אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ה · הלכה כה

הלכה כ

ירושלמי פרק ואלו עוברין הלכה א' רשב"י בשם רב קדירה שבישל בה חמירה לא יבשל בה מאותו המין אלא לאחר הפסח, הא ממין אחר מותר ובלבד לאחר ג' תבשילין כשם שהוא בטל על שא"מ כך יבטל על מינו כו' ובעיטור מפרש דקאי לאחר הפסח. איך שיהי', סובר דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. ולאחר הגעלת ג' תבשילין לא נשאר רק משהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו דלא כתלמודא דילן. והא דקאמר הירושלמי בתרומות תני רחב"ש קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג"פ בחמין ודיו פירוש אף להשתמש בה במינו אחר כך, וא"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה דבנבילה אסור להשתמש בה אח"כ במינו כו' דנבילה דאורייתא. ובזה א"ש מה דמקשה מהא דתניא הרכינה ומיצה הר"ז תרומה ולא קא מסייע לי' מרישא דקתני המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ונותן לתוכו חולין שהפר"ח והגר"א ביורה דעה סימן קכ"ב הביאו מזה ראיה לרשב"א דבכלי שדרכו להשתמש בשפע כו' ולפ"ז א"ש דהו"מ לשנויי דנותן לתוכה חולין ממין אחר ואיהו קא מקשה כיון דהרכינה ומיצה כו' א"כ משהו איכא ואיך מותר להשתמש במינו ופשוט.
והנה בריטב"א לחולין הביא בשם רבו הרא"ה שדן למעשה דבכלי שאינו בן יומו דגזרו אטו בן יומא היינו דווקא היכא דאיסורא בלע משא"כ גבי כף חלב דהיתרא בלע, ואייתי ראיה מהך דשמואל דקאמר דמשהי לאחר הפסח ועביד בין במינן כו' משום דחמץ היתרא בלע. ולפ"ז אפשר דסברת הירושלמי דקאמר בתרומות דבנבילה אסור לבשל בה משום דגזר אטו מינו או קודם הגעלת ג' תבשילין משום דהתם איסורא בלע ולכן בכאן גבי חמץ דהיתרא בלע לא גזרו חכמים ושרי לבשל בה שלא במינו. ורמב"ן בספר הלקוטות כתב דמה"ת לא נשאר רק משהו ואיהו ג"כ אינו יוצא ע"י בישול שכל מה שעתיד לצאת כבר יצא רק חכמים גזרו. נמצא לפי שני האופנים מסולק קושית הש"ק על הפוסקים ודו"ק.
השאג"א בסימן צ"א חקר בחמץ שב' ישראלים שותפין בו והאחד מכר חמצו והשני לא מכר חמצו וחלקו אחר הפסח. פירוש דבריו דידוע דהיכא דלקח אדם מהקבוע אם הוא ישראל אסור ואם עכו"ם מותר משום דחלות הספק אינה כשהוא ביד העכו"ם אלא כשבא ליד ישראל והוי כפירש מעצמו, וכן לדמיון הכא בחמץ שישראל ועכו"ם שותפין בו דכל זמן משך השותפות הרי וודאי שותפים הם בכל חיטה וחיטה כשהן חולקין אמרינן דאין ברירה דאפשר שגם מקודם הי' עומד להתחלק רק שבאופן אחר הי' מתחלק וא"כ אפשר שלא הגיע לכל אחד רק חלק חבירו ולפ"ז אימת בא הספק בשעת חלוקה ושעת החלוקה אין לנו עסק כלל עם חלק הנכרי וכל הספק הוא על חלקו של ישראל ואמרינן להקל דאין ברירה וחלקו הוא של עכו"ם ומותר. וכי בא אח"כ אחד וקנה חלק הנכרי [אחר החלוקה] אמרינן להקל דיש ברירה דכבר נפסק הדין של ישראל בעת התהוות הספק ועל הישראל אין לנו עכשו שוב לחקור. אבל הכא שבשעת החלוקה היה של שני ישראלים והספק חל על שניהם כאחד א"כ א"א להתיר בשניהן וע"כ תולין במקולקל והוה"ד בישראל ועכו"ם שותפין וקנה ישראל חלק עכו"ם קודם החלוקה ג"כ הדין כך אכן זה אינו מצוי ולכך נקיט מילתא דשכיחא וזה מתבאר בדבריו סימן פ"ט והאחרונים שהשיגו עליו לא דקו בזה.

הה"מ. וכתבו ז"ל שאפילו מלא הקדירה גחלים והסיקה אינה מוכשרת.
טעמי' דחייס עלייהו דלמא פקעי כיון שהיסקו מבחוץ, ועיין ברא"ש שכתב בהיסק גדול דכיון דהכניסו להיסק כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. וראיתו מזבחים דפריך וליהדרי' לכבשונות כבר כתב רבינו נסים דאין שבות במקדש, ובפרט דבזריזין ובמקום זריזין. אך יש להביא ראי' מחולין דף קכ"ג דבטלית טבולת יום מיגו דלא חס עלה ואטבלה לא חייס עלה וקרע לה רובה, וזו סברת הרא"ש ממש ועיין תוספות יום טוב כלים פרק י"א משנה ג' ד"ה מן הקצוצות שכתב כסברא זו.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה