אור שמח על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יז
הגונב מגנב אחר אע"פ שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל כו' שהרי דין הבהמה [הזאת] לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם כו' מפני שלא גנבה מרשותן:
בסוגיא דדף ס"ח שקיל וטרי טובא, ורמי מינה על רב דסבר דיאוש לחודא קני ומשלם כפל לגנב, ולכאורה קשה טובא דילמא דמיירי כולה לפני יאוש ולא קשיא א"כ אמאי תני בגנב ומכר ובא אחר וגנבו דשני אמאי משלם תשלומי כפל שנוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד לא קני, דנתבונן לר"ש דסבר גורם לממון כממון דמי וגונב קדשים שהוא חייב באחריותן חייב לר' שמעון, א"כ בגונב מן הגנב אמאי פטור, הא הוא גורם לממון דהא גורם שהגנב ישלם, דבשלמא בגונב מבית הנפקד כבר הקשה הראב"ד ז"ל בשמ"ק יעו"ש תירוצו כיון דאינו חייב באחריות כל הדברים רק בגניבה ואבידה לא באונסין, או דהעיקר כפי מה שהסברתי במקום אחר דמשום דיש כאן בעלים שהקרן שלו וברשותו הוא לכן משלם הכפל למי שהקרן שלו ולא למי שהוא גורם אותו להפסידו, ואימת אמר ר' שמעון בקדשים דלהקדש לאו בתשלומין הוי, לכן משלם לבעלים דלו גרם להפסידו בממון, וכן בגונב שור הנסקל מבית שומר דאצל הבעלים לאו ממון הוי ולגבי השומר הוי גורם לממון, לכן משלם לו תשלומין ד' וה', [וכיו"ב בתוספות יומא דף נ' ד"ה אחיו הכהנים כו' יעו"ש סברא כזו]. ונתבונן בגונב מן הגנב דלהבעלים אינו משלם משום דלאו מבית האיש קרינא בהו, וא"כ לר' שמעון אמאי לא משלם בגונב מן הגנב הכפל לגנב, והא לא אשכחן לר' שמעון דפליג על הך דגונב מן הגנב. ויתכן דנחזי בגונב מן הגנב נהי דנתמעט מן תשלומי כפל, אבל קרן מיהא חייב לשלם כמו כל גנב, דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה אם בא אחר ואכלו לכן התשלומין של קרן שייך להבעלים, ותו ליכא לחייבו שישלם תשלומי כפל להגנב, כיון דקרן משלם לבעלים, תו תשלום דכפל לחודיה לא חייבתו רחמנא, אבל גבי הקדש פרשתי לקמן פ"ב דכמה שיטות ראשונים ס"ל דאין גנב חייב מדין גנב דפטור גונב מן הקדש אף בתשלומי קרן אם נאנס וליתא בעינא וא"כ דאינו גנב לכן כל התשלומין לבעלים דלו הוי גורם לממון כיון דלהקדש פטור לגמרי ודוק:
אולם זה דחוק, חדא דכבר פרשתי שם שיטת רבינו, דשיטתו דגונב מן ההקדש חייב מתורת גנב אפילו ליתא בעיניה, וא"כ חזינא דאפילו במקום דמשלם קרן להקדש חייב בכפל לבעלים הואיל והוי דבר הגורם לממון, ועוד דהקצות והנתיבות בסימן ל"ד העלו דהגונב מן הגנב אינו חייב בהשבה היכי דליתא בעיניה, והא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה, דוקא היכי דנהנה שנהנה מן ממון הבעלים, אבל אם נאבד פטור מתשלומין א"כ אין נפ"מ כלל בין הקדש לגנב ואף שבמק"א בארתי דהעיקר דלא כדבריהם מ"מ יש לדבריהם פנים בהלכה, ועוד קשה א"כ לאחר יאוש אם בא אחר ואכלו אף אם יאוש אינו קונה בכ"ז אין הבעלים מוציא מיד השני וכמוש"כ רבנן בתוס' ריש פ' הגוזל ומאכיל, ותו כיון דאינו מתחייב מתורת גנב לבעלים צריך לשלם להגנב משום דלגבי הגנב הוי דבר הגורם לממון אך רב סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ולכן צריך לומר דלאחר יאוש מחויב לשלם כפל לגנב מטעם שקנאו ביאוש, ובפרק הגוזל ומאכיל קאמר אביי דרב לית ליה דרב חסדא, וסבר דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דאינו גובה מן השני א"כ אינו מתחייב הגונב מן הגנב לשלם מדין גנב לבעלים, א"כ תו בגונב מן הגנב לפני יאוש יתחייב לשלם ג"כ כפל להגנב דלדידיה הוי דבר הגורם לממון, ובזה יש לומר דרב לטעמו אזיל דס"ל יאוש כדי קני, וא"כ קשה לדידיה מה דמקשה ר' יוחנן לר"ל דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח כו' ואינו משלם תשלומי ד' וה', ודוקא הקדיש הא לא הקדיש משלם ד' וה' אע"ג דמיירי לאחר יאוש דאי מיירי לפני יאוש א"כ מי מצי מקדיש אלמא דיאוש לא קני, וע"כ מתרץ כריש לקיש וכגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב, ותו אתיא הך דר' שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן משלם ד' וה' כפשטיה על הך משנה דשל בעלים קא טבח, לכן א"ש, והך דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אתיא דלא כר"ש, דלדידיה דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב לשלם לגנב כיון דאינו נחשב להבעלים גנב, דהדין עם הראשון היכי דליתא בעיניה והוי כמו בהקדש, אבל ר' יוחנן סבר דיאוש לא קני ולדידיה הך דתני הקדיש על הגנב קאי, וא"כ איך אמר ר"ש דבקדשים שחייב באחריותן משלם ד' וה', וע"כ דאמילתא אחריתא קאי וכמו דמוקי לקמן (דף ע"ו), וה"ק אין הגונב אחר הגנב כו' וכן גונב הקדש מב"ב פטור כו' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב, חזינא דבגונב מבית הגנב סבר ר"ש ג"כ דאינו משלם כפל לגנב, ולו יהא דמיירי קודם יאוש מ"מ הא אם נאמר דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו גובה רק מהראשון ולא מהשני אף שאכלו, א"כ דמי שפיר לגנב, ולמה שביק ר' שמעון דין גונב מן הגנב ונקיט דין קדשים שחייב באחריותן דלא נזכר במשנתנו, לכן אמר ר' יוחנן לקמן בהגוזל ומאכיל דהדין עם השני, וכיון דהוא גנב נגד הבעלים להתחייב בקרנא אף כי ליתא בעיניה, לכן אינו משלם כפל להגנב דלו לא הוי רק דבר הגורם לממון ואזלי רב ור' יוחנן לטעמייהו. אולם כ"ז דחוק:
והנראה ברור דתשלומי כפל לא שייך רק במקום שהוא צריך להיות ברשות שהוא שם, וכמו שהקשה הראב"ד בהמפקיד שיהא צריך הגנב לשלם להנפקד כפל, לא כן בגזלן או גנב שהחפץ שהוא ברשותו אינו צריך להיות שם, רק כל אדם מצווה להשיב החפץ לבעליו וליטול מן הגנב או הגזלן בעל כרחו, וכיון שכן ודאי לא קרינא מבית האיש, שאינו צריך להיות ברשותו רק מצוה על כל מי שיכול ליטלה מביתו ולהשיבו לבעליו שישיבנו וזה ברור:
אך צ"ע לפ"ז מאי מקשה לרב מן הברייתא לימא דאתיא כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואפ"ה ברישא לא צריך לשלם כפל בגונב מן הגנב כמו שבארתי, אבל בגנב ומכר ובא אחר וגנבו כו' השני משלם תשלומי כפל כיון דמשום תקנת השוק אינו חייב להחזיר עד שישלם לו מה שנתן לגנב, א"כ הוי דבר הגורם לממון וכממון דמי דכי איכא החפץ הלא יקח את הממון שלו מיד הבעלים ולהבעלים אינו משלם כפל דלאו מביתו קרינא בהו. ונראה דלרב קא מקשה, דאיהו אמר משמיה דר' חייא לקמן קט"ו אליבא דפירושא דרב פפא, דבהוכר הגנב לית ביה משום תקנת השוק וא"כ אין זה דבר הגורם לממון, וכאן בברייתא מיירי בהוכר הגנב דקתני הראשון משלם תשלומי ד' וה', וא"כ אמאי משלם השני כפל ללוקח מן גנב ראשון, וא"כ רב זביד מתרץ אליבא דר"פ, ודוק. ובאמת הא דאמר ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות, משום דסבר לקמן אליבא דרב דשינוי רשות ולבסוף יאוש קני וכאן אליבא דרב אזיל [וצע"ק דברי הרהמ"ג בפרק ה' הלכה ג']. אך דא צע"ק, דכאן סבר דיאוש לחודא קני, ולהלן אמר דסבר דשינוי רשות ולסוף יאוש קני, ולמה לן שינוי רשות כיון דביאוש לחודא קני, ואם נאמר דתמן משמיה דר' חייא רבו, א"כ מאי מקשה מברייתא כיון דר"ח דרובא דברייתות כוותיה סובר דיאוש לחודה לא קני, ולחלק בין יאוש דגנב ליאוש דגזלן הא כתבו התוספות דאין סברא לחלק, וע"כ דסוגיין לא אזלא אליבא דרב זביד, וזה כמוש"כ דרב זביד מתרץ אליבא דרב פפא ודוק:
שוב התבוננתי, כי מה שעלה ברעיוני אם הגונב מבית הלוקח מיקרי דגנב דבר הגורם לממון, דבר זה צ"ע, דלא גרמו להפסידו דאף עפ"י שנגנב מבית הלוקח ולא מצי ליקח מעותיו מיד הבעלים, מ"מ מן הגנב הדר שקיל מעותיו שהרי מכר דבר שאינו שלו. אך לכאורה תליא במוכר דבר לחבירו ונמצא בו מום שאם כבר נתן המעות למוכר, הוי שומר שכר על החפץ כמו שפסק רבינו בהלכות מכירה פרק ט"ז הלכה ד', ועיין מחנ"א הלכות שומרין סי' י"ב שהביא חולקים בזה וצ"ע: