אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה ו
ומנין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן כו' יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה וכו' וכן אם כתב במחובר אעפ"י שחתמו בו העדים אחר שתלשו ונתנו לה אינו גט:
הנה טעמא דאין כותבין במחובר לקרקע אף שנותן לה הקרקע לא נתברר בדברי רבינו ז"ל. והראשונים הביאו הך דמפורש בתוספתא ובספרי וירושלמי ר' יהודא ב"ב אומר מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שמחובר לקרקע, והא דבעינן שיתן לה כל העבד וכל הפרה היינו דאם נשאר הפרה לבעלים, הרי הוא כמחוסר קציצה שעומד הקרן להקצץ מן הפרה ונתמעט מן וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, אך האחרונים הקשו על הגמרא דאמר בשלמא יד דעבד א"א למקציה אלא קרן של פרה לקציה וליתב לה כו' דלא ידע המקשה הך דשאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, א"כ איך הוה ניחא ליה אמאי בעי שיתן לה כל העבד, הלא אם אינו נותן לה רק היד סגי וכ"ז וצ"ע. אולם הב"ח ביו"ד הקשה דאמאי כשר על ידו של עבד, הא שן בהמה מקרי מחובר גבי שחיטה יעו"ש, ותירוצו אינו מחוור יעו"ש. ועוד דגבי עו"ג במסכת ע"ג (דף מ"ו) אמר הגמרא אבל בהמה דתלושה הויא ואיך מקרי מחובר. לכן נראה ברור דסכין קרוי מאכלת וא"כ בעינן שיהא המאכלת בעצמו אינו מחובר מצד גידולו מעיקרא לדבר שאינו מאכלת, כמו שן בהמה שגידולו מבהמה שאינה מאכלת, אבל הכא בעי שיהא ספר תלוש לא מחובר אל דבר שאינו ספר מצד גידולו, אבל יד של עבד הרי כל העבד ראוי לכתוב על כל גופו ספר, וא"כ אם כתב על ידו הרי ספר מקריא, וזה דלא כמו שהבין הגאון רעק"א (בשו"ת סימן נ"א) דאדם הוי כקרקע ושן שלו הוי כמחובר לקרקע משא"כ בשן בהמה, דז"א, דהיכן נזכר קרקע, רק שלא יהא המאכלת מחובר לדבר שאינו מאכלת, דאם עיקר גידולו מדבר שאינו מאכלת כמו שן וציפורן פסולים לשחיטה אם הם מחוברים לבע"ח שגדלים ממנו וכ"ז פשוט. ולפ"ז ניחא מה דבעינן שיתן לה כל העבד וכל הפרה, דכל כמה דלא נתן הבעל כל העבד לאשה, מיפסל מטעם שהוא מחובר, היינו הגט הכתוב על היד מחובר למידי דלא ספר כריתות, דכיון דהעבד נשאר אצל הבעל א"כ היד מחובר בדבר שעיקר גידולו מצד העבד הנשאר אצל הבעלים, אבל כי נתן לה כל העבד, א"כ כל העבד הוא קרוי ספר כריתות בכללו ספר אחד, וא"כ לא שייך שהיד מחובר כיון שהעבד בכללו קרוי ספר, אבל אם לא נתן לה העבד א"כ צריך את לדון שמתגרשת בנתינת ידו בפ"ע, א"כ הוא מחובר וספר בעי שיהא תלוש בפני עצמו לא מחובר בגידולו אל דבר אחר וז"ב:
ובזה יש לתרץ קושית הק"ע על הך דלא נתמעט עבדים דהוי בכ"מ כקרקע. ולפ"ז ניחא, דבכ"מ דממעטינן משום דאינו דבר המיטלטל ממעט נמי עבד דאין לו רק עבדות עליו, אף שהוא איש בוחר לרצונו כמו האדון נמי ממעטו, אבל הכא משום דלאו ספר הוא, א"כ עבד בר ספר הוא ואיך נמעיטו ודוק. תורף דבר, דכיון דכל העבד ראוי לכתוב עליו ספר כריתות, א"כ כשנותן לה העבד לא מחלקין היד מן העבד, רק אנו דנין שהעבד בכללו הוא הספר וכולו בכלל ספר מיקרי, וכל העבד בכללו אינו מחובר לשום דבר, וזה ברור מאד.
(נ"ב ולפ"ז נראה דאם נתן לה העבד ואמר ה"ז גיטך מהני דלא כמו שכתב הר"ן בשם הרמ"ה. ובאמת הא דאמר בגמרא מ"ט אוירא דמגילתא הוא קאי על הברייתא ובתוספתא נראה דאמר התקבלי כתובתך, וכל הלשון ה"ז גיטך והשאר לכתובתך קאי על פרה ועבד וע"ז אמר כו' בגמרא מ"ט אוירא דמגילתא הוא ובה"ז גיטך סגי ומגורשת ולא בטס של זהב דוקא כדפירש הרמ"ה).
אולם בגמרא דילן לא נזכר הך דספר ורבנן אמרי ספר לספירת דברים הוא דאתי ודלא כדאמר בירושלמי דרבנן דפליגי עליה דריה"ג ומכשירים באוכלים דסברי מה ספר בתלוש אף כל מידי דתלוש לאפוקי מחובר דלא, א"כ ע"כ הא דאין כותבין במחובר ידעינן מקרא אחרינא. והרשב"א הביא מקרא דונתן בידה דבר הניתן מיד ליד לאפוקי מחובר, וא"כ תו אין כותבין במחובר דמחוסר קציצה הוי, אך א"כ הוי ליה למעט עבדים דהוי כקרקע וכמו גבי אונאה דפרק הזהב ממעט מדכתיב מיד דבר הנקנה מיד ליד דממעטינן קרקע וממעטינן עבדים דדמי לקרקעות ולא שייך תירוץ שכתבתי לעיל:
ובאמת לאחר העיון עמדתי בס"ד על הגדר הברור דהך דחשיבי עבדים כקרקע הוא דוקא למילי דתלינן בממון ובחשיבות ממון חשובים עבדים כמו קרקע ולזה באונאה ומעילה ושבועה וקנין דחשיבות הממון פועל הדבר שכפר בממון או מעל בממון הקדש וגזל ממון וכיו"ב באלו נאמר דאדם איתקש לקרקע ובפרט עבד דחשיבותו בממון הוא כמו קרקע, אבל במידי דאינו תלוי בממון ולא בעי שיהא בדבר חשיבות ממון כמו הכשר ושחיטה שזה ענין דתיי שאינו שייך אל חשיבות ממון באילו לא הוה אדם כמו קרקע, ולכן בגט דכתבו על איסורי הנאה כשר אף דכתיב ספר, אפ"ה תנן כותב על ידו של עבד ונותן לה העבד משום דאינו כקרקע בזה, דנתינה דגט אין זה נתינת ממון רק נתינת גט והוא ענין דתיי שאינו תלוי בחשיבות ממון כלום ודאי דלא שייך לומר דאדם הוי כקרקע ובפרט לחלק בין בן חורין לעבד, רק גדר מחובר ותלוש, וגם עבד כשנותן כל העבד הוי תלוש. ומזה תראה איך לא צדק בזה בשו"ת רעק"א (סימן נ"א) שהעיר דלענין שחיטה נחלק בין אדם לב"ח, דהוא ענין דתיי דלא שייך שיהא בסכין חשיבות ממון כלל ואפילו אינו שוה כלום כקרומית של קנה וסכין של עו"ג וכיו"ב, רק דילפינן מויקח את המאכלת דבעי תלוש ומאי שנא בין שן אדם לשן בע"ח. ובחידושי לספר תורת הבית הארכתי ואכמ"ל:
אך בכ"ז לא נהירא לומר דמונתן בידה ילפינן דאינה מתגרשת במחובר והוא בקרקע, דמוכח בסוגיא דב"מ תמן דכל היכי דמפרשינן יד רשות הוי קרקע בכלל כמו ויקח ארצו מידו, והכא דרשינן מונתן בידה גגה חצירה והוי ידה רשותה. א"כ הוי קרקע בכלל דאתי לרשותה. הן דבר זה צריך הכרע, דאפשר דהך בידה הוי דוקא יד, רק דמונתן מרבינן בכלל ופרט כל מידי דדמי לפרט וכמוש"כ התוספות ריש פרק הזורק, וא"כ שפיר איתמעיט קרקע, אך א"כ הא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא, דמוכתב איתרבי אף מחובר, ומונתן בידה רק דבר הניתן מיד ליד, ותו תליא בפלוגתא דתנא דבי רב ותנא דבי ר"י אם דרשינן בכה"ג כלל ופרט וכלל, והתוספות כתבו דריה"ג דריש כלל ופרט וכלל, אולם המחוור דלא כמוש"כ התוספות בגיטין, רק מדכתיב תרי זימני וכתב בפרשה מרבה כל דבר כמוש"כ הרשב"א לקמן ריש פרק הזורק גבי ונתן עיי"ש. וכן פירשו תוספות בעצמם בפ"ב דסוטה (דף י"ז) תד"ה לא על הלוח ולא על הנייר כו' עיי"ש כהרשב"א. ועיין בתוספתא דמייתי הנך דריב"ב, והדר אמר כתב על קרן הצבי וחתכו וחתמו ונתנו לה פסול שנאמר וכתב ונתן מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש עכ"ל. ואין כונתו דמונתן ממעטינן מחובר דא"כ אף אם נתן לה הצבי יהיה פסול, רק כונת התוספתא דלא יהא מחוסר קציצה כדאמר בגמרא דילן וז"פ:
והנה בספרי דריש שיכתוב על דבר של קיימא מספר, וגם זה השמיט רבינו, יעוין מש"כ ההמ"ג לקמן פ"ד ה"ז שהשמיט התוספתא שפוסלת ע"ג עלי בצלים כיון שלא הוזכר בגמרא, ולדעתי משום דרבנן דילן דסברי ספר לספירת דברים הוא דאתא פליגי ע"ז, וא"כ טעמא בעי למה אין כותבין במחובר דכמו דלא דרשינן דבר של קיימא כן לא דרשינן תלוש:
לכן נראה דטעמא דאין כותבין במחובר משום דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, דנחזי בחזקה נראה ברור דלא מהני, דבחזקה הבעל הא לא עביד ולא מידי, שרק היא מחזקת ודמיא ממש לנטלה מע"ג קרקע שאף שבלא רצונו שתזכה לא זכתה בנייר, מ"מ לאו ונתן הוא, כש"כ גבי חזקה דליכא ונתן דהא רק היא עשתה החזקה [ודברי הב"ש סימן קכ"ד ס"ק י"ב שהאשה קונה בחזקה בעציץ נקוב צע"ג וכמוש"ב] ואף בכותב שטר על הקרקע ונותן השטר לידה נראה ג"כ דלא הוי נתינה, דכיון דאם אינה רוצה האשה בשטר, לא קנתה הקרקע, נמצא דהקנין בא מרצונה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע, ולא קשה לפי דברינו א"כ במכר לה החצר שהגט מונח בתוכו אמאי קנתה החצר והגט, הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, דז"א, דהתם חזינא דאם יש לה חצר קנתה אפילו בע"כ דחצירה כידה, רק הכא הגט והחצר באין כאחד, והקנין שקנתה בחצירה הוא מדעתה, אבל מה שקנתה הגט הוא מתורת חצר שע"ז לא בעי דעתה כלל, ומה שהגט בא מרשותו לרשותה הוי החצר כמוליך ונותן בחצירה כמו שפירשו תוספות פרק הזורק ד"ה תיזל איהי יעו"ש והבן. אבל כאן במחובר הגע בעצמך אם קנתה מאתו השטר מתנה קודם, האם תקנה מאתו נכסים אח"כ בשטר זה, וכן במוכר קרקע לחבירו עשר שדות בע"מ קנה, ואם יחזיק באחת שמכבר קנאה, האם יקנה השאר, נמצא דעיקר הקנין בא כאחד שאל"כ אין כאן מקום לקנין כלל, וברצונה לקנות הדבר שתחזיק, קנתה כל השדה, וכן אם רצונה לקנות השטר קנתה בדבר הניתן בתוך השטר, וא"כ אין הקנין מתהוה ומתקיים אלא דוקא ברצונה בכל הנקנה, וא"כ אין נתינת הגט מתיחס טפי אל הבעל, מהקבלה להאשה, והוא רק כמו קונה ומקנה בכל מקח וממכר, לכן אין קנין במחובר כלל דכל הקנינים הוא דוקא ברצונה לקנות וז"ב. [ומטעם זה נראה דלא כפרש"י שפירש בריש פרק הזורק בהך דתיזול ותיחוד כו' דמתורת אגב קרקע דזה בעי ברצונה בדבר הנקנה הוא הגט ולא הוי נתינה והראשונים השיגו דזה לא הוי בכלל ידה]:
אולם אחר העיון מצאתי פירכא מהך דאמרינן (ב"ב דף פ"ז) משום דתלש כ"ש קנה כו' דא"ל לך יפה לך קרקע כ"ש וקני מה שעליה, וכתבו בתוספות החזק בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל וגדר כ"ש ותהא שאולה לך להיות כחצירך לענין זה שתקנה מה שעליה א"כ מצאנו תורת חצר בקרקע, וכן מוכח בתוספות (ב"ק דף י"ב) ד"ה ל"ל עומדין בתוכה, פירוש ע"כ לא מטעם חצר קנה כו' ומטעם אגב נמי לא קני דקרקע לא מיקני אגב קרקע, הרי דמתורת חצר מועיל לקנות בעבדים אף אם כקרקע דמיין, והנתיבות (סימן רמ"א ס"ק ג') לא דק בזה יעו"ש. וכן מוכח מהא שמבואר בההמ"ג סוף הלכות זכיה ומתנה בכותב מתנה לבנו לאח"מ והניח פירות מחוברין לקרקע, דלשיטת רבינו הרי מחולין לבן בשעת המיתה לכן אם מכר האב לאחר הפירות שמין פירות שמחוברין בעת מיתת אב ללוקח והבן נותן דמים ובמה קנה הבן בעת מיתה להפירות המחוברין, על כרחן דקנה אותם מתורת חצר ויש חצר בקרקע דפירות המחוברין לקרקע כקרקע דמי ודוק (נ"ב. דאין לומר מתורת נחלה דמנחיל לבן בין הבנים סמוך למיתתו דאם כן בבת בין הבנים לא יהי' דין זה וזה אינו נכון), וזה ראיה עצומה. והא דאמר בסוגיא כאן מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים ולא קנה הזרעים מתורת חצר כיון שהזרעים יונקים מן הקרקע לא הוי העציץ חצר של הזרעים ומיחשב כאילו מונח מטלית ע"ג זרעים זרועים האם הוי חצר של הזרעים ופשוט. נמצא, דהא משכחת קנין גט במחובר שכתב הגט על עלה שמחובר לקרקע ונתן לה הקרקע עצמה ורוצה שבחזקתה בהקרקע תקנה העלה, או שכתב לה שטר על הקרקע ותו קנתה העלה מתורת חצר, וזה סתירה גדולה לכל מה שראינו בהך דאין כותבין במחובר למחברים שונים, דזה דומה ממש למוכר לה חצירה וגט בתוכה:
לכן נראה לדעתי טעם פשוט, דעל הנך דמכר לה חצירה וגט בתוכה פריך אביי דלא הוי דומיא דידה דמדעתה אין בע"כ לא, והוא, דבהך נתינה אע"ג דהגט כתוב על דבר שראוי ליתנו בע"כ מ"מ פליגי בה דלא הוי דומיא דידה, אבל בהא כו"ע מודו דהך פרשה כתובה בע"כ, דאם לא מצא חן בעיניו וכו' א"כ בעינן ספר שיהא ראוי ליתן בע"כ, משא"כ במחובר דלא חזי ליתן בע"כ ודאי פסול, ובכתיבה פסול מטעם שמחוסר קציצה, וזה הוא מה שרצינו לבאר (ולפי מה שהעלינו נראה דיש מקום לצדד דבקדושין אם מחובר פסול בכותב שטר קדושין ע"ג מחובר משום דאתקוש בהוי' ליציאה מה גט במחובר פסול כן הוי' בקדושי שטר תלי' בפלוגתא דאם כתב לשמה ושלא מדעת האשה המתקדשת אם כשר, דרבא ורבינא סברי דמה יציאה לשמה ושלא מדעתה פירוש דהבעל כותב הגט וצריך להיות מדעתו לבד כן בקדושין דהבעל כותב השטר צריך להיות מדעתו דמקדש לבד הוא הבעל אם כן אנו דנין רק על הבעל בלבדו לפ"ז מדעתו לבד אם יכתוב במחובר הלא איתקש הויה ליציאה ומה יציאה בעי שלא יהיה מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה כן בקדושין ואם תאמר דהלא מצי לכתוב שטר על הקרקע ולמסור לידה שתקנה הקרקע ותהא מתגרשת במה שמונח בחצירה הלא אנו דנין רק מצד הבעל לחודא ומצדו חסר מעשה דקציצה דלקנותו במידי דקני' בעי שיהא מדעתה ובגט צריך להיות ספר וכתיבה דגם בע"כ יהא ראוי ליתן אותו כן בשטר קדושין אע"ג דנתינתו אינו רק מדעתה ורצונה וכמו דמקשת דבקדושין כשר כשנכתב שלא לרצונה אע"ג דבלא רצונה אינה מתקדשת מ"מ בעת כתיבה הוי דומיא דיציאה ה"נ להיפך בקדושין איתקש ליציאה דפסול במחובר. אבל לרב פפא ור"ש דפסלי בשלא מדעתה דההיקש הוא דכמו בגט מדעת הבעל ה"נ בקדושין הוי מדעת המקנה א"כ בעת כתיבת השטר קדושין הוי ספר מקנה ע"י שנכתב מדעת שניהם וכמו דגט שנכתב רק מדעת הבעל לחודיה בעי שיהא אז בעת כתיבה ראוי בלא חסרון מעשה לנתינה בע"כ ולפיכך פסול במחובר כן בשטר קדושין דאינו ספר עד שיהא נכתב מדעת שניהם האיש והאשה בעינן ראוי להנתן להאשה מדעת שניהם בלא חסרון קציצה ותלישה בין הנתינה שהיא ג"כ צריכה להיות מדעת ורצון שניהם וזה ראוי במחובר ג"כ שיקנה לה האילן בשטר או בחזקה ותקנה העלה מתורת חצר ויהי' השטר קדושין בידה ודו"ק כי זה נכון.
ובקדושין מ"ח מוקי הך דשטר קדושין שכתבו שלא מדעתה בפלוגתא וחכמים סברי דמקודשת א"כ לדידהו בעי להיות פסול דמחובר גם בשטר קדושין דמחוסר קציצה או תלישה כמו שביארנו, ולפי זה אתי שפיר מה דאמר גיטין דף י' מילתא דאיתא בקדושין לא תני לרבנן דר' מאיר וכן ר' אלעזר דסברי דאם נכתב שלא מדעתה כשר אם כן גם בשטר קדושין פסול בכתבו במחובר, אבל לדידן דפסק רבינו כר"פ דאינה מקודשת בכתבו שלא מדעתה א"כ צ"ל במחובר כשר בקדושי שטר לכן לא זכר זה רבינו לעיל פ"ג מה"א יעוי' ההמ"ג שם ודבר ה' אמת בפי רמ"א שכתב דיש מכשירין במחובר ודו"ק).
ובירושלמי שמואל בר אבא בעי כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר' יודא, וזה לשיטת הירושלמי דמפיק דצריך כתיבה בתלוש משום דספר כתיב והוי תלוש, אבל להבבלי דפליג וסבר דספר לספירת דברים הוא דאתא והטעם דאין כותבין במחובר הוא משום דמחוסר קציצה ורבנן בתוספות (סוטה דף י"ז) העירו בזה. לכאורה נראה דאם נעשה מחובר בינתים בין כתיבה לנתינה תלוי בבעיא דבעי רב אשי בפרק טבול יום (בזבחים דף ק"ב:) נטמא בינתים מהו כו' או דלמא עד שיהא טהור משעת זריקה ועד הקטר חלבים יעו"ש. אמנם יעוין בפני יהושע פרק מי שאחזו שהאריך דהא דאין כותבין גט בעודו שוטה עד שישתפה הוא מקרא דוכתב ונתן שיהא בעת כתיבה [לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה] ראוי ליתן הגט יעו"ש. ולפ"ז אם נשתטה בין כתיבה לנתינה ונתפקח קודם הנתינה נראה דתלוי לכאורה בבעיא זו דרב אשי וירושלמי, ובזה הסכימו כל הפוסקים דלא איכפת לן ויעוין ב"י ריש סימן קכ"א שהאריך בדברי התוספות שכתבו אור"י שצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה יעו"ש שכונתם רק על שעת הנתינה לחודא, אבל בינתים לא איכפת לן וצריך לחלק בכ"ז. ועיין בערכין (דף י"ח) שאני התם דאמר קרא או ראה או ידע בראיה והגדה תלה כו' משום דלשון עבר הוא לא איכפת בינתים. ויעוין פרק כסוי הדם (דף פ"ד) בתוספות ד"ה יצא זה כו' דבדם הניתז כו' ומה שבינתים לא איכפת לן אם עכשיו מחוסר גרירה ודוק בכ"ז: