אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טז · הלכה יא
כשמשביעין בית דין כו' את האלמנה כו' אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד כו':
בגמרא אמרו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה כו' אלמא כו' אבל גרושה משביעין אותה, אלמנה שאני, דבההיא הנאה דקא טרחה קמי יתמי אתיא לאורויי התירא. והנה בתוספות פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ח) ד"ה מוכרת שלא בב"ד כתבו דבאלמנה מן הנשואין מיירי, דאי מן האירוסין מיירי לא שייך לומר קא טרחה קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה, ורבינו לא הזכיר זה, אין זה אלא דסבר מדלא הזכירו זה בגמרא מוכח דנמנעו מלהשביעה אף מן האירוסין דלא פלוג רבנן ודלמא איתרמי חדא שויתרה מסבלונות וכיו"ב. אולם יתכן שגם רבנן בתוספות אינן חולקין בזה, דזה אמת כיון שהוצרכו חכמים למנוע ממנה השבועה תו לא פלוג רבנן בין אירוסין לנשואין. אבל רבנן שפיר הקשו, דאם נימא דמוכרת שלא בבית דין אינה צריכה שבועה ורק אלמנה מן האירוסין צריכה שבועה משום דאינה מוכרת אלא בב"ד. א"כ כל התקנה דנמנעו מלהשביע לא היה רק על ארוסה שנתאלמנה, וזה תימא דמשום ארוסה בלבד יתקנו חכמים לחוש דילמא מוריא התירא, דהא לא טרחה קמי יתמי, אלא ע"כ דאלמנה מן הנשואין צריכה שבועה ותקנו חכמים משום אלמנה נשואה, ותו לא פלוג חכמים וגם לארוסה נמנעו מלהשביעה דזימנין גם היא מורה התירא וזה ברור, ועיין פ"ד דגיטין (דף ל"ה:) בתוספות ד"ה גט יבמין הוי דגרושה היתה מן היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ויתכן משום דלא פלוג בכל אלמנה, ועיין תוספות שם באופן אחר ודוק: