אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ב · הלכה יג

הלכה ב

עדר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הואיל ונתכוין במעשיו אלו לזכות מן ההפקר ה"ז קנה:
נסתפקתי לשיטת רבוותא דבדעת אחרת מקנה ג"כ אם לא כוון לזכות לא קנה, איך הדין בשני בני אדם שאמרו לאחד חזק וקני, והחזיק בשל אחד שעדר וניכש וסבור שהן של חבירו שהרשהו ג"כ להחזיק ולקנות, וכן בשל חבירו, מי קני או לא, מי אמרינן דהא סבור לקנות מרשות זה, וזה טעות דהוא של אחר ולא נתכוין לקנות מרשות מי שהשדה שלו לא מהני, או דילמא כיון דאיהו מתכוין לקניה קני, ולא דמי לעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דקני, דשם עכשיו אינו של הגר והפקר הוא זה וזה, רק הוא ענין שעבר שהיו קנוים להגר בעודו היה בחיים, אבל כאן הלא עכשיו הוא מפיק אותן מרשות זה והיה סבור בעת החזקה שהן של אחר, ולשון רבינו הביאני לספק הזה שאמר הואיל ונתכוין במעשיו לזכות מן ההפקר קנה, מורה שהואיל וכולן של הפקר לכן קני, מוכח דבדעת אחרת מקנה אותו בכה"ג לא מהני וצ"ע:
ונראה לכאורה ראיה קצת, מהך דאמר בפרק האיש מקדש (דף מו) דפליגי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, דרב אסי אמר דאביה יכול לעכב ולא היא, ופריך מהא דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ יעו"ש, דקס"ד דמיירי דפתה לשם אישות ואם נתרצה האב הוי קדושין למפרע, דהא בקדשה בביאה מיירי קרא, ועל כרחך חלה למפרע הקדושין דהא בעת הרצוי כבר כלתה ביאתו, וע"כ דחלה הקדושין למפרע ומייתי דשניהן יכולין לעכב, ואף אם נתרצה האב מועיל עיכוב דילה. ולכאורה מאי ראיה דילמא מיירי קרא בפיתה אותה ולא ידע שיש לה אב ולסוף אחר ביאה נודע לו שיש לה אב, א"כ הא אף אם נתרצה האב ג"כ לא מועיל משום דאיהו סבר שאין לה אב וקא סבור לקנותה מרשות עצמה, דבנערה משתעי קרא דבלא אביה היא יכולה להתקדש אליו, ולסוף נמצאת שהיא קנויה לאביה וקא מפיק לה מרשות אביה, לכן אף אם נאמר דאיגלאי מלתא דאיהו רצה למפרע וזכות היה לו שתתקדש, בכ"ז הא המקדש לא נתכוין לקנותה מרשות מי שהוא והוי כעודר בנכסי זה וסבור שהן של אחר ושניהם אמרו לו לך חזק וקני ולכן מועיל עיכוב דילה, אך זה ליתא, דבשלמא למ"ד דבין היא בין אביה מעכבין, הפירוש, דאם ידעינן דנתרצה האב למפרע הוי מועיל דזכות הוא לו, רק אגוונא דגם היא מעכבא תו לא הוי זכות גמור וליכא גלוי למפריע דניחא ליה בהך הקדושין ולא הוי קדושין וסיבת ביטול הקדושין הוא ע"י העיכוב, אבל לפרושינו דבאופן דלא ידע שיש לה אב א"כ בלא"ה לא הוי קדושין כלל וכמוש"ב דלא נתכוין לקנות מרשות האב שהיא שלו, ועיין רשב"א על הך דאביי דאמר צריכה קדושין לדעת אביה שפירש הראב"ד דאפילו נתרצה סובר דלא מהני, וקרא בפתה לשם קדושין הוא באמת דלא כרב דלעיל דאמר דבנתרצה מועיל למפרע ורק המיאון גורם לבטל הקדושין של ביאתו שפיתה אותה לשם קדושין, סוף דבר דחייא בר רב דמייתי ראיה דקרא מיירי בפיתה לשם אישות הוא רק דהמיאון גורם ביטול הקדושין אבל לא בגוונא דברצוי אב ורצוי דילה גם כן לא מהני וז"ב:
אולם נתבונן בהך סוגיא גופא, דא"ר יוסף מ"ט דר' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני, דכולהו אמוראי דמפרשי טעמייהו בהך שמועה מפרשי טעמא דרבי וטעמא דרבנן מר סבר ומר סבר, ורב יוסף לא מפרש רק טעמא דרבי וטעמא דרבנן לא מפרש, ולכן נראה דבכה"ג בדעת אחרת מקנה אותו לא מהני, ולזאת א"ש, דכאן שקדשה לשם יבום מיירי וקסבר שעדיין היא זקוקתו והוא מתכוין לקנותה ע"י מאמר מתורת יבום, ומתורת יבום אשכחן דפליגי רבי ורבנן בפ"ק (דף יט) אם מועיל שלא מדעתה, דרבי מדמה מאמר ליבום וקונה שלא מדעתה ורבנן מדמי לקדושין ואינו קונה רק מדעתה, א"כ לרבי הוא כוון לקנותה מתורת מאמר דמועיל אף שלא מדעתה, א"כ כיון דאינה זקוקה והקדושין צריך שיהיו מדעתה דוקא, א"כ אף כי היה המאמר כאן מדעתה, בכ"ז הא היא לא כוונה להתקדש ולהקנות עצמה לו, דהיא ג"כ היתה סבורה שאין צריך דעתה, והוי כעודר בשדה וסבור שהיא של הפקר ולסוף נודע לו שהיא של אותו האיש שאמר לו לך חזק וקני שדי, כן הוא היה סבור שהיא זקוקה ולא בעי דעת דילה ולסוף נודע שצריך דעת דילה, והיה צריך לכוון להוציא אותה מרשות שלה דבדעתא דילה תליא לכן לא מהני, לא כן רבנן לטעמייהו דמאמר יבמין צריך ג"כ דעת שלה, וא"כ הוי מכוון להוציא אותה לקנות אותה מדעת ורצון שלה דהוי ידע דברשותה היא וברצונה תלוי, לכן סברי בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמין צריכה הימנו גט, וע"ז אמר אביי מי דמי, דבאמת קדושין שאני מכל דעת אחרת מקנה, דאשכחן דאמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת, ובכל מכר מוכר כותב לו שטר, וטעמא משום דבקדושין כתיב כי יקח ולא כי תקח, והיינו שמצדה אינה מקנת עצמה לו כלל רק עושית עצמה כהפקר וזכי בה בעל, והדברים מפורשין בנדרים כ"ט בשמועה דבר פדא, בדברי רבינו נסים ד"ה ואשה נמי כפדאוה אחרים דמי כו' וא"כ הא הוי כעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר שסוף סוף קונה אותה בלא הקנאה מצדה כלל רק כעודר בנכסי הפקר, וזה ביאור נכון בדברי הגמרא בס"ד:
ואם כה נאמר מבואר דבסבור שהוא של הפקר ולסוף התודע לו דשדה זו יש לה עליה רשות בעלים אף דהבעלים ג"כ רצה שיזכה בה ע"י חזקה לא מהני כיון שלא נתכוין להוציאה מרשות מי שהיא, ודוקא בעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דבין כך ובין כך הוי הפקר וכמו שמורה לשון רבינו ז"ל, והא דאמר בירושלמי פרק אלו מציאות הלכה ג' ר' לעזר נפל מיניה דינר כו' א"ל כבר נתיאשתי מיניה, אמרי לא איתכוין ר"א אלא לזכוייה כו', הרי דשמעון בר ווא נתכוין לזכות רק מן ההפקר ובאמת היה כאן דעת אחרת מקנה אותו וא"כ לא קנה אותו שמעון בר ווא, התם שאני, דשם ודאי ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ודוקא בעודר וכיו"ב במעשה קניה בזה אמרינן דבעי כוונה, ועיין מהרימ"ט חלק חו"מ סימן מ"א ובמחנ"א הלכות משיכה סימן ה', ודוק בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה