אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ח · הלכה טז
וכל דבר שאסור באכילה כו' אסור לעשות בו סחורה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה:
מדברי רבינו מוכח דסובר דאיסור סחורה הוי דבר תורה ועיין משל"מ, ולפ"ז א"ש מה דמצריך בגמרא דהעור והרוטב דף ק"כ תלתא קראי לרבות השותה, דאי כתב גבי נבילה וחמץ לא אתיא מינייהו חלב שכן הותרה מכללה. והקשו בתוספות לרבי יוסי הגלילי דסבר בכל שעה דאין זה הותר מכללו כיון דבבהמה לא אישתראי, ואף מחמץ לחודא מצינן למילף לחלב דלא מצי למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דריה"ג סבר דחמץ מותר בהנאה, ולפ"ז מיושב דמצינן למיפרך מה לחמץ שכן עובר בבל יראה וכן בנבילה אסור בסחורה, וא"כ אסור לקנות חמץ וגם נבילה תאמר לחלב דמותר לקנותו ולסחור בו וזה פירכא חזקה, ובאמת לכל הדרשות קשה פשטא דקרא למה כתב חלב טריפה הלא טריפה לא מטמאה ולא שייך לטהר חלבה כיון דבשרה טהור. וכן להתיר הנאה הלא טריפה מותרת בהנאה, ואי להתיר מחמת איסור חלב בהנאה אין נפ"מ בין חלב כשרה לחלב טריפה, ואע"ג דבפרק חטאת העוף דף ע' שקיל וטרי בזה ומוקי דצריך קרא דאיסור חל על איסור, קיי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועוד לדידן דאית לן איסור כולל מאי איכא למימר ועיין תוספות שם, ועל כרחין דלהתיר סחורה אתא דאסור בנבילה וטריפה ודוק:
והנה בעיקר הספק אם איסור סחורה אסור מה"ת או מדבריהם, נראה לי להכריע מהא דאמרו להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, וזה תימא דנהי דמצוה עלינו להחיות גר תושב, אבל ליתן לו במתנה נבלות במקום דיכול ליקח דמים מאן חייביה אטו אקרקפתא דבעל הנבילה רמי לפרנסו ואפילו לישראל אינו מצוה בכך. וגדולה מזו דעת ר"ת בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ד דלזבוני שדה אמיצרא דישראל חבריה לעו"ג אם אין הישראל רוצה ליתן כמו העו"ג שרי לזבוניה ואין להפסיד לו בשביל פסידא המגיע לישראל אחרינא, כש"כ שלהחיות גר תושב יוכרח ליתן מה שיכול ליקח דמים זה חידוש מאד. ומה שתירצו רבנן בתוספות דלפי שלא היה העו"ג מצוים ביניהם היה נבילה דבר מועט שוה לישראל ולהגר שוה הרבה, אם נאמר דסחורה בנבילות מותר מה"ת אתמהה, איך שייך לומר שהוא שוה דבר מועט הלא יש כמה דברים פחותים ולסחורה שוה הרבה, ועל כרחין דכיון דסחורה אסור להשתכר עם נבילות, ולא משכחת נבילה רק על צד ההזדמן והמקרה ששחטו לאכול ונתנבלה או שמתה מאליה, שלא על אופן זה לקח אותה, לכן צוותה התורה לההנות בדבר מועט זה לגר שלו שווה הרבה, ואותו האיש שבאה נבילה לרשותו בדרך מקרה אותו צוותה תורה לפרנס הגר תושב, וכמו דאמרו באופן זה בהשבת משכון ולימא ליה לאו עלי קרמית איברא עליה קרמי משום שנאמר ולך תהיה צדקה. ושם ג"כ כיון שהוא על צד ההזדמן שהוא הלוה לו להפרע מאתו מעות אימתי שיתבענו ועל דעת זה הלוה לו, רק שנזדמן שלא פרעו והיה צריך להתפרע ממשכון וליקח משכון רמי רחמנא עליה להשיב המשכון, ואם לקחו בשעת הלואה ועל דעת זה הלוה לו לא חייביה רחמנא להשיב וז"ב, ובזה א"ש דברי רבינו שמההיתר שכתוב בחלב לא ע"י מכירה ונתינה אני מבין דעת התורה שסחורה מותר בו, הואיל שכתוב בו יעשה לכל מלאכה שהוא למקח וממכר ולפרקמטיא עומד, ולכן לא קדים ביה נתינה דגר למכירה דנכרי ופשוט:
ויתכן לומר דכמו שאמרו הקדמונים דאם נתנבלה בידים לא הוי נזדמנו ואסור למכור לעו"ג אחרי זה וכמוש"כ האשכול הלכות שחיטת חולין סימן י' יעו"ש אולי אפשר לומר, דחלב חי אם אכלו פטור דהוי שלא כדרך אכילתן ואם נאמר דשלא כד"א אינו אסור רק מדבריהם, א"כ אימת נתהווה האיסור על החלב כשמבשלו, וא"כ הוי כעושה האיסור בידים וכמנבל בהמה וחיה ואסור לסחור עמו אחרי זה ולמוכרו לעו"ג, וא"כ כי כתיב יעשה לכל מלאכה הרי מבשלו ע"י האור ואף באופן שעומד אחרי זה לאכילה ג"כ מותר למוכרו, הרי חזינן דרחמנא שריא סחורתו, אמנם זה חידוד בלתי צודק, דהא אמרו סוף גיד הנשה כגון שנטרפה עם יציאת רובה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו הרי דאיסורן בא וחל תיכף משנולד אף דמחוסר מעשה של הבישול וא"כ איך נחשוב הבישול לעשיית האיסור יעו"ש כולה שמועה. וקצת קשה לדברי רבינו מהך דפרק השוחט והמעלה דף ק"ו אמר, לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבילה כו' חלב שענש אינו דין שהזהיר כו' משביעית, וא"כ הוי מצי לתרץ בכולהו מה להנך דסחורה אסורה בהו נבילה ושרצים וערלה וכלאי הכרם ושביעית, תאמר בחלב דסחורה מותר בו ודוק. ויעוין ספרי נשא לא ישתה מותר הא בסחורתו וברפואתו עיי"ש, מוכח אף בלא נזדמנו התירה תורה גבי נזיר לבד משום דהוא איסור הבא ע"י עצמו:
והיה נראה לכאורה טעם משנתנו בבכורות ל"ז דמוכר דברים האסורים מה"ת ולא ידע הלוקח ואכלן מחזיר לו מוכר דמיהן ומה שאכל אינו מנכה לו מן הדמים ובאיסורי דברי סופרים כתב רבינו דמנכה לו הדמים, והיינו טעמא, משום דאיסור סחורה הוי דבר תורה בדברים האסורים, וא"כ אם ינכה לו הדמים ממה שאכלו נמצא דנהנה מסחורתו שמכר ולקח דמיהן. ובאיסורי דברי סופרים מותר בהן סחורה, ולכן שרי ליקח דמי מה שאכל כיון דמכל מקום נהנה וכן הרגיש בזה ההמ"ג פט"ז ממכירה, אבל במוכר חלב לחבירו לא יתכן לפ"ז דסחורה מותר בו ויקח דמיו, ואולי לא פליג רבנן וקנסוהו בכל מילי. ובסברא כזו א"ש מה דאמר הגמרא בסוף פ"ב דקדושין דלתפוס דמיהן עו"ג ושביעית הוי שני כתובים, ונפלא, דהא שביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים להיתר גמור לבד פרי שביעית עצמו, ולפ"ז א"ש דבעו"ג אסרה התורה קיומו וההנאה ממנה, לכן מה שאתה משיג עבורו הרי הוא גורם לקיומו ולהנייתו לכן אסור כל חליפיו, אבל שביעית הוא בעצמו מותר באכילה רק דרך המקח ממנו אסור, וכיון שהמחיר שמשיג עבורו נתפס בקדושת שביעית א"כ אם כל הריוח שישיג ממנו יהא נתפס בשביעית, דהמכוון הוא האחרון והוא נתפס, הרי נקנס במה שעבר על האיסור, כיון שלקיימו ולאכלו היה מותר רק לסחור בו אסרה התורה וכיון שאחרון נתפס הרי נקנס במה שעבר. אבל עו"ג דקיומו והנייתו אסור א"כ כל מה שאתה משיג ממנו צריך להיות אסור בהנאה כמוהו בשביל שגורם הקיום ודוק היטב:
ולפי מה שביארנו דמשום זה חשיב הגמרא לזה שני כתובין הבאין כאחד אף דעל ידי חליפין רק אחרון אחרון נתפס, משום דאין איסור בפירות שביעית רק הסחורה אסורה בהן וכיון שקנסתו תורה דאחרון אחרון נתפס שהאחרון הוא המכוון בהמקח לכאורה תליא זה בפלוגתא אם פרי שני תופס פרי שלישי רק דרך מקח א"ש סברתינו, אבל אם נאמר דפרי שני דין הקדש יש לו וגם דרך חלול תופס שמחלל עליו בלא מקח כלל לא דייק הך דתופס דמיו משום איסור הסחורה ולא הוי חדא בקתא עם עו"ג כלל, דמה שבארנו דההשקפה רק על האיסור שיש בהנך פירות הקודמין אותו איסור תופס דמיו, זה אינו כיון דאף דרך חלול תופס דמיו, ולפ"ז, השמועה דתלי הך דחליפי חליפין של עו"ג בדרשא דקראי בפלוגתא דשני כתובין אם מלמדין אתיא כמאן דאמר דפרי שני אינו תופס דמיו רק דרך מקח יעוין סוכה דף מ' ובחידושי הריטב"א דפליגי תנאי בהא מילתא, אבל למאי דקיי"ל דפרי שני תופס דמיו דרך חלול לא שייך לשני כתובין, וא"כ א"ש פסק רבינו דפסק דחליפי ע"ז אסורים אע"ג דסבר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין, ויעוין פ"ח מהלכות עו"ג ובכס"מ שם ומש"כ שם בס"ד:
אך בפשטות נראה דפרי שני תופס דמיו מדין הקדש ולכן בין דרך מקח בין דרך חלול תופס, אבל פרי ראשון דמדין קדושה דאית ביה הלא לא יצא הפרי מאיסורה ורק דהוי כמו כל האיסורים דנשארו באיסורן רק דגלי רחמנא דליתפוס דמים לקונסו על שעבר לסחור בהן, וכיון דהמחיר קדוש בקדושת שביעית נקנס במה שעבר ולכן רק דרך מקח ולא דרך חלול:
ולפ"ז לפי מש"כ דאין קנין לעו"ג להפקיע מקדושת שביעית וכתבו הקדמונים דביעור אינו נוהג בהן משום דענין הביעור הוא דצריך להפקירן לכל וכלה מן הבית, ועו"ג אינו מצווה להפקירן ותו יכול לומר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי דינא בהדיה וכדאמר לענין לוקח טבלים מן העו"ג, ולפ"ז כתב המבי"ט ח"ג סימן מ"ה דהא דאמרו לאכילה ולא לסחורה היינו בפירות שלוקחים מן הפקר משדות ישראל, אבל מה שלקח מן העו"ג מצי למימר אתינא מכח גברא כו', ביאור דבריו דאיסור הסחורה בפירות שביעית אינו כמו בשאר איסורים דחששה רחמנא שמא יאכל וכיו"ב, רק דהאיסור הוא משום דשביעית הפקר הוא וכי מצי זכי להו אמרה תורה רק לאכול לא לסחורה ולא להפסיד דזה שיור בזכות הזוכה, והגם דלא דמי לקדשים דהמקדש בפירות שביעית מקודשת יעוין קדושין דף נ"ב תוד"ה המקדש, בכל זה דמי להך דאמרו פועל משל שמים אוכל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל יעו"ש ואין בידו לסחור אותם, וכיון דסבתו הוא מההפקר ועו"ג לאו בר הפקירא הוי אע"ג דלא דמי לביעור שהוא מצווה להפקירן אחר זה ועו"ג לאו בר מצוה, אבל כח ההפקר שמעיקרא רחמנא אפקרינהו בזה לא נפק"מ בין ישראל לעו"ג אם אין קנין להפקיע מחיוב שביעית, בכל זה רק על הקרקע והגידולים, אבל מה שזוכה בהפירות על כיו"ב אמרו בירושלמי סוף פ' השולח אע"ג דאין קנין כו' מודה שיש לו קנין נכסים כו' אכילת פירות, ונמצא דמה דזכי בהפירות זוכה לגמרי ואין עליהן איסור סחורה, כן נראה לפרש דבריו, כיון שכן תו אינו תופס דמיו כיון דלא שייך בהו דררא דסחורה דהעו"ג זכה בהן לגמרי וישראל אתי מכחו, והמהרי"ט סימן מ"ג כתב מטעם אחר יעו"ש ודוק היטב:
אמנם יש להעיר מדברי ירושלמי פרק מקום שנהגו ה"ט הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית כו' לאכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו כו' נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית, פירוש שכיון שהדמים נתפסין בקדושת שביעית מה יעשה הגזבר בהדמים, ומשני שהגזבר היה מחלל קדושת הקדש לחוד, או שהיה מחלל דרך חלול ופרי ראשון אינו תופס רק דרך מקח, ולפי דברינו שבארנו הלא הוי סבר הירושלמי דאסור לאוכלו בלא פדיון מפני ההקדש, ולא הוי הפקירא, וכי פודה אותן מיד ההקדש, תו אתי מכח גברא דלא מצי לאישתעי דינא בהדיה וזכי בהפירות בלא שיור ואין איסור סחורה בהנך פירות ותו אינו תופס דמיהן ומותר להגזבר ליקח בהן צרכי הקדש ומאי קא פריך, ומוכרח לפ"ז דאיסור סחורה עם תפיסת דמים בקדושת שביעית תרי מילי הוי ודלא כמו שבארנו, ודוק. ובמק"א ברצוה"ש יתבאר על נכון: