אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה א
יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של עכו"ם או של הקדש ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים או של גבוה.
במכילתין דף כ"ח: מה שאור דראיה שלך כו' אף שאור דאכילה שלך א"א אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה כו' ואזדו לטעמייהו כו' האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר"י רבא אמר לוקה וראב"י אמר אינו לוקה כו' מ"ד לא מעל כר' יהודה - וצ"ע קצת אמאי לא מזכרי בפלוגתייהו האוכל שאור של נכרי ושל הקדש דבדידי' קא מפלפל הגמרא בכל הסוגיא הלא דבר הוא. ויתכן דלר' יהודא דסבר חמץ לאחר הפסח אסור מקרא דלא יאכל חמץ אטו חמץ שנתחמץ אחר הפסח יהא אסור, אלא החמץ שהי' חמץ בפסח. ואיפוא נזכר זה בכתוב. וע"כ דקרא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו כי כל אוכל מחמצת כו' והרחיבה התורה זמן האיסור לומר דהחמץ שהזהרתי אותך בפסח עליו שלא תאכלנו הוא אסור באכילה אף אחר הפסח ולעולם, ולכן של נכרי בפסח ג"כ הי' אסור באכילה ובכרת והרחיבה התורה עליו זמן האיסור שיהא זה החמץ שקאי עלי' בכרת בפסח אסור לעולם וע"ז קאמר ולא יאכל חמץ. ולפ"ז נחקור בחמץ של טבל שלא חל עליו איסור חמץ כדאמר פרק כל שעה דף ל"ה שמשום זה אין יוצאין בו ידי מצה ועבר הפסח והפרישו ממנו תו"מ אם אסור לר' יהודא או לא כיון שלא חל עליו איסור חמץ בפסח. ונראה דתליא בהך דפליגי ר' יוסי ור' שמעון בפרק ד' אחין דף ל"ב דאע"ג דשניהם סברי אין איסור חל על איסור מ"מ אם חל לקוברו בין רשעים גמורים נחלקו דלר' יוסי הוי רשע גמור ומעלה עליו כאילו עשה שתים אע"ג דאינו חייב אלא אחת, א"כ ה"ה הכא לאחר הפסח אסור, אבל לר' שמעון דלא חלה עליו כלל איסור השני ה"ה כאן כיון דלא עבר משום חמץ בתוך הפסח שרי לאחר הפסח ולא שייך כאן מה דקאמר רב אשי ביבמות איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי אי פקע איסור א"א חייל אח"א עיי"ש, דהכא הוי כמי שנתחמצה לאחר הפסח, דהא לא כתיב בתורה לא תאכל חמץ שעבר עליו הפסח, רק כתיב שבעת ימים כו' כי כל אוכל מחמצת וכו' ואח"כ כתיב לא יאכל חמץ היינו שמה שנאסר עליו בתוך שבעת הימים אותו חמץ נשאר באיסורו ולא יצא לכלל היתר ואיהו כיון שלא חל עליו איסור בתוך הפסח גם לאחר הפסח אינו אסור, וא"כ בחמץ הקדש הלא בשעה שהי' הקדש לא חל עליו איסור חמץ דאין איסור חל על איסור ורבי יהודא אית לי' אין איסור חל על איסור בכ"ד ותו לא חל לאחר הפסח איסור ללקות ואף לרבא הוא מותר אם נפדה לאחר הפסח וקרוב לזה כתבו התוספות פרק גיד הנשה דאם אינו חל איסור גיד מחיים תו לא נאסר לאחר מיתה דבעינן שיהא חל מחיים כמו ביעקב אבינו עיי"ש ולפ"ז הא דמוקי רב אחא בר יעקב לקמן ומ"ד מעל כר"ש הוא מתרי טעמי דאם סבר לאחר הפסח מותר כר"ש או סבר כר"ש דאין איסור חל על איסור ואף לקוברו בין רשעים גמורים לא חלה כלל ותו מותר לאחר הפסח ודו"ק.
ולפ"ז אתי שפיר טובא מה דאיתא בחולין דף ד' סברוה הא מני ר"י היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא. וכבר נתקשו בזה רבנן קדמאי איך אמרו זה לרבא דאיהו סובר דלר' יהודא אף חמץ של נכרי אחר הפסח לוקה על אכילתו וראב"י הדר בי' לגביה וא"כ למאי מחליפין אידי ואידי איסורא נינהו. ולפש"ב יתכן, דהא ר' יהודא סבר בפרק ר' ישמעאל דף ס"ז דמירוח עכו"ם אינו פוטר וקא סבר מעשרין משל ישראל על של נכרים ומשל נכרים על של ישראל ובב"מ סוף פרק השואל אמר סברוה מאי שדה אבותיו כו' שדה אברהם יצחק ויעקב וקא סבר אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר כו' עיי"ש א"כ לר' יהודא דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י ומירוח דידי' אינו פוטר ואין איסור חל על איסור לכן הוי עיסתם עיסת טבל ולא חל עלה איסור חמץ תוך הפסח ותו הוי כמי שנתחמצה אחר הפסח משו"ה מותרת לאחר הפסח כשלוקחה מיד הגוי ומפרישה. וזה נכון.
והנה בתוספתא איתא מפני שהן מחליפין בשאור שלהן וכן פירש העיטור באורך. וכבר העירו קצת מזה בתוספות דלחמץ עיסתן מחליפין שאור שלהם בשאור של גוים יעו"ש וא"כ איך מייתי ראי' מכאן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בדאורייתא הא כאן לא הוי רק תערובות ואפילו אם נאמר טעם כעיקר דאורייתא מ"מ כאן ודאי לא יהיב לחמץ אפילו אחד מששים. ואם נימא דהמחמץ אינו בטל דבר תורה הא לא מצינן למימר דבפרק יוצא דופן בעיסה שנדמעה או שנתחמצה קאמר דדימוע דרבנן, אך הא מצי לדחויי כמו שפירשו תוספות שם דמה שהחולין חשובין כתרומה ליפטר מן החלה זה הוי דרבנן, אולם נ"ל דהכא למאי דסברוה כר' יהודא אתי א"כ ר"י סובר דמין במינו לא בטל ושאור ועיסה הוי מין במינו כדתנן במסכת ערלה פרק ב' כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ כו' להקל ולהחמיר. מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים כו' הרי חזינן דשאור חטים בעיסת חטים הוי מין במינו וא"כ הוי דבר תורה ולכך הוי איסורא דאורייתא לר"י לשיטתי' והגמ' מסיק דכר' שמעון אתי דסבר לאחר הפסח מדרבנן. וכן איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועל הלכה י"א תני רבי שמעון אומר כו' שמשחרית בורר לו שאור לכל אותו היום. הרי דלר' שמעון אסור באכילה במחמץ בשאור ולא הוי בתערובת וכהמגן אברהם.