אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה ג

הלכה א

עכו"ם שהפקיד חמצו כו' ואם לא קיבל עליו אחריות כו' ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות העכו"ם הוא.
הא אם קבל עליו אחריות דהוי כשלו לעבור בבל יראה קנסוהו חכמים ואסור אחר הפסח. כן מוכח מלשונו הזהב. ובירושלמי פליגי בה אמוראי בפרק ב' הלכה ב' בחמצו של עו"ג שקבל עליו אחריות לאחר הפסח. אולם רבינו הכריח מהא דאמר רב נחמן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא ופירש רבינו חננאל דזהו שאור של גוים אלמים דאותן בני חילא דמוזכרים בשמועה דחמץ שקיבל עליו אחריות ובשאור שלהן מותר להחמיץ דהוה ע"י תערובת והביאו העיטור הרי חזינא אע"ג דלא הוי חמץ שלו רק של עו"ג שקבל עליו אחריות מ"מ אסור לאחר הפסח וזה מקור נאמן לפסק רבינו להחמיר במילי דרבנן ודברי ר"ח דברי קבלה.
הריב"ש סימן ת"א כתב וז"ל: ולא עוד אלא שעובר עליו בבל יראה לפי שהוא כשקונה אותה בשביל הגוי אין הנכרי בעל המעות קונה אותה כו' דהא קיי"ל אין שליחות לעו"ג כו' וא"כ כו' ואף אם נאמר שהישראל עדיין לא זכה כו' מ"מ גם העו"ג לא קנה אותו וה"ה עדיין ברשות העו"ג הראשון כו' אלא אחריותו על ישראל זה ועובר עליו עכ"ד. פירוש, דכאן מניח הישראל חמץ שקנה עבור העו"ג ברשותו וא"כ מיוחד המקום להניח שם חפציו של העו"ג וקנהו בחזקה במה שמניח החמץ של נכרי דנעשה רשותו של הנכרי בעל החמץ וכמוש"כ הט"ז וקצות החושן באורך סימן קפ"ט יעו"ש דלהיות המקום שאול נעשה כשביל המיוחד להילוך דבחזקת תשמישין קנהו והוי כמו יחד לו בית דנעשו חמצו של עו"ג בביתו של עו"ג ועיין מחנה אפרים הלכות שכירות סימן א' בזה, ואף אם הניח הישראל כיון דהונח תבואתו של הגוי בבית ישראל תו הוי שאול לו לעו"ג הבית כיון דצבר כליו קנה ולא בעי בזה דין שליחות ועיין מחנה אפרים הלכות מכירה סימן ט"ו בזה, אבל כיון דהעו"ג לא זכה והישראל לא זכה ולנכרי הראשון שהוא שלו לא איכפת לי' כלל בזה החמץ א"כ הרי החמץ ברשות ישראל וחייב באחריותו ועבר בבל יראה. ומה שהחמץ נשאר של העו"ג הראשון, דכסף אינו קונה לחודא במטלטלין ורק במשיכה לכמה פוסקים א"כ כל שלא קנה המושך עדיין לא נפק מרשותי', ולא דמי למה שאמרו הקונה שדה מן העו"ג מכי מטא זוזי לידי' הוא דאיסתלק. דתמן במעות לבד קני בשדה אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתי' דלוקח ועו"ג הוא מסתלק בזוזי לחודא, אבל כאן אם לא קני במשיכה תו נשאר כסף לבד ואינו קונה במטלטלין לכן נשאר החמץ של העו"ג הראשון ועבר בבל יראה דהוי חמצו של גוי שקיבל עליו אחריות. ומסולקת תמיהת המשל"מ בזה ע"ש ותבין ודו"ק.

הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו.
הוה"ד בשל הקדש אם קבל עליו אחריות ג"כ צריך לבער. והנה בירושלמי אמרו אית תנא תני לא יראה לך, לך אין את רואה אבל רואה את לגבוה, אית תנא תני אפילו לגבוה כו' אר"ב בר חייא קומי ר"ז תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. ולפום סוגיא דתלמודין הלא לכו"ע איתרבי בקיבל עליו אחריות מקרא דלא ימצא ובברייתא דבבלי יכול יטמין ויקבל פקדונות מן העכו"ם הא דלא תני הקדש בהדייהו. נראה דחזינא כאן גבי חמץ צריך קרא לרבויי להתיר עו"ג שכיבשתו ושרוי עמך בחצר ובשום מקום לא מצאנו בהא דממעט של גוי דנצריך מיעוטא לעו"ג שכיבשתו בפני עצמו ועיין תוספות ופשוט דבקרא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הרי דגילתה התורה טעמו שלא יראה שלא יבא לאוכלו שעל אכילה בכרת וזהו דאמר איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ דמשעה שהזהיר על אכילת חמץ צוה על השבתתו כדי שלא יבוא לאוכלו אבל ודאי לא שייך למילף דהשבתה יהא בכרת כמו באכילה דזה גדר וסייג לאכילה ואיך שייך להחמיר על הגדר כמו על האיסור עצמו ועיין בתוספות, לכן סד"א דעו"ג שכיבשתו ושרוי עמך בחצר שלא יקפיד על אכילתך בשאור שלו עובר בבל יראה להכי בעי קרא מיותר להתיר עו"ג שכיבשתו. אם כן נראה דבחמץ של הקדש למ"ד אין איסור חל על איסור אף איסור כולל, הרי שאור של הקדש שהיתה חמץ בבוא הפסח אינו עובר אם אוכלה בכרת דלא חל איסור חמץ על איסור הקדש אף שנכללו בהאיסור גם שאור של הדיוט והוי כאוכל נבילה ביום הכפורים. וא"כ ליכא קרא דלא ימצא דמיני' דרשינן לקיבל עליו אחריות בשאור דהקדש דכתיב טעמא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכאן ליכא איסורא דחמץ לא כרת ולא לאו דיליה רק איסור הקדש להכי לא תני הברייתא של הקדש ובפרט למאי דמוקי כר"ש ואיהו סבר אין איסור חל על איסור בכולל.
עוד איתא שם בירושלמי. אית תנא תני לך אין את רואה רואה את בפלטיא [פירוש. מקום הפקר] אית תנא תני אפילו בפלטיא כו' א"ר בון בר חייא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש. ולא עמדו המבארים עליו ויש שמחקוהו. ונ"ל פשוט דסרטיא ופלטיא הוא בעצמותו מקום הפקר וכמו דאמרו המוצא בסרטיא ופלטיא ובכ"מ שהרבים מצוים הרי אלו שלו ב"מ כ"ד עיי"ש וא"כ חמץ שלו המונח בסרטיא הרי הוא הפקר לכל עובר ושב ומה יועיל לו אם מונח ברה"ר כיון שאינו שלו. אמנם ריש פרק שילוח הקן פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל בתרנגולת שמרדה, דסברי דממון גבוה לא פקעה קדושתה ע"י מה שמונחת במקום הפקר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותו כי אמר עלי להביא זה לבדק הבית ג"כ לא מחויב לשלם אם נאבדה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. אבל היכא דנשרף דליתנהו בעולם מתחייב באחריותן אם נדר בלשון עלי ועיי"ש דמפרש טעמא דרשב"ל, והובאה פלוגתא זו בשקלים פרק ב' הלכה א' בירושלמי. ולפ"ז בקדשים שהיה חייב באחריותן אם היו מונחים ברה"ר במקום הפקר אף מקודם זמן הביעור עדיין לא פקע זכות גבוה מהן כמו בתרנגולת שמרדה ועדיין באחריותו קאי דאם ישרף יהא חייב לשלם והשתא פטור כיון דאיתנייהו בעינא וכל מקום דמנחי בי גזא דרחמנא נינהו וא"כ קיום החמץ מועיל לו, דאם יאבדו לגמרי שיפסדו או ישרפו יהא חייב לשלם ובקיומן בסרטיא אכתי פטור מלשלם נמצא דקיום החמץ הוי של ממונו שהוא גורם לממון דיליה ושפיר עבר בב"י לר' שמעון דסבר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואשתכח דזה גרע מאילו היה ממונו מונח בסרטיא, שחמצו המונח בסרטיא מקום שהרבים מצויים הוי אבוד ממנו ולאו שלו הוא ואינו ברשותו משא"כ של הקדש הרי בי גזא דרחמנא דכתיב לה' הארץ ומלואה ותו אחריותו לא פקע מזה והוי גורם לממון. וזה נכון בפירוש הירושלמי.
ובזה יתפרש לן סוגיא עמומה בפרק הזהב דרמי הגמרא משנה דשקלים דתנן בה בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או נאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן דהא בהקדישות אין שו"ח נשבע ואין שו"ש משלם ואמר ר' יוחנן הא מני ר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ופריך התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. והתמיה עצומה למה צריך להביא הברייתא הלא מפורש במשנתינו דמשנתרמה התרומה נשבעין לגזברים וטעמו דהבעלים לא מתחייבי להפריש כיון שנתרמה התרומה דתורמין על האבוד ואיך הוי ס"ד דר' יוחנן לתרץ כן ועיין בתוספות ולפי זה מחוור הסוגיא. דבשקלים פרק ב' בירושלמי תנינן הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר רשב"ל אומר הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא. מתניתין פליגא על רשב"ל נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן לא עוד היא משום תקנה עכ"ל ולפלא כי בתלמודין ריש פרק שלוח הקן דמפלפלי טובא בזה ולא רמו עלה ממשנתינו דשקלים והנראה דבבלי אמר שם על הא דפריך מדתניא נדר מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה ומשני דקדשי מזבח שאני דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדק הבית דלאו מחוסר הקרבה אע"ג דאמר עלי לא מתחייב ע"כ וא"כ יש לומר דשקלים כיון דקרבנות ציבור מייתי מינייהו וזאת עולת חדש בחדשו חדש והביא מתרומה חדשה הוי כקדשי מזבח דמחוסר הקרבה ואם נגנבו ונאבדו חייב באחריותן וזה פשוט. ולפ"ז א"ש דזה דוקא עד שלא נתרמה התרומה, אבל משנתרמה התרומה דשיריים לא אזלי לקרבנות ורק חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה כמו ששנינו בפרק ד' ולכן אין מועלין בשיריים עיין קדושין נ"ד ובשקלים סוף פרק ג' דפליגי בזה ר"מ ורבנן אם שלמו שלשתן אם חוזר לשיריים א"כ לא עדיפה מקדשי בדק הבית ולא מתחייב באחריותן דאם נגנבו או נאבדו הרי כל היכא דמנחי בי גזא דרחמנא נינהו דקדושה לא פקע מינייהו דר' יוחנן לטעמיה ריש שילוח הקן דס"ל דתרנגולת שמרדה לא פקע הקדש מינה וה"נ בשקלים האבודים ולא מתחייב באחריות דכל היכא דאיתא ברשות גבוה נינהו ובאומר הרי זה כו"ע מודו והכא כערכין ללישנא קמא דרב המנונא דלא מתחייב באחריותו יעו"ש בעומק לכן נשבעין לגזברים דההפסד להקדש הוא ואפי"ה הוי דבר הגורם לממון דאם ישרף או יפסד לגמרי הלא יתחייבו לשלם וא"כ הוי קדשים שחייב באחריותן ונשבעין עליהם אלא דנשבעין לגזברים דההפסד שלהן הוי אבל לעולם אימא לך דאין תורמין על האבוד לכן מייתי ברייתא לקושיא דא דתורמין על האבוד וא"כ אף אם ישרף ג"כ יהא הבעלים פטור מלשקול אחרים תחתיהן וא"כ הא לאו דבר הגורם לממון הוי ואמאי נשבעין עליהן ודו"ק.
אמנם דע דלפי לישנא בתרא דפסחים דאפילו לר"ש צריך רבוי לרבות גבי חמץ משום דכל כמה דאיתנהו בעינא לאו ממונו הוי וא"כ כאן דהשתא הרי לא מתחייב עדיין הבעלים באחריותן אלא דלכן נשבע משום דאם ישרף יהיו הבעלים חייבין לשלם א"כ הוי כמו דאיתנייהו בעינא ולא הוי כממון שלו, וצ"ל דהשמועה אזלא כלישנא קמא דפסחים דלר"ש לא בעי קרא לרבות חמץ שקיבל עליו אחריות והיא ג"כ שיטת הירושלמי דסבר דבלא רבויא דקרא לר"ש עבר בבל יראה על חמץ שקבל עליו אחריות. אבל אין להוכיח, דסברה הסוגיא דאפילו איתנהו בעינא ברשות הגורם לממון קאי דאל"כ כי נגנב או נאבד אמאי חייב באחריותו הא הוי כמי שמסרוהו הקדש לשמור ואח"כ פדהו והוא חולין דאין דין שמירה נוהג בו כמו"ש רבינו פרק ב' מהלכות שכירות. זה אינו כיון דאם הי' נגנב או נאבד חייב בתשלומין מיקרי דאיתא לחיוב שמירה מתחלת נתינה ודוקא שהפקידו הקדש דאם היה נגנב או נאבד היה פטור מדין תשלומין זה מקרי שלא היה דין שמירה בשעת נתינה. וזה פשוט. אמנם במקום אחר ביארתי דאף כל זמן דאיתנהו בעינייהו ג"כ הוי כממון הבעלים ורק גבי חמץ אמר כן משום דמצד דבר הגורם לממון לא חשבינן אלא שיש לו ממון אבל לא החפץ והוי ממון בעלים ולא חמץ רק מידי דאינו חמץ.
וזאת הסברא יש לומר שכיוונו אלי' רבנן בתוספות ב"ק דף ע"א: בהא דמוקי דסברי דבר הגורם לממון כממון דמי' אמאי לא אמר דר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכתבו וי"מ דר"ש סבר דהגורם לממון כממון דמי' אבל ממה דאמר ר"מ דמתחייב בדינא דגרמי אין להוכיח שיהא חייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון. ומדלא הזכירו תוס' כפל מצינן לומר דכיונו דהוי כממונו אבל לא על שם עצמיות החפץ מה שהוא שצ"ל שגנב בעל חי שור או שה וכפל איה"נ דמתחייב דהוי כגונב ממונו. וזה כוונה חדשה בתוספות.
ולפ"ז ממה דמצינו לר' שמעון דמחייב ד' וה' בקדשים שחייב באחריותן נוכיח דחשיב לדבר הגורם לממון כממון היינו שגוף החפץ הוא שלו ולכן בקדשים שחייב באחריותן חייב ד' וה' וכן גבי חמץ לעבור בבל יראה. אמנם זה דוקא בליתנהו בעינא שברשות הבעלים ג"כ אינו שהרי נגנב ונאבד לכן חשוב כאילו גוף החפץ למקבל אחריות, אבל כל כמה דאיתנהו בעיניה דגוף החפץ הדר לבעלים לא נוכל לחשוב אותו כאילו גוף החפץ הוא של הנפקד המקבל אחריותו דהא הדר למריה להכי לא נוכל לחשבו כאילו הוא חמצו של הבעלים רק ממון אית לי' גביה לכן בחמץ אמרינן שפיר דצריך רבוי דבל"ז הו"א דכל כמה דאיתנהו לא הוי חמץ של הנפקד רק ממונו, אבל כאן גבי שומרים שפיר חשיב כממון של הדיוט אף כל כמה דאיתנהו בעינא ודו"ק.
ובזה מתישב ג"כ מה דאמר בפרק מרובה דף ע"ו נהי דסבר ר"ש מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים איפכא מיבע"ל קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותי' משום דממון אית לי' גבי' דהקדש חשוב אפילו כ"ז דאיתנהו בעינא ודו"ק. ויש אתי בזה להאריך ואכ"מ.
אולם לולא דברינו נראה בטעמא דתלמודא דבבלי דלא מותיב ממשנה דשקלים משום דבשקלים תנן בפרק ז' בהמה שנמצאת מירושלים כו' זכרים עולות, ופריך בפרק ב' דקדושין אטו שלמים ליכא זכרים ומשני רב הושעיא בבא לחוב בדמיהן וכר' מאיר דאמר הקדש במזיד מתחלל בין קדושת דמים בין קדוה"ג ואפילו קדשי קדשים. והוא דאם מתכוין לגזול לעצמו ממון הקדש אפילו קדשי הגוף פקעה קדושתייהו ונעשו חולין יעו"ש בתוספות דף נ"ה אם כן לפ"ז אע"ג דאמרינן דקדשים שנאבדו בקדושתייהו קיימי וכן תרנגולת שמרדה משום דלה' הארץ ומלואה מ"מ במתכוין לגזול לר"מ פקעה קדושתייהו ונעשו חולין דלא עדיפא מקדשים קדוה"ג לדידן דע"י גזילה נפקעת הקדושה ונעשו חולין וז"ב אם כן כאן שבני העיר חייבין לשקול והמה שלחו על ידיהן ונאבדו היינו שטוענים שנאבדו ואנן אמרינן דמשקרי והם גזלו לעצמו נמצא דפקעה הקדושה לתנא דשקלים דסבר כר' מאיר ונעשין חולין ותו הוי כמו דנשרפו או נאבדו לגמרי מן העולם ושפיר חייב הבעלים באחריותן. ואע"ג דמשתבעי לבעלים כי מהימני לבעלים מהימני בשבועה דהא הימנינהו מעיקרא אבל להקדש אינם נאמנים ע"י שבועתם דהא לא האמינו אותם מעיקרא וכדאמר ריש בבא מציעא בטעמא דחנוני ופועלים דמצי אמר אנא שליחותא דידך קא עבידנא מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן כו' כן הכא מצי הקדש לומר אטו אנא תבענא לשומר הלא לדידך קא תבענא וגבי שליח מה אית לי דאיהמני' בשבועה ודו"ק.
ומדברי הירושלמי שהבאנו לעיל דסרטיא ופלטיא כשחמצו מונח שם עובר ודוקא בקדשים שחייב באחריותן וכפי מה שביארנו ואפילו בהניח קודם זמן ביעור בסרטיא ופלטיא עובר עליו צריך עיון על שיטת הרמב"ן והר"ן שכתבו דחמצו של ישראל המופקד אצל עו"ג אין עובר בבל יראה מה"ת אלא מדבריהם עובר ולכן בחמץ של עו"ג שקבל עליו הישראל אחריות אם מונח אצל עו"ג אחר כיון שהוא חמצו של עו"ג בביתו של עו"ג לא גזרו רבנן ואינו עובר גם מדבריהם. ויעוין שאגת אריה שהעמיק בזה. והא הכא בקדשים שחייב באחריותן המונח בסרטיא ופלטיא מקודם זמן הביעור דעובר ואף אם נאמר דעובר מדבריהם ג"כ מתנגד לשיטת הר"ן. ויש לומר, לפי תירוצא קמא דגמרא דילן דלר"ש דסבר גורם לממון כממון דמי לא צריך קרא לרבות חמצו של גוי שקבל עליו אחריות א"כ כמו שאסרו חכמים להשהות חמץ של ישראל ברשות גוי כן אסרו להשהות חמצו של גוי או הקדש שחייב באחריותן ברשות שאינו שלו כיון דגורם לממון כממון דמי והירושלמי דתלי לה בפלוגתא דר"ש אלמא דסבר דלר"ש לא צריך קרא כלל ולכן אמר שפיר דעובר במונח בסרטיא ודע זה.
אולם כשאני לעצמי אמינא דבאמת קושית רבינו יונה עצומה כפי מה שפירשה השאגת אריה סימן פ"ג דאטו אם כתיב בבתיכם אבית קפיד קרא הלא כתיב וגונב מבית האיש אע"ג דנגנב מבית הנפקד ביתו קרינא כיון דברשותו הוא למוכרו ולהקנותו וכי"ב, ואטו ממון הדיוט המונח בבית הקדש יפטור הגנב עיי"ש. ונלע"ד בתרי אנפי. חדא, דחמץ בלא"ה אינו ממונו כיון דאסור בהנאה ולאו דיליה הוא א"כ אע"ג דרחמנא קריא לך דעשאו כאלו הוא ברשותו בכ"ז בבתיכם לא שייך דמונח ברשות שלו כאילו ברשות אחר ויד כ"א שולט בו בשוה לכן דרשו כפי עומק פשטיות הבנת המקרא דאם הוא בביתו עובר עליו פרט כשהוא מופקד ביד הגוי, אבל לר"ש דסובר דהגל"מ כממון דמי וחמץ שעבר עליו הפסח מותר א"כ אם נימא דרשאי להשהותו שוב הוי ממונא דילי' ושליט עליו כנכסיו והגונבו חייב בתשלומין א"כ תו א"ש מה דבלאוי דלא ימצא ועשה דתשביתו קרי להו בבתיכם כיון דאי לאו איסור השהיה הא משום איסור הנאה דילי' הוה ממון תו דרשינן לקרא כפי מובנו המושכל דאף אם מופקד אצל גוי מ"מ עדיין שליט עליו כנכסיו ובביתו קרינא בי' וכ"ש לריה"ג דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה והך מכילתא אתיא כמאן דסבר דחמץ אסור בהנאה וחמץ שעבר עליו הפסח אסור או דהגל"מ לאו כממון דמי. ולפי פירושו במק"א דדוקא בהקדש דלפדייה עומד הוי רק גורם לממון, הא בחמץ דעלמא דלאחר הפסח יהא מותר הוי ממון ממש א"כ לדידן דקיי"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר ממונו הוי ושפיר עובר אף אם מופקד ביד גוי וכן פסק רבינו ומיושב מה שהקשה עליו הר"ן.
עוד נראה, דטעמא דמכילתא דמפקא לה מבבתיכם להוציא מי שחמצו מופקד ביד גוי כו' דהביטו על עומק פשוטו של מקרא [ומעט מזה רמז רבינו נסים ריש מכילתין] דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה שבעת ימים שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל מחמצת כו' הרי דמורה המקרא לנו הטעם מדוע החמיר בבל ימצא ובתשביתו כי כל אוכל חמץ ונכרתה ושמא אתי לאוכלו ולכך אם הוא מופקד ביד גוי תו אינו עובר עליו דלא אתי לאוכלו וז"ב. א"כ תו תלוי דרשת המכילתא בפלוגתא חדשה, דזה לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא, אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ אי לא הוי כתיב טעמא דכי כל אוכל חמץ הוה מפרשינא מעצמנו טעמא משום דלא בדיל מיני' ושמא יבוא לאוכלו ולכן אסרה רחמנא בשהייתו, והשתא דמפרשא טעמא בהדיא ע"כ בא להורות דאף במקום דלא שייך הטעם ג"כ אסור וכדאמר הגמרא סנהדרין דף כ"א וקדושין ס"ח וה"נ הך בבתיכם קאי למעט חמצו של גוי בייחד לו בית כדאמר רב אשי, ודרשינן בבתיכם כמו בוגונב מבית האיש שפירושו ממון שלו אף אם הוא מונח בכ"מ שהוא, ולפי הני שני תירוצים לר"ש עובר אף אם חמצו דאחריות מונח ברשות הפקר או מופקד ביד גוי מה"ת וא"ש דברי הירושלמי בפשיטות. ונכון.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה