אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ב · הלכה טז

הלכה טו

וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש:
הנה תלמודין מסיק קולו לאפוקי מדרב כהנא, והקשו רבוותא הא ממשנתנו נמי מפיק, דמשנתנו מכשרה בהרכנה בלא קול, ותירצו דלא מפיק רק חרש דע"י כתב לא הוי בר דעת לכתוב גט, הא אלם כיון דקים לן שמתרצה לא בעי שמיעת קול עיי"ש. והרא"ש כתב דמשום תקנת עגונות אקילו בה. עוד תירצו דהרכנה עדיפא טפי דמראה בגופו והוי כשמיעת קול ממש, והנפ"מ בין הני ב' טעמים, אם כתב ידו מהני בנשתתק, דאם נאמר כתירוץ השני אז כתב ידו גם בנשתתק לא מהני רק הרכנה דעדיפא טפי, ואע"ג דמריש פרק מי שאחזו בשמועה דרב כהנא מוכח דר' זירא אמר לרב יוסף דמסייע לרב כהנא ממשנתנו דבחרש שיכול לדבר מן הכתב מהני ואמר שאני אלם כו' מורה בהדיא דבאלם מועיל מתוך הכתב כש"כ מהרכנה, דאף לרב כהנא דאמר דחרש שמדבר מתוך הכתב, מ"מ הרכנה לא מהני, בכ"ז למסקנא דבעי קולו מורה דהרכנה עדיף שמראה בגופו: ובאמת לרב כהנא הגם דסבר דכיון שיודע לכתוב הרי יש לו שיח ועסק עם בני אדם והרי הוא פקח דפיו בעטו בה יגלה מחשבות לבו וילמד דעת עניני התבל. ולכן הוי בר דעת צלולה ויכול לגרש את אשתו. אולם אם אין בו דעת לכתוב אז ע"י הרכנה אם ידבר עם בני אדם ילעגו ממנו ובזה יסיר מאתו הליכות תבל ונשאר שומם וסכל בהויות העולם. אך בזה נראה דלרב כהנא אם הוא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב אז מועיל הרכנה דיליה אף אם אינו כותב, דלגלות מצפוני לבבו עדיפא טפי הרכנה מכתב דמורה במעשה בגופו, משא"כ כתב דאפשר מתעסק בכתיבה הוא, רק דלעשותו בר דעת בודאי דוקא אם יכול לכתוב וכמוש"ב, אבל לענין לדעת אם רצונו שיכתבו גט ודאי דהרכנה מועיל טפי וזה נכון. ואין ה"נ דר"ז הו"מ למידחי דהרכנה עדיפא טפי. אך בזה כל כמה דלא ידעי מדיוקא דמתניתא דבסמוך דעד שישמעו קולו הוי סברי דכתב ידו כהרכנה, רק שקלו וטרו בזה אם אמרינן כיון שאינו יכול לדבר אם הוי בן דעת והוי מדמה נשתתק למדבר מתוך הכתב וע"ז דחי ר' זירא, דשומע אף ע"ג שאינו מדבר שאני, ואם כי לפום רהיטא הוא נגד פשט הסוגיא, אבל הירושלמי מורה כן דא"ר מנא אית כן היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש יעו"ש:
אולם דעת רבינו כפשטא דסוגיא דהרכנה שוה עם כתיבה ורק לאפוקי חרש אתי הא אלם שוה כתיבת ידו לדין הרכנה, אך אם בעינן גם בכתיבת ידו בדיקה כמו בהרכנה בשלש פעמים עיין כסף משנה שפלפל בזה. ובאמת כפי הנראה דלא בעינן בדיקה, דדוקא הרכנה דהוי כמו סימן ודימוי העשיה בראשו כמו שמרכין ואומר הן על דברים שמסתבר לומר עליהן הן, אבל בכתיבה בבן דעת הרי הוא ממש התגלות רצונו הגמור והוי כמצוה בפה. ובזה א"ש הא דאמר ר"ז אי קשיא לי הא קשיא דתניא אם לוא יגיד פרט לאלם כו' ואם איתא הא יכול להגיד מתוך הכתב. וקשה טובא דהא גם על משנתנו קשה דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואמאי פטור מקרבן שבועה ועיין בתוספות. ולפ"ז א"ש דשאני הרכנה דהוי רק כמו סימן מובהק שמדמין הדברים שצריך לומר עליהם הן כמו נכתוב גט לאשתך עושה הרכנה בראשו כהן, ובתלתא זימני לא חיישינן דמיקרי כולי האי והוי סימן מובהק וכותבין ע"ז גט דלענין איסורין סמכינן בגט בסימן מובהק וכמו דאמר בסוגיא דשיירות מצויות, אבל בעדות אין מוציאין ממון בסימנים וכמוש"כ תוספות בחולין (דף צ"ו) דאי אתו עדים ואמרי פלוני דהא סימנא לוה מפלוני לא מפקינן ממון מיניה וטעם הדבר פרשתי במק"א. לכן אינו עד בזה ופטור מקרבן שבועה, אבל בכתב הא יכול להגיד ע"י כתב, וכיון דע"י כתב מה שמדבר עם בני אדם בכתבים מטעם זה נחשב בן דעת, ודאי דאין זה בגדר סימן רק הגדה בפה וא"כ הא יכול להגיד וז"ב. וכן פשיט הכסף משנה מהא שכתב רבינו בהלכות מכירה (פרק כ"ט) אלם כו' או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו, הרי דכתב ידו מועיל בלא בדיקה, וזה שכתב רבינו כאן אם היה דעתו מיושבת עליו ולא הזכיר בדיקה כלל:
אך לפלא בעיני שדברי רבינו סותרים מש"כ עצמו בהלכות נחלות ריש פ"ד האומר זה בני כו' ה"ז נאמן ויירשנו אפילו נשתתק וכתב בכתב ידו שזה יורשו בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין, הרי דבכתב ידו הצריך ג"כ בדיקה, ובברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות כו' ולירושות, הרי דשוה דין ירושות לדין מקח וממכר, ולמה בירושות הצריך רבינו בדיקה בכתב ידו, ובמקח וממכר לא הצריך בדיקה בכתב ידו ומאין יצא לרבינו זה החילוק בין ירושות למקח וממכר והדבר צע"ג, וה' יאיר עיני:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה