אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה יז

הלכה ו

היו עדיו מתוכו פסולין אפילו אחד פסול ואחד כשר ונתנו לה בפני שני עדים כשרין הרי זה פסול שנמצא כמזוייף מתוכו:
הנה בגט הניתן בעל כרחו כתבו האחרונים להסתפק אם עבר ונתנו, מטעם שהעדים פסולים שעברו על חרם רגמ"ה, שהחרים גם על הכתיבה והוי כמזוייף מתוכו, אמנם בשוגג, היינו שהמסדר הטעה את הסופר והעדים שלא ידעו שהגט נסדר בעל כרחו. בזה יש לדון דאם עבר ונתנו בע"כ דאין הגט פסול דהעדים הא לא עברו על החרם. אבל יש לפקפק לפי שיטת כמה מרבוותא קדמאי, דהא דצריך לסופר לומר כתוב ולעדים חתומו הוא מטעם שליחות דבעי שליחות גם בכתיבה גם בחתימה יש לדון דכאן הוי שליחות בטעות דעל דעתא דא אם הוי ידעו דהכתיבה והחתימה יהיו בעבירה ודאי דלא הוי חתמו ונמצא השליחות בטלה וזה פקפוק עצום. ואם נאמר דתקנת רגמ"ה הוי דרבנן כמו שכתבו האחרונים, אפשר לומר דשוגג דדברי סופרים לא הוי עבירה כלל, דדבר האסור מד"ס אינו איסור בעצם רק מלא תסור ושאל אביך ויגדך כו', וכיון שלא היה מזיד אישתכח דמה דעבר לא מפני שלא שמע לדברי זקנים ותקנתם רק מסיבת שלא ידע ותו ליכא עבירה כלל. וסעד לזה ממה ששנינו בבכורות (דף ל"ז) ופסקה רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה, דאם מכר דברים האסורים באכילה מד"ת לחבירו ואכלו ואח"כ נודע לו המקח טעות ומחזיר לו הדמים ואינו מנכה לו מה שנהנה מהאיסור, ופסק רבינו דדוקא איסורי תורה, אבל איסורי דברי סופרים אין מחזיר לו הדמים ופירש הש"ך ביו"ד סימן קל"ד דאף מה שהיה פחות מצד האיסור למכור בשוק אינו מחזיר לו, וכן מפורש בלשון רבינו, וטעמא ע"כ כיון דאכיל בשוגג איסור ד"ס לא הוי תו איסורא כלל והוי כמאן דאכיל היתרא לגמרי ולכן הוא שוה הדמים מה שנתן עבורו כאילו היה היתרא, וכן מצאתי להנתיבות בסימן רל"ד שביאר כן. אמנם לפ"ז יהיה מותר ליתן איסור ד"ס לחבירו בשוגג ולא יעבור על לאו דלפ"ע, ישתקע הדבר ולא יאמר, [ועיין פרק כל הבשר (דף קי"א) חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל], אך יש לחלק דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [ויש לכוון זה בדברי הירושלמי חלה פ"ב הלכה ג' ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין ביה אית תנא תני וכו' וקלקל לאחרים דסברי מימר שהוא פטור והיא חייבת עיי"ש] אבל לא מחוור, ופוק חזי לרבינו בהלכות איסורי ביאה פ"א הי"ב הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אעפ"י שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות, דצ"ל מה שייך לחייבו הלא אין כאן קרבן, ופירש מרן בכסף משנה ז"ל, וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו שאעפ"י שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים, וכן בשניות חייב לשמים אף עפ"י שאין מענישין אותו בידי אדם, הרי דשוגג חייב לשמים וצריך כפרה בשניות דהוי איסור ד"ס, ואי משום דשניא עריות שכן נהנה, הלא רבינו גבי מכירה באכל האיסור דד"ס דנהנה כתב שמה שאכל אכל ואינו מנכה לו מאומה וע"כ דלאו משום הך טעמא הוא, ומכאן סתירה למה שדן בשו"ת רעק"א סימן ח' דמתעסק בשאר איסורים ג"כ עבירה הויא וצריך כפרה, דלפ"ז דברי רבינו מורים הפכו שדוקא בעריות משום שנהנה אמר דחייב לשמים הא מתעסק בחייבי לאוין וד"ס דלאו עריות לא עבר עבירה כלל ומוכח דמתעסק לא עבר מידי בשאר איסורים דלאו חלבים ועריות יעו"ש ותבין. אבל דא מוכרח ג"כ דשוגג בדברי סופרים הוי עבירה וצריך כפרה דאי לא"ה אין סברא לחייבו משום שכן נהנה במתעסק, דלענין קרבן דשוגג חייב, לכן מידי דהנאה, מתעסק דיליה הוי כשוגג בלא מתעסק בכל מילי היכי דלא נהנה, אבל אם תאמר דכל שוגג בד"ס ליכא עבירה תו אטו משום שנהנה תדין אותו כמזיד זה לאו סברא, ומוכרח דשוגג בד"ס עבר עבירה ותו הוי שליחות בטעות דאילו הוי ידעו דזה הגט נסדר בע"כ ודאי דלא הוי מזדקקי הסופר והעדים, ותו אין כאן וכתב ולא חתימת העדים והוי גט פסול וז"ב:
אמנם גם בהא שדנתי לדבר פשוט דאם יש כאן עבירה בשוגג הוי שליחות בטעות, יש עוד לדון הרבה ונדבר מה בזה. דהנה במחנ"א הלכות נדרים (סימן ג') כתב מי שנדר לעשות דבר אחד ולא ידע שיש בעשיית דבר זה איסור אי צריך שאלה לאותו דבר כו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות שבועות, שבועות של שגגות כו' שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, ובפ"ד מהלכות נדרים כתב דשבועות שגגות א"צ התרה עכ"ד. אבל ראיתי להר"ן בחידושיו דפותחין בשבתות ויו"ט שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להתענות בהם מי היית נודר יעו"ש שחולק על הרמב"ם, ע"כ. והנה מה שהביא ראיה מדברי רבינו אינו, דרבינו בפרק ג' מה"ש חשב ארבעה מיני שבועות שגגות, ופירש אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ועדות כו' ואם שבועת שוא היא, כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, הרי דלאו לענין קבלה בטעות מיירי רק לשבועת שוא שהוא נשבע לבטל המצוה דחייב משום שוא, ובשוגג לא בעי כפרה, ואין זה שייך מידי לנידון שדן הרב. ומש"כ בהלכות נדרים שנדרי שגגות מותרין לא קאי על מה שכתב בהלכות שבועות שאם נדר שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, דנדר שוא לא אשכחן וקאי על מה שנדר שלא תהנה אשתי מפני שהכתה בני וגנבה כיסי, אבל משל התפילין בנדר הוי נדר, דנדרים חלין על דבר מצוה וברור מאד. עוד הביא מהא שכתב רבינו בפ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ג' מי שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה, ובהשגות שם השיג, הרי דזה לא חשוב טעות. והנה אם נאמר דהמקדיש בעל מום למזבח אף באופן דלא אמר שיהיה לעולה, רק בגוונא דאמר על בעל מום הרי זה עולה דלא אמר כלום כדתנן סוף פרק כיצד מערימין ג"כ לקי, אז הוי שפיר דינא דא, דהרי אף באופן דלא נתקדש מאומה בכ"ז לקי, והאיסור משום דבזיא מלתא, א"כ תו הכא האיסור כבר נעשה במה שהקדיש בעל מום אף אם תימא דהקדושה בטעות, לכן כיון דבין כך ובין כך נעשה האיסור תו חלה ההקדש, דמאי תאמר אילו הוה ידע שזה עבירה להקדיש בע"מ לא היה מקדישו, הרי עכשיו כיון שכבר עשה האיסור תו אין טעות בהקדש. אולם פרט זה לא נתבאר לנו, דמשמע מסוגיא דפ"ק דתמורה דדוקא באופן דחייל הקדישו כגון מקדישו לדמים בזה לקי, ולא דמי למקדיש עצים ואבנים משום דלא בזיא מלתא וליכא במינו ראוים להקרבה יעו"ש. וכן נראה מהא דפריך שם לרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אמאי תניא המקדיש בע"מ לגבי מזבח מה שעשה עשוי, וכבר פירשו לנו רבוותא בתראי ובראשם בשו"ת מהרי"ט, דכי אמור רבנן דאי עביד לא מהני דוקא במקום דיתוקן האיסור ע"י מה דנאמר דלא מהני כמו אונס שגירש שאם אין הגט מועיל תו לא עבר אלאו דבל יוכל לשלחה דהרי לא נשתלחה ממנו, הא במקום דהאיסור לא יתוקן כמו שוחט בשבת, דהרי סוף סוף עבר על נטילת נשמה תו לא שייך אי עביד לא מהני, ואם נאמר דאף באומר על בעל מום ה"ז עולה דלא אמר כלום דילקה, א"כ במה דלא מהני אי אקדיש לדמי לא יתוקן האיסור ולא שייך בזה אי עביד לא מהני ומאי מקשה וע"כ כדפרישית וברור, ויש לנו לרצות בזה הרבה בירושלמי נזיר פרק ב"ש ואכ"מ. אמנם מש"כ הכסף משנה דלא הוי הקדש טעות אלא כגון שאומר שור שחור ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחר, אבל דמה שמותר להקדיש בע"מ שוגג מיקרי ולא טעות. הנה כדבר הזה מפורש בפרק התכלת דף מ"ט, למאן דאמר עקירה בטעות לא הוי עקירה דאם פיגלו כהנים שסברו ששלמים הוי ומחשב לאכילה לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים, ונמצאת דהוא חטאת לא הויא פיגול, ואי ידע שהוא חטאת ואומר מותר לחשב לשם שלמים הוי שוגג ופיגולו פיגול יעו"ש ויש לחלק. והכא שלא ידעו שהגט נסדר בע"כ הוי טעות טפי מאילו לא ידעו מהאיסור, ודמי לתורם קישות ונמצאת מרה, דכתבו רבנן בתוספות פרק האשה רבה (דף פ"ט) דבשוגג דבר תורה תרומתו תרומה ולא הויא הרמה בטעות יעו"ש ודוק, ומזה אין לפקפק על דינא דאם חתמו עדים על הגט בשוגג בשבת דהגט כשר, דשם העבירה כבר נעשית ואף אם תפסל הגט ג"כ יהיה העבירה כבר נעשית שכתבו בשבת, משא"כ בגט הנסדר בע"כ אילו ידעו דהוה בעל כרחה לא חתמו ואישתכח דהגט פסול ועל זה לא החרים רגמ"ה ושפיר הוי שליחות בטעות, ויעוין בשו"ת מהרי"ט צהלון סימן קס"ד שכתב כסברא זו עיי"ש דבריו הנחמדים, ויעוין שו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"ד סברא כזו גבי הך דיימר בר חשו דאילו הוי ידע דחב לאחרים לא נעשה שליח יעו"ש, נמצא דהפקפוק שלנו הוא פקפוק עצום:
אולם אחרי עיוני, עלה בידי דבר נכון דמטעם זה הגט כשר, ע"פ מה שמצאנו בירושלמי תרומות פ"ב. אם אמר ה"ז תרומה על מנת שתעלה בשלום מן הבור שלום מן השבר כו' בד"א בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר אפילו שאר כל הדברים שלום הן, וכיון שעלתה מן הבור אע"פ שנשפכה אחר כך ה"ז תרומה. היה תורם ת"ג ות"מ כאחד אינה שלום, פירוש, כיון שעל ת"ג הוא קפיד ולא הוי תרומה תו גם תרומ"ע לא הוי תרומה, משום שלא עלתה ע"ד של זה להקדים תרומת מעשר לת"ג, והא תנינן אין תורמין מן הטמא על הטהור הגע עצמך שתרם ואמר לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה, פירוש ואמאי בשוגג תרומתו תרומה הא תרומה בטעות הוי, שאילו ידע שהוא טמא לא רצה לעבור על דברי תורה, א"ר בא ב"מ אם את אמר כן נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה, טבל בעון מיתה, טהור שאכל הטמא בעשה [יותר נראה דצ"ל טמא על הטהור בעשה], והכוונה דמאי תאמר דלא רצה לעבור עבירה הלא הך גברא לתקוני טבלא קא מכוון, וכעת שהוא אינו יודע שהוא טמא, הלא אם תאמר דעל אופן השגגי אינו רוצה לעבור על ד"ת ותרומתו בטילה והוי טבל והוא שוגג וסובר שהוא תרומה א"כ יאכלו טבל שהוא במיתה, ואם יהיה התרומה תרומה מאי איכא איסור דהפרשת טמא על הטהור והוא עשה, או איסור דיאכל כהן טהור תרומה טמאה שהוא יתננו לכהן באופן השגגי, וכ"ז אינו רק לאו הבא מכלל עשה. וכיון שאם תאמר דהוי טעות משום דאין רצונו לעבור על ד"ת, יהיה נצמח מזה עבירה יותר גדולה, אמדינן דעתיה דניחא ליה שאף אם יודע לו אח"כ שהוא טמא ג"כ יהיה תרומה, כן בירור הסברא. * [וזה דחוק לומר דתורם על מנת שאם יודע לו שהנתרם טמא טרם שיאכל מן השירים אף מקצת לא יהיה תרומתו תרומה. דזה אין סברא, גם אם נאמר כך יהיה תלוי בברירה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה, כיון שאין זה תנאי הבא במכוון והוי כמו מתנה הר"ז גיטך אם מתי כו' דתלי הגמרא בברירה, ויש לפלפל אם הוי כע"מ שלא ימחה אבא דכל מידי דלבטל הדבר צריך מעשה לא שייך בזה ברירה, דכאן אם האמת הוא שכבר נטמא להתוודע האמת שכן הוא כאשר הוא אין זה מחוסר מעשה בינה זאת]. ולפ"ז נתבונן כאן דנאמר דלא רצו לעבור על חרם רגמ"ה ולכן אינם שלוחים, דאילו הוי ידעי שנסדר בעל כרחה ואיכא חרם על הכתיבה לא הוי חתמו, א"כ השתא דלא ידעו שהוא בעל כרחה, הלא יצמח קלקול גדול יותר מזה, דהלא יתנו הסופר והעדים מידם הגט חתום בכשרים כדת משה וישראל, והבעל שמא יתננו לה בע"כ ותנשא עי"ז או תתרצה אח"כ בנתינת הגט ויתנהו לידה, ואם נאמר דע"ד זה לא נתרצו להיות שלוחים יהיה הגט חתום בחתימות פסולים ויתירו א"א לעלמא, דנמצאת כל ימיה באיסור וחשש לבנים משום ממזרות אם לא יהיה עדי מסירה ונמצא מבריחן מן הקלה ומכניסן לחמורה, ולכן גמרו אדעתייהו שאף אם יודע שהגט נסדר בע"כ ג"כ המה שלוחים לחתום והוי גט כשר יוצא מת"י, ולא יוכל להתהוות ממנו רק איסור חרם רגמ"ה גם בנתינה ע"י בעל כרחה, וזה אמת ברור לכל מעיין בעומק, ודוק. [ועין מש"כ בהלכות קרבן פסח בזה]:
הגה"ה

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה