אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה ח
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפן ואוכלין שאר התבשיל כו'.
הנה בהלכות כתוב הטעם מפני שאיסור משהו מדבריהם לא אסרינן לההוא בישולא אא"כ נתבקעו כשמואל ואע"ג דהספק הוא אם החטים חמוצין ושרי לאוכלן או לא מ"מ כיון דלענין התבשיל עצמו לא הוי רק ספיקא דדבריהם מקילין בהתבשיל ומותר לאכלו.
אמנם רבנן בתוספות פליגי עליה דבפרק גיד הנשה דף צ"ז תד"ה אמר רבא וכשהיו מוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח כו' ואור"ת אע"ג דתנן באהלות בעופות ובדגים כדי שתפול לאור כו' דחשיב כמעוכל הא פליג ר"י בן בתירא ואמר בעופות ובדגים מעת לעת ובשל תורה הלך אחר המחמיר הרי לאכול התרנגולת דאיסורו במשהו הוי רק מדבריהם מ"מ אמרו דהוי של תורה הואיל והספק הוא על החיטה עצמה אם מותרת באכילה ובה אזלינן להחמיר תו גם בהתבשיל מחמרינן נמי דהוא אסור כיון דלענין אכילת החיטה מחזקינן דלא הוי כמעוכל תו גם לענין התבשיל חשבינן דלא הוי כמעוכל.
ולכאורה דבר זה היכא דנפל ספק אחד בדאורייתא ודרבנן וצריך להחמיר במאי דהוי דבר תורה אם מחמירין גם בדרבנן היא פלוגתא דרבוותא רבינו הרי"ף עם הר"ת. וד"ז אינו תלוי במחלוקת הקדמונים שהובא בהרב המגיד הלכות עירובין פ"ו דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב כדאמרו פרק בכל מערבין דף ל"ה דמזה למדו הקדמונים להניח עירובו בין השמשות דאינו עירוב ושיטת רבינו דשם מטעם דאינה סעודה הראויה מבעוד יום דנאמר דבזה נחלקו רבוותא קדמאי דרבינו סבר דאע"ג דנתגלגל לענין עירוב שהוא רק מד"ס מ"מ אזלינן לחומרא הואיל ובעיקר הדבר הוא על התרומה אזלו לחומרא ד"ז ישתקע ולא יאמר שכל עיקר עירוב הוא מצד שהאדם נותן דעתו ודירתו על מקום פיתא במקום שהניח כשיעור סעודה לאכול ואף כהן המניח עירובו בביה"ק אע"ג דהמאכל מותר מ"מ גם לר' יהודא אי לאו דמצי לבוא ע"י אוהל זרוק לאו שמיה עירוב וכיון דהאי תרומה אסורה באכילה תו לא נמשכ' דעתו של אדם עלה והוי כמי שהניח דבר שאינו ראוי לאכילה כיון דאסור יהי' מצד ספק תו אין דעתו של אדם גרירא בתרה וז"ב.
ובאמת אינו מובן דעת הקדמונים שהביאו ראיה מכאן, אם לא דעל צד הספק היינו באופן שהתרומה טהורה אלא שנאסרה מספק הוי כתרומה לישראל כיון דחזי לאחריני הכא נמי חזי לאינשי דלא מספקא להו [וזה רחוק כיון דלכו"ע מספקא ולא חזי לשום גברא מתורת ספק] ובזה א"ש מה שכתב הרשב"א שאם עירב בה"ש אינו עירוב ורשאי להלך תחום ביתו משום דידוע לן שבזמן זה או בעירוב זה לא יניחוהו חכמים לילך למקום שרוצה לערב תו לא עקר דעתו מתחום ביתו וניחא ליה לקנות את תחום ביתו וכמו דנטמא מבעוד יום אבל ספק אם נטמא העירוב משחשיכה לר"מ ור"י חמר גמל דאם לא נטמא רק משחשיכה הלא כבר קנה לי' מקום עירובו ועקר תחום ביתו כי נטמא אח"כ מה מועיל לי' ואסור לילך גם לתחום ביתו מספק וז"ב. ויש לנו בזה דברים ארוכים.
וכן אין להביא מראיה זו להיפך דכאן נתיר מהקדמונים שדנו בזה דספק עירוב להקל דז"ב דדוקא כאן שאם התבשיל מועט באופן שהחטים נותנין בו טעם דטכ"ע דאורייתא הלא אז נחמיר בו ונאמר דאסור התבשיל ורק כיון דאינו אלא משהו, הלא חכמים השוו דין משהו בחמץ לדין טעם אבל בעירוב אימת שיהיה הספק בעירוב אינו אלא מדבריהם דמה"ת א"צ עירוב כלל. אכן לאכול התבשיל אם נפלו בכדי נו"ט הוי דאורייתא בודאי השוו חכמים משהו לדין נותן טעם בין אם יהי' מודאי איסור בין אם יהי' מספק איסור. אם לא באופן דספק הוא אם נפל האיסור התם נפ"מ בין משהו לנ"ט דזה נכלל במה שגדרו חכמים ספק דבריהם להקל אבל היכא שודאי נפל אלא דהוי ספק איסור בזה השוו חכמים דין משהו לדין נו"ט ודו"ק וכ"ז אינו ענין למה שהביא הרב בש"ך סימן ק"י בכללי ספק ספיקא אות י"ט דהיכא דנתגלגל לדבריהם לא מקילין. דתמן הלא הוסר כל האיסור אם תתיר התערובת משא"כ הכא דהדבר שבו איסור תורה נשאר בספיקו להחמיר והתערובות אנו דנין להקל בזה פליגי ההלכות עם התוספות ודו"ק.
ונראה לבאר בזה שמועה בפרק ה' דבכורות דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך ב' מן השוק להעיד עליו כו' אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכ"ת ה"נ דל"ל תקנתא והתנן שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפין כו' ור"מ מחייב וצריך מובן מ"ט דרב חסדא דאיך יעשה במאי דר"מ מתיר ספק בכור במום מי מעיד עליו לדידיה דחשוד על הדבר אינו מעידו ונראה, דנתבונן נא דספק בכור אם הוטל בו מום בידים הלא אינו אסור אלא מדבריהם משום קנסא וא"כ הוי ספק דבריהם ולמה צריך ב' מן השוק להעיד לו יהא דהטיל בידים ג"כ יהא שרי וצריך לומר הואיל ומעיקרא הוי ספיקא אם שרי לשוחטו בלא מום וכן עכשיו ג"כ לענין גיזה ועבודה מחמרינן כדין ספק של תורה תו הוי כמו נתגלגל הספק מדאורייתא לדבריהם ואסור לאוכלו אם הוטל בו מום במתכוין ונראה דמאי דמחמרינן משום דקודם שהוטל בו המום הוי אסור לאכול כדין ספק תורה זהו דהוי כאתחזק עליו שם בכור לענין ד"ת ויש לזה מקום אם מחמירין בספק דבריהם היכא דאתחזק איסורא ה"נ יש מקום בזה להחמיר כיון דאתחזק שם איסור על הספק לגבי אכילה קודם שנולד בו המום תו עכשו להתיר מחמת ספק דדבריהם לא אמרו אבל למאן דסובר ספק דבריהם להקל גם היכא דאתחזק איסורא א"כ יש לומר מה מועיל מאי דמחזיקין לי' לבכור קודם שנולד בו מום כיון דהשתא הוי ספק בשל דבריהם דהא הוטל בו מום רק מדבריהם אסור לשחטו ולאכלו משום קנסא ואף דיש לחלק בכ"ז מ"מ מקום יש בראש להסביר כן. ולכן רב חסדא סבר כר' יוסי דאמר בטמא שירד לטבול בטו"ק וספק טבל כו' כיון דאיכא חזקה ספיקו להחמיר ולכך הכא צריך ב' מן השוק להעיד עליו, דאם הוטל במכוון אף דהוי ספק דבריהם הא אתחזק עליו שם איסור בכור טרם שנולד בו מום לגבי איסור תורה אבל ר' מאיר לטעמי' דסבר דבספק טומאה קלה אפילו אתחזק ג"כ טהור וכן בכל מילי דדבריהם. דאמר בפרק בכל מערבין לדידי' דדוקא בתחומין דאורייתא, אבל בכל מילי דדבריהם לקולא אף כי איכא חזקה א"כ לא מהני מאי דאתחזק לגבי דאורייתא קודם שנולד בו המום ולכן שרי אף אם הוטל בו מום בידים ודו"ק.
אמנם מה דמייתי רב נחמן נראה דסבר דכאן אין להתיר מטעם דהוי ספק דבריהם, דהא איסור דדבריהם הוא משום קנסא מחמת דעביד איסורא וא"כ פשיטא דקנסוהו אף בספק בכור דחיישי דלמא יטיל בו מום בידים ויעבור על ל"ת דכל מום לא יהיה בו בספק בכור וכמו דחשו חכמים שלא יעבור על ל"ת בודאי בכור כן חשו גם בספק בכור, ולדון על ההטלה עצמה דיהא מותר להטיל בו מום בזמן הזה דלא חזי להקרבה. והוי כבע"מ. הא ר"מ סובר דמטיל מום בבעל מום לוקה ובכור בזמן הזה לא גרע מבכור בע"מ בזה"ב. דהא נאכל בקדושת בכור דאינו נשקל בליטרא ואינו דומה לפסוהמ"ק שנפדו דמותר להטיל בהן מום ודו"ק כי הוא ענין ארוך. ובמכ"ת רבנא המשל"מ פ"ד מהלכות בכורות שחקר בזה אם הטיל מום בספק בכור אי מותר לאכלו וזה לאו מידי. דכיון דקנסוהו חכמים על שעבר דין תורה להטיל בו מום כן יקנסוהו על שהטיל מום בספק בכור דמ"ש דהא עבר על איסור ספק ד"ת וצריך למקנסי' שלא להטיל מום בספק בכור ועיין פרק החולץ דף ל"ה דאמר ע"כ לא אמר ר"א אלא משום דפגע באיסור אשת אח דאורייתא כו' הרי דספק דבר תורה אם עבר קנסוהו חכמים יותר מודאי דדבריהם שלא הי' לו להכניס עצמו בספק איסור אשת אח. וז"ב ופשוט. ואין צורך כאן להך דנתגלגל מספק ד"ת לדבריהם ודו"ק.
ונראה עוד להביא ראי' משמועה דפרק כל הבשר דף ק"ט דמייתי שם תנאי דפליגי באפשר לסוחטו אם אסור מדתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי ר' יהודא וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ואמר רבי נראין דברי ר"י בשלא ניער וכיסה וד"ח בשניער וכיסה ומוקי לה דר"י וחכמים פליגי בשניער בסוף ולא ניער בתחילה דחכמים סברי אפשר לסוחטו מותר ור"י אסר אף בשניער מתחילה ועד סוף דסבר אפשר לסוחטו אסור ולכן חייש דלמא לא ניער יפה יפה בתחילה וכבר בלעה החתיכה ונעשית איסור ותו אסרה לחתיכות אחרות שהן מינה והיא נעשית איסור בעצם. ופריך דלמא קא סברי רבנן אפשר לסוחטו אסור אלא דלטעמייהו אזלי דמין במינו בטל ולהכי גם בלא ניער מתחלה החתיכות מותרות ומשני כיון דבאו חכמים לחלוק על ר"י רק במאי דאסר שאר חתיכות הא באותה חתיכה בלא ניער מתחלה לא פליגי דאסורה א"כ גם בניער מתחלה לא נזכר בדבריהם להתיר אותה חתיכה ואימור אסרי חתיכה זו אף בניער מתחלה שמא לא ניער יפה יפה וא"כ מאי אמר רבי דנראין דברי חכמים בניער מתחלה דלא חיישי שמא לא ניער יפה הלא דבר זה לא נזכר כלל בדבריהם דמתירין בניער מתחילה אותה חתיכה עצמה כמו דבלא ניער רק לבסוף תאמר דאוסרין אותה חתיכה ולא פליגי אלא בשאר חתיכות וע"כ דרבנן סברי דגם אותה חתיכה מותרת בניער לבסוף ואפשר לסוחטו מותר.
והנה רבוותא קדמאי הקשו בע"ז שלהי השוכר דפליגי רב ושמואל עם ריו"ח ור"ל אי מין במינו בטל בכל האיסורים או לא דלמה לא הזכירו פלוגתת התנאים ר' יהודא וחביריו ויאמרו הלכה כר' יהודא או לא ותירץ הריטב"א בחידושיו דבאמת סברי רב ושמואל דאף דרבנן חלוקים על ר' יהודא דיוקא מדאורייתא פליגי הא מד"ס סברי רבנן דבכל האיסורים מין במינו לא בטיל להחמיר ולא אשכחן דפליגי עליה רק לענין קדשים שדם בטל ואינו ראוי לזריקה בפרק כל התערובת וזו שיטה מחוורת וא"ש מה דמייתי שם תניא כוותי' דרב ושמואל כו' דפליגי במילתא חדתא. וניחזי. דא"כ שמואל דסבר אפשר לסוחטו מותר מנא ידע למיפלג על רבי ורבי יהודא דסברי בהדיא דאעפ"י דנסחט אסורה, דאימור טעמא דחכמים דפליגי על ר' יהודא הוא דאזדו לטעמייהו דסברי מין במינו בטל וסברי דאף מדרבנן מיבטל, ורבי סבר דלא חיישינן שמא לא ניער יפה יפה משום דסבר דמין במינו בטל מן התורה אלא מדבריהם לא בטיל ולכך בלא ניער מתחילה שאר חתיכות אסורות מדרבנן, ובניער מתחילה הלא כיון דעל שאר החתיכות אינו רק ספק דרבנן מותרות דמה"ת בטלי ברובא, ואותה חתיכה עצמה הלא עליה הוי ספק דבר תורה וספיקא להחמיר וחיישינן שמא לא ניער יפה, וא"ש דמה דאמר ונראין דברי חכמים בשניער היינו כדבריהם בלא ניער מתחלה שהן מתירין רק חתיכות האחרות כן מתיר בשניער בתחילה הא אותה חתיכה עצמה אסורה אף בשניער מתחלה דספק שמא לא ניער יפה וזה הוי אוקימתא מחוורת. ובאמת אשכחן לרבנן ביבמות דמוקי בדף פ"ב רישא בטומאת משקין דרבנן ובזה פליגי ר' יהודא ורבנן אם בדרבנן בטל מין במינו בנימוחה יעו"ש ולכאורה נראה לפרש ג"כ דר' יהודא דסובר דמין במינו לא בטיל מן התורה לכן גם בדרבנן סובר דלא בטיל אבל רבנן סברי דרק מדרבנן לא בטיל לכן בטומאת משקין דמדרבנן מיבטל בטלה. [אבל זה דחוק לפרש דפליגי דר"י סבר בפסחים דף ט"ז דמשקין מטמאין כלים מן התורה, ות"ק סבר דמשקין מטמאים אחרים רק מדברי סופרים, זה דוחק כיון שלא נזכר אופן הטומאה איך הוא רק הגמרא נקטה אופן דהוי טומאה דדבריהם ודו"ק]. וע"כ דאי מין במינו לא בטיל מדבריהם ואותה החתיכה אוסר רבי שמא לא ניער יפה יפה אף בניער מתחילה דהוי ספק תורה תו כיון שחלו שני הספיקות כאחד על החתיכה עצמה ועל שאר החתיכות א"כ כיון דאתה מחמיר על אותה חתיכה עצמה מפני שהוא ספק ד"ת ותאסור אותה חתיכה שמא לא ניער יפה יפה תו צריך לאסור גם שאר החתיכות אע"ג דלדידהו לא הוי אלא ספק דבריהם. דאל"כ הא איכא ברייתות החלוקות לרבנן במין במינו אי בטיל מדרבנן או לא בפרק השוכר את הפועל ויוקים בזה פלוגתא דרבי ורבנן. וזה ראי' נכונה לדברי רבוותא בתוספות בזה.
אמנם נבחר לשיטת הריטב"א איך מוקי רב ושמואל הא דקתני במשנתינו זה הכלל מין במינו במשהו כו' לרבות כל איסורין שבתורה אם כן משנה דסוף פרק ב' דערלה חתיכה של קדשי קדשים ש"פ ושל נותר כו' אסור לזרים ומותר לכהנים בשר קדשי ק"ד כו' שנתבשלו עם בשר התאוה כו' ומותר לטהורים אמאן תרמייה הא מין במינו ומיבטל בטלי אולם ממשנה זו הקשה הפלתי לרב אשי דהוי סלקא דעתיה בפרק הערל פ"ב דחתיכה של חטאת לא בטלה כי נתערבה במאה חתיכות של חולין משום דהוי דבר שיש לו מתירין דיכול לאוכלה כהן א"כ אמאי בטלה חתיכה של קדשי קדשים כי ליכא כדי נתינת טעם הלא יש לו מתירין לכהן, ומזה הביא ראיה דטעם בטל בדבר שיש לו מתירין. אמנם אין זו ראיה, כי משנתינו אפשר דמיירי דלגבי החתיכה של קדשי קדשים יש מים שנתבשל ויש רוטב שאין בו בנותן טעם אלא דלגבי צירוף החתיכות של קדשי קדשים וק"ק אין בהם לבטל א"כ אמרינן לגבי מין במינו או לגבי דבר שיש לו מתירין סלק מינו כמו שאינו ושא"מ מבטלו להחתיכה של קדשי קדשים בסיפא ולחתיכה של פגול ונותר ברישא ולכן תני בנתבשלו דאיכא רוטב רכה וז"ב.
אמנם דע דלפי מה שכתב רבינו נסים בשמועה דזרוע בשילה בהא דאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו' דהפירוש דקאי לר' יהודא דמין במינו לא בטיל דאם טעם אינו כעיקר תו לא ע"י טעם הבלוע גמרינן מדם הפר והשעיר דמין במינו לא בטיל ודוקא גופי' דאיסור הנתערב בזה אמרינן דלא בטיל א"כ יש לומר ראי' שלנו באופן יותר חזק לולא דברי הריטב"א, דכבר פירש רש"י בפרק אלו עוברין דף מ"ה דרבנן דסברי בכותח הבבלי פטור משום דס"ל טעם כעיקר דרבנן ולא ילפי מגיעולי עכו"ם דחידוש הוא כו' א"כ לדידהו טעם הנתערב במינו כיון דטעם לאו כעיקר בטל מה"ת א"כ קשה לוקים לר"י ורבנן דפליגי אם מין במינו בטל ועל חתיכות האחרות ורבי סבר טעם לאו כעיקר להכי טעם הנתערב במינו כיון דאין כאן גוף האיסור בטיל מן התורה ורק מדברי סופרים טעם כעיקר ולא בטיל במינו משו"ז כי ניער וכיסה בתחילה דהוי ספק שמא לא ניער יפה ולגבי אותה חתיכה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ולגבי חתיכות אחרות הוי ספק דרבנן ולקולא ולכן מותרות האחרות וכדברי חכמים ממש וזה ראיה יותר חזקה למבין דהיכא דנתגלגל לדרבנן מחמירין גם בדברי סופרים ודו"ק.
ודע דלפי דברי רבינו נסים שהבאתי יש לומר דכפי מה שפירש הריטב"א דלרב ושמואל אף לחכמים דפליגי על רבי יהודא מין במינו לא בטל זהו דווקא בגוף האיסור שנתערב, הא בטעם כיון דשלא במינו אינו אוסר אלא מדבריהם, לכן כי נתערב במינו מיבטל בטיל אף מדבריהם. כיון דמה"ת מין במינו בטיל. ואעפ"כ הך משנה דערלה לא ניחא בזה לומר דשם טעמא בעלמא דבקדשים גלי רחמנא בחטאת ובמנחה דטעם כעקר ותו אין סברה לאיפלוגי בהו במין במינו בין נתערב גופו וממשו לנתערב טעמו.
ובזה א"ש מה דאמרינן בפרק כל הבשר מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כ"ר יהודא. דהא להריטב"א רב סבר אליבא דחכמים דפליגי על ר' יהודא דמין במינו לא בטיל מדרבנן. ולפ"ז ניחא דכיון דטעם לאו כעיקר סברי רבנן דטעם מיבטל בטיל אפילו מדרבנן דכמו דלר"י נחית דרגא דבנתערב גופו הוי מה"ת דלא בטיל ובנתערב טעמו ולא ממשו לא מיבטל מדרבנן ה"נ לרבנן דבנתערב גופו הוי דרבנן דלא מיבטל במינו. נחתו דרגא דבטעמו הנתערב במינו מיבטל אף מדרבנן. וזה ישר.
אולם בפרק כל שעה דרב סבר דחמץ במינו במשהו משום דלטעמיה בע"ז קאי כדאמר בגמרא ושם אף בקדירות אמר דאם ישהינהו אחר הפסח ויעשה במינו יהא אסור במשהו אעפ"י שהבליעה מן הקדירות אין זה ממש אלא טעם, ומוכרח דהא דאמרו בע"ז דכל האיסורים שבתורה במינן במשהו הוא אף באין בתערובות רק טעם לבד וא"כ קשה טובא הא דכל הבשר דאמר מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"י. ואפשר לומר דדוקא גבי חמץ דסבר דאיתרבי מכל מחמצת לא תאכלו לרבות תערובת חמץ לטעם כעיקר וא"כ כיון דטעם כעיקר תו לא שני בין נתערב גוף החמץ לנתערב טעם החמץ אף במינו שלא להבטל משא"כ בשאר איסורין דלא ילפינן מחמץ ודו"ק.
והנה רבינו לא זכר טעם ההלכות, דלענין התבשיל איסור משהו מדבריהם וספיקו להקל מפני שרבינו כתב בטעמא דחמץ אוסר במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה ספק נולדה ביו"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכי נתערבה באחרות אפילו באלף לא בטיל הרי דספק דדבריהם ג"כ להחמיר בדשיל"מ לכן כתב משום שהדגן שלא נתבקע אינו אלא מדברי סופרים מקילין בנתערב שלא במינו דבכל דשיל"מ שלא במינו אינו אוסר אלא בנותן טעם ואולי גם במינו הקילו מפני שזה חשש רחוק לומר שנתחמץ ולא מתורת ספק, דספק אסור בדבר שיש לו מתירין. ויעויי' באור זרוע בפי' הפיוט לשה"ג מה שכתב בזה. ודו"ק.