אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ט · הלכה יח
אמר לה אם לא יעמוד מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש כו' ה"ז ספק מגורשת:
נראה סברת רבינו דבאומר אם מתי מחולי זה, הרי לא מת מסיבת חליו, שלא החולי הביאה לו למות, ולא אסיק אדעתיה כיון דאונסא דלא שכיחא הוא וגמר לגרש רק באופן שאם ימות מסיבת חליו, אבל דא לא אסיק אדעתיה, אולם באם לא אעמוד מחולי זה, אם נאמר דלא אסיק אדעתיה רק באופן הרגיל שאם ימות מסיבת החולי לא שאם יקרה לו מקרה זר, בכ"ז הוי ספק אם היה עמד מחליו אילו לא נפל עליו הבית או לא נשכו נחש, דשמא גם אם לא קרה לו זה ג"כ היה מת מחליו ולא עמד מן החולי לכן הוי ספק מגורשת, דבאמת הלשון מתקיים דלא עמד, רק שנאמר דלא אסיק אדעתיה רק באופן שאם לא יעמוד מסיבות הרגילות לא באופן מוזר, וכיון שכן מספקא לן דילמא בלא נפילת הבית עליו לא היה עמד ג"כ מחולי זה, משא"כ באם מתי מחולי זה, הרי לא נתקיים לשונו שרצה שימות מהחולי ולא שימות מתוך דבר אחר, וכמו דמוכח דלא מייתי הגמרא דאונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה מרישא, משום דאף כי סליק אדעתיה בכ"ז בלשונו משמע שימות מחמת החולי ומסיבתה, ולכן אמר ומשום דקשיא רישא לסיפא כו', דמרישא לבדה אינה ראיה יעו"ש ברבינו נסים, ובזה הדרך דרך הפני יהושע בפירוש דברי רבינו בקונטרס אחרון ריש כתובות:
אמנם לפ"ז קשה טובא דברי הגמרא ריש כתובות דפריך דאם תאמר יש אונס בגיטין א"כ באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ליתני חלה דאינו גט, וכן אמר הגמרא שם ה"ה חלה אינו גט, ואמאי הא אף אם חלה ועל אונסא לא אסיק אדעתיה, מכל מקום מספקא לן דילמא אם לא חלה שמא ג"כ לא בא קודם כלות שנים עשר חודש ותהוי ספק מגורשת, ואיך אמר דאם חלה אינו גט, ואיך פריך דלינקוט במשנה חלה דאינו גט וכש"כ מת, הא בחלה הוי ספק מגורשת, ובמת הוי גט לאחר מיתה כיון דלא אמר מעכשיו ואינו גט כלל, ועל כרחין צריך לומר דחשב על אופן אם יתברר שהיה יכול לבוא ולא בא אז יהא גט, אבל אם יקרה אונס ותו לא יתברר שלא בא לקיים את הגט, על אופן זה המסופק לא אסיק אדעתיה כיון שאין כאן בירור לקיים הגט, תו אין רצונו בחלות הגט כלל, והוא כוון רק בלא אונס שיתוודע אם חל הגט או לא, אבל באופן דאניס ומה שלא יבוא אין זה ברור לקיים הגט, תו אף באופן שלולא האונס ג"כ לא בא, אין דעתו לחלות הגט כלל, וכיון שכן תו בטל הטעם שאמרנו בשיטת רבינו, דכיון שאונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה ולא כוון באופן זה, תו אף אם לא יעמוד מן החולי גם אם לא הכישו נחש, ג"כ לא כוון שיהא חל הגט כלל ואמאי חשיב רבינו לזה ספק מגורשת וצ"ע:
ונראה משום דשני, דשם כוון דאם לא יבוא מתוך בחירתו ורצונו בלא סיבה כלל שיהא גלוי דעתו שאינו רוצה לבוא אז תהא מגורשת, וכיון שהעדר ביאתו אינו גלוי לדעתו, לדעת איך הוא ברצונו ובחירתו, ורצון האדם עשוי להשתנות וכמו שאמרו התהות מצויה, והוא אינו יכול לבוא מסיבת האונס, א"כ לא שייך לומר שמא בלא האונס ג"כ לא בא שהוא לא כוון רק באופן שידע הוא עצמו רצונו ובחירתו אז, אבל באופן שחלה הלא לא ידע הוא עצמו תוקף דעתו בלא האונס, ובכי הא לא נחית כלל למיהוי גט חל כלל, אבל כאן שהתנה אם לא יעמוד מחולי זה הרי התנאי היה על האופן שאינו מרצונו ומבחירתו רק באופן שהוא בעל כרחו שאינו רוצה בחלות הגט רק מאונסו שהוא חולה וימות מחליו, רק שלא כוון על אופן בלתי טבעי וזר אשר לא חקר עליו ולא עלה על דעתו כמו נפל עליו הבית כו' זה לא אסיק אדעתיה, בזה אנו אומרים שמא גם בלא האונס דלא שכיח היה מת ומתוך חולי זה לא עמד, והרי נתקיים התנאי כיון שאין כוונתו שמבחירתו יתהווה חלות הגט רק בעל כרחו שאם לא יעמוד מחולי זה, ודבר זה ספק לנו שמא כן הוא שלא עמד גם מסיבת חליו ולכן הוי ספק מגורשת ודוק:
ומתוך דברי רבינו משמע דבאומר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום אם אכלו ארי ג"כ הוי גט, דכיון דהוא תלה בדבר התלוי בבחירתו וברצונו, שאם לא יבוא ויהא הדבר הזה מרצונו שלא יבוא ולא יחוש מה שתתגרש אשתו ממנו ואז יהא חל הגט, ומשום תקנת פריצות וצניעות אמרו דהוי גט אף אם היה הדבר באונס שחלה וכי"ב, ובפרט לפי מה דפירשו רבוותא [בחידושי רשב"א ריש השולח בשם הקדמונים] דתו כיון דידע דאף אם לא יכוון שיהא הגט חל באונס ג"כ יהיה גט בע"כ דיפקעו הקדושין, תו גמר ומגרש אף אם לא יבוא מסיבת אונס ג"כ ליהוי גיטא, וכיון שכן לא זהו כוונתו הראשונה למיהב לה גיטא באופן שאם יאנס ויחלה יהא גיטו גט רק הוא כוון ליתן לה הגט, באופן שמרצונו לא יבוא, רק תו כיון דרבנן יפקיעו ממנו אף אם יהיה העדר הביאה שלא מדעתו, לכן גמר ומגרש בכל גוונא, כיון שכן שאף שלא יהא באופן שמגרש ג"כ גמר ומגרש תו הוה גיטא אף אם אכלו ארי דאונסא דלא שכיחא הוי ג"כ גמר ומגרש ולא מסיק אדעתיה לבטל הגט באופן דלא שכיח ואם יקרה כך לא יהא גט דאדרבא גמר ומגרש בכל גוונא ולא חייש למה שיהיה באופן רחוק דאדרבא חושב כיון דזה לא שכיח כלל לא חייש לזה כלל וגמר ומגרש בכל גוונא, דבדעתו לגרש בלא פרטים כלל דבודאי לא יהא מילתא דא דלא שכיח כלל, וכי יהיה לא חייש אם יהא גט, ודוקא היכי דיהיב גיטא אם לא יעמוד מחולי זה דנתינת הגט הוא על אופן שאינו מרצונו שהרי אם לא יעמוד מחליו ג"כ הוא בהכרח לזה אמרינן דעל אונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה דיהיה גט, כיון שכל נתינת הגט הוא על התלות בדבר שאינו בא מרצונו ופוק חזי דהגמרא לא מדמה רק מה דקבילו עלייהו כל אונסא דאתיליד אם קיבל כל אונס ואע"ג דלא שכיחא וה"ה כאן:
ופוק חזי בדינא דאומדנא סוף הגוזל קמא דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכת שחין ולא אמר שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט, משום דאיהי קידשה נפשה סתמא ואף אם יארע מקרה דלא שכיח כלל משום זה לא אסקא אדעתה לבטל ולמיפק בלא גט דסתמא גמרה בכל אופן שיהיו קדושיה גמורים ולא חיישא משום גוונא רחיקא כי האי. ורק ליפול לפני יבם מוכה שחין שמיתה הוא מלתא דשכיח ולזה ודאי חיישא שיפקעו קדושיה, ואדרבא מה דלא שכיח כלל הוא סעד למה שנאמר דסתמא מקדשת עצמה בכל ענין שיקרה ולא חיישא דלא שכיח כלל, ורק באופן דשכיחא קצת אז הוי גילוי דעתא דלא רוצית שיהא חל הקדושין באופן זה דלא ניחא לה שיהיו הקדושין לרעתה, וכן הכא רק משום דחזינן דאינו רוצה לגרש ותולה חלות הגירושין באופן שלא ברצונו רק באונסא. בזה אמרינן דעל אונס גמור דלא שכיחא לא כוון שיהא הגט גט, אבל היכי שמגרש באופן שיהא ברצונו ובבחירתו וחכמים הכריחוהו שאף אם יקרה אונס ג"כ יהא גמיר לגרשה תו אף אם הוי אונס דלא שכיח כלל ג"כ גמיר ומגרש בכל גווני, דאדרבא כיון דלא שכיח כלל לא מסיק אדעתו לבטל חלות הגט ולא מקפיד ולא איכפת ליה לבטל הגט משום אופן רחוק כזה, כן נראה בשיטת רבינו:
ודעת רבנן בתוספות וההמ"ג לעיל ה"ח דשם ג"כ אם הוי אונסא דלא שכיח כלל לא הוי גט, ולפ"ז צ"ל כיון דלא מגרש בכל ענין רק בתנאי באופן שלא יבוא לכן כי הוי אנוס לא מסיק אדעתיה שיהא הגט גט. וכי אמרנו דמה דלא שכיח כלל הוה מעלה זה היכי שהוא בלא תנאים וחל הדבר תיכף לא מקפיד משום אופן הרחוק לבטל מעשיו החלים תיכף בלא תנאי כלל. ובכ"ז שיטת רבינו מחוור כמו שבארנו, ולכן סתם שאין אונס בגיטין, ובזה א"ש מה דגבי נולד אין פותחין דמשום מלתא דלא שכיחא כלל לא היה מונע מלידור באופן שהנדר חל אז תיכף ונגמר רצונו לאלתר, ועיין שו"ת חכ"צ סימן מ"א. ויעוין פירוש הרא"ש נזיר (דף י"א) גבי נדרי אונסין סברא זו, וז"ל. ונ"ל שצריך להוסיף על דבריו כו' דהתם האונס קודם שחל הנדר הלכך יש לפרש דהכא מיירי כגון דאמר הריני נזיר לזמן ידוע שאז יתחיל נזירותו וקודם הגעת הזמן אירע לו האונס עכ"ל. [ומדברי הרא"ש אלו תראה כי נסתרו דברי המהר"ם אלשיך בתשובה סימן פ"ו באחד שנשבע שלא ישא אשה על אשתו ונסמית אח"כ מב' עיניה דשקיל וטרי דהוי נדרי שגגות דהוי אונסא דלא שכיח יעו"ש, ולפ"ז לא דמי דבעת חלות הנדר שחל תיכף ונתהווה אחר זמן האונס לא הוי נדרי אונסין כ"א כשאמר לזמן פלוני וטרם הגיע הזמן בא האונס אז הוי נדרי אונסין, ועיין שו"ת רשד"ם סימן ק"ד וריב"ש סימן קפ"ז ודוק, אח"ז ראיתי מש"כ המביט בח"ג על שאלה זו דהר"מ אלשיך בסימן נ"א ואכמ"ל בענין אחר]:
אמנם דע דכל הני מילי דאמרן דאין אונס בגיטין או באונסא דלא שכיח דוקא, זהו דוקא בשהתנאי מקויים שלא בא, רק הקיום היה באונס, אבל בשהתנאי אינו מקויים רק שביטול התנאי היה באונס הוא נידון אחר, ובירושלמי תניא פלוגתא אם אונסא כמאן דעבד או כמאן דלא עבד, והירושלמי תלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן במת הולד או שאמר האב א"א בשימושך דלא נתקיים התנאי רק שביטולו הוא מצד אונסא, ולכן אמר נחתכה דדה בזה פלוגתא דרשב"ג ורבנן, ומפרשי הירושלמי בש"ק ומראה"פ במחכ"ת טעו בזה. וכבר נתבאר זה בקוצר במשל"מ הלכות מכירה פי"א בשם ריב"ש ור"מ אלשקר. איברא דגמרא דילן מוכחא דמפרשה דפליגי רשב"ג ורבנן רק במת הבן או שאמר האב א"א בשימושך, שאינו צריך לזה כיון שאין האב רוצה, לכן וויתר על התנאי לרשב"ג דאיהו רק להרווחה מכוון, ולפ"ז בנחתכה דדה נראה דכיון דצריך לההנקה שיונק הבן אך שהיא אינה יכולה לקיים, אפשר דכיון דלית ליה הרוחה מאי דצריך, אימור בטל הגט אף לרשב"ג. איברא דמצינן לתלות זה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי איצטלית, דאם אבדה האיצטלית אם נותן דמיה כן ה"נ לרשב"ג בנחתכה דדה כיון שאינה יכולה להניק את הבן היא נותנת שכר מינקת, ואולי כן הוא:
וחזינא להגמרא דתלי לפלוגתא דרב יוסף ורבה באתא מיטרא ולא דלה אם נוטל תילתא כפי תנאו בפלוגתא דאיצטלית, וזה תמוה, דכאן גבי אריס הא לא איצטריך להשקות, ונראה לנו דסמיך הגמרא על פלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי מת הבן דכאן הא לא צריך להניק הבן שאינו בחיים עוד, ומדמה זה להך דאריס דלא צריך להשקות עוד השדה רק דאיהו לא דלה, ומדמשני דתרווייהו כרבנן מוכח דאין הלכה כרשב"ג גם במת הבן, ולכאורה הוי שייך הך שמועה גבי משנתנו דמת הבן, רק משום דרשב"ג לטעמיה דמקיל גבי תנאים ולכן לדידיה בע"מ שתניקי בני יום אחד סגי [עיין לקמן] ולכן סבר דבדמי איצטלית סגי כן סבר דאם אין צריך לקיום התנאי הוי כאילו נתקיים לכן אין הלכה כרשב"ג בכולא מילתא וכמו שפסק רבינו לעיל פ"ח בכל אלו דלא כרשב"ג. והכא אייתי מילתיה דר' יוחנן דבצידון אין הלכה כרשב"ג מייתי הך דאריסא כיון דמסיק ותסברא כו' ובהא אין הלכה כרשב"ג וז"ב מאד. ומדמדמה הגמרא פלוגתייהו להך דרשב"ג גבי מת הבן מוכחא דבנחתכה דדה גם רשב"ג סבר דבטל הגט כיון דלא אית ליה מה דצריך רק שהיא אנוסה והתנאי נתבטל באונס ודאי דיש אונס בגיטין. והא דמביא הגמרא דילן הך דקיבל עליה כל אונסא ואיסתכר נהרא דמי שפיר לקיום התנאי רק באונס שלא היה יכול לבוא, או לעמוד מחליו שלא על זה האונס כוון שיחול תנאו אף שלא עמד מחליו כיון דהוי אנוס, כן המלחים לא כוונו להתחייב את עצמן באונס דלא אסיקו אדעתייהו, אבל עובדא דירושלמי דאקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא דהרי לא העבירו את הנהר רק שהיה באונס שאינו יכול להעבירו, אם נאמר דכיון דהוי באונס והוי שלא מחמת האילפא הוי כאילו נתקיים התנאי בזה שפיר תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן שנתבטל התנאי, רק שסיבת הביטול היה ע"י אונס, אמנם עובדא דבבלי לחייב המלח להעביר אותם ע"י אוגרי חמרא, הרי אמרינן דעל אונסא כזה ג"כ חייב את עצמו להעביר אותם, אמרינן דלא כוון אם יאנס, ולא נתחייבו את עצמן באופן הנאנס, דמיא לנתקיים התנאי באונס אם כוון שבאופן זה יחול הגט, אבל אין ה"נ הבעלים פטור מלשלם להן כיון שלא העבירו אותם על הנהר והוי כמו דאוגיר פועלים לדוולא ופסיק נהרא כו' דפסידא דפועלים הוא וז"ב.
אמנם אם כי שיטת ירושלמי כן דהיכי דהעיכוב בקיום התנאי הוי משום אונסא פליגי בזה רשב"ג ורבנן אם אונסא כמאן דעביד זה דוקא לשיטתו, אבל שיטת הבבלי דפליגי רק באינו צריך עוד למה שהתנה, ומדמה זה שפיר לאתא מיטרא ואשקיה לנהרא, אבל בנחתכה דדה דעדיין צריך לההנקה רק דהיא אנוסה בזה ודאי בטל התנאי וכש"כ בנתן פריטין לאילפא ונגב נהרא אף דאין האונס מסיבתו של המלח. בכ"ז הלא הוא צריך לעבור הנהר ולא עבר ודאי דבעי למיחזר ליה פריטין וז"ב:
וראיתי להרשב"א בחידושיו שהקשה דאיך ס"ד דגמרא דכל היכי דאינו צריך הוי כנתקיים הפסיקה ולכן בעי למיתב ליה תילתא כדאתני, א"כ איך נעשה במשנתנו דפסק לזון בת אשתו חמש שנים וניסת הבת והבעל נותן לה מזונות, וכן באוגיר ליה לחבריה רחייא לטחינה וזבין רחייא אחרינא דאינו צריך תו להרחיים יעו"ש, אבל ל"ק כלל, דהא הגמרא שקיל וטרי באופן דאינו צריך משום סיבה אחרינא, וכן הכא כי אתא מיטרא, הרי לא הוציא כלום ולאו בסיבתו הוא אינו צריך, אבל בניסת הבת הרי הבת נתנה להבעל עבור המזונות מעשי ידיה [וכמו דאיתמר שם בירושלמי דמעש"י היה של עצמה] וכן ניסת לאחר ופסקה עמו לזון בתה הרי נתנה את אישותה להבעל עבור הפסיקה, וכן בקנה רחייא הרי בסיבתו אתיהיב ליה רחייא ומדעתו, האם יתכן דבשביל זה יפטר אידך מלמיתב לה מזונות וזה לטחון, כיון דהוא ענין הבא מדעתו האם בשביל זה יפטור חבריה, ואם כי תירוצו ברור, אבל אין התחלה להקושיא, ועוד בזה דברים ואכמ"ל:
וכפי הנראה שיטת רבינו דרשב"ג לטעמיה דסבר דמשום הרווחה קא מכוון באומר שרוצה שתשמש את אביו או תניק בני, הרי רוצה רק להקל את משאו המוטל עליו וכיון שאינו מוטל עליו תו אינו חושש אם לא תניק בנו כיון שאינו צריך, וכן האב כי לא מקפיד הלא תו לא חייש, אבל על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי רצה בקבלת המעות ובהרווחת המעות וכי מת ולא נתנה עדיין הרי לא הרויח ולכן אם אמר לי ולא ליורשי ומת בודאי בטל הגט, אבל בהנקת הבן ושמוש האב הריוח מהפעולות היינו שיוסר ויוקל הטורח מעליו, וכי מת הרי אינו צריך, ולכן מדמה הגמרא זה להך דאתא מיטרא ואשקיה לשדהו שהרי הריוח בא מצד אחר. כן הכא הכוונה להקל משאו בא מצד אחר, רק כיון דמשום הרוחה מכוון ודאי כוון לדמי איצטליתו דהא טפי עדיפא ליה מהיכא דלית ליה מידי, ועיין בית שמואל (סימן קמ"ג ס"ק י"ז) שדעתו משום שהתחילה להניק שאני, וזה דחוק במפרש שתי שנים לחלק בין התחילה להניק או לא, והנכון כמוש"ב ודוק: