אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה ב

פרק א

החמץ בפסח אסור בהנייה שנא' לא יאכל חמץ כו'.
בפסחים כ"ח: ריה"ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. לשון תמה ע"ע צריך ביאור והנראה עפ"י מה דמייתי בירושלמי דחד תנא מפיק מלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל כו' ר' יצחק אמר א"צ אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה את המאכיל כאוכל כו' חזינא דמאכיל כאוכל דקאמר היינו להזהיר גדולים על הקטנים כמו בשרצים דרק על הקטנים מזהיר. וכמו דדריש בסיפרא פ' שמיני פרק י"א משנה ב' ומייתי לי' בבלי יבמות קי"ד יעו"ש והנה לעיל דף כ"ג פריך לחזקיה דדריש לא יאכל לאיסור הנאה מחמץ דריה"ג מתיר ומשני משום דכתיב לך יעו"ש והקשו בתוספות א"כ נכתוב לא תאכל ולא בעי לך ונראה דמיבעי לי' להך דרשה דדריש בירושלמי לעשות מאכיל כאוכל דבשרצים ג"כ נפקא מלא יאכלו יעו"ש בתו"כ וביבמות קי"ד קמצריך הגמרא צריכותא להנך תלתא קראי דכתיבא בהו אזהרה לעשות מאכיל כאוכל להזהיר גדולים על הקטנים אמר אי כתב רחמנא בשרצים הו"א משום דאיסורן במשהו. אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא כו' והנה לר' שמעון דכל שהו למכות הרי גבי דם ושרצים ללקות במשהו וכבר הרגיש בזה הפלתי. ויתכן למיפרך משום דהו"א דם קילא שכן יש היתר לאיסורו אם בשלו אבל זה אינו לכל השיטות וי"ל דלר' שמעון הוי שני כתובים ואין מלמדין [דגם בכה"ג הוי שני כתובים קדושין ל"ד:] וא"כ מיושב דבלא זה הו"א הכרח דע"כ דלא כריה"ג דאי ס"ד דחמץ מותר בהנאה לא ליכתוב לא יאכל ולא ניבעי לכם ואי דלעשות מאכיל כאוכל קשה כר' יצחק דנילוף קו"ח משרצים הקל מאי תאמר מה לשרצים שכן איסורם במשהו דם יוכיח אבל לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות א"כ גבי דם מיותר וע"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין לדוכתא אחרינא א"כ צריך קרא להזהיר גדולים על הקטנים בחמץ ושפיר יש לומר דלך אתא להתיר בהנאה ולא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וזהו שאמר תמה על עצמך את ר' שמעון לשיטתך י"ל דחמץ מותר בהנאה ולמה את אוסרו ונכון. ובאמת צ"ע בגמרא יבמות דמצריך הנך ג' מקומות דדרשינן בהו לעשות מאכיל כאוכל ולא מזכיר הך דכתיב גבי עוף טמא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודריש בתו"כ פרק ה' לא יאכלו לחייב על המאכיל כאוכל וע"ז לא שייך למיפרך שכן במשהו הלא דבר הוא. וכן כתיב בשרץ העוף בפרשת ראה כל שרץ העוף טמא הוא כו' לא יאכלו ובודאי הוא לעשות מאכיל כאוכל, אולם גם בזה חלוקים גמרא דידן עם התו"כ דתלמודין דריש מלא תאכלום לא תאכילום והתו"כ דריש מלא יאכלו יעו"ש וצ"ב.
שם בסוגיא דחזקי' אמר יתיב ההוא כו' מניין לכל איסורין שבתורה כו' ומאי ניהו חמץ בפסח ושור הנסקל כו' דכתיב כל חטאת כו' פשט השמועה מורה דלא ניחא להנהו אמוראי בכולהו קושיין דאיכא בסוגיא זו לכן חתרו ללמודים דמפרקי כולהו קושי'. ולו יהא דכוונו כל מקום דכתיב לא יאכל לא תאכל בנפעל כמו דאיתא בירושלמי זה אבל קושי' דערלה דל"ל קרא דוערלתם וכן משרצים דכתיב לא יאכלו לא מיפרקא לכן נראה דפי' דמזה לא ידענא רק דוגמא דקראי כמו מביא דם חטאת החיצונה לפנים שאיסור הוא להביא דפוסל את קדשיו ואמרו השוחט להכניס דמה לפנים כו' עובר משום לא תזבח כו' דבר רע וכן בנותר הלא עובר בלא תותירו וכן מוהבשר כו' בכל טמא דהמטמא קודש לוקה דומי' דכה"ג בכל האיסורים כמו שור הנסקל שלא שמרו בעליו עד דחייב מיתה בידי שמים וחמץ שלא השביתו מן העולם דנעבד בהן עבירה וכתיב לא יאכל אז אסורים בהנאה אבל שקצים ורמשים וערלה אינם בגדר זה שלא נעבדה בהן עבירה מותרים בהנאה ונכון. כיון שכן נתגלה טעמו דר' ירמי' דסבר בירושלמי דחמצו של גוי מותר תוך הפסח בהניי' משום שאין אדם מצווה לבערו והוי ככל האיסורים דרק באכילה ולא נוכל למילף מהנך קראי זמן רב אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד בפי' לתו"כ ושמחתי שהעיר קצת בזה.

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
ובהשגות ולענין אכילה יש הפרש ביניהם, שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער, והשאור אעפ"י שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות כו'.
והנה המגיד פירש דהך דהפת שעפשה חייב לבער מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה עיסות אחרות מיירי בראוי' לכלב עדיין ובאמת בתוספתא מפורש ריש ביצה מאימתי קרוי שאור משיפסול מלאכול לכלב ולא אדע איך פליג על הראב"ד ונראה ברור דדוקא אם נפסלה מאכילת כלב מפני שחימוצה קשה שמחמצת אחרים אז חייב לבער אבל אם בלא החימוץ היתה נפסלת מאכילת כלב שעיפשה או שהסריחה בטלה מתורת אוכל ואינו חייב לבער ולפ"ז לא שייך לחלק בין חמץ לשאור דכל שהחמוץ גורם לו חייב לבער ואם שהחמוץ קשה שנפסל מאכילת כלב בשביל החימוץ אין זה חמץ רק שאור ואין נפ"מ רק לבית שמאי דזה בכזית וזה בכותבת דבמה שחימוצה קשה לא בטלה מתורת אוכל שכן ראוי' לחמע בה כו' אבל אם בלא החימוץ אינה ראוי' לכלב בטלה מתורת אוכל לפיכך השמיט רבינו דאין חילוק לפ"ז מאומה בין חמץ לשאור. דגדר שם השאור הוא שחימוצו קשה כ"כ שמפני החימוץ לבד הוא פסול מאכילת כלב וזה נקרא שאור והיכא שבלא החימוץ נפסל מלאכול לכלב אז פקע איסור דחמץ ושאור ג"כ.
ובזה נתבאר לן הא דתניא בבלי דף כ"ח ומ"ב מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת דבר אחר מניין ת"ל מחמצת. וזה אינו מדוייק כלל בלשון הכתוב, גם במכילתא דריש דלעיל כתיב כרת בחמץ ולאו בחמץ ולא כתב בשאור לכן כתיב מחמצת שזהו שאור שמחמץ אחרים בין בכרת בין בלאו ועיי"ש במכילתא דמצריך דאי כתב בחמץ הו"א משום דחזי לאכילה מה שאין כן בשאור דלא חזי לאכילה לכן נראה דכיון דהתוספתא פירשה מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב א"כ כל עיקר מה דאסור באכילה וחייבין עליו כרת אף שאינו ראוי לאכילת כלב ע"כ משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וזה דוקא אם הנתחמץ מחמת דבר אחר [זהו מן השאור, לא כמו שפירשו בתוספ' דבשמרי יין דזה אינו כמובן וקושייתן אינו דאע"ג דחימוצו קשה מ"מ סד"א דזה לא אסרה התורה ואינו בכלל חמץ רק השתא דגלי קרא דזה בכלל חמץ א"כ נתחמץ מן השאור קשה טפי ועדיף ודו"ק היטב] הוי חמץ בפסח אבל אם הנתחמץ מחמת דבר אחר לא הוי חמץ איך שייך לומר שמפני שמחמצת את אחרים אפילו נפסלה מאכילת כלב לא פקע איסור חמץ מינה, דכי מחמצת את אחרים בציקות אחריני שנתחמצו מחמתו לא הוי רק כמצה ומאי עדיפותא לשאור שמחמץ אחרים ובמאי עדיף מה שנפסל מאכילת כלב מחמת החימוץ ממה שנפסל מאכילת כלב מסיבה אחרת זולתי החמוץ וע"כ דעיסות שנתחמצו הוי חמץ לכן יש מעלה לשאור שמחמץ את אחרים זהו עומק הבנת הברייתא הסתומה ומה שאמר ר"ז בביצה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ הוא קרא דתשביתו שאור כי כלו כו' ודלא כפירש"י יעו"ש.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה