אור שמח על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יא
היתה הגניבה ביד הגנב כו' הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפיטמה כו':
הנה רבינו חזר ופירש דבריו בהלכות גזילה, ועומק שיטתו הוא דלידה וגיזה לא הוי שינוי לא לענין גוף הפרה ולא להולד לדידן דקיי"ל דלא כר' מאיר, וזה שאמר ר' יהודה גזילה חוזרת בעיניה שהפרה עצמה הוי של בעלים, רק בשבח גזילה משום תקנת השבים אמרו דהוי של גזלן בין שלא ע"ג גזילה בין שע"ג גזילה, וזה דוקא אחר יאוש דאז שייך תקנת השבים כיון דהבעלים כבר נתייאש, א"כ ע"פ הרוב החזרה ליד הבעלים אינו משום כח ואומץ ידו של הבעלים, רק מפני שרוצה הוא להשיב, ואם נאמר דשבחא דידיה הוי אז ירצה להחזירה ואם לא לא ירצה להחזירה, ובקודם יאוש לא שייך תקנת השבים דהבעלים נוטל באומץ ידו או מפחד שמתפחד הגנב מחזיר [וכן פירש הראב"ד בהשגות] ולכן כייל התוספתא הך דפרה ונתעברה רחל ונטענה וגזזה עם עז וחלבה כו' דכמו דחלב לא הוי שינוי כן לידה וגיזה לא הוי שינוי ודוק:
אולם בפיטמו והשביחו בידים אף קודם יאוש שייך השבח לגזלן וטעמא דאיהו פוסק כסתם משנתנו וקיי"ל כר' חייא ב"א אר"י ד"ת גזילה הנשתנית חוזרת בעיניה כו' דשנוי דהדר לא קני, ומשנתנו משום תקנת השבים כו' פירושו דמפני תקנת השבים אמרו בגיזה ולידה דהוי ענין החוזר דכן דרך הפרה והשה לטעון ולהתעבר ולהוליד ולהגזז, ולכן אמרו דמשלם דמי פרה העומדת לילד, פירוש בהשבח, שלא כל הצמר והולד שייך להגזלן רק מה שהושבח על מה שהיתה עומדת לילד כו', אבל הפרה עצמה חוזרת בעיניה לבעלים ואימת דוקא לאחר יאוש, אבל גזל צמר ועשה בגדים, עצים ועשאן כלים בנסרים משופין, דהוי כהשביחו בידים וכפיטמו, זה אפילו קודם יאוש נוטל את השבח וג"כ מפני תקנת השבים דכיון דטרח להשביח כבר נשתקע ממנו שזה אינו שלו, ואם לא תתן לו השבח יעשה כל תחבולות רשע לבלי להשיבן לבעלים ולכן הוי של גזלן אף קודם יאוש, וא"כ מה שפסק רבינו בפרק ב' מהלכות גזילה הלכה י' שנוי החוזר לברייתו אינו שנוי כו' הגוזל עצים ודבקן במסמרים כו' אינו שנוי, פירוש לקנותה אבל מחזירה לבעלים ונותן לו הדמים מה שהושבח בעשייתו אותה תיבה, דהשביח בידים והוי כפטומה, דאף קודם יאוש הוי של גזלן, וכן בכולהו שמועות דאמר ר"פ דהדרן לברייתא, כן הדין דהשבח לגזלן, וכן הך דר"ש בן אלעזר דהשביחה נוטל שבחו פירוש אף קודם יאוש הואיל ופטמו קם השבח לגזלן ובכיחש הכחשה דהדרא חוזרת לבעלים, וא"כ הלכה כדפסק שמואל וכדפסק ר' יוחנן וכדאמר רב פפא בגזל עפרא ועבד לבינתא וכיו"ב וכולהו סלקי אליבא דהלכתא, דקנין רק לענין שבחה קא אמרי, רק דנפ"מ בין הושבח מאליה להשביחו ע"י הוצאות בידים לענין קודם יאוש, וזה ברור בשיטת רבינו:
ושיטת הרמב"ן דכל מה דאמרינן דהוי שינוי הוא רק לענין הולד והגיזה גופיה, אבל הפרה אינו קונה דלגבה לא הוי שינוי במה שנתרוקנה [ובאמת הטעם נפלא]. והביא ראיה לזה מדברי תוספתא ערוכה בפ"ז, הגונב פרה מעוברת וטבח ומכר משלם תשלומי דו"ה כו' ילדה ואחר כך טבח את עוברה משלם תשלומי כפל ופטור מתשלומי ג', הגונב פרה מעוברת וילדה ואח"כ טבחה שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה ותשלומי ד' וה' כשעת הטביחה, ע"כ, הרי לפנינו דהעובר קנה בשנוי והפרה לא קנה בשנוי וכו'. והנה מה דמחלקת בין כפל לדו"ה לשמינה והכחישה עיין בש"מ לעיל שהביא זה וקלסא לגירסא זו. רק דא אמינא דמדנקט אח"כ תיכף הגונב טריפה כו' שוה"נ כו' דברי ר' מאיר משמע קצת דר"מ קאמר לרישא נמי ולא פליג עליה, ור"מ סבר דגם הולד לא קנה וכדנקט משלם אותה כו' ואת ולדותיה. אך מהא ל"ק, דלפי מה דמסיק דרק משום קנסא ושנוי סובר דקני אמת דקנסוהו לענין קרן אך לענין דו"ה לא קנסוהו, וזה נכון בסברא:
אולם לולא דמסתפינא מאביהן של ישראל הו"א דענין אחר יש בה. דהנה ד' וה' חיובו על בעל חי שור ושה בלבד וכפל חיובו על כל ענין המיטלטל ושוה כסף, וכל אימת דלא משלם כפל לא משלם דו"ה, דד' וה' הרכבה מחיוב הכופל עם חיוב הג', כן מי שגנב לא מרשות הבעלים כגון שגנב מבית הגנב, לא מיקרי גנב לענין כפל דבעי וגונב מבית האיש, ואחרי הקדמות אלו נלמוד חדשות, דאם הגניבה היתה באופן שכעת אין זה שור ושה חי אשר יתכן לחייבו בד' וה', א"כ חיוב הכפל מה שמשלם הוא על מה שגנב ממון, שאח"כ מה שהוא ברשותו אינו ראוי לחייב עליו כפל דהא אינו ברשות הבעלים וכמו גונב מבית הגנב, וא"כ חיוב הכפל אינו נכלל בכלל ד' וה' תחת השה, שהחיוב היה תחת עובר שמוטל בבטן אמו. ואיך יכלל זה הכפל בצירוף הדו"ה, וא"כ הוה כאילו אתה מחייבו על הטביחה בלא הגניבה [דהגניבה ענין אחר בלי מצטרף] הרי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. שורש הדבר, כי זה רק חיוב שלשה על השור או שה ולא חמשה, דשנים שחייבתו היה על זמן שלא היה שור ושה כלל, רק אבר וחתיכת בשר בבטן אמו ואין השנים בצירוף השלשה להקראות חמשה תחת השור * :
הגהה
ודע דמה דנקט כחושה והשמינה משלם כפל כעין שגנב, וד' וה' כשעת טביחה, התם בהמה הואי קודם, רק לענין שעור התשלומין משלם כשעת הטביחה, ופוק חזי שכמה פוסקים סברי דמשלם כשעת העמדה בדין, אף שלאחר טביחה לא שייך שום חיוב, בכ"ז שמין כדהשתא [ועיין נתיבות בזה] לא כן בעובר שבעת חיוב הכפל אינו שור ושה כלל, ואף לגמרא דילן דלא מפלגא בין כפל לד' וה', הוא רק לענין שומא כשעת העמדה בדין, אבל חיוב הכפל בשעת הגניבה ושוב פטור אם טבח העובר, והבן כי התוספתא אינו ענין כלל להך דשינוי שפרשה הרמב"ן במלחמות ודוק. וביתר השיטות תוס' ורא"ש בארתי באורך נפלא בחידושי לגמרא ואכ"מ: