אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה יד

הלכה יא

מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו':
הרב המגיד כתב, ונראה מדברי הרב ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וכבר חלקו בזה חכמי הדורות עכ"ל, והנה הרמב"ן בחדושיו לב"ב גבי הך דנסכא האריך בזה והביא כי הר"ם הלוי השיב לו מהך דריש פרק האשה שנתארמלה דלא פריך וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן, מדלא תני הכי ש"מ דין גזילה כדין מלוה וקלסיה. ולדעתי נראה בהבין טעמו, דאין לומר דכיון שגזל בעדים תו חזקה דלא מחזיר רק בפני עדים לצאת ידי חובת הבריות, דזה ניחא בשני עדים, אבל בעד אחד כיון שיכול להכחישו ולומר לא גזלתי, תו לא חייש להחזיר שלא בעדים, וא"כ יהיה החזרתי טענה בריאה מצד עצמותה דעביד אינש דמהדר בלא עדים כיון שגזל שלא בפני עדים ויהא נאמן בלא שבועה, ותו יהיה נאמן לומר דדי חטפי במיגו דהחזרתי ואף כי יש לחלוק בזה, אולם בכ"ז נראה טעמא כיון שהוחזק גזלן שוב חשוד לדבר זה ואבד הימנותיה לטעון פרעתי שכמו שהיה חשוד לגזול דבר זה כן הוא חשוד להחזיקו לעצמו, ולטעון פרעתי אבד נאמנותו, [ופוק חזי הא דפריך בגמרא שם וליתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן, על כרחין כוונתו באומר מנה לויתי בעדים והחזרתי שהוא נאמן מטעם מיגו, דאם באומר מנה לויתי בינו לבין עצמו אין זה כלל מטעם מיגו רק נאמן באמרו לו החזרתי כאומר לא לויתי ומא שייך זה למיגו, וע"כ באומר לויתי בפני עדים ואפ"ה נאמן משום מיגו, ושפיר פריך דטעמא כיון דמלוה לו בפני עדים הוי כאילו לא האמינו, ותו לא עביד אינש דמהדר רק בפני עדים ונאמנותו רק מטעם מיגו, אבל בגזלן שבארנו דשפיר עביד דמהדר אף בלא עדים וסמיך שהנגזל לא יתבענו לחנם, רק טעמא מפני שנעשה חשוד לזה, א"כ אף אם יאמר גזלתיך בפני עדים והחזרתיך הא דנאמן אינו צריך לטעמא דמיגו כלל רק דהתובע אינו נאמן להחזיק לאינש לגזלנא ולהפסיד נאמנותו, והודאת הנתבע אטו מי מצי אינש לשויא נפשיה לגזלנא. ואיך מצי אדם להחזיק עצמו לגזלן ולהפסיד האמנת דבריו, ואף דמי שאומר גזלתיך מנה חייב לשלם, הוא מחמת שלגבי חיוב נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל כאן הלא אמר פרעתיך ואינו מתחייב כלום, ותו אינו יכול להחזיק עצמו לגזלן ולהפסיד האמנת דבריו ואינו צריך לטעמא דמיגו כלל ודוק:
וגדולה מזו כתב הראב"ד בפרק המדיר גבי משמשתו נדה דאם הודה בעצמה אינה נאמנת להפסיד לכתובתה דאין אדם משים עצמו רשע, וכוונתו שלא על העבר קנסו אותה והפסידו כתובתה, שא"כ בחייבי לאוין שלא הכיר בה נימא דאין לה כתובה דהכשילתו בביאת איסור, ועל כרחין משום דחכמים רוצין שתצא רשעה זו מביתו ומצוה לגרשה, מפני שחשודה להכשילו עוד בביאת איסור, ובעצמותה היא מותרת לו שיאמר בנפשו שמכאן ולהבא תהא צנועה וכשירה ככל בנות ישראל ולאחרים אינה אסורה להנשא, לכן הסירו החכמים מעליו החבלים זה הכתובה שמחויב ליתן לה כדי שלא יהיה עיכוב מלגרשה (נ"ב. ולפי זה כיון דאיכא הוראת היתר לבלי שלחה פטרו אותו גם מתוספות כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה כמו"ש רבינו פרק כ"ד מהלכ' אישות הלכ' ט"ז יעו"ש אבל בשניה דקנסוה על העבר שאסורה לו מד"ס לכן קנסוה רק מהתקנה לא על תוספות דמדעתו יהיב לה ויעוי' מש"כ תו' ריש אעפ"י ודו"ק) ולכך בחייבי לאווין שלא הכיר בה אם יודע לו הלא אין לו שום היתר בה לא חשו חכמים להפסיד לה הכתובה שבלא זה יגרשנה, ורק משום מקח טעות שקלו וטרו בסוף פרק אלמנה ניזונית, וא"כ עפ"י עצמה אינה מחזקת עצמה לחשודה ומותרת לו ככל בנות ישראל הכשרות, א"כ על העבר לחודא לא מפסדת כתיבה וכמו חייבי לאווין שלא הכיר בה, זה סברת הראב"ד וראויה לו, כש"כ הכא שאומר פרעתי ואין בהודאתו חיוב ממון כלל, איך יעשה אדם חשוד עפ"י עצמו ותו א"צ למיגו כלל ואיך ישנה זה במשנתנו ודוק. וראיתי למהרי"ט בשניות חלק חו"מ סימן ל"ז דאזיל בתר אפכא במחכתה"ג, והמעיין יבין מדברינו:
אולם לדעתי נראה להביא ראיה להנך פוסקים וכפי הנראה דגם רבינו אזיל בשיטתם, דצריך להחזיר לו בעדים אם גזלו בפני עדים, משמועה דפרה וטלית בפרק חזקת דפריך וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה מדמי מי מייאש, ונתבונן דלשנויא בתרא קאי הך רומיא, דאי לשנויא קמא מיירי דיהודה בעי לאפוקי מלוי משום דמייתי סהדי דראובן מכר לו, א"כ אף אם מפיק לה יהודה ג"כ מחויב ראובן הגזלן לשלם דמים לשמעון ע"י עדי גזילה שראובן גזלה ממנו, וע"כ דלשנויא בתרא קאי דיהודה אית ליה עדים דטלית זה שלו, וא"כ אם יהודה מפיק לא בעי ראובן לשלומי, וניחזי, דהא בלא"ה ראובן הגזלן נאמן לומר פרעתי לך הדמים שמגיעים לך עבור הגזילה, וע"כ כשראובן יודה לו שלא פרע לו דמי הגזילה א"כ אם ראובן ירצה לצאת ידי גזילו, הלא יודע את מי גזל, ושעידי יהודה מעידים שקר, שהוא יודע בעצמו שגזל אותה משמעון ולא מיהודה וישלם לו דמי גזלתו, ואין לומר דהכא ודאי לא יהא נאמן לומר פרעתי דמי יימר דמחייבי ליה רבנן, ז"א, דאדרבא הוא נתחייב לכו"ע לשלם רק דא אפשר דאינו ידוע דיאוש וש"ר קני, אבל החיוב דרמי עליה לשלם כ"ע מידע ידעי, ושפיר נאמן לומר פרעתי, וע"כ דהגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וה"ה דבאין גזילה קיימת אינו נאמן לומר פרעתי, וא"כ הוי שפיר נוגע דאם יהודה מפיק בעדים שהיתה שלו תו אינו חייב ראובן לשלם לו עפ"י עדי גזילה דמוקמינן תרי להדי תרי דאמרי דשל יהודה היא, וזה ראיה נכונה לדעתי בס"ד, דאין לומר שראובן הגזלן אינו יודע דשל שמעון היא, וכגון שיהודה טוען שבאתה לידי שמעון ע"י שאלה או שכירות. ובטלית שהיא עשויה להשאיל כו', ופרה הא גודרות אין להם חזקה, זה לא משמע בסוגיא, דאמר דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ומנא ליה להקשות, לימא בכה"ג שעדי יהודה מעידין שראובן גזלה מיהודה ולק"מ, וע"כ דאינו נאמן לומר פרעתי, ועיין חידושי הרמב"ן בסוגיא שם והבן, ומש"ה סתם רבינו בהלכות עדות פרק ט"ז הלכה ב', אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה משום דלא יהיה נאמן לומר פרעתי ודוק. ובמק"א הארכנו עוד בזה בס"ד:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה