אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה ח
וכן הדין באחין שקדש אחד אשה כו' תצא מזה כו'.
ובנשואה ושמע אחיו שמת ויבמה לא איתברר בדברי רבינו אם מותרת לבעלה או רק שאינה צריכה גט אבל אסורה לבעלה, והעיר בזה מרן בבדק הבית סימן קנ"ט, ולברר הדין אעתיק מעט מהרבה מש"כ בחידושי בסוגיא זו על הא דאמר בגמרא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו, זה לשוני שם:
ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות שתמה, דעד אחד אינו נאמן לומר מתה אשתך שתכנס אחותה, וע"כ בשני עדים, ואיך גזר שמא יאמרו תנאי היה בקדושין הלא לא גזרינן בשני עדים בא"ל מת בעלך ומותרת לחזור לו ולא גזרינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, וע"כ דסבר דע"פ עדים ג"כ קנסינן, ולענ"ד יפלא לומר כן, דלהנך תירוצי (בדף צ"א), דדייקי ע"פ ב"ד הוא דבעי גיטא ע"פ עדים לא בעי גיטא, וא"כ הו"ל למימר רע"ק מוסיף אשת איש שנשאת ע"פ עדים ואחות אשה כו' אם איתא דפליג על ת"ק. ולכן נראה לענ"ד, דתמן מותיב הגמרא מכמה משניות, ומשני איבעי ליה לאמתוני איבעי ליה לאקרויי כו' וכן כתבו תוספות דע"פ עדים ג"כ דייקא שמא יוזמו עדים כו'. כן אמינא דאעפ"י דאם נשאת ע"פ עדים לא קנסוה דמאי הוה לה למיעבד, זהו דוקא באשת איש שבאו עדים שמת בעלה, אבל כאן לא הוה לה למינסב לבעל אחותה, והו"ל למינסב לעלמא, לכן גזרו חכמים משום תנאי בקדושין ודוק:
והנה הרא"ש הקשה על הרי"ף דאמאי קאמר דמשום קנסא דעבדא איסורא לחוד בעי גט, והא אמרינן באשת אחיו ואחות אשתו דבנשואתו וגיסו א"צ גט לכולי עלמא, ואע"ג דעבדה איסורא. והנראה, דבאח שייבם אשת אחיו להכי לא אמרי רבנן דצריכה גט, משום דיהיה הקלקול גדול מן התיקון, שיאמרו קדושין תופסין באשת אח מחיים והראיה דצריכה גט בב"ד, אבל קידש אחיו אשה סובר רבי עקיבא דצריכה גט משום קנסא דעבדא איסורא ואסרה עצמה לבעל, ואי דחיישת שמא יאמרו קדושין תופסין באשת אח ע"ז לא חיישינן שיאמרו שתנאי היה בקדושין. וכן בנשואתו וגיסו אם תצריך אשת גיסו גט יאמרו שקדושין תופסין באחות אשה, והא דלקמן (צ"ה:) בתירוץ ר"י נפחא, ברבי יוסי דסבר דאם אינה צריכה גט באשתו וגיסו ה"ה דמותרת לבעל וכמו שפרש"י שם דסבר דלא קנסינן לאוסרה משום סוטה רק שמא יאמרו גירש זה [ובאמת הוא פלוגתת אמוראים בירושלמי ר' יוחנן סבר מריח ערוה כו' ושמואל סבר משום שמא שלח לה גיטה ממדינת הים] ורק בארוסתו וגיסו גזרינן שמא יאמרו הקדושין על תנאי היה, וא"כ זהו הסיבה להאיסור והגט, ותראה להרי"ף ז"ל שכתב לשון אחר ז"ל, דאיכא למימר כו' דלא לימרו א"א יוצאה בלא גט, אבל כאן כתב בדר' עקיבא דאמרי אינשי תנאה הו"ל בקדושין כו', וזה השינוי לוקח מדברי הגמרא, והטעם כמו שביארתי, דכוונת הגמרא דמשום קנסא צריכה גט, דעבדא איסורא ונאסרה לבעל, וכמו דאמר בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון, רק הכא דבנשואין מי א"ל תנאה הו"ל בנשואין, וא"כ יאמרו שקדושין תופסין באחות אשה, ויהיה הקלקול קלקול כללי והתיקון תיקון פרטי וזה חדש:
ונראה דהא דאמר הגמרא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים כו' דיפלא בעיני כל משכיל דפשטא דמשנה מיירי בפנויה ועיין תוספות, ולדעתי דבר זה קשיתיה להגמרא, דהמעיין בסידור הנך משניות יראה דתנא דין דא"א ויבמה דתצא מזה ומזה, וקתני באחות אשה דמותרת לחזור, ואם בפנויה קשיא דרהיטא דמשנתנו בתר רישא גרירא, דניסת עפ"י עדים מותרת לחזור לבעל, והכא על כרחין בבאו שני עדים ואמרו מתה אשתך [דעד אחד אינו נאמן] וא"כ אף בא"א מותרת לבעלה ואינה אסורה משום סוטה, כש"כ הכא דאם זנתה במזיד ג"כ אינה אוסרת אחותה, מכש"כ בעדים דלא קנסינן ליה לאסור באשתו, וע"כ הכא מיירי באשתו וגיסו שהלכו למדינת הים, והוא נשא את אשת גיסו, דשנינו לעיל דצריכה גט וא"כ היה הדין דאחותה אסורה לחזור דהוי אחות גרושתו, קמ"ל דאע"ג דאסורה משום סוטה לגיסו בכ"ז אינה צריכה גט ממנו ולכן מותר באשתו וז"ב, א"כ סתמא דמשנתנו סוברת באשתו וגיסו, דאשת גיסו אינה צריכה גט ממנו, ולכך לא חשש הרי"ף למאי דאמר ר' יוסי בשינויא דר' אמי, דבאשתו וגיסו נמי כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו, ורק למאי דקאמרינן לשנויא דר"י נפחא דר"י לא קניס כלל באשתו וגיסו כיון דליכא למימר שמא יאמרו גירש כו' ושריא אחות אשתו שנשא למיהדר לבעלה הראשון [היינו גיסו] ע"ז אמר הרי"ף כיון דלא איתברר אם שמואל קאמר הלכה כהך יחיד נגד רבים, לכן אין בידינו להקל באשת גיסו לגיסו, אבל להחמיר לחוש לספיקא דר' אמי ושמואל סובר כוותיה בדר"י ופסיק כיחיד נגד רבים דפוסל גם אשתו משום דאשת גיסו צריכה גט, זה אין אנו צריכין בדרבנן לחוש כן דכל עיקר קנס הוא דרבנן, וזה ברור בשיטת הרי"ף שכתב ואסתפק לן בגמרא כו' וכיון דלא איתברר כמאן מינייהו פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא אבל בודאי א"צ גט, ומש"ה אשתו דלא הויא אחות גרושתו שריא לחזור וכמו דפרישית בס"ד, ודלא כהמלחמות שפירש בדעת הרי"ף דגם אשתו אסורה ודוק:
והנה בירושלמי ריש פרקין, עד כדון בשהיתה יודעת שהיא אשת איש לא היתה יודעת שהיא א"א, קטנה שהשיאה אביה והגדילה והלכה והשיאה את עצמה, פירושו, באופן דלא היתה יודעת שהשיאה אביה אם קנסינן לה דצריכה גט מזה ומזה כו', נישמעינה מן הדא דא"ר אילא ותני תמן כל העריות א"צ הימנו גט חוץ מאשת איש בלבד, ר' עקיבא אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו, שנייא היא תמן בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת, פירוש, דהנה הכא או טעמא דקנסינן משום דעבדא איסורא וחיישינן שמא גירש זה ונשא זה וכשיטת הרא"ש, וכן התם טעמא דיאמרו שקדושין על תנאי היה וקנסינן דעבדה איסורא, או כפירוש הרי"ף וכמוש"כ לעיל בס"ד, וניחזי ביבמה היינו שאמרו מת בעליך וצריכה להתיבם וא"כ היבם מיבמה בעל כרחה ואינו צריך לשאול דעתה כלל, ובחפצו תלוי אם לחלוץ או ליבמה, וא"כ לא שייך למקנס אותה משום דלא דייקא כיון דלא בדעתה תלוי, ובכ"ז צריכה גט לר' עקיבא ולר"י לכו"ע צריכה גט באשת אחיו, וה"ה כאן צריכה גט אף אם אינה יודעת שהיא א"א וזה נכון:
ובזה הוקל אצלי התמיה הגדולה בסוגיין, ממאי דכי אמר שמואל הלכה כר"י כו' דילמא אדר' אמי קאמר, דא"כ תמיה מנא להו לרב ושמואל למיפלג על ת"ק דסבר דאע"ג דא"צ גט דלא שייך חשש שמא גירש זה כו' בכ"ז אסורה משום סוטה וכמו שהאריך רש"י בלשון קדשו, א"כ באשת אחיו נמי נימא הכי דתהא אסורה משום סוטה, ובתוספות רעק"א זצ"ל עמד ע"ז, ולפ"ז ניחא שפיר, דכאן באשת אחיו כיון דאחיו מיבמה בעל כרחה, וא"כ לא שייך הו"ל לאימתוני. דאין צריך דעתה כלל ולכך בלא חשש דגירש זה לא קנסו וכן בלא חיישי לתנאה דקדושין ודוק:
ועיין בית שמואל סימן ט"ו שהאריך דהך דנשואת אחיו אם מותרת לבעלה תליא בפלוגתת הרי"ף ורא"ש, ולענ"ד אין נפ"מ, דעד כאן לא פליגי רק לענין צריכות גט, דבזה סבר הרא"ש דמשום דעבד איסורא לחודא לא אצריכה גט, אבל לענין לאסור אותה לבעלה בלא הצרכת גט, גם הרא"ש מודה דמשום דעבדא איסורא והוי כסוטה קנסוה וכמו דמייתי מדברי הגמרא דבנשואתו וגיסו אע"ג דלגיסו אסורה מ"מ א"צ גט עיי"ש בדברי הרא"ש סימן א' בעיון ותראה מבואר כמוש"ב. אולם הפלוגתא לענין איסור אי משום קנסא אי משום גירש זה, זה פלוגתא דר"י ות"ק לר"י נפחא, ובאשת אחיו לפי מה דפרישית א"ש טובא, דלכו"ע בנשואת אחיו מותרת לחזור לו מטעם הנ"ל, יהיה איך שיהיה מוכרח מפלוגתת רב ושמואל דמותרת לחזור לבעלה ודוק: ובירושלמי זה לשונו, קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה ויקנסו בה אצל השני ולא אצל הראשון עיי"ש פלוגתת ריו"ח ושמואל. מוכח דהא דאסורה על השני הוא הבועל הוי משום דקנסוה רבנן דתידוק טובא, וכיון דאיכא חומר גבי בעלה השני דייקא שפיר, [ובזה האריכו האחרונים מהי חומר דייקא ומפורש בירושלמי דמשום בעל שני סגי] רק לאוסרה על הראשון פליגי, ר' יוחנן סבר דטעמא משום כיון דלא דייקה הוי כסוטה שזנתה במזיד ואסורה לשניהן, ושמואל סבר דטעמא משום גט שלח לה כו', ושמואל לטעמיה דאמר כאן בשומרת יבם אינה כא"א ומותרת לבעלה, אבל לבועל היינו אחיו אפשר דמודה דאסורה, דטעמא כי היכי דתידוק ואף בנשואת אחיו אסורה לבועל וכמו דפרישית בס"ד ואף לפי מש"כ לעיל, דטעמא משום דמייבם בע"כ, אפשר דאסורה לבועל ואף שמת אחיו אח"כ:
ובתוספתא תניא, אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים היה ומת הר"ז יוצאת בגט כו' א"ל מת בעלך (ונתקדשה) ואח"כ א"ל קיים היה ומת הר"ז יוצאה בגט וחליצה כו'. והנה כל מבין יבין כי ט"ס נפל בתוספתא, דבנתקדשה אינה אסורה כלל וכמו דתנן במשנה. ועוד דחליצה מאי בעי הכא ותני כבר דין דניסת, ועוד דהמעיין מקודם דתני גוונא דחילוף הדברים בין בנתיבמה בין בניסת, ועוד תני גווני דמת אחר כך, בין בניסת בין בנתיבמה, לכן ברור דר"ל כך. א"ל מת בעלך [ונתיבמה] ואח"כ א"ל קיים היה ומת, נמצא דהוי כסוטה לבועל דאסורה לו שבא עליה בחיי בעלה, וא"כ מה שבא אחר מיתת בעלה עליה, הוה כביאה פסולה דבא עליה באיסור, וא"כ צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו כדין כל ביאה פסולה וז"ב בס"ד. הרי משמע מתוספתא דא דאם נתייבמה הוי בעילת היבם אחר שמת אחיו ביאה פסולה. חזינא דלבועל אסורה וזה דין נכון ומצאתי אח"כ בשו"ת רעק"א סימן פ"ו שהעלה כן מסברא:
ונבאר דברי הירושלמי הלכה ו' על משנה דמי שהלכה אשתו למדינת הים, כתיב ושכב איש אותה כו' ואמור אף [תמן] כצ"ל. תחת אישך פרט לאונסין. אר"מ גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי, דפליאה ממני קושייתו, דהתם מדלא הוי לה למינסב ואיבעי לה לדקדק ולא דקדקה עשאוה כסוטה וכדאר"א תמן מריח ערוה כו' וא"כ הכא אף דהו"ל כמזיד ג"כ אינה אוסרת את אחותה, וכמו דמשני בתלמודא דילן, ואם לשמואל דאמר משום שמא שלח לה גיטה כו' א"כ הכא לא שייך גט, ופוק חזי, דבאשת אחיו לרבנן דתמן קאמר בהלכה א' דהבעל מותר בה משום דלא שייך גט אע"ג דתמן הבעל הלך למדינת הים שדרכו לילך, ואם תאמר דקושייתו כמו דחיישת תמן לגט כן תחוש כאן לתנאי [ואולי אף בנשואין יש תנאי] א"כ קשה טובא באשת אחיו איך קאמר דלרבנן דתמן מותר בעלה בה, ניחוש לתנאי בקדושין וכו'. ועל כרחין פירושו כך כמו שבארתי לעיל, דהא דאסורה לשני היינו כדי שתבדוק יפה, וברור דאף לרבנן דתמן דבאשת אחיו הבעל מותר בה, אבל להבועל אסורה כדי שתבדוק יפה, וכן לרב ושמואל בסוגיין דף צ"ה שומרת יבם אסורה להבועל היינו אחיו שייבמה, וכאן פריך דאמאי מתה ראשונה מותר בשניה, דנגזור כדי שתבדוק ויבדוק ונקנוס דלבועל אסורה היינו השניה לו, אע"ג דניסת בעדים לרבנן דפליגי על ר"ש, ומשני דעל דבר שאינו מצוי לא גזרו, אבל באשת אחיו דמצוי שפיר גזרו ואסורה לבועל, הרי אחר העיון העלינו דבנשואת אחיו מותרת לבעלה וכפסק הרמ"א בסימן קנ"ט ולהבועל אסורה ודוק:
אך לפי שרבינו חננאל בהך שמועה דשומרת יבם היא כא"א הובא ברשב"א פירש, דאף לשמעון שייבמה בחייו ג"כ מותרת יעו"ש קשה לחלוק עליו, והנראה דזה אפשר לומר דאין סברא לחלוק ולומר דלאחיו שייבמה תהא אסורה ולבעל תהא מותרת, דאם תחשוב אותה כסוטה תהיה אסורה לשניהן, ואם לאו תהיה מותרת לשניהן, ובזה מסולק הסתירה שהוכחתי מירושלמי, דהוא לטעמיה אזיל דאמר הוא מזיד והיא שוגגת כו' לביתה מותרת הא בועל אסור בה (נ"ב. ורב אשי סבר כן לכן מפרש עפ"י עדים כשגגת איש באשה ולא מיתסרא על בעלה פי' דגם על הבועל הוא השני לא מיתסרא משום דגם הוא שוגג ולכן לא נאסרה עליו), וא"כ אין מהזרות דנאמר דלבעל מותרת ולבועל דאיהו אחיו אסורה, אבל גמרא דילן לטעמיה בכתובות ט' דבכה"ג גם לבועל מותרת. ובזה א"ש מה דלא מפלפל הגמרא ריש פרקא אמאי אסורה לבעלה, כמו דמפלפל הירושלמי דפריך ונקנוס אותה אצל שני ולא אצל הראשון, כיון דאסורה לשני שוב צריך לאסור אותה לראשון דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא דאם כסוטה חשבת לה תיאסר אף לבעלה, ואין להאריך עוד ודוק: