אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה כ
יש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר [וכו'] ואלו שעורותיהן כבשרן כו' הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה:
הנה מדכתב רבינו האוכל כזית מוכחא דסובר דהאוכל מן העור לוקה כאוכל מן הבשר ואיסור איכא בכל עור כמוש"כ בהלכה י"ח דהאוכל מן העור ה"ז פטור ודייק מזה המגיד דאבל אסור וכאן חייב בכזית, וקצ"ע דזה נגד מה ששנינו בירושלמי פרק שמונה שרצים ה"א ר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבילה, רשב"ל אמר כו' בין ללקות ובין לטומאה ואיך פסק דלא כר' יוחנן. ונראה דבירושלמי פרק כיצד צולין הי"א על הך דגידים הרכים אם נמנין עליהן פריך מהך דר' יוחנן אמר על הך משנה דאלו עורותיהן כבשרן וחשיב שם גם עור הראש של עגל הרך ל"ש אלא כו' אבל ללקות אין לוקין משום נבילה, הרי משום דסופו להתקשות סבר דלא הוי כבשר ואין לוקין משום נבילה רק דאסור משום דכל היוצא מן הטמא טמא, ובבלי מייתי בפסחים ובחולין דר"י סבר דאינו מטמא עור ראש של עגל הרך והך משנה דחשבה ליה בהנך דמטמאין אתיא כיחידאה דאמר גבי פיגול דהוי פיגול, אלמא דסוגיא דבבלי מדמה מידי דאכילה למילי דטומאה ולית ליה דר"י מחלק בין ללקות משום נבילה לטומאה, דאי תימא דמחלק כמו דאמר בירושלמי א"כ אין ראיה מהא דרבנן פליגי על יחידאה וסברי לענין פיגול דבעי שיחשוב בדבר שדרכו להאכל כדכתיב לענין פיגול ואם האכל יאכל מבשר הזבח דלא חשוב בשר, ובכ"ז מטמא כבשר, וכן אמר בגמרא כיון דבעור הראש של עגל הרך אמר דאינו מטמא איך סבר דנמנין בפסח וע"כ דהדר ביה, הרי דבבלי מדמה טומאה למידי דאכילה, וכיון דלגמרא דילן בהנך דמטמאים עורותיהן ע"כ דלוקין עליהן משום נבילה ומיקרי בשר נבילה ג"כ. ומבואר מירושלמי דמדמה הך דחשוב עור לגבי שבת להנך דללקות משום אכילה לא לענין טומאה, ולהגמרא דילן מוכרח דאעפ"י דחשיב עור שרץ כבשר לענין דלוקין עליו משום שרץ בכ"ז גבי שבת חשוב עור והחובל בהן חייב וכן פסק רבינו:
ונראה דלטעמייהו אזלי דבש"ס דידן מעילה י"ח אמר דשמונה שרצים דמטמאין בכעדשה ה"ה דלוקה על אכילתן בכעדשה, אבל בירושלמי נזיר פרק שלשה מינין ה"א התיב ר' חנינא הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית, הרי דלא הושוה אכילתן לטומאתן לכן אע"ג דאיתרבו מאלה הטמאים לכם שיהיו עורותן כבשרן, אבל לענין אכילה אם הוי עור לגבי שבת גם למלקות הוה עור ולא בשר, אבל הבבלי סובר דאכילתן וטומאתן שוים וכיון דאתרבו לענין טומאה איתרבו נמי ללקות גם על עורן והסוגיא שם צ"ב ואכמ"ל:
אולם יפה הקשו בתוספות הא עור הראש של עגל הרך החובל בו חייב, ולענין טומאה הוא כבשר ומאי ס"ד דמקשה עיי"ש, ונראה משום דבחגיגה אמר הא דמטמא בכעדשה משום דחד קרא כתיב בהם וחד קרא כתיב מהם, והיינו מקצתו שהוא ככולו, וזה כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו כך, ואם כן בשלמא כל הנך דשעורן בכזית שזהו שיעור אכילה וכל שיעוריו בכזית שפיר אמרינן משום דרכיך טובא הוי כבשר לענין טומאה ולאכילת נבילה, אבל שרץ ששיעורו בכעדשה מפני שהוא חשיב ככולו, א"כ אם חשבית ליה עור לגבי שבת אינו מעצם השרץ ולא שייך ע"ז שהוא ככולו דהא העור חלוק מן השרץ, לכן משני דגלי קרא, וזה נכון, ומוכח כשיטת רבינו דהך דדריש בנדה נ"ו מהנך קראי דבהם ומהם לשרץ שיבש או שישרף ושלדו קיים הוא אסמכתא דעיקרא דהנך קראי לכעדשה כמו דדריש תורת כהנים, והך דנשרף ודאי הוה דרבנן דלא עדיף ממת שנשרף ושלדו קיים דאינו טמא רק מדרבנן כדאמר בירושלמי דנדה פרק המפלת הביאוהו תוספות פרק המפלת דף כ"ז. ונשרף ויבש שניהם בני ביקתא חדא שם בפרק דם הנדה, וכי היכי דנשרף אסמכתא כן על יבש, ולכן דברי רבינו שכתב בפ"ד מהלכות אבות הטומאות הי"ב וקרוב בעיני שהוא מד"ס נכונים, ולחנם התפלא הטו"א ודוק: