אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טו · הלכה יד
נשאת לראשון כו' ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה אא"כ יש כו' או שקיים מצות פו"ר:
רבותינו בתוספות חקרו איך מיירי אם בשהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה אז תצא שלא בכתובה, והקשו איך בעי בסמוך אם ניסת לרביעי והיו לה בנים מי מציא לגבות משלישי כתובה או דלמא אמר אדעתא דהכי לא גרשתיך כו' הלא אע"ג שהיא בת בנים ע"כ צריך הוא לגרשה כיון דלא זכה להבנות ממנה. והנה מכוונת דבריהם נראה ככתוב בהרא"ש ז"ל, דלו יהיה דהיא בת בנים הלא הראשון אמרינן דהוא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה, וזה לק"מ דבבעל ראשון אמרינן דאין ה"נ דהיא בת בנים ומשני תלד, רק אמרינן דאיהו לא זכה להבנות ממנה לכן יוציא ויתן כתובה כיון דאין המניעה ממנה אבל כשניסת לשלשה הרי הוחזקה לכל כמו בכל חזקה וכמו נגח שור חמור גמל דהוחזק לכל המינין, כן הכא הוחזקה שלא תלד משום אדם, ואחרי זה כי נשאת לרביעי וילדה הרי איגלאי מלתא דלו שהתה עם השלישי ג"כ ילדה דמשמיא רחמו עלה, וא"כ גירש בטעות דחזינן דמה שלא ילדה היו סיבות מקריות, ואלו ידע דהיא בת בנים לא היה מגרשה, אבל בראשון אמרינן דבת בנים היא רק דהוא לא זכה להבנות ממנה ולכן משני בודאי תלד, ואם ילדה לשני אמרינן דאצל הראשון אם לא גרשה לא היו לו בנים ממנה, אבל כאן דהוחזקה לכל אדם שלא תלד מהם וכי הדרא וילדה מרביעי איגלאי מלתא דגם אם שהתה אצל השלישי ג"כ היתה יולדת א"כ הוי גט בטעות ואפילו אם לא תחזור ותתבע כתובה ממנו ומאי מקשו וצ"ע:
ואולי דכונתם כמו דכתב רבינו נסים הלכות נדה, ז"ל, ותמהני היכי מצי לקלקלה כיון דמדינא אמרינן יוציא הא לא מצי אמר אילו הייתי יודע שכך לא הייתי מגרשך שהרי הוא מחויב לגרשה כו', הרי דסברתו דכל מקום שמחויב לגרשה לא שייך לומר דבטעות גירשה, כן הכא סברת התוס' כיון דמן הדין כופין אותו להוציא איך מצי לקלקלה. אמנם נראה דזה לא שייך רק במידי דלא היה יכול להתברר אז בעת הגט רק בשהוי זמן שייך לומר דסוף סוף איך נוכל לומר שבטעות גרשה כיון דב"ד היו כופין להוציאו, אבל במידי דהיה היכולת להתברר בעת הגט וכמו בעובדא שנשאל הנוב"י מהדו"ק סימן י"א דאיגלאי מלתא דהשכנות הורוה לומר שנטמאה ועל פיהם הורה הרב שצריך לגרשה דע"ז שפיר שייך לומר דמצי לקלקלה ולומר אדעתא דא לא גרשתיך כיון דהוא דבר שהיה יכול להתברר בעת הגט, ובחנם השיגו עליו, אבל כאן באין לה בנים ובאין לה וסת איך היה ביכולת להתודע בעת הגט ומן הדין חייב לגרשה ותו לא מצי לקלקלה, וברור:
ולכן פירשו רבנן בתוספות דמיירי כאן בתוך עשר שנים ולא הכיר בה כמו שהביא ההמ"ג, אבל נשארו בקושיא איך לענין איסור לא סמכינן על רוב נשים יולדות, ולשלישי לא תנשא, ולממון סמכינן ומוציאין כתובה מהשני יעו"ש. והנה לפמש"כ הרא"ש בפרק אלו טריפות דבסרכות הריאה כיון דהוי מיעוט המצוי לא הדר זביני דכיון דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה הו"ל לאתנויי וכיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות, ופירש שם הרא"ש דבדבר שאין ידוע למוכר כמו לוקח ולא שייך דסמיך אהימנותא דהמוכר, אמרינן דהו"ל ללוקח לפרש ומדלא אתני אחולי אחיל, א"כ גם הכא כיון דניסת לראשון ולא ילדה עשר שנים חזינן דאיתרע בה רובה, ומצוי דהויא עקרה ולא הויא בת בנים, ותו הוה לשני לפרש, ומדלא פירש גלי אדעתיה דאף אם לא תלד לו בנים לוקחה לאשה ומתחייב בכתובתה, ואף דנאמר דשני מיירי דומיא דשלישי ובלא הכיר בה מיירי ולא ידע ששהתה אצל בעלה הראשון עשר שנים, בכ"ז דחוק לומר דכל עשר שנים ששהתה אצל השני לא ידע מזה, ומדקיימה חזינן דמחיל ונחית ליה לספיקא ובכל האופנים נתחייב לתת לה כתובה ודוק, ומש"כ רבינו אלא א"כ יש לו אשה, הוא מן התוספתא שכתוב נשאת למי שאין לו אשה ובנים, פירוש שאין לו לא אשה ולא בנים תצא שלא בכתובה, וברור: