ן בחידושיו לע"ז, דלר' יהודה לא בטלי אפילו בדבר שאינו נבלל ואף יבש ביבש, והביא ראיה דאפילו יין ושמן סבר ר' יהודה דבטלי בתרומה במאה ואחד כמבואר סוף פ"ק דפסחים דיין של תרומה עולה במאה וא'. וכן שאור של תרומה עולה אף שנותן טעם, וע"כ דהא דבטלי בתרומה בק"א הוא מן התורה לר"י, נמצא דלר"י בשאר איסורים לא בטלי מה"ת כלל מין במינו, רק בתרומה גלי רחמנא דבטיל בק"א, ובזה א"ש מה שהקשו דאמאי לא חשיב רק מחפ"ז נחשוב נמי הא דצריך ק"א, דנקיט מילתא דמודה בה ר"י, וא"כ יקשה איך אמר בגיטין לר"י דמה"ת בטיל ברובא והא לר"י ודאי הוה דבר תורה הא דלא בטיל רק בק"א, אולם בתוספות פרק יוצא דופן דף מ"ז כתבו דיש ספרים דגרסי והא הכא דמדאורייתא ברובו בטילה, משמע דיש ספרים דלא גרסי, וצ"ל הא דפריך כוונתו דאיסור מבטל איסור בידים הוי רק דרבנן וכבר דברו מזה קדמאי, אמנם באמת פשוט דהך דדבר חשוב לא בטיל הוי רק דרבנן דמה"ת אין חילוק בין דבר חשוב לדבר שאינו חשוב ואגוזי פרך דנפלו ביותר ממאתים הוי רק דרבנן וכיון שזכינו לזה תו א"ש כוונת הגמרא לפי גירסא שלפנינו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דבכל ענין אין חילוק בין ערלה וכלאים לשאר איסורים רק לענין הא דילפינן מקראי דמקדש בק"א ויליף גז"ש מלאה מלאה, וא"כ מביא ראיה דמה"ת אין הבדל בין דבר חשוב לדבר שאינו חשוב, דאם תאמר דדבר חשוב לא בטיל מדבר תורה א"כ בתערובות חד בתרי אין לך דבר חשוב גדול מזה שהתערובות הוא יתר משליש קרוב לפלגא ואפ"ה אמר רחמנא דליבטיל בשאר איסורים, דאין לומר דשאני תמן שהדבר חשוב מצד עצמו, ז"א, דכבר פירשו קדמאי בתוספות ובתורת הבית סוגיא דסוף פ' הערל דחתיכה חטאת טהורה בחולין תעלה, משום דלאחר הביטול תהיה חתיכה ראויה להתכבד, אבל חתיכה חטאת טמאה בחטאת טהורה שלאחר הביטול לא תהיה ראויה להתכבד שהכהנים לא יחזיקו טובה זל"ז, לכן אבדה חשיבותה ובטילה יעו"ש, הרי דאנו דנין מה דיהיה חשוב לאחר הביטול, כש"כ כאן שנתערב שיעור גדול כזה שהוא קרוב לפלגא שהתערובות חשוב ואפ"ה בטל, אלמא דמה"ת חשיבות לאו מידי. וגדולה מזו מצאנו לרבינו נסים פרק כ"ש שאם נוטל"פ והתערובות גדול שחשיב ומועיל במה שמגדיל כמות האיסור תו אסור מדין טעם כעיקר יעו"ש, כש"כ כאן דשפיר מדמה הגמרא חשיבת רבוי כמות האיסור הנתערב בתוך ההיתר לחשיבות האיסור בעצמותו וא"כ לא נבטל. וזה כוונת רש"י דמדרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב אחרי רבים להטות כו', הרי דדייק דרק דבר חשוב בטל מן התורה, אבל מה שתרומה בטילה בק"א וערלה במאתים יוכל היות דבר תורה ודוק היטב:
ומה שהקשו בפרק הערל דף ע"ג ד"ה משא"כ במעשר דאמאי לא ילפינן מעשר מבכורים בהיקשא דאינם בטלים ברוב רק במאה ואחד, זה לק"מ דלא שייך למילף איסורא למעשר מבכורים כיון דהוא ענין הנפדה והקדושה לא חלה רק על השווי שלו לא על עצם הדבר, ואף אם קלטוהו מחיצות הלא כשנטמא בר פדייה הוא ומטעם זה לא יליף בהיקשא שיתחייב מיתה האוכלו בטומאה דלא מצאנו מיתה לאוכל דבר שקדושתו נפקע ע"י פדייה בטומאה משא"כ זה יליף שאסור בכורים לאונן מהיקשא למעשר, אף דתמן נפקע בפדיון מ"מ חל הקדשו על עצם הדבר כ"ז שלא נטמא להאסר לאונן כ"ש בכורים. ובזה א"ש מה שהניחו בקושיא הא דלא יליף בכורים דלא להוי כנכסי כהן ממעשר ולא קשיא דשאני מעשר דקדושתו חלה על שויא של הממון ומחיר המעשר לכן חל על הפדיון ושפיר לא הוי נכסי כהן שאסור ליקח בהן עבדים רק לאכילה דהכי רצתה רחמנא, אבל בכורים הוי הקדושה חל על גוף הפרי שאין להם פדיון ועל עצם הדבר, לכן הממון שלהם אינו מתיחס אל הקדושה רק הוא שני דברים, ובזה דומה לתרומה דהוי נכסיו של כהן ומה דבעי יעשה רק בגז"ש יליף מפסח דמעשר אסור לערל, וכיון דיכולת הקדושה להפקע ע"י פדיון כש"כ דפקעה ע"י ביטול ברוב וזה ברור ודוק:
והא דאמר ר"ל בסוף פ' הערל והוא שרבו חולין על התרומה, פירוש כיון דהוי דבר שאינו מפורש בתורה הא דצריך מאה ואחד הקילו בספיקו ומוקמינן חולין על חזקתייהו דחולין לתוך חולין נפלו, ודוקא בלא רבו לא תלינן לקולא משום דכיון דהוא דבר המפורש בתורה גזרו בספיקו וכמוש"כ רבינו בהא דחוששין לספק דרוסה בפ"ה מהלכות שחיטה, ואדרבא משמועה זו דדייק בפרק אלו עוברין דאם כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה אמאי אמרינן שאני אומר והא התם במין במינו מיירי דמה"ת בטל ברוב וע"כ דלא בטיל ברוב בתרומה פחות מק"א וסבר דכזית בכדי א"פ לוקה אינו ראוי להקל בספיקו ועיין בתוספות בזה ודוק. וכן מצאנו בתורם קישות ונמצאת מרה פ"ג דתרומות דתרומה ויחזור ויתרום, דכל אחת בפני עצמה מדמעת ואטו פליג ע"ז ר"י לשיטת הרמב"ן ז"ל דסבר דמדאורייתא בטל במאה ואחד, ועיין בפרק ז' דתרומות נפלה שניה למקום אחר אינה מדמעתן משום דהוי ספק דמוע כר"י בירושלמי שם דסבר דבבאין לשאול עליו ועל חבירו טהורין יעו"ש חזינא דלא פליג וע"כ כדפרישית דכו"ע מודו בהא ודוק:
ולכאורה יש ראיה עצומה מסוגיא דחולין פרק גיד הנשה דף צ"ח. והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורים שבתורה כו', דקשה לפ"ז דהא גם חתיכה של לחם הפנים שנינו דצריך להעלות במאה ואחד, ובתוספתא פ"ח דתרומות וכן במנחות וכן בלחמי תודה, וראה בתורת כהנים פרשת אמור על קרא דאחרי כן יאכל מן הקדשים דמקראי יליף דקדשים הנתערבים ג"כ דינם במאה יעו"ש, ובירושלמי פ"ב דערלה מייתי לה ומבארו באורך, א"כ אם נאמר דמה"ת בעינן מאה ואחד א"ש, דכאן התירה תורה לבשל הזרוע שאינו נאכל אלא לכהנים ומקריא תרומה לכ"ד עם האיל, ובכל מקום גבי קודש ותרומה בעינן מה"ת מאה ואחד, וע"כ דמדרבנן הוי דאין סברא לחלק בין קודש לתרומה. אמנם ג"ז אינו ראיה, דהנה בתוספתא דתרומות ר' שמעון אומר במאה מקו"ח מה מצאנו בתרומ"ע אחד ממאה אף זו כו' א"ל לא אם אמרת בתרומ"ע שניטלה קודש מקודש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה, פירוש שהלא קודם נפילה היה אחד תרומה לכן ילפינן שאם חזר מקדשו, ובירושלמי פ"ב דערלה מייתי ליה וזהו דלא כר' אליעזר ור' יהושע דפ"ד דתרומות דכולהו סברי דיותר ממאה בעי, א"כ שפיר פריך דמאן סבר דמבשל לה בהדי איל ר' שמעון ב"י ללישנא בתרא, וא"כ מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והו"ל מאה, וא"כ אין זה היתר כיון דתרומה וכן קודש דגמרינן מתרומה וכולהו רק במאה סגי עם האיסור היינו צ"ט לבד האיסור כמו שפירש ר' שמעון. וא"כ לא הותר שום איסור. לכן מפרש לר' יהודה דסבר דבכל איסורים שבתורה מין במינו לא בטל א"כ לדידיה גלי רחמנא גבי תרומה לקולא דבטל במאה ואחד, ודוקא גבי תרומה דקיל, הא גבי קודש דחמור לדידיה לא בטיל כדאמר סוף פ' הערל גבי לחם הפנים דלר"י לא בטיל, דלדידן דקיי"ל בכל איסורים שבתורה דבטלי ברוב רק גבי תרומה גלי קרא דמקדשו ממנו, דדבר המקודש כבר צריך להפריש ממנו א"כ כש"כ גבי קודש דצריך מאה ואחד, אבל לר"י דבכה"ת לא בטלי רק גבי תרומה גלי קרא א"כ דוקא בתרומה לא בקודש, ובפרט הא דיליף דמין במינו לא בטיל הוא מקראי דגבי קודש יעוין פרק כל הזבחים דף פ"א, וא"כ שפיר הוי היתר מכלל איסור ודוק. כתבנו זה ליישב שיטת הרמב"ן בחידושיו לע"ז אשר כתב שביאר שיטתו בפרק כל הבשר ואנו לא זכינו לאורו. ולפ"ז הך ספרא גבי ומן הקדשים יאכל דלא כר"י דלדידיה לא בטיל קודש בק"א, וברור. ויתכן לומר כיון דילפותא דצריך מאה לבד התרומה הוא מקרא דמקדשו ממנו, זה דוקא בדבר שמצי הקדושה לחול עליו כמו תירוש ויצהר, הא שאר משקין דעלמא וכן רוטב דלא חייל ע"ז שם תרומה אינו צריך מאה מה"ת ובטל ברוב בכל איסורים שבתורה לרבנן דפליגי על ר' יהודה, ועיין פ' העור והרוטב דף ק"כ בזה, אך אין צורך לזה דלר"ש לטעמו א"ש כמו שבארנו ודוק:
ומה שמח לבבי בראותי בירו' פ"ק דערלה ה"ג ובפרק ג' מינין בהך הלכה דלמדו מזרוע בשלה דנזיר דאיסורם או בששים או במאה כדפליגי שם אי מצרפינן העצמות של איל יעו"ש, ואמר תני חזקיה כל מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן לפי שבכל מקום מאה אסור מאה ועוד מותר [כר' יהושע בתרומות] ברם הכא אפילו מאה מותר, הרי כדפרישית דהוי כתרומה שעולה במאה ועוד וכדיליף מקרא דמקדשו ממנו, והוא הדין במורם מאיל נזיר וכמו לחם הפנים ולחמי תודה ששיעורן במאה ועוד, וכאן בזרוע בשילה גילתה רחמנא שמתבטל במאה וכאן בירושלמי לא נזכר ר"ש כלל, ועיין מנחות ע"ז תרומת לחמי תודה כו' מדמעת או אינה מדמעת יעו"ש, וצ"ע לכאורה. ואולי דתו"כ מיירי לענין איסור אכילה בטומאה ושם לענין איסור זרות. אולם האמת כפי מה שפרשתי בחידושי דבעי אם התרומה טובל הלחמי תודה ואם יאכלם בעוד שלא קרא שם על התרומה מי מיחייב מיתה כאוכל טבל, ומצינו לשון דמוע על טבל יעוין עירובין דף ל"ו רש"י ד"ה נדמעו ובתמורה דף ד' יעו"ש דקודם הרמה אסור באכילה כמבואר סוף פ' כל הפסולין, רק לענין מיתה בעי ודוק היטב בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה