אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה יט
הגיע זמן כו' נתחייב במזונותיה אף ע"פ שלא כנס כו':
יש להסתפק למי שייכים מעשי ידיה האם לאביה או לעצמה כשהיא בוגרת, או שייכים להארוס כמו אם ניסת דקיי"ל תקנו מע"י תחת מזונותיה. והנה בשומרת יבם דקיי"ל אם עמד בדין וברח מעלה לה מזונות, ופירש ירושלמי פרק אע"פ דהוא הדין חלה וכן פסק רבינו לקמן פי"ח, אמר הגמרא דנותנין לה בלא שבועה אף לשמואל דאין פוסקין מזונות לא"א דלא איכא למיחש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך כו' דלא משתעבדא ליה למע"י, ועיין בתוספות פרק שני ד"ג (דף קז:) ד"ה עמד בדין בזה, וטעמא דמשום קנסא שהיה לו לכונסה אחר ג' חדשים, לכן רק למזונות קנסוהו, וכן אם נאמר דבארוסה ג"כ הוא משום קנסא שהיה לו לכונסה כשהגיע זמן, ודאי דמע"י לאביה או לעצמה, דאם נימא דמע"י שלו א"כ אשה אשת חיל שמע"י יתר על מזונותיה ירויח. אולם מהא דמוקי בב"מ פ"ק הך דמציאת אשתו שגרשה הרי אלו שלהן בספק מגורשת שמעוכבת להנשא בשבילו, ע"כ דמע"י של הבעל דאי מע"י שלה כש"כ מציאתה ומאי קמ"ל, ואם נימא דבהגיע זמן ולא נשאו אין הבעל זוכה במעשה ידיה אע"ג דחייב במזונותיה, א"ש, הא דאמר אביי בפרק אע"פ מחלוקת בארוסה אבל בנשואה ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה, וטעם רש"י דחוק. ולפ"ז א"ש, דר' טרפון סבר דנותנין לה תרומה כדי מזונותיה ואע"פ שאם צריכה לחולין בימי טומאתה ובאה למכור תרומה אין מגיעין ליקח בהן חולין שהם ביוקר מתרומה, בכ"ז לא יהיב יותר מפני שיש לה מעשי ידיה או מתזנא מניה דאב שמע"י שלו כשהיא נערה, אבל בנשואה דמע"י שלו ואם יהיב לה הכל תרומה בימי טומאתה מאי תאכל אטו תחזור על הפתחים, לכן ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה, ולפ"ז רשב"ג דאמר כפלים בשל חולין כו' פליגי על ר' עקיבא אף בנשואה:
וא"ש דברי הרב המגיד לקמן פי"ב הלכה י"ג, סברת ר"ע במשנה כו' וידוע שהלכה כר"ע מחבירו, דתמוה לכאורה דתמן דמיירי בנשואה כו"ע מודו. ולפ"ז ניחא דלאפוקי רשב"ג אמר, ונ"ל לפ"ז אע"פ דקיי"ל במזונות דחיובם מתחלת נשואין קא חלו דלכן מפני תקון העולם אמרו דאין טורפין ממשועבדים ותיפוק ליה דלא חל החיוב רק יום ביומו והמכר היה קודם החוב, וע"כ דהשעבוד היה קודם, זהו במזונות אשה, אבל בהגיע זמן ולא נשאו שעבור שאינו נושאה חייב לזונה בלא מע"י, א"כ כל שעה הוא יכול לכונסה ויפטר לזונה בלא מעשי ידיה, והמזונות אינו מתורת חיבת נשואין כמו בנשואה, רק עבור שמעוכבת להנשא וכמו קנסא, וא"כ החיוב חל יום ביומו. ולפ"ז במדירה מהנאתו חל הנדר דהאיסור קודם להחוב שלא נתחייב רק מזונותיה יום יום, וא"ש מה דמשני ריש פרק המדיר בארוסה שהגיע זמנה ולא ניסת דחל נדרו ואין צורך למה שכתבו רבנן רש"י ותוס' שם, וזה מחוור טובא. ומצאתי בספר המקנה (סימן נ"ו) שצידד קצת דאין לו מעשי ידיה. אולם ראיתי בשטמ"ק הביא בשם הריטב"א דמע"י של בעל וזכה במעש"י ובמציאתה יעו"ש וכן מסתברא, ומאן ספון לחלוק עליו. וראיתי ברא"ש פרק החולץ (סימן כ"ה), וז"ל, וכן נ"ל דאע"ג דניזונית אין מעש"י שלו כו' שכ"ז שאינה יושבת תחת בעלה אין לחוש לאיבה, מוכח דאין מעש"י שלו, ומדברי הספרי זוטא על מקרא כל טהור בביתך, פרט לבת ישראל עד שלא זכה במעשי ידיה, ומנין אתה מרבה משזכה במעשי ידיה אמרת כל טהור בביתך יאכל אותו, מוכח דקאי בשיטת משנה ראשונה דהגיע זמנה לישא אוכלת משלו ואוכלת בתרומה בטרם שנכנסה לחופה, ואז הוי מעשה ידיה לבעל וכמו שכתב הריטב"א ודוק: