אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח.
כבר עמדו המחברים, הא אין זכיה באיסורי הנאה ולא הוי שלו כלל ותו אינו עובר [וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות דרק בחמץ שביטלו שלאחר הפסח הוי שלו ממילא בלא שום קנין עבר כי דעתי' עלי' הא בזכי' לא. יעו"ש דברים עמוקים] ורבינו נסים בפרק כל הצלמים ביאר, דעבו"ז טרם שזוכה בה ישראל היא נחשבת ממון כיון דמהני ביטולו של עו"ג ה"נ חמץ בפסח הרי כשהוא עדיין ברשות גוי הוא מותר לישראל אחר הפסח והרי הוא ממון להכי יש בו זכי'. מאי תאמר דכשזכה בהו ישראל תו הוו אסורים בהנאה לעולם ואינו ממון הרי דין שלהם ליאסר בהנאה לעולם בא מחמת חלות זכיית ישראל בהם א"כ צריכה להיות הזכייה ואח"כ יחול איסור ההנאה, ואין להקדים איסור הנאה לעולם שבא מתולדת זכיית הישראל למנוע בזה את עצם הזכי', דאיך יוקדם המסובב למנוע את הסיבה אשר תסובב ממנו. זהו באור סברתו הבהירה.
אולם קשה לי מירושלמי פ"ק דפסחים הלכה ד' חמישית כר' יהודא כו' אמר לון ר' יוסי כו' הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פירוש כיון שאין בו דמים להקדש תו לא חל עליו הקדש. אע"ג דבמקדיש פחות משוה פרוטה נסתפקו רבוותא ועיין תו' גיטין י"ב: ד"ה פחות משו"פ שאני תמן דחזי לאצטרופי, לא כן הכא שלא חזי לאצטרופי ובמאי יזכה ההקדש ועיין גיטין דף כ' שאני עלה של זית כו' וקשה טובא, דרבינו פסק בפ"ה מהלכות ערכין דמקדיש נבילה לבה"ב הר"ז תפדה כשאר מטלטלין וכבר פירשתי דבריו בחידושי לתמורה דלא שייך כאן אין פודין את הקדשים לכלבים כיון שמתחלת הקדשה ראויה היא לפדיה ואינה עומדת מתחלת הקדשה רק לכלבים לכן פודין אותה ומיושב מה דפריך בתמורה י"ז במקדיש טריפה דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אע"ג דמתחלת הקדשה אינו ראויה רק לכלבים דשאני תמן דלשמואל קיימינן דמצריך מום קבוע א"כ בתחילת הקדשה אינה ראויה לפדייה כלל ונחית בה קדוה"ג משא"כ היכא שמתחילה ראויה לפדי' ולכלבים וזה נכון ובחדושי לב"מ תמכתי יתדותיו מירושלמי דמעשר שני ותורת כהנים. וא"כ קשה. הא כאן בתחלת הקדשה אינה ראויה רק לכלבים ולפדי' עומדת א"כ תו פודין אותה לכלבים ואמאי לא חל הקדשו. וצ"ל דהכא אם יחול ההקדש הלא תהי' מן התורה ראויה לאכילת אדם ותו אין פודין אותה לכלבים ותו כיון שלא יפדו אותה הרי אין להקדש בה שום דמים ועל מה יחול הקדשו להכי לא קדשה כלל. וא"ת אמאי לא קדשה הא מה"ת ראויה היא לאכילת אדם. זה אינו דלא גרע תקנת רז"ל לאוסרה באכילה בחמישית יותר מהסכמת המדינה על איזה דבר למנוע ממנו שווי הדמים. וכיון שאנן ידעינן שלא יפדוה לאכילת אדם ששום אדם לא יאכל אותה הרי פקע ממנה השווי לגמרי משא"כ אם תאמר שיפדוה לכלבים הואיל ואינה עומדת רק לכלבים זהו דינא ע"ז קאמינא שפיר שמה"ת ראויה היא לאכילת אדם ואין פודין אותה להאכילה לכלבים. וזה נכון.
אולם קשה הא התוספות הוכיחו דקדשי בה"ב מן התורה נפדים הן לכלבים דקרא דואכלת ולא לכלביך בקדשי מזבח כתיבא אלא מדרבנן אינם נפדין כמוש"פ בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין וא"כ תו קשה ממנ"פ יפדה אותה לכלבים אי מה"ת הא פודין אותה לכלבים ואי מדרבנן הלא מדרבנן מעיקרא אינה ראויה רק לכלבים מתחילת הקדשה ועומדת לפדיית כלבים והוי כמקדיש נבלה דפודין אותה לכלבים וצ"ע אך הירושלמי אזיל לטעמיה דמוקי בפרק כל שעה משנתינו דחמצו של עו"ג שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר' יהודא דאוסר חמץ לאחר זמנו מה"ת וזהו כרב אחא בר יעקב בגמרא דילן ואע"ג דלא מזכיר גז"ש דשאור שאור נראה דסבר דקרא דלא יאכל חמץ דמיני' דרש לאחר הפסח דכתיב בציר"י ואם ישאר בביתך תדע שלא יהיה לך ממנו שום תועלת שלא יאכל חמץ לא לכלבים ולא לאחר זמן והוא כהרחקה מן החמץ תוך זמנו שבכרת וחששה התורה שמא ישאירו ממנו לכן אמר שלא יאכל לאחר זמנו כלל וא"כ ישביתוהו ויבערו בכל מקום שהוא מה שאינו שייך לחמצו של גוי וזה נכון. וא"כ אם יהא חל ההקדש בשעה חמישית תו הוי חמץ של הקדש והוי כחמצו של גוי אף לרבי יהוד' ויהא מותר באכילה לאחר הפסח וכיון שתהא ראויה לאכילת אדם אחר הפסח נמצא דבשעת ההקדש היא ראויה לאכילת אדם תו אסור להאכילה לכלב אחר הפדיה דאם יפדה בשעה חמישית יהי' אסור להאכיל לאדם לעולם רק לכלב ותו אין פודין אותה לכלבים ולא דמי לנבילה שלעולם אינה רק לכלבים וזה נכון אבל א"כ אמאי לא חל ההקדש הא ראוי לפדי' אחר הפסח וצ"ל דכאן לר' יהודא קיימינן דסבר גורם לממון לאו כממון דמי וחמץ של הקדש במועד אינה רק גורם לממון כמפורש בבלי כ"ט וליכא זכי' בגורם לממון כלל דהוי כמו דבר שאינו ברשותו ולאו מידי חשיבה שיזכה בהן הקדש ולהכי לא חל ההקדש כלל ודו"ק.
אך לפ"ז קשה עוד, הן דזה לא קשה דכאן אמרינן דהקדש לא זכה בהחמץ בשעה חמישית אע"ג דאצל הבעלים המקדיש הוי ממון גמור דכ"ז הוא משום שיכול למוכרו לגוי, אבל ההקדש אין לו בגדר הזה שום ממון שאינו יכול לפדותו לגוי דאין פודין להאכיל לגוי או לכלבים, אמנם בחמץ בפסח טרם דזכי בהן הישראל הרי שוה הוא ממון אצל הישראל הזוכה בשביל שווי שלהם אחר הפסח אכן דא קשה, כיון שפירשנו שיטת הירושלמי דשווי שלאחר הפסח הוי רק גורם לממון ולאו כממון דמי ולא מצי זכי בי' הקדש כלום ה"נ איך זכי הישראל בהחמץ הלא גם טרם זכותו בה הוא רק גורם לממון ולא הוי ממון לדידן דקיי"ל דלא כר"ש בגורם לממון ולא מהני בי' זכי' והוי כדבר שאין בו ממש דלא מצי זכי בי' ישראל וא"כ איך זכי ולקי משום בל יראה ובל ימצא והדרא קושיא לדוכתי' על פסק רבינו שקנה חמץ לוקה וצ"ע לכאורה. ויהיה מכאן סעד למה שהעליתי מכבר דזה לא הוי גורם לממון כיון שיהא ראוי אחר הפסח הוי ממון ממש, ודוקא בהקדש דהך חמץ לא חזי להקדש למידי אלא שעומד לפדיה לכן כיון שעכשיו לא יפדנו אדם רק לאחר הפסח הוי גורם לממון ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דבהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו כדאמר הגמרא בערכין א"ש טובא, דכאן טרם שזוכה הישראל בהחמץ והוי אצל גוי הרי חזי לישראל אחר הפסח והוי ממון גמור, משא"כ אם יקנה הקדש את החמץ הרי לא חזי רק לאחר הפסח ולאחר הפסח ג"כ לא חזי להקדש אלא לפדיה והוי גורם לממון ולאו כממון דמי וליכא בי' זכיה כלל ולכך לא חל ההקדש, ובחמץ שפיר זכה הישראל ולוקה משום בל יראה. ודו"ק ואם כה נאמר אתי שפיר מה דמייתי מהך דרב דמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לשעות דרבנן לפי ר"ת דחימוצן הוא בגדר נוקשה אף אם נאמר דנוקשה הוי דבר תורה מ"מ פי' ר"ת דאין עוברין עליו בבל יראה ומן התורה חזי לאכול אחר הפסח אף לר' יהודא ולהשהותו וא"כ ממון גמור הוא להאשה אלא דרבנן אצרכו לבערו כמו דהעלו בתוס' ריש מסכת' ולכן לא הוי ממון כלל ולפיכך אם קידש בו האשה אין חוששין לקדושיו א"כ הוה"ד בשעה ששית דהוי דדבריהם אין חוששין לקדושין ואינו ברשותו ולא מצי לבטל ודו"ק.

אינו לוקה כו' או חימצו כדי שיעשה בו מעשה.
הנה גירסא שלפנינו בסוגיא דף צ"ה דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו וכן כתבו התוס' בשם ר"י דף כ"ט וראה בפירוש רבינו חננאל דמפורש דגירסתו היתה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין מהרש"א שם שהרגיש שלהתו' לא היתה זו הגירסא אמנם באמת מ"ט אינו ניתק לעשה דתשביתו ראיתי לאחרונים דברים רבים מהם מי שרצה לדון שעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים משום דהוי מ"ע שהז"ג ותו הוי לאו דבל יראה נוהג בכל ועשה דתשביתו אינו נוהג בכל ולא יכול העשה לנתק הלאו וכמו שכתב רבינו בריש הלכות תמורה דלאו נוהג בשותפין ובשל ציבור והעשה דאם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו כו' אינו נוהג בהו ומשום זה הוי לאו דתמורה לאו דלוקין עליו וראיתי למי שטען ע"ז דא"כ אונס שגירש אמאי ישראל שיכול להחזיר אינו לוקה הא העשה אינו נוהג בכהנים ומזה למד דבמקום דעביד מעשה לתקן הלאו מינתיק הוא בכל מקום אלא דבתמורה שהעשה בא ממילא לוקה ודבר זה כתוב בתומים סימן צ"ז. וע"ז בנו להקת האחרונים יסודותיהם ובמחכתה"ג משגה הוא בידם, כי ברור שלרבינו היתה הגירסא בתמורה כלישנא אחרינא שברש"י דשאני מימר משום דהוי לאו ששוה בכל ופירש באופן נפלא דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל דבשל שותפין לא ממירין לכן לא מצי העשה לנתק הל"ת לחלקים וע"ז פריך והרי אונס דלאו ששוה בכל [כן היתה גירסתו וכן היתה הגירסא ברש"י יעו"ש] ואתי עשה ועקר לאו. פירוש דאמאי העשה דולו תהיה לאשה עקר לאו דלא יוכל לשלחה הלא העשה אינו שוה בכהנים והלאו שוה בכל ואפ"ה גבי ישראל מנתיק הלאו ולא לקי א"כ הוה"ד גבי מימר צ"ל כן דבמקום דמתקיים והיה הוא ותמורתו יהי' קודש לא לקי על הלאו אע"ג דלא מינתק כולו, ומשני כהנים קאמרת כו' דרבי רחמנא קדושה יתירה ולכן אע"ג דלא מינתק לכהנים מינתק לישראל משא"כ בתמורה. וז"ב בפירוש גירסת רבינו, ופירוש רש"י לא יכולתי להבין מש"כ דהלאו אינו שוה בכל משום דלא אפשר לקיומי ללאו בכהן ואין פשר דבר לפירושו הרי נתברר דאף במקום דהעשה הוא מעשה לתקן הלאו ג"כ אין העשה שאינו שוה בכל עוקרת הלאו ולפ"ז יתכן דנשים לא מסתברא דיהיו חמורים מאנשים שילקו אבל יראה לכן גם לגברי לא מינתק הלאו אמנם זה זרות גדולה לא ישוער לומר דנשים אינן במ"ע דתשביתו ומה"ת מותרות לשהות חמץ עד הערב כל יום י"ד, ואם נאמר דבל יראה נוהג מתחילת שעה שביעית הלא רק דמשום דאיתקוש לעשה דהשבתה כ"ש שעשה דהשבתה גמרינן מלאו לחייב בה נשים לכן לא ניתן לאומרו כלל.
ונראה לי דבאמת צ"ב הא דתמורה חשיבא לאו הניתק לעשה כיון דהוא אינו מעשה ולא תיקון אלא שהוא ענין שבא מעצמו מחוק התורה. והנראה, דבפרק אלו הן הלוקין דף ט"ו אמר אי הכי לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתיר' מיגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא והענין יבואר דכוונת לאו ניתוק לעשה פירושו שהתורה לא הניחתו לגמור המכוון שלו היינו שכיון להפרד מאנוסתו ובאה ע"ז העשה עמוד והחזיר שלא יוגמר המכוון שלו, וכן לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלה באה העשה דעזוב תעזוב להפריש וכן לא תגזול ולא תבא אל ביתו כו' ואם גזל או בא אל ביתו כו' והשיב הנך מילי ולא נתקיים רצונו, וכן מורה לשונו של רש"י פרק ד' מיתות דף פ"ג דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותיר ישרפנו ויפטר וא"כ קנסתו תורה מה שלא הוציא רצונו לפעלו וכן לא תותירו ממנו עד בוקר ואם הותיר עד בוקר ישרף באש שכוונתו לא נגמרה שמצווה הוא לשרוף את הנותר באש ולפ"ז א"ש גבי תמורה עפ"י מה שכתב רבינו בסוף הלכות תמורה שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו כו' וכן אם הקדיש בהמה קדוה"ג שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו וכו' נמצא שעל מרכז הלאו שהזהירה התורה קנסתו רחמנא בעשה שלא יוגמר מכוון שלו ויהיו שניהם קדושים ואעפ"י שהשתא אע"ג שמכוין על שניהם ג"כ עובר בלאו מ"מ זהו התפשטות הלאו אבל המרכז של תמורה קנסתו רחמנא שלא יוגמר מכוין שלו ויהיו שניהן קדושים וזה ברור למבין דוגמא לזה מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עלי' שזה עונשו שאין לו מתן שכר כן הכא בלאו הניתק לעשה כיון שע"י העשה לא נתקיימה מחשבתו תו לא לקי שתגמולו בידו וכיון שעלה בידינו כן נראה עתה לפ"ז דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה דמאי תאמר שלא יראה חמץ ואם ראה מחויב להשביתו ולא נגמר מכוון שלו שהוא רוצה בקיום החמץ אטו ע"י העשה נפסד מכוון שלו יותר מן הל"ת הלא גם ע"י הלאו דבל יראה ג"כ לא נגמר מכוון שלו היינו שבכל שעה לקי אבל יראה ואימת דקאי החמץ ברשותו ואינו משביתו עובר בבל יראה בכל רגע וא"כ איפוא במה תפסד כונתו ע"י העשה דתשביתו יותר ממה שתפסד ע"י הלאו דב"י ואפ"ה על אופן שאינו משלים רצונו גם בהלאו הזהירתו התורה בלאו [ועיין בפרק כל שעה דף כ"ח בתוספות ד"ה וחמץ ה"ה בבל תותירו כו' אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה עיי"ש] ואימתי כלה הגבול שע"ז נאמר תשביתו כמו אם הותיר עד בוקר נאמר באש ישרף לכן לא הוי ניתק לעשה. בינה זאת.
אך יש להתבונן לפ"ז בהא דשקיל וטרי תלמודין בפרק אלו הן הלוקין בהא דלקי על בא במקדש טמא ולא הוי ניתק לעשה משום שקדמו עשה יעו"ש ולפי דברינו כיון דקאי משום לא יטמאו את מחניהם א"כ בכל רגע איכא לא יטמאו אמנם רש"י פירש בפרק שני דשבועות בהא דבעי טומאה בעזרה מניין וז"ל מי שנטמא בעזרה מנלן דמחייב הא לא קרינא בי' ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא עכ"ל ואע"ג דמיתור דקראי דאם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים מוקמינן קרא דולא יטמאו גם על נטמא בפנים דאל"ה אזהרה מנלן ועיין ריטב"א שם מ"מ כיון דקרא דלא יבוא אל המחנה אינתוק תו אינתוק גם לאו דלא יטמאו ובריש ספרי אזהרה לא שמענו ת"ל צו אב"י כו' ולא יטמאו את מחניהם [הגהת הגר"א] ה"ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה ועוד דאם גמרינן שהייה למלקות הלא בעשה דוישלחו מן המחנה לא גמירי שהייה ויתכן דהתרו בו בכניסתו למקדש ואחרי כניסתו התרו בו שנית צריך שהייה למלקות וצ"ע ואכמ"ל.
ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דלקי על בל יראה מהא דאמר בירושלמי פרק כל שעה ר' אבוה בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור כו' ותמוה דלמה אמר מחמץ שעבר עליו הפסח ולא אמר עדיפא מינה דבפסח ג"כ לא לקי ובפרט דאיהו לא דריש אף לא יאכל כמו דלא דריש בשור הנסקל וע"כ דאבל יראה מחוייב מלקות ולא הוי לאו הניתק לעשה ורק משום לאו שאין בו מעשה אתינן עלה ואם עשה אספלנית הרי עשה מעשה וגילה אדעתי' דניחא ליה בשהייתו את החמץ ולקי משום בל יראה אעפ"י שבלא המעשה ג"כ היה החמץ ברשותו ואין המעשה סיבה להבאת החמץ ברשותו כיוצא בזה מצאנו גבי הך דתניא ר' עקיבא אומר המקיים כלאים בכרם לוקה. וכתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל פירש בקונ' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא רע"ק א"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כן כי עשה איספלנית הלא לקי משום בל יראה ולכן נקט מחמץ שעבר עליו הפסח דליכא בל יראה ודו"ק.
אמנם אינו מוכרח דשם הלכה ב' אמר מ"ט דר"י לא יאכל חמץ היום מה אנן קיימין אם בתוך המועד כבר כתיב לא תאכל עליו כו' תנהו ענין לאחר המועד הרי דקרא דלא יאכל מוקי לאחר המועד והלא כבבלי דאמר תלתא קראי כתיבי א"כ להכי אמר רבי יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח דבשניהם כתיב לא יאכל בקמ"ץ ואפ"ה אינו לוקה מפני שאינו מחוור אינו מפורש ודו"ק.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה