אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יז · הלכה י

הלכה ג

וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה וכו' שמא יעשו קנוניא על ההקדש וכו':
הדין הזה הוא בביאור בהלכות ערכין, וז"ל שם (פ"ז הי"ז), המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו, וכאן קיצר רבינו, אולם נראה דיש כאן דקדוק גדול ללשונו הזהב, דדא נראה לי, דאף להך שיטה דסברי דבהקדש דאתי לידי גזבר מהני שאלה עיין פי"ב מהלכות מעה"ק במשל"מ, נראה דזה דוקא בעודן ביד הקדש הא אם נפדו מיד הקדש והמה ברשות הלוקח תו לא מצי לשאול, וטעמא, דהא אמר אמימר נשבע שלא יאכלנה ואכלה כולה אין נשאלין עליה, ואף רבא דפליג משום דמחוסר מלקות, הא אילו ליתא מידי אין נשאלין, כן נראה אם נפדה זה מיד הקדש תו אין נשאלין דליכא על מה לחול השאלה, ואע"ג שהזכות שיש ללוקח מן ההקדש הוא בזכותו של הדיוט אע"ג דמדבורו אתי לא מצאנו שאלה, ואדרבא בהפקר אין שאלה דהא אין אדם עובר אם הפקיר חמצו קודם הפסח הואיל ואי בעי מיתשל, ועוד דא"כ איך אמרו המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור (יבמות מ"ח) ומוכח דלהלכה למעשה א"צ ג"ש, והא איך מצי לישא בת חורין שמא ישאל רבו ונמצא באיסור, דוגמא דאמרו בירושלמי פרק המדיר דהמקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים דאינה מקודשת וצריכה גט שמא תנשא לאחר ותתיר את נדרה, ואף למאן דשרי, שאני תמן דהיא לא תעשה מעשה לקלקל את עצמה וכמו שפירש הרשב"א הביאו ההמ"ג לעיל פ"ז הלכה ח' ור"ן נדרים פ"ה יעו"ש. אבל ודאי כאן דשמא רבו ישאל הלא היה צריך גט שחרור, וכן מהך דאמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה ואמאי ישאל על הפקירו, וזה ראיה ברורה דלא מהני שאלה בהפקר, ולזה כוון רבינו בלשונו הזהב פ"ב מהלכות נדרים ז"ל, ההפקר אף עפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו הנדר שאסור לחזור בו, ופירושו דאינו נדר דיהיה מועיל בו שאלה וחרטה כמו בנדר. כן נראה דזכות ממון הוא להדיוט ואמירתו כקנין הוא, א"כ בשביל הזכות שיש ללוקח מן ההקדש הא לא מצי למישאל עליה שזה זכות ממון אע"ג דאתי מדיבוריה, רק משום הקדש, הא לית כאן שום הקדש והוי כמו שאכלה כולה ואין נשאלין עליה, כן נראה, ואם תדחוק לומר דכאן על עיקר הנדר הא מהני שאלה, היינו על ההקדש רק דהוי כמו אכלה כולה וע"ז אמרינן דזכות שיש ללוקח מן ההקדש הוי כמו דאיתא עוד מההקדש ויש על מה לחול השאלה דהא גם במחוסר מלקות אמרינן דיש עוד על מה לחול השאלה, ובפרט דיש מקום לומר דגם על זכות הבא מדיבור מהני שאלה אף שהוא זכות ממון להדיוט ושאני גבי הפקר דזכות ההפקר מציא להיות גם ע"י יאוש מידי דאתי בלא דעתו של אדם דלא שייך ע"ז שאלה כלל והוי דיבורו רק כמו סיבה לזה הזכות היכול להיות גם ע"י יאוש והפקר שלא מדעתו לכן לא מהני שאלה, אבל בשאר זכות ממון הבא ע"י דיבורו מהני שאלה, ונפק"מ בפיאה יהיה מהני שאלה, אכן זה בדותא, דלא מצאנו שאלה בפיאה, וכן לפי מה דאוקמי קמאי הך דמי שליקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון, בבעל השדה גופיה, ואפילו כן אמרו בפ"ק דגיטין דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ואמאי הא מצי למישאל עלה, ולא שייך לומר שאינו בידו לזכות לאחרים משום דחב לאחרים דבידו למיתשל ויש לדחות. אמנם דא ברור דלא מהני שאלה, ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דע"י יאוש לא יצא מרשותו רק עד דאתי ליד זוכה, וכי חזר וראהו תו ממילא קאים ברשות הבעלים ואינו צריך לזכות מחדש, א"כ קנין ההפקר דתיכף יצא מרשותו וכמו שקיי"ל בנדרים מ"ג, אי אפשר לקנין זה בלא דעתו ואפ"ה קיי"ל דלא מהני שאלה ביה הוה"ד לפיאה. וראינו לר"ן בפרק ואלו נדרים פ"ה, ז"ל, ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוציא שאלה בהפקר כו'. ואולם שם בדיבורו נכלל שני דברים, נדר איסור והפקר, לכן אעפ"י שבטל הנדר לענין ממון נפקא מרשותיה, אבל כאן אפשר דקנין ממונו של הפודה מן ההקדש ג"כ בטל. אולם מסבתרא לומר דלא מהני שאלה לאחר שנפדה מן ההקדש וכלה לגמרי ההקדש מן הנכסים ואין להפודה רק קנין ממון [ובפדה מקצת מן ההקדש ונשתייר מקצת שלא נפדה ושאל על מה שלא נפדה צ"ע טובא ואכ"מ]:
והנה שיטת רבינו מבוארת ומפורשת בהלכות ערכין שם, דאין לגבות מן ההקדש דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ולא מצאנו הקדש יוצא בלא פדיון, ורק כשנפדה מיד ההקדש תו אתי בע"ח וגבי מניה, דשעבודא כדקאי קאי, רק איסור הקדש אינו מניחו לגבות והוי כמאן דאריא רביע עלה, ולא שייך כאן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דאין זה זכות רק איסור הקדש רמי עלה, והוי כמו שדה אחוזה שאם לא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמים שלה, ואפ"ה אם גאלה אחר לפני היובל יוצאה ממנו לכהנים ואינם נותנים לו כלל ולא אמרינן שזכה מן ההקדש זכותו של הקדש ולא יזכו כהנים ביובל בלא דמים, (עיין ערכין דף כ"ה) וכן פסק רבינו, רק דא"כ אין הנכסים שתחת יד ההקדש שוה כלום, דמי ירצה לאבד מעותיו שיפדה ויבא אחר ויגבה ממנו, א"כ אינו שוה רק כערך שיתן שאחר שיופדה יוגבה ממנו, ובע"ח אינו פודה בעצמו בדבר מועט מיד ההקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, כן שיטת רבינו. ולפ"ז שם בהלכות ערכין מיירי שעדיין היה ביד ההקדש כשגירש את אשתו, דאז אשמועינן דחיישינן לקנוניא, אף שבידו להשאל על הקדשו, מ"מ לא בעי לשוויה נפשיה הדרנא, ולכן קמ"ל דאינה גובה כתובתה מיד הפודה מן ההקדש אחר הגירושין דמהקדש גופא לא מציא גביא כשיטתו, אבל כאן מיירי כשגירש את אשתו כבר היה נפדה מן ההקדש והיה תחת יד הפודה ותו לא מצי למישאל על הקדשו וקמ"ל דלא תימא דלמה ניחוש לפסידא דפודה וכי היכי דלא חיישת לפסידא דלקוחות דלא הוי להו ללוקחן כן לא תחוש לפסידא דיליה, לזה קמ"ל דז"א דאם תאמר דיוכל לגרש בלא הדרת הנאה יחוש הלוקח ללוקחן מיד ההקדש דבלא זה לא חייש שמא יגרש את אשתו ותגבה ממנו, אבל אם יכולת בידו לעשות קנוניא, יחשוב מחר ירצה המקדיש לעשות קנוניא ויגבה מידו ולא יתן דמים מרובים להקדש, ולכן חשו חכמים לתקנת הפודה שלא יגבה בלא הדרת הנאה ויהיה ריוח להקדש, וכי"ב אמרו ריש פ"ה דבכורות דמשו"ה התירו חכמים למכור באיטליז ולשחוט באיטליז כו' דבשביל זה טפי ופריק מעיקרא, כן ה"נ בשביל זה טפי ופריק מעיקרא, ואם כי לא כוון רבינו לזה הוא דין אמתי ונאות בסידור לשון רבינו ז"ל:
ונבאר גם דברי רבינו בהלכות ערכין שמה בהלכה י"ח י"ט, עפ"י דברי הר"י בן מיגש שהובא במגדול עוז שם, שכתב ששכיב מרע לא מצי למיהדר ביה מן ההקדש, פירוש, אם מת אחר כך ולא מצי למיהדר ממתנתו רק אם חזר לעצמו מצי הדר אם מת אפילו אח"כ דאוקי ממונא בחזקת מ"ק, אבל ליתן לאחר מה שהקדיש וחזר בו ומת מחליו ודאי לא מצי חזר ביה ולא זכי ביה אידך דאחרינא לית ליה חזקת מ"ק כיון דמספ"ל אם מצי חזר ביה אם זכי ביה הקדש או אחר ודאי דלא מוציאין מידו של הקדש מספיקא, דכ"מ דמנחא בי גזא דרחמנא הוי והקדש מוחזק בו, ואע"ג דאמרו בדף קנ"א סבור מניה לעצמו אבל לאחר לא, א"ל בפירוש אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר, הכא שאני דמספקא לן איך הלכה ולכן מצי הדר לעצמו דאית ליה חזקת מ"ק, אבל כאן דממנ"פ או שהוא להקדש או שהוא לאחר לא מפקינן מיד הקדש, וכזה כתבו תוספות בפרק המוכר את הספינה (דף פ"א:) בד"ה אלא מע"ר דלוי הוא כיון דממנ"פ לאו דידיה, דאי בכורים נינהו דכהן הוי, כן נראה בשיטת הר"י בן מיגאש וז"ל, דהא אמרינן כו' ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו כו'. אבל דא לא מסתברא לומר דמש"ה אין לו יכולת לחזור משום דהוי כמקדיש לאחר ל' יום. ז"א דמשו"ה לא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמו שמונח דבר ברשות הקונה דבאופן זה מהני משוך וקני לאחר ל' יום, אבל במתנת שכ"מ דאימת חיילא לאחר מיתה הוא דחיילא, איך קני הקדש כיון דבעת הקנאה ליתא למקנה ולאו דידיה יהיב רק נכסים דרמו קמי יורשים אם לא מתורת תקנה דקני מדברי סופרים ובזה מהני חזרה דמה דתחול המתנה לאחר מיתה הוי מד"ס וכי חזר ביה לא תקנו, אם לא לפי הצד דמבעי בגמרא דבכל ענין גמר ומקנה מעכשיו בהקדש אף אם יעמוד מחליו ובכל ענין לא מצי הדר ביה, אבל אם נימא דלא גמר לתת רק לאחר שעת מיתה ודאי דמצי הדר ביה אף אם לא עמד מחליו ופשוט, וראיתי אח"כ במחנה אפרים בהלכות צדקה שהאריך בזה יעו"ש:
והנה שיטת רבינו דבהקדש לא מצי הדר ביה תוך כדי דבור כמפורש בפרק ט"ו ממעה"ק, וסובר רבינו דבמידי דלא מצי הדר ביה תוך כ"ד, אפ"ה לפרש דבריו מצי שפיר וכמוש"כ בכסף משנה לעיל פ"ו שכתב רבינו אם אמר לה הרי את מ"ל בדינר זו ונתן הדינר בידה והשלים תנאו כו' תנאו בטל מפני שהמעשה קודם לתנאי, דתיפוק ליה דלא מצי לחזור אף תוכ"ד בקדושין וע"כ דלפרש דבריו מצי כדי דיבור יעו"ש, ולכן בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידו נאמן ואמרינן דודאי לא הדר ביה, רק שמתחלה כוון לאמר מנה לפלוני בידי והוי כמו דלא חיילא הקדש כלל על שיעור מנה זו, וגבי שפיר מן ההקדש בעצמו. אבל לאחר שהקדיש דלא מצינן לומר שכוון שלא יהא חל הקדשו על מנה של פלוני בידו מדלא פירש בשעת הקדש, רק מדאין עושה קנוניא אמרינן דמגיע לו כפי מה שאמר, א"כ הוי ככל בע"ח דעלמא ולא מצי גבי מן ההקדש, דשיטת רבינו דאף קדושת דמים מפקיע משעבוד רק מיד הפודה מן ההקדש גבי כבע"ח דעלמא. וזה מדוקדק בלשון רבינו אבל חולה כו' אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה כו' ה"ז נוטל מן ההקדש, פירוש קודם פדיה, ואם אחר שהקדיש כו' גובה מן הפודה לא מן ההקדש, ומשמע מהלכה זו שסובר רבינו דהיכא דלא גבי מן ההקדש בעצמו רק מן הפודה תו עושה קנוניא על הפודה וצריך שבועה, או דאף חזקה דאין אדם עושה קנוניא הוי כמו עד אחד ואינו פוטר הבא ליטול ממשועבדים לגבוה בלא השבועה וזה מחלוקת קדמאי, ורק בשכ"מ בשעה שהקדיש אמרינן דמדאין אדם עושה קנוניא ודאי דכוון לפרש דבריו מתחלה והוי כאילו אמר חוץ מסך שמגיע לפלוני יוקדש כל נכסי ובזה גבי מן ההקדש בעצמו. וראיתי בסמ"ע שהביא בשם העיר שושן שהרגיש בכמה דברים שכתבנו, ויש לכוון מש"כ שאם בשעה שהקדיש אמר מנה לפלוני כו' ולא אמר תנו ולא היה שטר מקויים אמרינן דשלא להשביע את בניו כוון משום דלעצמו מצי הדר ביה ודעתו היה לחזור בחליו מן ההקדש ולהניח לבניו וכמו שבארנו, והסמ"ע השיג עליו, והדברים מוכרחים לכל מעיין בלשון רבינו ובשיטתו:
והנה רבינו פסק כר' אליעזר משום טעמים שכתבו קדמאי דרב הונא חולק על ר' יהושע דרק בשכ"מ אין אדם עושה קנוניא על ההקדש הא בריא לא, וכן בסוגיא דשבועות, וכן מורה לשון הגמרא בערכין, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה כו' ערב תנן הקדש תנן כו' בשלמא הקדש משום רווחא דהקדש מוכח דחיישינן לקנוניא גבי הקדש, הן לפי מה שבארתי לעיל דהיכי דגרשה כשכבר נפדה תו לא מצי למשאל וחייש שפיר לקנוניא דכי ידעי דלוקח מן הקדש לא מצי בעל לעשות קנוניא עם אשתו טפי מעיקרא טפי ופריק א"ש, דבכה"ג כוון וא"ש לשון רווחא דהקדש, דאם כשהוא ביד הקדש הו"ל למימר משום פסידא דהקדש ודוק, ובפירוש המשנה ביאר רבינו דטעמייהו דפליגי בשאלה וה"ל כר' יהושע, וזה מן המקומות שחזר בו רבינו מפירוש המשנה, ועיין תוספות יו"ט בזה:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה