אור שמח על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה יח
גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת כו' או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו [שמת] ששמועה ראשונה אמת היתה כו' כל המחזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה:
הרב בתורת חיים פירש בדברי הברייתא, דהא דשמעו שמת בנו היינו שמת כבר בעוד הנכסים ביד הראשון, והא דלא קנה משום דהמחזיק בנכסי הגר בעי כוונה לקנות, הלכך כאן בשעה שנתכוין לקנות היה הבן עדיין קיים, ואח"כ כשמת הבן אף ע"ג שהנכסים עדיין בידו לא נתכוין לקנות, ולכך המחזיק בשניה קנה וכן כתב הרמב"ם יעו"ש, והנה מה שהביא מדברי רבינו, לא זו הדרך, שדרך רבינו בסוגיא זו כך היא, דלפי רבינו אפילו אם נודע אח"כ ששמועה הראשונה ששמעו שמת קודם החזקה ראשונה שהחזיקו לקנות בנכסיו של גר אמת היה, מכל מקום כיון דחזינא דאחר כך כששמעו שלא מת החזירו הנכסים, חזינא דעדיין רפויי מרפיין בידייהו בעת החזקה ולכך המחזיק בראשונה לא קנה, ופירושו וגירסתו בסוגיא ביאר היטב הגר"א ז"ל, וכן תמצא גירסא כזו בתוס' רי"ד הנדפס מחדש, אולם אף לכולהו רבוותא שנחלקו בדין רבינו, מ"מ בהא שכתב הרב תורת חיים כו"ע מודו, דכיון שהוא תחת ידו אינו מתכוין לקנות כיון שלא שמע עדיין ממיתתו עד שיצאו הנכסים מתחת ידו, אע"ג דמחזיקים לנכסים ברשות שלו אין זה מועיל לקניה, דלקניה לא הוי רק אם מתכוין להוציא מרשות אחר ולהכניס ברשותו, ודמי לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה כדאמר פרק ר"ג, וירושלמי מפורש הוא בפרק זה בורר מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית, ר' ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר מימר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה, סבר דאינון דידיה [דהבעה"ב סובר ששלו הוא ואינו מתכוין לקנות] ולית אינון דידיה, וכן אמר פרק הכותב הלכה ג' אלין בני שימי דדמך אבוהון שבק להון אבוהון עז אתא מרי חובא ונסבה וכו' יורש ובע"ח שקדם אחד מהן ותפס אין מוציאין מידו [ומשני] דהוון סברין דאינון דידהון ולית אינון דידהון, [פירוש שיורשים אינם מתכוונים לתפוס המטלטלים] ולכן אם קדם הבע"ח ותפס אחר כך אין מוציאין מידו. שוב ראיתי להמחנ"א בהלכות קנין משיכה סימן ה' שהאריך הרבה בזה והעיר מירושלמי, וכל חקירתו באם לא ידעו שמת הגר וסברו שהם של הגר אם רשותו קונה שלא מדעתו, הנה מוכח מדברי רבינו מדכתב ובזבזו החזירו דגם במטלטלים מיירי ואפ"ה אין רשותם קונה בנכסים שלא מדעתם, וחסר שם בסוף התשובה, ובטח לא נעלם זה מעינו הבהיר של המחנ"א ודוק:
והנה לדברי הרב תורת חיים א"ש מה דלא משני הגמרא על קושיא דרב ששת, דעובר לעולם לאו בר זכיה בנכסים והא דבהפילה אחר כך המחזיק בראשונה לא קנה, כמו דמשני בריש פרק החולץ בירושלמי משום יאוש, דכיון ששמעו שהיא מעוברת מיאשי מהנכסים דרוב נשים מתעברות ויולדות, ולכי יולד ודאי דשקיל חלק בנכסים, ודחוק לומר דמשמע ליה מדתנא המחזיק שמע מיניה דבקרקעות דמקני בחזקה מיירי ובקרקע ליכא יאוש [ועיין מש"כ בהלכות נחלות בזה] אולם לפי דבריו של הרב תורת חיים א"ש, דבירושלמי מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ מת הבן או שהפילה אשתו ולכן שפיר משני שמייאש כיון דהחזירו בעודה מעוברת אע"ג דעובר לית ליה זכיה, אבל תלמודין מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, דמשמע כמו שמפורש התו"ח דשמעו דטרם שהחזירו כבר הפילה אשתו, וטעמא דלא נתכוונו לזכות בנכסים וא"כ שפיר פריך רב ששת אם תאמר דעובר לית ליה זכיה וכבר החזיקו כדין בנכסים אלו רק שמייאשי הלא אם הוי ידעי אז שכבר הפילה לא נתייאשו מהנכסים, וא"כ הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש, וריו"ח ור"ל פליגי בירושלמי פרק שור שנגח דו"ה ה"ח, אם שור הנסקל שהוזמו עדיו הוי יאוש טעות ואפילו לר"י תמן, וכן אמר תלמודין בכריתות דהוי יאוש מעליא, היינו דהוא ענין עתיד המתהווה שהיה יכול להיות דיוגמר דינו ויסקל ולא ימצא עדים, משא"כ בכה"ג שלא ידעו שכבר הפילה הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש [ועיין מש"כ בחידושי לב"מ באורך] ושפיר פריך, ודינו של המחנ"א בלא ידע שמת הגר לפי פשטיה דגמרא דבמטלטלין נמי מיירי ברייתא, נפשט ספיקו אף לפרשב"ם בהך דרפויי מרפיין דשלא מדעתו אינו קונה החצר, רק יש לדחות, דהוא העדר ידיעת העתיד שתפיל אשת הגר, אבל מרבינו משמע דפסיקא ליה דלא קנה ודוק: