אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה יא
אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא כשיעור חלה בלבד.
הרא"ש כתב בהיכא דעבר ולש יותר נ"ל להתיר, ששיערו דיותר מקב אין הידים מספיקות להתעסק בהו מתוך גודלה, ומ"מ כיון שאפילו אם לא נתעסקו בה כלל אינה אסורה אלא עד מיל זה העסק שמתעסקים בה אעפ"י שאין כדאי לא גרע ממה שלא יתעסקו בה כלל. עכ"ד וזה אינו מוכרע לפי מה שכתב בסידורו וז"ל. כ"ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל אחר שנתעסק בה ונתחממה תחת הידים אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ וכן קבע מרן בשו"ע א"כ מקום יש לומר דהיכא שלש שיעור גדול יותר מקב אז העיסה מתחממת מעסק הידים ואין סיפוק בידו להתעסק עסק המועיל לעכב כח החימוץ וא"כ נתחמץ אף בלא שיעור מיל ודו"ק. ומה שהביא מלחם הפנים שנילוש שני עשרונים כבר השיבו דזריזין שאני וכמו שאמרו לענין דנילושין בפושרין דף ל"ו, ואע"ג דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ כבר פירשו בתוספות פרק כל המנחות ב"מ דף נ"ה דטעמא דציבור שאני וכמו שאמרו גבי לתיתה במנחת העומר, ואעפ"י שכתב רבינו בפרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות החיטין של מנחות אין לותתין אותן כו' אבל מנחת העומר הואיל ושל צבור היא לותתין אותה כו' ולא כתב לחם הפנים הרי דלחם הפנים ג"כ אין לותתין אותה, הוא דאיתא במסכת מנחות סוף פרק אלו מנחות נקמצות סולת ואפית אותה מלמד שנקחית סולת מנין שאפילו חטין ת"ל ולקחת כו'. הותר לקנותו מן החיטין כדי שיביא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סולת מן התגר כו' לשון רש"י. הרי דעיקר מצוה לקנות מן התגר סולת א"כ אין שייך לומר על לתיתה שבזה ציבור שאני כיון שנקחית מן התגר ודווקא גבי לישה דאיהי לאחר הקנייה שקנו הציבור דסולת היו קונין שפיר שייך לומר ציבור שאני ולא אמרו רק בעומר שנקצרת לשם עומר בציבור א"כ הלא תמיד לתיתה דידה מסורה לציבור, דמצא קצור קוצר לשמה, אבל הלישה שתמיד היא אצל צבור ומצותה בצבור גם גבי לחם הפנים ודאי צבור שאני, והמקו"ח לא דק בזה. סי' תנו'.