אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טז · הלכה ד
אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה:
עיין מגדול עוז שכתב, וגם דין ראשון התם משמע כן כו' ומורי הרשב"א ז"ל היה נבהל על זה הפסק מניין לו כו', ובעיני יפלא למה נבהל, אם היה סבור בדעת רבינו, דגרושה שמת בעלה אחר הגט, והיא גובה מן היתומים, גביא שלא בשבועה. הנה אף כי פשט דברי רבינו מורה דבגובה מחיים של בעל מיירי, אפשר שדקדק כן מדלא הזכיר דין הגמרא דאע"פ שאין משביעין את האלמנה, מ"מ משביעין הגרושה בב"ד, ולא גביא ע"פ הדרת פירות. ואף כי הרב המגיד כתב לקמן הלכה י"א ומפורש בגמרא כו' ורבינו לא הוצרך לבאר זה יעו"ש, הרשב"א לא הבין כן בדעת רבינו. ולפ"ז כל דברי המג"ע מופלאים, דמה אם אמרו בנפרעת שלא בפניו שגרושה לא תפרע שלא בשבועה, כש"כ בנפרעת מנכסי יתומים שלא תפרע שלא בשבועה, דכן לענין מזונות פסק רבינו דשלא בפניו גובה שלא בשבועה ומיתומים צריכה לשבע, ועוד דגמרא ערוכה בפרק השולח דגרושה צריכה לשבע יעו"ש, וכל ראיותיו תמוהין אין להם פתר כלל והמעיין יבין:
ואולי דהרשב"א דייק דגובה שלא בשבועה, הוא אף אם טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וע"ז תמה, דלמה לא יהא ככל שטרות, אך גם לפ"ז ראיותיו מאין אדם מוריש שבועה לבניו אינם כלל, דכן הדין בכל שטר דיורשים גובים אע"ג דאבוהון לא הוי מצי גבי בלא שבועה אם הוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין תומים סוף סימן פ"ד מה שביאר דברי הבה"ג בזה. ובאמת ראיה הגדולה שבראיות דלא מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך בגרושה, הוא ממה דשקיל וטרי הגמרא לקמן מהיכא פטרה, זה אומר משבועת אפוטרופוס וזה אומר משבועת פוגמת, ומדוע לא אמרו דפוטר לה משבועת אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין בפנ"י ותומים סימן פ"ד והיא ראיה חזקה. והא דכתב רבינו לקמן הלכה כ"ז ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, הך דמשביעה הוא מטעם שהבעל נאמן במיגו על התוספת ונשבע ונפטר הוי כפוגמת שאומרת שנפרעת התוספת, אבל מה נעשה שרבינו כתב לקמן הלכה י"ט אמר הבעל מעצמו תשבע על טענתי אומרים לה השבע וטול ותשבע בנק"ח, הרי שרבינו משה דין אשה לבע"ח, ואולי נחלק, דאם גירשה לרצונו גובה שלא בשבועה ולא מצי טעין אשתבע לי כו' וכשגרשה שלא ברצונו מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וכן על אופן ראשון יש לומר כן, וכ"ז אינו במשמע ודחוק. ועיין חלקת מחוקק סימן צ"ו ס"ק כ"ג:
והנה הרב המגיד בפרק י"ח הלכה ט' כתב דאם נאבדה הנדוניא או נפחת, ובאת לגבות מן היורשין צריכה שבועה, והמשל"מ נסתפק בזה דהא תוך זמנו הוא ואין כאן תנאי ב"ד. ואפשר דגובה שלא בשבועה. ונראה להוכיח מהא דאמר בשבועות ת"ש שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומאי קושיא הא כתובת בנין דיכרין עיקרה הוא על הנדוניא ואינה צריכה שבועה, עיין מגיד ריש פרק י"ט, ובנדוניא גובה שלא בשבועה, ותו ירושיה גובין ומאי פריך, וע"כ דבנדוניא ג"כ חיישינן לצררי. ודחוק לומר דקאי למ"ד דבתוך זמנו חיישינן לפרעון, ועוד דנראה דאימת סבר דחיישינן לפרעון דוקא במידי דאתי ודאי לגוביינא, אבל בנדוניא אפשר דלא פרע בחייה לכו"ע, אי לאו חששא דצררי אתפסה כמו שפירש"י בערכין שנתן כסף וזהב במשכון יעו"ש. וזה ראיה נכונה:
ובהך סוגיא דהבאתי לעיל נ"ל בהא דפליגי היכי שפטרה משבועה ואמר נדר ושבועה אין לי עליך דרב אמר על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, ור"נ אמר על פוגמת יעו"ש, ובמאי פליגי, ועיין במה שפירש"י בטעמו דרב דמדוע לא אמרינן דפטרה משבועה דפוגמת יעו"ש וכבר הקשו עליו. והנראה לדעתי פשוט, דרב אמר בשבועות כללא דאין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, וטעמו דמתוך שאינו יכול לשבע מפסיד, דאמרינן חזרה שבועה לסיני, יעוין בכל הנשבעין (דף מ"ז) ובתוספות, א"כ ה"ה בפוגמת שטרה ומתה אמרינן דאין היורשין נפרעין כלל, ולכן אמרינן דלא פטרה רק מאפוטרופיא שאינו מפסיד במה שפוטרה רק השבועה, דבשבועה היתה נוטלת אם לא פטרה, אבל מה דמצי להיות נפ"מ מממון כמו בפוגמת דאם לא פטרה משבועה לא היו היורשין נפרעין ממנו אף בשבועת היורשין, ואם פטרה נפרעין בשבועת היורשין א"כ כיון דמצי להיות לו נפ"מ מממון לא פטרה משבועה זו, אבל רב נחמן אזיל לטעמיה דפליג עלייהו ואמר שם הבו דלא לוסיף עלה ופוגם שטרו ומת נפרעין היורשים בשבועה, וא"כ לא מצי להיות לו נפ"מ מממון רק משבועה ולכך אמרינן דפטרה שפיר גם מזה, ודוק היטב: