אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה טז
השליח נעשה עד כו':
כן מסיק בתלמודן פרק האיש מקדש, ובירושלמי שם, בש"א אין השליח עולה משום עד ובה"א השליח עולה משום עד, היך עבידא שילח (שנים) [ט"ס וצ"ל שלשה] על דעתין דב"ש שליח ושני עדים, ע"ד דב"ה שלשתן שלוחים ושלשתן עדים, והדבר צריך מובן כיון דלב"ה שליח נעשה עד מאי נפק"מ אם שלשתן שלוחים או שלשתן עדים, ובבבלי איתמר אם שליח אינו נעשה עד אז פליגי אם כוון שיהיו כלם שלוחין או אחד שליח ושני עדים, אבל זו קשה להבין ועיין ש"ק. ונראה דכונת הירושלמי כך, דאם אחד פסול לדעת ב"ש דשליח אינו נעשה עד שהוא כגוף הבעל וכבעל דבר דמי וכמו דמפרש דבי רב שילא, ודאי אינו פוסל השנים הנשארים, דאמרינן דכוון שיהא אחד הפסול שליח, והשנים הכשרים עדים, והוי כבעל דבר ואינו פוסל העדים דבמקיימי דבר הכתוב מדבר כמפורש בפ"ק דמכות, אבל לב"ה כיון דגם השליח ראוי להיות עד אמרינן דאם אחד פסול אף אם הוא שליח ג"כ הוי ממקיימי דבר ופוסל העדים * , וזה נכון בפשט הירושלמי:
הגה"ה
ובזה מיושב מה דהקשו תוספות לרבה דר"מ סבר בקנס מת ומשלם, איך יתרץ משנתנו דתני טבח ביוהכ"פ, דכבר נודע מש"כ רבנן בתראי דוקא בלא איתעביד החומר מהני תפיסה, אבל באיתעביד החומר הוי כמו ששילם ולא מהני תפיסה, ודין טביחה ומכירה הוי גם ע"י אחרינא, וא"כ בשבת אליבא דר"א ב"ש דהרודף לחלל שבת ניתן להצילו בנפשו (סנהדרין דף ע"ג), א"כ בטובח ע"י אחר, האי אחר הוי רודף לחלל שבת, ורודף הלא כבר הותר דמו בלא התראה לכל אדם, וכי לא נהרג הוי כמו שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד והתרו בו, ולסוף אחר שנגמר דינו נקטע יד העדים דהוי כמו דאיתעביד ביה החומר שדינו היה למיתה וכמו כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד [ומה שפירש"י בסנהדרין דהוי כחייבי מיתות שוגגין, משום מ"ד רודף צריך התראה פירש כן], ותו לא מהני תפיסה ופטור מלשלם קרן לפי עדות העדים, ותו פוטר משום צירופו את הגנב, דאין כאן עדים לחייבו קנס דפסולין משום דהטובח דהוא פוסל אותן בצירופו דהוא מומר, משא"כ ביוהכ"פ דליכא רק מלקות ולא איתעביד החומר ומהני תפיסה, וא"כ הוי בעל דבר ואינו פוסל העדים וחייב הגנב המשלח בדו"ה ודוק, ויש לעיין בזה בדברי הרא"ש פ"ק דמכות בשם ראב"ד, וכבר כתבו דאשה אינה פוסלת בצירופה ומצי להיות ע"י אשה ודוק: