אור שמח על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה יא
וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו כ"ז שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה אבל המנודה יש בו ספק כו' לפיכך אם הקריבו עליו נרצה.
מוכח דמצורע אם הקריב לא הורצה, וטעמו שכל זמן שהוא אינו ראוי לבוא אל המחנה אינו ראוי לשלוח שום קרבן וכר"ש במוע"ק, ועיין בתוס' בכמה דוכתי שפקפקו הרבה בזו. אולם שמועה אחת מכרעת כרבינו, והוא בזבחים פרק פרת חטאת איזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטורים עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין, ורמי הגמרא (בדף קי"ד) והני בני אשמות נינהו אמר זעירי תני מצורע בהדייהו, עולותיהן ושלמיהן והני בני שלמים נינהו א"ר ששת תני נזיר בהדייהו דזעירי קבעוה תנאי דרב ששת לא קבעוה תנאי הלא דבר הוא ועיין תוס' שם. ולפי דעת רבינו א"ש, דהא חזינא דמצורע אינו משלח קרבנות ואם שחטו עליו לא הורצה, א"כ אשם וחטאת אע"ג שהן באין על חלב ומעילות בכ"ז אם הקריבן בימי צרעתו פסולים ולא חזי בפנים דהוי כמו אילו באו לאחר מיתה והוי כמו דחוי דאותו ואת בנו שאם שחטו בחוץ פטור דהוי מחוסר זמן, וא"ש שאם המצורע הקריב עולה ושלמים שנתחייב בהן מכבר לא נפיק בהו ידי חובתו והוי כנשחטו שלא לשם בעלים והוי רק שלמי נדבה, וכמו נזיר שהקריב שלמיו בעודנו מחוסר זמן ולכן אם הקריב המצורע אשמו שנתחייב בו מכבר הרי פסול ולכן פטור אם הקריבו בחוץ, אבל אם הקריב שלמיו שנתחייב בהן מכבר אע"ג דלא הורצה בכ"ז הוי כשלמי נדבה ולכן חייב אם הקריבן בחוץ דהרי ראויין לפנים, ולכך כיון דקבעוה תנאי להא דזעירי תו לא קבעו להך דרב ששת אליבא דר"ש דקיי"ל כוותיה דמצורע אינו משלח קרבנות, ונכון מאוד:
עוד יש להביא ראיה מהא דמוקי בכריתות פ"ק הך דתניא בתוספתא דפסחים יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום מ' לזכר כו' בפסח הבא בטומאה דמציא אכלה לערב דהואי מחוסר כפורים ומחו"כ דזב לאו כזב דמי ושריא למיכל בפסח בציבור וביום הואי טבולת יום ארוך, אבל ביום ל"ט לא מצי לשחוט פסח עליה דבערב הוואי טבולת יום וטבו"י דזב כזב דמי ולא שריא למיכל בקדשים דטומאה לא אישתראי לטומאה היוצאת מגופו וכיון דגברא לא חזי לאכילה תו אין שוחטין וזורקין עליו, ע"כ. ופליאה גדולה דברישא דתוספתא תני מצורע מוסגר שוחטין עליו בשביעי מוחלט שוחטין עליו בח' יולדת כו', וזה פלא דא"כ בפסח הבא בטומאה גם מוחלט שוחטין עליו בשביעי וזהו משום דבלילה הוי מחוסר כפורים שטובל בשביעי ובלילה הוי לאחר הערב שמש ומחו"כ דמצורע לאו כמצורע דמי ושרי למיכל בפסח א"כ ראוי לשחוט ולזרוק עליו בשביעי דלא שאני בין מחו"כ דזב למחו"כ דמצורע כדמוקים בזבחים (דף ט"ז) הך דשרפה מחו"כ כשירה משום דלאו כזב דמי וסתמא תני לא שנא דזב ל"ש דמצורע והדבר פלא לאמר ע"ז מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא דרישא מיירי בפסח הבא בטהרה. אמנם מכאן מוכח כשיטת רבינו דמצורע חדוש דין יש בו מה שאין בכל הטמאים אף בהנך שיוצאין מגופן וזה שאינו משלח קרבנות אף הנך דלא אתיין לאכילה, כמו דמפיק ר"ש מיום בואו אל החצר הפנימית, וא"כ אע"ג דבערב הוי חזי לאכילת פסח משום דמחוסר כפורים לאו כטמא חשיב לזה והוי כטמא מגע דאישתראי טומאתו בציבור מ"מ ביום שביעי דהוא טבול יום דמצורע ואינו ראוי לבוא למחנה שכינה אינו משלח קרבן אע"ג דלא חזי לאכילה ואיך ישחטו הפסח עליו, ואי משום דטומאה אישתראי בצבור זה דוקא טומאה שאינה יוצאת מגופו כטמא מת הא מצורע לא אשתראי טומאתו אע"ג דהוי רק טבול יום טבו"י דזב כזב דמי, ואע"ג דאין דין דמשלח קרבנות בכל הטמאים היוצאין מגופן רק במצורע, מ"מ בטומאה היוצאת מגופו דין צבור כדין יחיד איתא ויחיד אינו משלח קרבן שלא קאי לאכילה, כן על טבול יום דמצורע אין שוחטין בציבור אע"ג דבלילה הוי מחו"כ וחזי למיכל, וזה ראיה עצומה ודוק:
ומה דשאלו לרשב"י בנזיר (דף ס') אמאי אינו מגלח נזיר והוא מצורע תגלחת אחת ותעלה לנזירותו וצרעתו אע"ג דאין נזיר מגלח בלא שמביא קרבן מקודם ואיך יביא מצורע קרבן, נראה דלרשב"י לטעמיה שאלו דסבר אם גלח על שלמי נדבה יצא והוי קרבנות שיקריב בתוך ימי צרעתו לא גרע משלמי נדבה כמו שלמים הבאין לאחר מיתה וכמוש"ב ויכול על זה לגלח תגלחת נזיר, וכזה פירשו בתוס' לר"ש איך גלח אבשלום על נזירותו בבמת צבור יעוין בתמורה (דף י"ד ע"ב) בתוס' סד"ה אלא ודוק: