אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יג · הלכה כח
מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני כו' ונודע שזה כתב ישראל הר"ז תנשא אשתו:
עיין מש"כ הרב המגיד ובלח"מ וראה בב"ש שהקשה מנא להו להוכיח מהך דמי שאחזו, כיון דפליגי רק בכתב לזכרון מה שראה, ושם במי שאחזו הוא בתורת עדות שכותב להעיד ולכו"ע שפיר דמי, והגר"א כתב דהאמוראים דפליגי בירושלמי פליגי ע"כ בשטר גמור שכתבו בתורת עדות. דאמר מתניתין מסייע לר' בון ב"כ. יפה כח העדים מכח השטר כו' מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו יפה כח השטר כו' בשטר גובה מנכסים בני חורין, הרי דבשטר גמור ג"כ אין משיאין את האשה, דאילו כתבו לשם זכרון האם גובה בשטר כזה משועבדים. ולמ"ד דמשיאין אפילו כתבו לשם זכרון משיאין דאמר מתניתין כו' ועכשיו משיאין מפי עד ודכוותיה עפ"י כתבן כו'. וזה ודאי בכתבו לשם זכרון, דאילו בשטר גמור אין זה בכלל מפי כתבן כמו שהאריכו הקדמונים, ע"כ דבריו הקדושים, ונפלאתי מאוד, א"כ לר' ירמיה אפילו בשטר מקוים שבו גובין מן המשועבדים אין משיאין את האשה, וזה לא שמענו והוא זרות מאוד. ומצאתי בהג"מ בסוף קדושין שתקע מסמרות דאף בשטר מקויים אין משיאין האשה לר' ירמיה יעו"ש, אולם כבר נדחו דבריו, עיין בית שמואל (סימן מ"ב ס"ק ט"ו), ועיין ביאורי הגר"א שם שחזק דבריו עיי"ש:
ולבי אומר לי, שהירושלמי כוון אל ברייתא אחרת, וחסר בירושלמי מה היא, והיא תוספתא כתובות ריש פ"ב, זה לשונה. יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה כו' יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני כו' כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו, כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה כו', וכפי הפשוט אע"ג דאמרו דשכחנו לגמרי העדות, רק זכורים אנחנו שמה שכתוב בשטר זה כתבנו לשם עדות סגי בעדות אשה, אבל בנמצא כתב ישראל ואינו ידוע לן אם נכתב לשם עדות כלל, בזה פליגי הני אמוראי אם משיאין או לא, ומייתי מהך ברייתא דאם נמצא כתב ואינו ידוע אם נכתב לשם עדות אין משיאין כלל ודלא כר"י דאף בכה"ג משיאין, דאם היה נכתב לשם עדות, הלא אף בעדות ממון מהני לשיטת תוספות בפ"ב דכתובות דף כ' ד"ה כותב אדם עיי"ש אף שאין זכורים כלל וכלל, או אף דנכתב לזכרון דברים מ"מ כיון שידוע לן מי כתבו ולא בתורת משטה ג"כ מהני בעדות אשה לכו"ע, רק באינו ידוע מי כתבו פליגי אמוראי, ובתר כן איתא בתוספתא יפה כח שטר מכח כסף שהשטר גובה מנכסים משועבדים כו' וזה נשתרבב בירושלמי על יפה כח שטר מעדים, וידעתי שזה חדש, אך לבי אנסני להוציא דעתי בזה. וא"כ אין ראיה מסוגיא דמי שאחזו דידעינן מי כתבו ולשם עדות כתבו, ועיין ביאורי הגר"א אהע"ז סימן מ"ב באורך והעתיק התוספתא כגירסת ירושלמי והנלע"ד כתבתי ודוק:
המחברים האריכו אם שרינן אשת איש על ידי ספק ספיקא, מי אמרינן כמו דלא שרינן ע"י רובא שאם נטבע במים שאל"ס לא תנשא אף דרובן למיתה, כן לא התירו בספק ספיקא, כן נסתפקו אם מחמירין ביבמה שאומרים שיבמה נטבע במים שאל"ס לומר שלא תנשא, ובזה הפרט הארכתי הרבה במקום אחר, ופה הנני להעיר מסוגיא דחרש בדף קי"ג, דמבעי לרב אשי אי לר' אלעזר פשיטא ליה דדעתא דחרש דעתא קלישתא הוי ומספקא ליה אי דעתא צילתא כו' או פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילתא הוי והכא ה"ט כיון דעתים חלים ועתים שוטה כו' למאי נפ"מ להוציא אשתו בגט כו' וא"א עתים חלים ועתים שוטה כו' קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש מאי תיקו. ותמוה לי דמאי בעי אמאי לא פשיט מהא דר' אלעזר פליג בפרק ב"ש אבבי דסיפא דמלמדין הקטנה שתמאן וזהו ר' אלעזר בן שמוע כדאמר פ"ק דנדה, ולא פליג אהא דתני ברישא בשתי חרשות חליצתה או ביאתה של אחת מהם פוטרת צרתה דילמא חדא הואי בשעת קדושין דעתה צלותא והואי זיקתה דבר תורה, ואידך המתייבמת לא הוי זיקתה דבר תורה דבעת הקידושין הואי דעתא קלישתא ואיך מצי פטרה לחברתה, וזה פלא, אם לא דנאמר דשריא מטעם ס"ס שמא המתייבמת הואי בעת הקדושין דעתא מעליא וזיקתה דבר תורה, ואם תאמר דאיהי הויא דעתה קלישא, שמא גם חברתה ג"כ הואי בשעת הקדושין דעתא קלישא ושריא חברתה מטעם ס"ס, אבל כאן בגט לא מצי לגרש מטעם ס"ס דילמא בשעת הקדושין הוי דעתו קלישא ואם הוי דעתו צלותא שמא גם השתא דעתיה צלותא, דבא"א החמירו בס"ס כמו שהחמירו לענין רוב, רק לענין יבמה סמכינן על ס"ס גם על רובא, ועיין בזה במרדכי ובאחרונים שהערו מטעם ס"ס עיי"ש ודוק, וצ"ע עוד בזה:
ראיתי בשו"ת פני יהושע מהד"ת (סימן נ"ח) שהקיל בנמצא זקנו חתוך ומכירין בטב"ע את הזקן שהוא של אותו פלוני שנאבד כו' משום דאיכא טביעות עין אפילו בחתיכת בשר ואפילו בדברים השוים יעו"ש. ובמחכ"ת, הנה זה ברור, דטביעות עין גמור מהני, אבל אימת כשראו קודם באופן זה כמו חתיכת בשר שראה קודם את החתיכה, והעין הביט תמיד על הבשר החתוך כמו שהיתה, אבל בדבר שהעין של המביט הביט על דבר שלם וראה אותו בצירוף כללות האברים וכשהוא מחובר למו, כמו הזקן, שרואה האדם עם ראשו וסנטרו וזקנו וקומתו הכל בהבטה אחת, ואח"כ כשמצאו אצל הגוף, הזקן החתוך, האם שייך ע"ז טביעות עין, ולכן אם אמר על הפדחת שברי לי שפדחת של פלוני הוא לא מחמת צורת הפנים ודאי לא שייך טב"ע, דרק על הצורה יליף מהא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם, שאפילו אין שם אלא פרצוף פנים ופדחת, שע"ז שולט העין תמיד שזה מגולה ושולט בו ראיית האדם, ולכן כתבו הקדמונים דאם נפל לים והשליכו מצודה והעלו אבר דבסימן מובהק הוי דלא שייך על הרגל טביעות עין שכיון שלא ראוהו רק בשהיה מחובר להאדם, ולכן נסתר מה שכתב בפירוש סוגיא דגברא חריכא עיי"ש:
ובריש פרק יש בכור דאמר יכיר על פדחת לחודא פריך שפיר ממשנתנו דכמו דאמרת דהרואה את האדם כשהוא חי אם נמצא אחר זה הפרצוף לא מכיר עד שיהא פדחת ופרצוף פנים, כן כי ראה הפדחת לחוד בשעה שלא יצא רק הפדחת לאויר העולם ולא שלט עינו של אדם רק על הפדחת לא יוכל להיות מינכר ע"י פדחת לחוד כשיוולד ויצא לאויר העולם אדם חי שלם. ואולי זה תירוץ הגמרא ואב"א הכרת פנים לחוד יכיר לחוד, פירוש, דכאן הכוונה שאם יצא פדחת כעת שאין העובר עדיין באויר העולם שולט עין האדם על הפדחת ואיתא הכרה בפדחת, רק לכשיצא שלם אז אי אפשר להכירו ע"י זה, ע"ז לא הקפיד הכתוב ולא בעי שיכירנו אחר שיוולד ע"י זה ודוק. [ועיין יור"ד סימן פ"ג סעיף ד' ובסימן ק"א סעיף ט' והוא ענין אחר והבן]:
בנוב"י מהד"ק סימן ל"ו כתב, במצאו הרוג וסימן רושם מן פצע באצבעו דהוי שאלה דיחיד, לדון כיון דבממון לא חיישינן לנפילה דרבים אף בהוחזקו וא"כ בלא הוחזקו באיסור איך נחוש לנפילה או לשאלה דיחיד, וכאן שהשאיל בגדיו לאיש שיש בו סימן כזה דלא הוחזק כלל וכו', נ"ב. ז"א. דשם מדלא הוחזק עוד איש אחד בשם זה, קרוב לודאי דליכא, אבל כאן אטו מפורסם איש שיש לו סימן רושם באצבעו, אך אשתו ידעה זה הסימן ואולי יש כאן עוד אנשים בסימנים כאלה באצבעיהם ואיך שייך לומר דלא הוחזקו ודוק, ויעוין ההמ"ג פי"א הלכה י' כזה:
שם סימן מ"ג. במה שכתבו שרגלו קשור בשלשלת נימא ספק ספיקא, שכיון שנפל לים ספק שמא מת קו"ח מספינה שאבדה בים, וא"כ ספק שמא מת כבר, ואת"ל לא מת, שמא זהו רגלו מן הארכובה ולמעלה וטריפה הוא וימות לסוף י"ב חודש כו', ואינו נכון. דאם תאמר שהנטבע עלה בחיים וכמו שחששו למים שאל"ס או דגלי אשפלו או דמחילה של דגים איתרמי ליה וכיו"ב, א"כ האם נחשב זה בגדר ספק שזה הרגל מן הארכובה ולמעלה הוא מאותו האיש שראינוהו נופל למים, איך סליק אדעתין לומר שמזה החי הנמלט על דרך נס נתרסק רגלו ונפלה ממנו בים והוא נמלט חי, טפי מסתברא לומר דהרגל זה הוא מן נטבע מת שכבר מת, או שהמים הוליכן מרחוק לכאן, והמים הפיצו האברים והרגל מן איש מת ששוכב כבר במים ועלה לא יעלה, מלומר שהוא מן האיש החי שניצול ממים שלא שהה במים זמן מרובה ואין זה בגדר ספק כלל, וכיון דספק השני לא הוה שקול תו לא הוי בגדר ס"ס כמוש"כ רבותינו בתוספות פ"ק דכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ ודוק:
הב"ש (סימן י"ז ס"ק ס"ט) כתב, וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו מטבעות, אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם, ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפרק אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בחו"מ סימן רס"ב ופשוט בעיני. והנה האחרונים חולקים ע"ז, ולדעתי דבריו ברורים, דנתבונן, דהא רוב וקרוב רובא עדיף א"כ אמאי במצא פירות סמוך לכלי כל כמה דליכא הוכחה קצת דלאו מכלי נפלו סמכינן דמכלי נפלו ויהבינן לבעלי הכלי, הא בעי למימר דמרובא דעלמא אתי הפירות כאן כיון דאפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא, וכבר הרגיש זה בקצות סימן רס"ב. ולכן נראה, דכל מידי דאית ליה לאדם בחזקת שבן דעת משמרו ואינו מאבדו וכי נפיל מיניה מיהדר תיכף ומרגיש, רק על דרך מקרה יש לחוש שנקרה שזה נפל ממנו ולא הרגיש בעת הנפילה, ומצוי זה ברובא דעלמא. וא"כ אם היה הספק אם זה האיש שהיה כאן נפל ממנו או מן רובא דעלמא, ע"ז שייך לומר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, אבל כאן הלא זה נודע בודאי שזה האיש בעל הכלי שיש לו סימן בכלי נפלה ממנו הכלי וידעינן שזה המעשה כבר היה, ואם היו הפירות בכלי הלא הכל מעשה חדא בנפילה חדא נאבדו ממנו מה שנודע שפעם אחד נפל ממנו, אבל כי תאמר דמרובא דעלמא נפלו הלא צריך את לחדש שאחד מרובא דעלמא נאבד לו חפץ ולא שמרו ולא הרגיש זה לא שייך, דבשביל רובא נאמר דעוד מעשה של נפילה היה מאיש אחר מה שבני האדם רגילין לשמור חפציהם זה לא אמרינן ופשוט, [ופוק חזי דאף כשהרוב הוא על המעשה שרובן עושין כך בכ"ז אמרינן רובא דתליא במעשה כו' לא אמרינן רפ"ג דבכורות], וקרוב זה לסברת תוספות בסוגיא דניפול בד"ה ודאי מההוא נפיל, וא"ת דילמא מעוברי דרכים נפיל כו' אבל הכא דמצי לומר דמשובך בא לית לן למיתלי ולאחזוקי בנפילה, דבני אדם נזהרין שלא יפלו מהן היונים כו' עכ"ל הרי קרוב למה שכתבנו, וכיון שכן תו ליכא ראיה דאם נמצא אצל הרוג בגדים דלא שאלי אינשי, ותאמר שזה ההרוג היה מלובש בבגדים אלו, בזה אמרינן דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דטפי איכא למימר שמעשה של ההריגה היה אצל איש מרובא דעלמא ולא מזה האיש של הבגדים אלו, וכמו בכל קורבא דמוכח, וברור דאינה מכרעת נגד הרוב, ואין לצרף סברא זו רק בידעינן שזה האיש נפל למים [ושהה עד שתצא נפשו] ומצאוהו אח"ז והבגדים אצלו בגדים דלא מושלי, בזה כיון שזה ידענו שזה האיש נטבע במים, וא"כ אם תאמר דהנמצא מרובא דעלמא הלא צריך אתה לחדש עוד טביעה באיש אחר, זה לא אמרינן. ועיין ס"ק צ"ח בשם מוהר"מ פאדווא שהקיל בענין קרוב לזה, וידעתי שרבים מהאחרונים חולקים בזה, אבל הנלע"ד פשוט כתבתי ודוק:
התוספות בריש פרק כל הצלמים כתבו, דחששו למיעוט המצוי, ולכן החמירו בוולדות וחששו למיעוט נפלים וכמו מים שאין להם סוף או גוסס דחיישינן מפני שהוא מיעוט המצוי, וכן כתבו בפרק החולץ דף ל"ו, אולם בתוספות בכורות דף כ' כתבו דבכל מקום אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והרגישו א"כ במים שאל"ס אמאי אם ניסת לא תצא הא סמוך מיעוט דנמלטים לחזקת אשת איש ותירצו משום דהמיעוט אינו מצוי וזה סותר לדבריהם בעצמם, וכבר האריכו בזה המחברים. והנראה פשוט, דבאמת מיעוט הנמלטים בעולם מצוי בכל העולם הניצולים לפעמים, ולכן כתבו שפיר דחיישינן למיעוט דנמלט הואיל ומצוי, אבל כי מקשו על דיעבד אמאי לא תצא נימא סמוך לחזקה דא"א, ע"ז כתבו שפיר דיהיה המיעוט סמוך לחזקת א"א זה אינו מצוי לגמרי, דהנמלטים איכא עו"ג ורווקים שאין להם אשה, אבל מיעוט חולבות אעפ"י שאינן יולדות, כל מקום שיש המיעוט איכא חזקה דלא ילדה, ולכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וזה פשוט, דלהיות נמלט איש שיש לו אשה ותהיה בחזקת א"א זה מיעוט שאינו מצוי, אבל כי תצרף כל הנמלטים מרווקים ומעו"ג זה ודאי דבר השכיח בעולם ולכך למיעוט חיישי אבל לצרף לחזקה הוי מיעוט שאינו מצוי ודוק:
סוף הספר