אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה יז
הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת:
יש להתבונן, בהא דפריך בסוגיא דפרק האיש מקדש בתר דיליף שליחות, ואלא הא דתנן השולח את הבערה כו' שילח ביד פקח, פקח חייב אמאי נימא שלוחו של אדם כמותו כו', מאי קושיא הלא לא ילפינן שליחות רק במקום שאם תשלול השליחות מן המשלח יתבטל המעשה לגמרי כמו בגיטין וקדושין שאם לא הוי אמרינן שליחות איך מקדש או מגרש אשה של חבירו, וכן בתרומה דהוא תורם כריו של חבירו ובלא שליחות הלא יתבטל המעשה דאיך מצי תרים כרי שאינו שלו, אבל כאן הלא אם תקח השליחות הוא הבעיר את גדיש של חבירו ובמה יתיחס הפעולה אל המשלח וזה תימה. ומכאן מוכרח דהא דילפינן בקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל מכאן ששלוחו של אדם כמותו, דגדר שליחות בהא ג"כ דאף אם תאמר דתשלול מן המעשה פעולת השליחות ושחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ג"כ הוי הקרבן כשר אף בע"כ אם שחט פסחו, וא"כ פעולת השחיטה כשרה בלא צירוף כח השליחות וכמו דאמר כאן בירושלמי, דמשו"ה לא יליף מקרא דושחטו רק מן קרא דויקחו כו' רק דשחיטה בבעלים מצוה וכמו שפירש"י ריש פסחים, נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מא"ל, הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט, (נ"ב. וכן פירש"י זבחים ק"ג ע"א ד"ה מן המותרות כו' ואין בעליה סומך עליה ואינו שוחטה. פי' שלא נצטוה לשוחטה כו' ודו"ק) ועל ידי שחיטת השליח מיחשב דהבעלים קא שחיט לכן דמי לשליחות דהבעירה ביד פקח, והארכתי ביאור ענין זה במק"א באורך נפלא בס"ד, דלפי שיטת האור זרוע שהבאתי שם דהוא מטעם זכיה לכן שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו דאמרינן דמסתמא ניחא ליה, לא ידענא מאי קושיא היכן אשכחן שליחות בהאי גוונא דהפעולה בשלימותה בלא צירוף כח השליחות וכמוש"ב. והא דאמר פרק הקומץ רבה (דף י"ט) אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים גלי רחמנא ביוהכ"פ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים. פירושו, דמקשה דנילף דכמו דסמיכה בבעלים ולא ע"י שליח, כמו דאמרו פרק שתי מדות דשליח אינו סומך, כן שחיטה תהיה דוקא ע"י בעלים לא ע"י שליח, וע"י שליח תהא השחיטה פסולה וכמו דלא נשחט, וכמו דסמיכה ליכא רק בידו לא ביד שלוחו, ומשני משום דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דבעי בעלים מכלל דבכ"מ סגי בשליח, וכמו בפסח דליכא סמיכה וכתיב ושחטו אותו, וזה ברור:
ולפ"ז קושיית תוספות בתלמודן דנילף שליחות מדכתב קרא גבי פרו של אהרן שהוא בבעלים, מכלל דבכ"מ לא בעי בבעלים, הוא דוקא למ"ד דפרו של אהרן כשרה בזר ולא אמרו בבעלים רק למצוה, מוכח דבכ"מ כשרה ע"י שליח, אבל למ"ד דפרו של אהרן בזר פסולה אין הוכחה, דאפשר בכ"מ בעינן בעלים דמצות שחיטה בבעלים, רק דאם שחט אחר הוי כמו דשוחט שלא מדעתו והשחיטה כשרה, אך דלא נתקיים מצות שחיטה בבעלים, ולכן גלי רחמנא בפרו של אהרן דבזר תהא השחיטה פסולה, ותירוצם א"ש, דכיון דבע"כ לא תלי בדידיה לכן הו"א דליכא דין שליחות והוינא מחלק בין חטאת לעולה [עיין מהרש"א], אבל תמן משני אם הוינא פוסל בשחיטה ע"י אחר דלאו בעלים מהקישא דוסמך ושחט, א"כ קרא דושחט אהרן את פר כו' א"ל למה לי, ומצאנו בפ"ק דמציעא דאמר תרי גווני דשליחות בגוונא דיהיה שליח לדבר עבירה, מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, פירוש, במקדש אשה גרושה לאיש, א"כ בלא תפיסת שם שליחות הלא איך מקדש אשה להכהן, והשליחות הוא סיבת חלות המעשה, ואיש דא"ל לאשה אקפי לי קטן דמעשה של ההקפה הוא חל בשלימותה בלא השליחות, רק השליחות הוא שתתיחס הפעולה אל האיש, בהני תרי גווני פליגי רבינא ורב סמא אם מתיחסת הפעולה אל המשלח וזה כמו שבארנו בס"ד:
ובהך דשמאי דאמר ואב"א שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון, הפירוש, דבאמת סבר בהא שמאי דהוי כאילו הרגוהו שניהם השליח והמשלח דמעשה של ההריגה מצאנו דמתיחס אל המשלח, ובודאי דלא שלל פעולת ההריגה מן השליח רק שמתיחס אל המשלח דהוי כמו שהרגוהו שניהן ולכן חייב המשלח מיתה, ולכן שפיר דריש בהך דשחוטי חוץ ההוא ולא שלוחו, משום דאף אם תאמר דהוי כאילו המשלח והשליח שניהן שחטוהו ג"כ הוי פטור המשלח משום דשנים ששחטו פטורין, ולפ"ז בהעלאה יהא תלוי פלוגתא דר"י ור"ש אם שנים שהעלו חייבין אז יהא חייב המשלח לשמאי, ולפ"ז במשלח ישראל חבירו שיחלל את השבת, אם תאמר דהוי כמו שעשו שניהם את המלאכה א"כ פטורים, והוי המשלח והשליח, כזה יכול וזה אינו יכול, והמשלח בדבור בעלמא אף אם תיחס אליו המלאכה, מכל מקום לא הוי רק כאינו יכול והשליח כיכול, א"כ זה שאינו יכול פטור, ולפ"ז כי אמר רבא מודה שמאי דלא תימא דהוי כאילו בעלו שניהן את הערוה או כאילו אכלו שניהן חלב, ולכן לא אמר רבא זה לדידן דבמעילה גמירי לן דיש שליח, ואפילו כן באומר לשליח שב על עורות של הקדש או התחמם מגיזי עולה אין שליח, דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרו כמו שכתבו בתוספות, משום דבהקדש אם תאמר דהוי כאילו נהנו שניהן מן ההקדש וצריכין שניהן לשלם הקרן שפגמו או שנהנו ממנו, להקדש, וזה משלם פלגא וזה משלם פלגא. א"כ תפטור ע"י השליחות את השליח מן הפעולה אשר עשה בעצמו ע"י התיחסותה אל המשלח, זה לא יתכן, ולשלם שניהם לא מצאנו בקרן המשתלם להקדש שישלמו שניהן, וכיון שהמשלח פטור מן הקרן תו פטור גם מן האשם, וכמו שכתב הריב"א בפרק כל שעה (דף כ"ט) סד"ה ר' נחוניא היא עיי"ש, ולכן לא צריך רבא להשמיענו רק בחיובא דחטאות דשנים מתחייבין על פעולה אחת כמו שכתבו בתוספות ב"ק (דף מ') ד"ה כופר אחד, וכמו שנים שהעלו אבר אחד בחוץ דשניהן חייבין חטאת, ואפ"ה פטור המשלח, וא"כ לא צריך רבא להשמיענו דלא נשלול החיוב מן הנהנה רק דלא ניחס הפעולה של ההנאה אל המשלח ג"כ, וזה אליבא דשמאי דמחייב בפעולת ההריגה גם שניהן השליח והמשלח, ולזה חידש דבהנאה לא אמרו, אבל בהקדש הא דמתחייב המשלח הוא משום שמתיחס פעולת ההוצאה מרשות הקדש אל המשלח שהוא הוציאו מרשות הקדש, ובקדושת דמים הוא עשה פעולת החילול [אם לא שנזכר שהוא מזיד ולית ביה דין מעילה אז חייב השליח כמו שפרש"י בדף מ"ט] וכ"ז לא שייך בנהנה שלא ליחס פעולת ההנאה אל השליח וזה לא צריך להשמיענו ודוק היטב בכ"ז: