אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יח · הלכה יט
אלמנה שבאה לב"ד וכו' יש מי שהורה כו':
[נ"ב הוא הרי"ף בתשובה סימן מ"ז].
ורבותי הורו וכו':
כבר הביאו האחרונים גמרא ערוכה שמשמע כדברי רבינו והוא בפרק הכותב (דף פ"ח) מתקיף לה רב ששת האי יורשים משביעים אותה ב"ד משביעים אותה. אמנם בהגהות מיימוני ובר"ן הביאו להקשות על רבינו מהך דפרק השולח דאמר כתובה לית לך, דרב לא מגבי כתובה כו' מזוני נמי ל"ל, דאמר כו' התובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות כו' אלמא דמשום שבועה לא איכפת לן מה שאינה נשבעת על מזוני, ובספר בני אהובה תירץ דבשני דרב הוי בלא שבועה כדין חשוד על השבועה דמוריא היתרא, וא"כ לגבי מזוני הוי החשוד כמו מוחזק שעד שלא ניסת הנכסים בחזקת אלמנה, וא"כ שפיר גביא בלא שבועה עכ"ד, אבל ז"א, דהא לעיל כתב רבינו דיתומים אמרו נתננו כו' היא נשבעת היסת, וטעמא משום דנכסים בחזקתה והיתומים כבאין להוציא ממנה, ולמה כאן כתב רבינו דנשבעת בנק"ח כדין כל הנפרעים מנכסי יתומים, והברור, דאימת אמרו דנכסים בחזקת אלמנה דוקא כשהחוב ברור שמגיע לה מזונות אחרי מות בעלה, תו הנכסים בחזקתה לענין אם אומרים נתננו, [ועיין בהלכה א' בפרקין במשל"מ מש"כ על המהרש"ך בזה יעו"ש] אבל כ"ז שאין החוב ברור שמא אתפסה בעלה צררי או שמא נפרעת כתובתה ואין לה מזונות לא שייך לומר שאין נשבעת משום שנכסים בחזקתה ופשוט:
לכן נראה דבלא דעת רבינו קשה לכו"ע, דהא אמר בירושלמי הא דנשבעת בתחלה שלא הניח לה כו' אמר שמואל כו' בשלא מחלה ליתומים על כתובתה, והמפרשים לא עמדו בזה. והנ"ל ברור, דהא הכי אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. הרי דאימת לא תשבע בתחלה במקום שנשבעת לבסוף בשעת גבוי כתובה, ובירושלמי אמר פרק אלמנה ניזונית המוחלת כתובתה ליתומים ניזונית משלהן כו', ולכן אמר דאם מחלה ליתומים כתובה אז לא תשבע בסוף, לכן אין לה מזונות עד שתשבע ובהא חנן מודה לרבנן דאינה גובה מזונות עד שתשבע כיון שלא תבא לגבות כתובה ודוקא בשלא מחלה פליג חנן דלא תשבע בתחלה, וא"כ קשה כיון דבשני דרב לא הוי מגבי כתובה, א"כ גם מזוני לית לה בלא שבועה כיון שלא תשבע בסוף, ומצאתי בב"ש (סימן צ"ג) הרגיש בזה אבל לא ראה דברי הירושלמי הנ"ל:
לכן נראה לדעתי, דנתבונן אטו בשני דרב הוו עקרי לתקנת כתובה ולא הוו חיישי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, רק ז"א דגרושה הלא נשבעת וגובה וא"כ לא הוה קלה בעיניו להוציאה לכן לא חיישי תו מה דלא גביא בארמלותה דעיקר תקנת חכמים היה רק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר ריש פ' הניזקין, רק אגב שתקנו בגרושה תקנו גם בארמלתא למיגבי כתובה לכן לא הוי חייש רב אי לא מגבי כתובה משום דקילי להו נדרא, וכמוש"כ רבנן בתוספות שלהי פ' אלו נערות דמשו"ה אנוסה אין לה כתובה יעו"ש ד"ה טעמא מאי כו'. ולפ"ז איך סליק אדעתין דמשום דקילי נדרי בשני דרב יעקור תק"ח שלא לגבות מזונות לאלמנה, זה אין סברא כלל, וביותר דחכמים תקנו דאעפ"י שלא כתב כמי שכתב דמי, וא"כ הוי ככתב את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי כו' כל ימי מיגר ארמלותך, וא"כ הני דנשואין דידהו היו בשני דרב הלא ידעי דאין להשביע ונדרא קיל לה, ואדעתא דא כתבו דתיזון בארמלותה, הרי האמינו לה שלא לשבע והוי כאילו התנתה עמו שתגבה מזוני מיורשיו בלא שבועה ושתהיה נאמנת דנוטלת מהן בלא שבועה כדפסק רבינו לעיל פרק ט"ז הלכה כ', לכן הוי אגבי לה לולא דתבעה כתובה וז"ב:
ויתכן לומר דדוקא לדידן דניזונית בע"כ של יתומים, אבל לאנשי יהודה שהיא אינה ניזונת רק מדעתן של יתומים שאינן מסלקים לה כתובה שפיר יש לומר דלא חשבוה לנפרעת מנכסי יתומים, שאין זה כחוב הבא מן אביהן רק חוב המתחדש בכל יום שאינם פורעים לה הכתובה, והויא לה חוב מדעתן עד שמטעם זה פירשו רבנן בריש פ' אלמנה ניזונית דדוקא ניזונית מעש"י של יורשים, הא הניזונית לאנשי יהודה אין מעש"י של יתומים כיון שאין החוב מחמת הבעל רק מדעת היתומים. ולפ"ז יתכן הא דאוקי שמואל בששמעו בו שמת ואינה צריכה לשבע הוא במקום שכותבין כאנשי יהודה ואיננה כנפרעת מנכסי יתומים לכן הקילו חכמים שלא להצריכה שבועה למזוני. אבל לדידן דקיי"ל כאנשי גליל והיא ניזונית בע"כ שפיר דייק רבינו שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, כן נראה. והגם דחנן היה בירושלים ושמואל סבר כאנשי ירושלים, מ"מ דחיק ואוקים פלוגתייהו ביהודה מקום שכותבין תהא ניזונית מנכסי כו' עד שירצו היורשים ליפרע כתובתך, וזה שאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי כן יתכן ודוק:
אמנם דא צריך עיון קצת דאע"ג דמסיק בגמרא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, היה נראה מסברא דזה דוקא במקרקעי שיכולה לעכב שלא למכרן, אבל במטלטלין שאף לאחר תקנת הגאונים כתב רבינו דאינה יכולה לעכב שלא למכרן, יתכן דלא קיימי בחזקת אלמנה דכי היכי דמוכרת שלא בב"ד כן יכולין היתומין למכרן, ולמ"ד דפטורין משום מזיק שעבודו של חבירו, א"כ אפשר דבהו נאמנין יתומים לומר פרענו, ורבינו סתם, נראה שלא חילק בזה:
ודע דיש לפקפק בהא שכתב רבינו לעיל פרק י"ב הלכה כ"ב, דאם מכרה מטלטלין ובא בעלה וטען אחר כך הנחתי למזונותיך דנשבעת היסת, א"כ בהלך בעלה למדינת הים ניזונית מן המטלטלין שלא בשבועה דמפרש רבינו תשבע בסוף כשיבוא ממדינת הים, וכאן כשהיא ניזונית מהמטלטלין הלא לא תשבע בסוף כשיבוא א"כ צריכה לשבע בתחלה, ואיך סתם לה רבינו דנפרעת שלא בשבועה למזונות בהלך למדינת הים. ומזה קצת ראיה לפירוש ההמ"ג דרק במטלטלין שאינן ידועין אמר רבינו, דאל"כ כיון שנשבעת רק היסת הלא תשבע בתחלה וכמו שהוכחתי מירושלמי דבמחלה ליתומים כתובה תשבע בתחלה, ואין לומר דסוף סוף נשבעת היסת, ז"א דהא מי שנתחייב לחבירו היסת ואח"כ נתברר דצריך לשבע בנק"ח צריך לחזור ולשבע דלגבי נק"ח אין זה שבועה, וצ"ל דגם בחיי הבעל סמכינן אמה שתשבע בסוף כשתבוא לגבות כתובה ודוק: