אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ח · הלכה יד
גיד הנשה מותר בהנאה וכו':
הנה הרמב"ן תירץ פסקי רבינו דפסק כסתם משנה דקא מייתי להיתר הנאה מקו"ח, מה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כש"כ, ואף מ"ד דאין בגידין בנ"ט סבר להך קו"ח כדאמר ור"ש דאסר כו' אע"ג דר"ש סבר אין בגידין בנ"ט ולא הוי היתר גיד בכלל נבילה ג"כ הוה יליף בקו"ח לולא דהוי דחי דחלב הותר מכללו [ודלא כהפלתי]. אמנם ע"ז יש לפקפק דהגמרא אמר אב"א ה"נ דאסור ואב"א מייתי לה מקו"ח. והנראה לי דתלוי בהך דפליגי רבנן ורבי בריש פרק ג"ה אם מעלין ג"ה על גבי המזבח במחובר או לא, דלמאן דאמר דלא אישתראי ג"ה במחובר לגבוה, א"כ ליכא למילף בקו"ח מחלב ודם שכן נאכלין למזבח ולכן מותרין לגבוה ושרינן בהנאה לישראל דהסברא נותנת דמידי דמכפר ומתיר שיריים לאכילה בקדשים אינו דין שיהא חל עליו איסור הנאה מצד חלב, אבל גיד דאינו נאכל למזבח אין ה"נ דאסור בהנאה, ולכן אמר דלמ"ד דגיד הנשה נאכל למזבח כרבי אין ה"נ דמייתי לה בקו"ח מחלב דשרי בהנאה גיד לא כש"כ, ולפ"ז רבינו דפסק בהלכות מעשה"ק דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח וא"כ לא מצינן למילף מקו"ח מחלב דמותר בהנאה והדרא קושיא לדוכתה * :
הגה"ה
וזה יותר משלשים שנה אשר ראיתי נדפס בספר לאחד מחכמי הדור בזה וכתבתי לו שדבריו אינו, וזה הוא, שהביא ראיה דג"ה מותר בהנאה דאל"כ איך שייך לחייבו בטביחה ומכירה הא שייר גיד דאסור בהנאה וליתא במכירה ומיפטר מד' וה', וכתבתי לו דזה גופיה טעות דאף אם נאמר דאיסור הנאה יש להן בעלים מכל מקום פטור על גניבה אם גונב איסור הנאה וא"כ הוי כגונב את הקיטעת דחייב דמה דגנב הא לא שייר, ועוד דמלבד זה נתבונן דהא גיד חזי להנאות שלא כדרך הנאתן דאינו אסור, רק משום זה דאינו עומד לזה ולא הוי דרך הנאתו לא מיחשב משום זה ממון, וזה דוקא לאחר שחיטה, אבל מחיים הא הגיד מועיל להחיות של הבהמה וכמו דאמר בפרק אלו טריפות ההוא דמחו בגידא נשיא כו' דסבורים היו למיחשביה לטריפה כש"כ דמועיל הרבה לחיות הבהמה בכללה ולגבי הנאת אכילה אינו דרך הנאה, אבל לשויא ממון גבי בעלים פשיטא דהוי ממון גמור ומחויב הוא לשלם באונסין גם עבורו כפל ואיתא במכירה דהוא ממון גמור בחיי הבהמה ועומד לזה כ"ז שהוא בגוף הבהמה ואחד מאיבריה ולא שייר מידי וז"ב:
וזכר לדבר מהא דפריך ריש פרק גה"נ מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה, ולא פריך איך חל הקדש הא הוי איסור הנאה ולאו שלו הוא להקדישו, ולא שייך לומר כאן דפשטה קדושה בכולה כיון דלאו ממון שלו שיכול להקדישו ואף אם מקדישו בפירוש ובכה"ג לא פשטה קדושה דהוי כבהמת שותפין שהקדיש חציה דלא פשטה בכולה, וע"כ כמו שבארנו דמחיים הוי ממון גמור אף אם אסור בהנאה, ובל"ז מגמרא זו אין ראיה כלל והבן. לכן העיקר בזה כמו שתרצו רבנן בתראי יעו"ש בדבריהם ואכמ"ל, וכן אין לתלות זה בפלוגתא דמה הוי שיור אצל מכירה אם דבר הניתר בשחיטה או המעכב בשחיטה יעו"ש דלאו מידי הוי ודוק בכ"ז: