אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יז · הלכה ג

הלכה א

וכן אם היה זמן הכתובות והשטרות כולן יום אחד כו' ולעולם כל שקדם וזכה במטלטליו וכו':
הנה בהלכות מלוה פרק כ' ביאר רבינו פרטי דין זה, שם (הל' ג') כתב דאם זמנם שוה כל שקדם אחד מהן וזכה מה שזכה זכה אף מקרקעי דרק בעל חוב מאוחר אמרו מה שגבה לא גבה, אבל כשכלן שוין כל הקודם זכה ובמטלטלין לעולם אף אם זמן אחד מהם מוקדם כיון שאין דין קדימה במטלטלין לעולם כל הקודם זכה אף ב"ח מאוחר, וכאן קיצר רבינו כי שם מקומו, ובהשגות שם כתב דלא מהני תפיסה, וכבר האריכו בזה רבנן קדמאי. ונראה לי דתליא בזה, דאם נאמר דכשמגיע לכל חד מנה ויש כאן מנה לגבות, שעבודו של כל חד מוטל על כל המנה, א"כ מהני תפיסה שתופס מה שתחת שעבודו וכדפסק רבינו, אבל אם נאמר דלכל חד משועבד פלגא נכסים אם יש שנים ויותר לפי חשבון הבע"ח ככה נופל שעבודו של כ"א על הנכסים, א"כ איך יתפוס מה שתחת שעבודו של חבירו במקרקעי, דהשעבוד כמכר שמפקיע מן הלקוחות וגובה מן היורשים ולקוחות, ולכן מה שגבה לא גבה. וכזה תמצא מבואר לרבינו נסים בשיטה דתקפו כהן, דמספקא לן אי שניהן מוחזקין כל חד בכל הבגד, רק דכיון דכל חד מוחזק בכולה מההכרח לומר דיחלוקו, או דלמא כל חד מוחזק רק בפלגא יעו"ש מתק שפתיו. ונראה דזה תלוי אם נאמר דנוטלין לפי מעות הלא ליכא למימר דכל הנכסין משועבדין לכולן היינו לחובתה, וכן לשניה, דא"כ היה צ"ל יחלוקו דשעבודה מוטל על כל המנה כמו שעבוד חברתה ומגיע לה מנה, וא"כ אם לית כאן רק בעלת מנה ובעלת מאתים, ויש כאן מנה שניהן מוחזקין בה כאחד והיה צ"ל יחלוקו, ועל כרחין דאינה מוחזקת רק בחלק שליש מנכסים אם כתובתה מנה וחברתה מגיע לה מאתים, ותו איך יוכל להיות שיועיל לה התפיסה שתתפוס בדבר שאינה תחת שעבודה רק תחת שעבוד חברתה, אבל אם נאמר דחולקין כאחד אף שלחברתה מגיע כפלים מכל מקום המנה משועבדת בכולה לזה ולזה, ולכן כיון דהמנה משועבדת לכל אחת ע"כ דיחלוקו, וכיון ששעבודה מתפשט על הנכסים כפי כתובתה לכן מועיל לה תפיסה לתפוס מה שתחת שעבודה, ולכן פסק רבינו דמהני תפיסה כיון שדעתו דחולקין בשוה בכל הנכסים:
וכפי מה שבארנו, הוא בעצם ספק של הגמרא ערכין ריש פרק אין נערכין, ז"ל, בעי רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בב"א מהו כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו להאי תיקו, ורבינו כתב שם הרי הדבר ספק אם נתפס לשניהן ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני ויפטר או יתן ערך אחד מהן שלם כו' בערך אחד וישאר הערך האחר חוב עליו עד שיתן אותו כו' עכ"ל. וטעמא דלא אמרינן אם נאמר דחזיא כולהו להאי או כולהו להאי שיתן לשניהן בשוה וכדין החובות דשני שטרות היוצאין בשעה אחת יחלוקו, משום דאם יתן לשניהן הרי לא יצא ידי חובת שניהן שלא נתן לכ"א כאשר תשיג ידו שידו השיגה יותר, אבל אם נאמר דתרווייהו תפסי בהו זה בפלגא וזה בפלגא, הלא נתן לכל אחת כפי שהשיגה ידו דהמותר היה שייך לשניה, וזה ממש כפי מה שבארנו סברת קדמאי כאן דפליגי אם מהני תפיסה, ובכ"ז אין להקשות דשם מספקא לן וכאן פשיטא לרבינו דכולהו חזיין להאי או להאי, משום דכיון דאמר הרי שני ערכי עלי, הוי כמאן דשעבד לשניהן מה שיש לו והוי שניהן מוחזקין פלגא להאי ופלגא להאי, וכן להסוברים כאן דהוי כשניהן מוחזקין אין להקשות משם, דתמן אם נאמר דאו כולהו להאי או כולהו להאי הלא ג"כ יהיה הדין דשניהן גובין אותו מה שיש לו, ותו חשוב כאילו הוי בחזקת שניהן, ועוד דשם שאני ששניהן להקדש משא"כ כאן, רק מה שבארנו בסברא הנהו מוזכר בגמרא בפירוש תה"ל:
ונראה ראיה דקה לרבינו ז"ל, דחזינא שם בפרק מי שהיה נשוי דר' נתן סובר דעל מנה מוטל שעבוד שלשתן ואם אין כאן אלא מנה אז נוטלת הבעלת מאה תילתא ל"ג ושליש, ובזה נסתלק שעבוד שלה מן המנה והויא כנגד חברותיה כאילו קבלו כל חדא מנה, משום דשעבוד כל חדא היה מוטל על המנה וגבתה חלקה ונסתלק שעבודה מן המנה, ואפ"ה בשתי תפיסות כשנפלו מעיקרא ע"ה דינר ונטלה הבעלת מנה כ"ה דינר לא אמרינן דנסתלק שעבודה מע"ה דינר ושוב לא רמיא שעבוד שלה רק על כ"ה, דבתפיסה ראשונה נסתלקה נגד חברותיה בשעבוד שלה מע"ה שהיו שלשתן שייכים בה והשתא לא חל שעבוד שלה נגד חברותיה רק על כ"ה והיא צריכה ליטול שליש מכ"ה והוי בבת אחת, עם מה שנטלה בפעם ראשון ל"ג ותילתא שזה חלקה כשנפלו בבת אחת וע"כ כשיטת רבינו. וא"ש מה דגובה עוד בפעם השניה כ"ה דמוטל שעבוד שלה עם חברותיה על ע"ה המגיע לה ויחלוקו שלשתן, והא דגבתה מעיקרא כ"ה באמת לא גבתה רק מה שהיו שלשתן שוים בו, דתוכל לחשוב בדעתך שבפעם ראשון לא חלה שעבודא עם חברותיה רק על כ"ה והיתה צריכה ליטול רק שליש מן כ"ה הראשונים, רק דתפסה מה שהם היו צריכים ליטול כיון דכל כ"ה מונח תחת שעבודה הלא אם קדם וגבה מה שגבה גבה, ותו השעבוד שלה חלה כעת על ע"ה והיא צריכה ליטול ע"ה, ולא תוכל לאמר דבמה שתפסה וגבתה דנסתלק שעבוד שלה נגד חברותיה מע"ה, הגם דמעיקרא גבתה בתפיסה ראשונה כ"ה, משום דעל ע"ה שעבוד שלשתן חלה וכולן שוין, אבל השתא כי כבר באה לידי גביה וגבתה בב"ד הלא תוכל לחשוב זה לתפיסה נגד חברותיה, ותו תחשוב שמעיקרא לא חל שעבודה רק על כ"ה, והשתא מוטל שעבודא על ע"ה. אולם מזה מוכרח דלמאי דקיי"ל דהלכה דחולקין בשוה מוכח דמהני תפיסה, דכאן לר' נתן במנה הלא שעבוד שלשתן שוה, וסבר דחולקין בשוה מפורש דמהני תפיסה, אמנם אין מזה ראיה, רק אם מפרשינן בשתי גביות מקרקעי אבל אם מפרשינן במטלטלין תו אין ראיה דשאני מטלטלין דאף בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אך במטלטלין קשה דא"כ הויא תפיסה דלאחר מיתה ורבינא סבר ריש אלמנה ניזונית דלא מהני לכתובה ועיין ברבינו נסים מש"כ בזה דמעות שאני יעו"ש ודוק:
ודע דשיטת רבינו חננאל דלפי מעות נוטלין כמו שהביאו בתוספות בשמו, א"כ לפי מה שנתבאר על כרחין מה שגבה לא גבה וכפי מה שבארנו, וא"כ בעי טעמא למה הפקיעו חכמים שעבוד של אשה היכי דלית ליה אלא חד ארעא ויהבינן לבעל חוב דלא שייך טעמא דרבינו נסים ורא"ש, וע"כ משום דשני שטרות הלואות היוצאין על שדה אחת איכא שודא, וא"כ אמרו חכמים דלבע"ח שהפסיד מעותיו יהבינן טפי ולאשה לא חיישינן משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצית להנשא וזהו שודא שלהם, וע"כ דאף בשטרי הודאות והלואות אמר שמואל שודא וכן פסק ר"ח הובא בר"ן בשם בעל העיטור ודוק:
ובירושלמי על משנתנו, שמואל אמר במרשות זא"ז כשהרשת השלישית את השניה לדון עם הראשונה, אמרה לה, לא מנה אית לך סב לך חמשין ואיזיל לך, והוא תמוה, כיון שסילקה השלישית את עצמה מן מנה נגד חברתה בעלת מאתים, א"כ לא תטול במנה אחת ורק חמשין אית לה כשיש כאן מאתים, ודוגמא דסיפא דאינה נוטלת במנה הראשונה כלום ובשניה חולקת ובשלישית נוטלת לבדה, והמפרשים יגעו בזה. ונראה לנו דירושלמי מפרש למשנתנו אין שם אלא מנה חולקות בשוה, הוא לפי חשבון המעות שבעלת מנה נוטלת י"ז חסר שליש, שהמנה מתחלק לששה חלקים, והיא נוטלת שתות כפי ערך מעותיה נגד חברתה, וכן בסיפא היו שם שלש מאות א"ש דבעלת מנה נוטלת כפי ערך מעותיה, והשניה שליש והשאר לבעלת הג'. אבל במציעתא כשאין כאן רק מאתים היה צ"ל לבעלת שלש מאות מנה ולבעלת מאתים ס"ז חסר שליש, רק אוקים שמואל למשנתנו בשכתבה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לדון עם ראשונה במנה. נמצא דהבעלת מאתים היה לה ליטול בכל מנה שליש, והשתא שכתבה הבעלת שלש מאות נוטלת פלגא עם בעלת מנה וכל אחת נוטלת חמשים. א"כ בעלת השלש מאות לא נטלה מחלקה כלל במנה, ובעלת מאתים נטלה חלקה במנה הראשונה, אם כן מן מנה נסתלק שעבוד בעלת מאתים שכבר נטלה במנה יתר מכפי חלקה שחלקה שליש והיא נטלה פלגא, ונשארו על מנה הנשארת בעלת מאתים רק בשעבוד מנה שעדיין לא נטלה חלקה בזה, והבעלת ג' נשארה בכל שעבודה שלא נטלה כלל מן המנה הראשונה, ולא אמרינן דנעשה כאילו קבלה הבעלת ג' חמשים מן המנה ראשונה שזה חלקה בכל מנה ונתנתן לחברתה ונסתלק שעבודה במנה, דהיא לא נטלה כלום ולא מחלה כלום רק שסילקה את שעבודה מן המנה ראשונה וחל שעבוד כל הג' מאות על מנה הנשארת, אבל הבעלת מאתים הלא נטלה חלקה במנה ונסתלק שעבודה לגמרי מנכסים הנשארים ואין לה שעבוד רק למנה שמגיע לה עדיין בנכסים הנשארים שהרי לא נטלה במנה ראשונה לפי ערך מעותיה רק כהבעלת מנה, וכיון שעל הנכסים הנשארים אינה חשובה הבעלת מאתים רק לבעלת מנה וחברתה בעלת שלש מאות, א"כ כי יחלוקו לפי חשבון המעות המגיע להם נמצאת בעלת השלש מאות נוטלת שלשה חלקים ע"ה והבעלת מנה נוטלת רביע, הוא מה שנקראת במשנתנו בעלת מאתים נוטלת עשרים וחמשה כפי מה שבארנו בס"ד. וזה דאמר, אמרה לה לא מנה אית לך סב לך חמשין ואיזיל לך, היינו שלא תאמר בעלת מנה אנא לא סלקית נפשאי רק ממנה ראשון שבכל מנה יש לי חלק שתות, לכן אמרה לה כיון שאין לך רק מנה הרי נסתלקת שפיר שאת נוטלת כפי מה שמגיע לך יותר משתי מאות והוי כאילו נפרעו שניהם הבעלת מנה ובעלת מאתים לכל חדא מנה, ואף אם לא היו רק הבעלת מנה ובעלת שלש מאות בכל הנכסים ג"כ לא היה מגיע ליטול לבעלת מנה יתר מחמשים והשתא נטלה כפי מה שמגיע לה ובע"כ נסתלק שעבודה לגמרי מכל הנכסים, וזה אין לומר דא"כ במנה ראשונה יחלקו הבעלת מנה עם בעלת מאתים לפי ערך המעות, הוא שתטול בעלת מנה שליש במנה ל"ג ותילתא, ובעלת מאתים שני חלקים, זה אינו כיון דשעבוד של מאתים נשאר במנה השניה ולבעלת מנה אינך נותן כלום במנה שניה, א"כ אינך צריך לחשוב רק שבעלת מאתים נוטלת במנה דהא על מנה השניה נשאר השעבוד שלה במנה שניה, וא"כ יחלקו במנה ראשונה. ואין להקשות נימא דבעלת מנה ובעלת מאתים יחלוקו במנה ראשונה לפי ערך מעותיהם, היינו בעלת מנה ל"ג ושליש והשאר לבעלת מאתים, ושעבודן יהא מוטל על מנה השניה לבעלת מנה תשאר חמשים ולבעלת מאתים מנה, דז"א, דא"כ נוטלת הבעלת מאתים במנה כפי מה שמגיע לה משתי המאות שליש א"כ נסתלקה ממנה שניה, ועל כרחה דהיא תרצה להניח שעבודה על מנה שניה ובעלת מנה נוטלת שוה בשוה עם בעלת ב' מאות, וא"כ נסתלקה לגמרי שהיא אינה צריכה ליטול בב' המאות יותר מחברתה במנה אחד שרק פלגא מחברתה מגיע לה ודוק. ואחר כל החשבונות מוכרח לומר, דמסלקת עצמה בעלת ג' מאות מהך מנה, והם מסולקים כל חדא כאילו קבלה מנה וא"כ חולקות בשוה, ומנה שניה של בעלת מאתים נשאר על מנה שניה ושם נוטלת כ"ה לפי ערך המעות נגד הבעלת ג' מאות. ואחרי העלותי כל אלה בספר מצאתי בספר הפלאה שהעיר בזה קצת מן הקצת יעו"ש, ומה שבארתי בירושלמי נכון ומחוור בס"ד, וזה סעד לרבינו חננאל שגם הירושלמי סובר דחולקין לפי מעות ודוק:
אולם נראה קצת, דרבינו, הגם דבהלכות מלוה חייש להך שיטה דחולקין לפי מעות והביא זה בשם יש מהגאונים, זה דוקא בחוב שכל אחד לוה כך זה מאה וזה מאתים, חשבינן לפי ערך המעות, אבל בכתובה שלא הוציאו ממונם רק נשואין היה בכל חדא, והגם דזו לא נתרצית בכתובה מאתים רק בשלש מאות וכיו"ב, זה דוקא שישאר חוב עליו, אבל לשעבד להן הנכסים לא הוי סליק אדעתיה שזו שכתובתה מועט לא ישתעבד לה רק לפי ערך מעותיה ובודאי משעבד לה נכסיו למנה שלה עד שתטול פרוטה אחרונה כזה האופן ששיעבד לבעלת הג' מאות, וכל שלא גבו כתובתן שניהן שוין בגביה ויחלוקו. ועדיפא מזה מצאנו באלו ששעבודן כאחד חלה על הנכסים, שאם יש כאן בע"ח ואשה ולית כאן רק חדא ארעא דאמרו חכמים דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן משום שזה הוציא מעות וזה לא, כש"כ שיש לנו ליפות כחה ככח אשה שכתובתה מרובה שלא יעדיף כח המרובה בכתובה בנכסים, כיון שהיא לא חסרה מעות וניחוש משום חינא לכולן שלא תצא זו האשה שכתובתה מועט וידיה על ראשה ולא תטול מה שמגיע לה בשביל הכתובה המרובה לחברתה. כן נ"ל בדעת רבינו ז"ל ומשו"ה לא זכר כאן דברי הגאונים האלה גבי כתובה ודוק בכ"ז. אמנם גם שם בפרק כ"א סתם דלא כהגאונים:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה