אור שמח על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה ח
ואעפ"י שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים שנאמר ואכלתי חטאת היום כו'.
הנה פליגי ר' יהודה ורבנן אם אנינות לילה הוי דבר תורה או לא דר"י סובר הן היום אני ביום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור, ומפרש אחרי זה דאמר שמא לא שמעת אלא בלילה דאי ביום קו"ח ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני כו', והדברים מפליאים דלר"י גם בלילה אסור אונן מן התורה ועמדו ע"ז בתוס'. והנראה דבאמת הא דאנינות לילה פליגי אם הוי דבר תורה או לא זה דוקא במת ביום ואם אחר זה בלילה נוהג אנינות פליגי, אבל במת בלילה ודאי דבלילה נוהג אנינות, תדע דכל עיקר דאנינות הוא בפסח ופסח נאכל רק בלילה והאריכו התוס' בשם ר"י בריש פרק הערל, וטעמא דתופס לילו נראה דבקדשים הלילה הולך אחר היום ומיקרי ביום זבחו כי נאכל בלילה וכמו דצריך קרא באותו ואת בנו דלא נימא דיום דקדשים אמר והלילה הולך אחר היום לכן כתיב יום אחד, וכיון שכן מעשר שני דאמר דחולין הוי לכו"ע וא"כ לגבי דידיה לא אזלי הלילה אחרי היום רק לענין פסח דגמרינן בגז"ש דממנו בריש פרק הערל ילפינן לאסור לילו עמו, וא"כ שפיר אמרה דאימת התירה תורה דוקא ביום הא בלילה לא גרע ממעשר, ורק כמו דהקילה התורה גבי כ"ג להקריב אונן כן התירה תורה במלואים לאכול מה דאסור מדין קדשים, אבל מה דבמעשר אסור לא התירה תורה גם במלואים ודוק. ולפ"ז נראה קצת דר"י ור"ש פליגי אם דון מינה ומינה והוי כמו מעשר ולזה דון מינה ואוקי באתרא וכמו קדשים שהלילה הולך אחרי יום דמיקרי ביום זבחו, ור' יהושע ור"א פליגי בזה בהעור והרוטב דר"י סובר דון מינה ואוקי באתרא והלכה כמותו, אולם רבי סובר בסוף פרק כל התדיר דון מינה ואוקי באתרא וסבר כאן דאנינות לילה דרבנן אלמא דלאו בהא תליא, וגם בפלוגתא דדון מינה ומינה איכא סתירות להלכה ואכמ"ל בזה, ועיין ריש פרק היה קורא ודוק:
והנה שם בסוגיא אמר אביי דהיכי דמת קודם חצות דחלה אנינות ברישא לא מייתי פסח דכשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל היכי דמת אחר חצות דלא חלה אנינות מביא פסחו ובזה שנינו דאונן בלילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב דלא העמידו דבריהם במקום כרת, והוא תימה כיון דלא חל אנינות עליה תו גם לענין אכילה לא חלה עליו, דאם תאמר דאינו אוכל א"כ בלילה לא יאכל מן התורה ותו אינו ראוי לשלוח קרבנו ולהקריב פסחו ביום דגברא דחזי לאכילה בעי והוי כחולה וזקן כיון דאינו ראוי לאכול מן התורה וערש"י מה שתירץ ע"ז. ולדעתי יתכן דכל ענין אנינות איננה ברגל ובודאי משלח קרבנותיו ברגל ומביא עולת ראיה וחגיגה, וכן אנו רואים דלשארי דברים דסברי הקדמונים דהוי דבר תורה ברגל אינו נוהג ומשלח קרבנותיו ג"כ דהוי שלם, אבל לענין הקרבה לעבוד עבודה ולאכול בקדשים ודאי אין חילוק בין רגל לשאר ימים, וכהן גדול דאמר ריש פרק אלו מגלחין דכולי שתא כרגל דמי אסור לאכול בקדשים [ודברי התוספות רי"ד שם תמוהים דפסיקא ליה דאונן מותר לאכול בקדשים ברגל עיי"ש] וכן ילפינן דאסור לאכול אונן בפסח אף דהוא ברגל, לכן אף דלא חלה אנינות אם חלה עליו חובת פסח זהו לענין שילוח הקרבן אבל לא לענין אכילה דתמיד אסור לאכול בקדשים אף ברגל לא שייך זה לומר דחלה עליו חובת פסח ברישא, וזה ברור ופשוט דכיון דשילוח הקרבן יליף משלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר זה לא שייך ברגל וכן אם חלה עליו חובת פסח ברישא תו לא נפטר בטרדת האנינות מעשיית הפסח אבל באכילת קדשים אסור ודוק בכ"ז: