אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חלק טז
פרק א
א בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. כלומר, מהיכן נתהוו עצמותן דג' עולמות בי"ע, ומה היתה בחינתם בראשונה מטרם שנתקנו בספירות ובפרצופים. וזה הוא מה שמבאר והולך במאמר הזה.
וזוהי ידיעה חשובה מאד לידע במה נשתנו כל כך ג' העולמות בי"ע, מעולם האצילות, עד שהם נבחנים לעלמין דפירודא, אשר הכלים והרוח נפש דחיצוניות שבהם אינם אלהיית כנודע. והמאמר הזה ראוי לתשומת לב יתירה, כי בלעדו אין שום הבנה אמיתית בכל הנאמר בדרושי בי"ע.
ב מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו. היינו מטבור ולמטה דא"ק, הנבחן לפרצוף נבדל בפני עצמו, הנחלק לג' חלקים: חב"ד, חג"ת, נהי"מ. כמ"ש הרב בע"ח ש"ח פ"ג עש"ה. גם נודע, שהת"ת נחלק על החזה, שמחזה ולמעלה נכלל בחג"ת, ומחזה ולמטה נכלל בנה"י, כנודע. וכאן בפרצוף זה היה צמצום הב' שמבאר הרב להלן, וכן הוא נעשה פנימיות לכל הע"ס דעולם הנקודים, וכן כל ד' העולמות דאבי"ע מלבישים עליו.
וצריכים לזכור, שמטרם צמצום הב' היה גם פרצוף ס"ג דא"ק נסתיים בשוה עם רגלי פרצוף הכתר דא"ק (כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"ו) דהיינו בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגלין על הר הזיתים. (כמ"ש הרב בע"ח ש"ג פ"ב ע"ש) וזה החלק של הס"ג שהיה מלביש על מטבור ולמטה דפרצוף הכתר דא"ק, נבדל ג"כ לפרצוף מיוחד הנקרא פרצוף נקודות של הס"ג. כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"ו. ועם זה תבין שבזה החצי ת"ת ונה"י דא"ק שעוסק כאן הרב המדובר הוא בהתכללות יחד עם המטבור ולמטה דפרצוף ס"ג. וזכור זה.
ג החצוניות שלהם נחלק לב' בחינות והנה החיצוניות שלהם מצד פנים נקרא בריאה ושמצד אחור נקרא יצירה ועשיה. פירוש, כי הפרצוף תנה"י דא"ק, נחלק על פנימיות וחצוניות כמ"ש בסמוך שאין לך דבר שאין בו פנימיות וחצוניות. והתחלקות הזו היא על החזה דכל פרצוף, כי מחזה ומעלה, שהם חב"ד חג"ת עד החזה נקרא בשם פנימיות. ומחזה ולמטה, שהם תנהי"מ, נקרא בשם חצוניות. וכן הוא גם בפרצוף תנה"י דא"ק. אשר מחזה ולמטה שלו נקרא בשם חיצוניות. ואומר אשר החיצוניות הזו דפרצוף תנה"י שהוא מחזה ולמטה דפרצוף תנה"י זה נחלק לב' בחינות הנקראות פנים ואחור: שהחיצוניות מצד הפנים נקרא בריאה, ושמצד האחור נקרא יצירה ועשיה.
וענין התחלקות של המחזה ולמטה לפנים ואחור, הוא בעיקר על שליש אמצעי דת"ת, שהוא נבחן לצד הפנים, כי הוא בחינת ישסו"ת דגופא. ומשליש ת"ת התחתון עד סיום רגלין נקרא צד האחור של המחזה ולמטה, להיותם בחי' זו"ן דגופא. כמ"ש להלן. אכן עדיין אינם בי"ע, אלא הרב מכנה אותם על שם העתיד.
פרק ב
א צמצם עצמו שנית. כלומר, בנוסף על צמצום הראשון המבואר בדברי הרב בע"ח בשער א' ענף ב', ששם היה הצמצום רק בנקודה אמצעית, שהוא המלכות דגופא שנתצמצמה ואינה מקבלת שום אור, ונשארה חלל פנוי. והיא בחי' הנקודה דעוה"ז, וע"כ היה נמשך אח"כ הקו מא"ס ב"ה, דהיינו הע"ס הראשונים עד לנקודה דעוה"ז, שהוא הנקודה המרכזית הרחוקה ביותר מא"ס ב"ה, כמ"ש בחלק א'. וכמ"ש הרב בע"ח ש"ג פ"ב. ונמצא שכל הצמצום היה רק על בחינת המלכות בלבד, אבל ט' הראשונות היו נקיות מכל בחינת צמצום ודין, וע"כ אין שם בכל ג' פרצופי א"ק שמטרם עולם הנקודים, רק בחינת כלי אחד, הנקרא עקודים, שהוא כלי מלכות, וכל הע"ס מעוקדים בתוכה. אבל עתה נעשה צמצום חדש בעולמות הנקרא צמצום ב', אשר בחינת המלכות עלתה ונתחברה יחד עם ספירת הבינה, ונעשה הצמצום במקום בינה, שזה מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין ועי"ז יצאו ונתחדשו עשרה כלים בפרצוף כמ"ש בחלק ה' באורך. והנה עיקר החידוש שנתחדש עם צמצום הב' הוא, כי עתה נסתיים כל מדרגה בספירת הבינה, ושם נפסק התפשטות כל מדרגה, בדומה להפסק המדרגה על המלכות הנוהג בצמצום ראשון. ולא נשאר בפרצוף רק ג' כלים כח"ב, וזו"ן דכל פרצוף נפרדו ונעשו לבחי' מקיפים דלבוש והיכל, כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פ"ג ע"ש. ועי' בבית שער הכונות אות ט"ז באור פשוט וזכור זה.
ב והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שלו ולמטה והעלהו למעלה ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים. כבר נתבאר ענין צמצום הב', אשר מתוך שהמלכות המצומצמת עלתה במקום בינה, הרי נפסק האור בספירת בינה דכל מדרגה. ונודע, שיש בהמלכות הזאת המצומצמת ב' בחינות: א' היא, מלכות המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, ומחזרת האור לאחוריו כדי שלא יתלבש בה, ואור החוזר הוא נעשה מלבוש על הע"ס דאו"י ממטה למעלה, ועי"ז מתהווים הע"ס דראש הפרצוף. וב' היא מלכות המסיימת כי אח"כ המלכות עצמה מתפשטת מינה ובה ע"י האו"ח, לעשר ספירות ממעלה למטה עד סיום רגליו, אשר במלכות דגופא נפסק האור מכח הצמצום שבה, שעי"ז הפרצוף מסתיים.
ונודע, כי ה' הבחינות כח"ב זו"ן דגופא, נשתנו שמייהו לחג"ת נ"ה, מחמת היותם רק בחינת חסדים. גם נודע, שה' בחינות דראש נקראו בשמות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.
ועל פי זה נמצא עתה בצמצום ב' בעת שהמלכות עלתה ונתחברה בספירת הבינה, שיש להבחין בעליה הזו את ב' בחינות הנ"ל: אשר המלכות המזדווגת בזווג דהכאה, שהיתה עומדת במלכות של ראש הנקראת מה, עלתה עתה אל הבינה של ראש הנקראת נוקבי עינים, כי ג"ר דבינה נקראו נוקבי עינים, וז"ת דבינה נקראו אזן, כנודע. ועד"ז בחינה הב' של מלכות, שהיא מלכות המסיימת שמקומה היתה בסיום רגלין דגופא, דהיינו במלכות דגופא, עלתה עתה אל מקום ספירת הבינה דגופא, הנקרא תפארת, כנ"ל שכח"ב שבגוף נקראים חג"ת, ושם בתוך הת"ת נעשה הסיום רגלין של הפרצוף.
באופן, שהזווג דהכאה שהוציא את הע"ס של ראש בעת צמצום ב' לצורך הפרצוף נקודים, שהיה צריך לצאת במלכות של ראש דפרצוף ס"ג דא"ק הנקראת פה, יצא עתה במקום נקבי העינים. וכן מקום סיום דפרצוף זה שהיה צריך להסתיים במלכות דגופא נסתיים עתה בחצי ת"ת דגופא.
וזה אמרו "והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהו למעלה" כי עתה נסתיים האור בחצי הת"ת, דהיינו תוך הבינה דגופא, כי שם עומדת עתה נקודת המלכות המסיימת את האור, כנ"ל, ונמצא כל המקום שמחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלין דא"ק נשאר בלי אור, בדומה לנקודה האמצעית בצמצום א' שנשארה חלל פנוי וז"ש הרב "שהעלה פנימיות האור מחצי ת"ת ולמטה שלו והעלה למעלה" כי כבר נסתיים הפרצוף הזה דצמצום ב' בתוך חצי ת"ת דס"ג דא"ק כמבואר.
וזה אמרו "ואח"כ יצא האור ההוא דרך עינים ונתפשט בחוץ מחצי ת"ת שלו ולמטה ונעשה עולם הנקודים" כי כל תחתון נאצל ע"י המדרגה העליונה ממנו, ונמצא עולם הנקודים נאצל ויצא מתחילה בפרצוף ס"ג דא"ק, שהיא העליון של הנקודים, ואחר כך יוצא ממקום הזווג שהיה לו בהעליון ויורד למקומו וז"ש הרב, "ואח"כ יצא האור ההוא דרך עינים" דהיינו במקום שנעשה הזווג דהכאה שהוא מקום נקבי עינים, כנ"ל, כי שם עלתה המלכות, ואחר שנעשה שם הזווג בשיעור הקומה של הנקודים, יצא משם וירד למקומו. וז"ש "ונתפשט בחוץ מחצי ת"ת ולמטה" דהיינו בחוץ מפרצוף תנה"י דא"ק הנ"ל, כי שם מקום עולם הנקודים.
פרק ג
א תכף בעת הצמצום וכח טרם צאתו מן העינים. וצריך שתדע, שענין עלית המלכות המסיימת לחצי ת"ת דא"ק, שביאר הרב לעיל בפרצוף א"ק עצמו, לא היה זה אלא לבחינת הכנה לזווג לצורך הנקודים, אבל בא"ק עצמו לא היה בפועל שום שינוי, כי כל כח צמצום היוצא מחדש, אינו פועל רק ממקום יציאתו ואילך, דהיינו רק בפרצוף תנה"י דא"ק הנ"ל, ורק כאן ניכר בפועל השינוי הזה של עלית מלכות המזדווגת למקום נקבי עינים. ומלכות המסיימת למקום חצי ת"ת של הפרצוף. וכבר ידעת שאע"פ שנקרא תנה"י מ"מ נבחן בו פרצוף שלם: חב"ד חג"ת נהי"מ, ובו נעשה שינוי זו, אשר מלכות המסיימת, שהיתה עומדת בסיום רגלין שלו על הנקודה דעוה"ז כנ"ל, עלתה עתה למקום הבינה דגופא של פרצוף זה, דהיינו לחצי ת"ת שלו, ששם מקום נקודת החזה דפרצוף זה, ונמצא שמחזה ולמטה נשאר ריקן בלי אור, כמו הנקודה האמצעית שנעשתה לחלל פנוי בעת הצמצום הראשון, כי מלכות המסיימת נמצאת, עתה במקום נקודת החזה. ותדע, שאלו הכלים שמחזה ולמטה שנשארו בלי אור המה הם שנעשו לבחינת ג' עלמין בי"ע. כי בחי' התלבשות האור של פרצוף תנה"י הזה נסתיים עתה במקום החזה. באופן שרק הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה נשארו באצילות, כי אור הקו מא"ס נפסק עתה בנקודת החזה, ומחזה ולמטה נעשה עתה בערך הקודם, כמו שהיה כולו בבחינת חלל פנוי אלא ע"י תיקונים חדשים נמשך עוד שם בחינת אור של תולדה, שהם פרצופי בי"ע, כמ"ש במקומו להלן.
והנה הרב רוצה לבאר כאן את בחי' הראשונות המקוריות שמהם נעשו ג' העולמות בי"ע, וז"ש תכף בעת הצמצום שהוא עלית האור למעלה טרם צאתו מן העינים ועדיין לא נעשו הנקודים תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות: היינו בחינת הפנים שמחזה ולמטה ובחינת האחור שמחזה ולמטה, כנ"ל באות ג' כי מחזה ולמטה נבחן לחצוניות הפרצוף, כמ"ש באו"פ שם. ומתוך שהמלכות המסיימת עלתה במקום החזה, הנה "האור פנימי נסתלק למעלה ולא יכלו לעמוד שם" שהרי כח הצמצום כבר שולט על כל אלו הכלים שמחזה ולמטה ואינם יכולים עוד להלביש את האור פנימי, בדומה לנקודה דעוה"ז, כמ"ש לעיל.
ומה שהרב מדייק ואומר "תכף בעת הצמצום טרם צאתו מן העינים ועדיין לא נעשה הנקודים" הכונה היא כדי ללמדנו שענין נפילת הכלים האלו שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק אל תחת רגלי א"ק הפנימי, במקום נקודה דעוה"ז ולמטה המסבב תחת הסיום דרגלי א"ק, כמ"ש להלן אות ה' הנה ענין זה קרה עם עלית מלכות המסיימת לתוך בינה דגופא במקום החזה כנ"ל, ורק טרם שמלכות המזווגת עשתה הזווג דהכאה במקום נקבי העינים. וזה שמדייק "בטרם צאתו מן העינים" משא"כ אח"כ שנעשה הזווג בנקבי העינים ויצאו משם הע"ס דנקודים, הרי חזרו והעלו את הכלים שנפלו מתחת רגלי א"ק למקומם הראשון אלא בבחינת החיצוניות שלמטה מפרסא כמ"ש להלן אות ח'.
ב וירדו למטה תחת רגלי היושר דאדם קדמון. מטעם שאותה המלכות שעשתה סיום לרגלי א"ק, קנתה עתה מקומה במקום החזה דתנה"י האלו, ונעשו הכלים שמחזה ולמטה דא"ק, שוים לבחינת נקודה דעוה"ז שלמטה מסיום רגלי א"ק, כלומר שאינם ראוים לקבל שום אור כמותה, וע"כ נבחן שנמצאים עתה למטה מסיום רגלי א"ק כמ"ש לעיל.
ג במקום אור מקיף אשר תחת רגלי יושר של אדם קדמון בלבד. וצריכים לידע מ"ש הרב בע"ח שמ"ב פ"ג, שאין בכל המדרגות דאבי"ע רק ג' כלים, שהם כתר חכמה בינה, אבל ז"א ונוקבא דכל מדרגה ומדרגה נפרדו מהכלים פנימים ונעשו למקיפים לכל מדרגה, הנקרא לבוש והיכל, או מקיפים דיושר ומקיפים דעגולים, שמקיפים דיושר הם אור חיה, ומקיפים דעגולים הם אור יחידה. ע"ש. ובספרי בית שער הכונות אות ט"ז. ונתבאר שם שענין זה של פירוד הכלים דז"א ונוקבא הפנימים להעשות למקיפים, יצא ונתחדש עם צמצום הב' הנ"ל, דהיינו מפאת עלית המלכות למקום בינה: הן בראש שנעשה שם הזווג וזו"ן של ראש אינם נכללים בקומת הזווג. והן בגוף, שמלכות המסיימת עלתה במקום החזה, ששם נשלם קומת המדרגה. הרי שמצמצום ב' ואילך יצאו בחינות ז"א ונוקבא מכל קומה, ואינם משמשים עוד לכלים פנימים, ואז נעשו לכלים מקיפים דחיה יחידה, כי בכלי דז"א תליא אור החיה, ובכלי דנוקבא תליא אור היחידה, כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות נמצא שאין עוד רק ג' כלים כח"ב לבד, אשר בהם מתלבשים ג' אורות נר"ן.
ויש להבחין באלו ב' המקיפים הנ"ל שיצאו עם צמצום הב', ב' הבחנות: א', תכף עם פעולת הצמצום, דהיינו עם עלית המלכות למקום בינה, עוד טרם שנעשה הזווג בנקבי עינים ליציאת הקומה החדשה, אשר אז נסתלקו האורות דפרצוף הישן הנקרא תנה"י דא"ק, כי מתוך עלית המלכות למקום בינה לא נשאר בפרצוף רק ג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן. וב' האורות חיה יחידה נסתלקו מפרצוף תנה"י הזה, אשר הם נעשו תכף לבחינת אורות מקיפים הנ"ל, הנקראים מקיף דיושר ומקיף דעיגולים. והבחן הב' הוא, אחר יציאת הזווג במקום נקבי עינים שיצאה ונתפשטה משם קומה החדשה הנקראת ע"ס דנקודים. כי מתוך שבאור העליון המתפשט לזווג דהכאה במקום העינים יש שם ע"ס שלמות כח"ב זו"ן. והנה הכלים לא יכלו לקבל מאור העליון רק ג' אורות נר"ן, שנתלבשו בג' הכלים כח"ב שנשתיירו שם, ואורות דחיה יחידה הוכרחו להשאר מבחוץ, וע"כ נעשו למקיפים דיושר ודעיגולים.
ותדע, אע"פ שיצאו המקיפים דיושר ועיגולים בהבחן הא' דהיינו תכף עם גילוי הצמצום, כנ"ל, מ"מ עדיין אין בהם שלימות הגמור, להיותם אז בבחי' הסתלקות האורות בלבד, ועוד לא נתקנו מבחינת הזווג עם אור העליון. ורק בהבחן הב' הנ"ל. דהיינו אחר שנעשה הזווג בנקבי עינים, אשר אז באו האו"פ והאו"מ בבחינת התפשטות אשר הנר"ן דאור העליון נתפשטו בבחי' או"פ, וחיה יחידה דאור העליון יצאו ונתפשטו בבחינת מקיפי יושר ועיגולים כנ"ל, הנה אז נשלמו לגמרי.
ובמתבאר תבין שמ"ש כאן הרב "במקום אור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון" הכונה היא, לבחינת אור מקיף של הבחן הא' הנ"ל. שהרי הרב מיירי כאן מעת הצמצום מטרם יציאת האור מן העינים, כמ"ש באות ג' ותכף בעת הצמצום כשעלתה המלכות למקום בינה, נסתלקו ב' האורות חיה ויחידה מן הכלים הפנימים דפרצוף תנה"י דא"ק, ונתעגלו מתחת רגלי א"ק, מסביב למרכז החדש שנעשה ע"י צמצום ב' הזה, שהוא נקודת החזה ונעשו למקיף דיושר ולמקיף דעגולים ומהם מדבר כאן הרב.
והנה כל מקיף, כולל ע"ס זה תוך זה כגלדי בצלים, ועשרה עיגולים של המקיף דיושר, הם בפנימיות של העשרה עיגולים דמקיף דעיגולים. כי בעיגולים כל היותר חיצון, הוא יותר משובח, וע"כ המקיף דעיגולים שהוא מקיף יחידה, הוא יותר חיצון מן המקיף דיושר שהוא מקיף חיה.
ותדע אשר הכלים דתנה"י דהיינו המחזה ולמטה דפרצוף תנה"י דא"ק, שנחשכו ונפלו תחת הסיום דרגלי א"ק, ששם מסבבים החצאים התחתונים של הע"ס דמקיפי יושר ועיגולים, הנה לא נפלו רק למקום האור מקיף דיושר ולא למקום האו"מ דעגולים. והטעם, כי הכלים נמצאים עתה בתכלית מיעוטם להיותם חשוכים ומצומצמים מכל אור כמו נקודת המלכות המסיימת שתחת הקו דא"ס, ע"כ נפלו למקום הגרוע ביותר, שהוא מקום חצאים תחתונים דמקיף דיושר, ולא למקום חצאים תחתונים דמקיף דעיגולים החשובים מהם.
פרק ד
א ד) ולא לקח שאר מקום כל אור מקיף או יותר למטה ממנו. מדייק בזה לומר. שאין כוונתו שהכלים שמחזה ולמטה דא"ק, שנפלו תחת רגלי א"ק. לקחו ממש כל המקום של או"מ דיושר, שהרי יש באו"מ דיושר זה, ע"ס זו בתוך זו המתעגלים מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', כמ"ש לעיל ונודע, שבבחינת עיגולים נבחן סופם במרכזם, דהיינו בנקודה הפנימיות של המרכז, וכל היותר חיצון מנקודה המרכזית הוא משובח יותר, בלי שום הבחן של מעלה מטה: כי עיגול הפנימי הוא מלכות, ומחוצה לו עיגול היסוד וכו', עד שעיגול הכתר הוא היותר חיצון. אשר לפי זה נמצא, שבחצאי עיגולים התחתונים, כל היותר תחתון הוא יותר חשוב, וע"כ ודאי שהכלים שמחזה ולמטה לא לקחו כל המקום של או"מ עד הכתר שלו, אלא רק מקום של עיגול הפנימי שהוא היותר תחתון במעלה, והוא יותר קרוב לרגלי א"ק. וז"ש "ולא לקח שאר מקום כל או"מ דיושר" דהיינו כמבואר, שלא לקחו רק מקצתו של או"מ, שהוא מקום של העיגול הפנימי שלו הקרוב לסיום רגלי א"ק. וז"ש "או יותר למטה ממנו" כלומר, ומכ"ש שלא נפל למטה מן המקיף דיושר, דהיינו למקום או"מ דעגולים שהרי כל היותר למטה הוא יותר חשוב במעלה, כנ"ל, שנמצאו חצאי התחתונים דעיגולים עומדים למטה מחצאים התחתונים דיושר, כי המקיפים דעגולים הם אור יחידה, ומקיפי היושר הם אור חיה.
ב והאור מקיף דיושר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק. כי האורות מקיפים הם מתעגלים תמיד מסביב נקודה המרכזית שלהם, להיותה בחינת הסוף שלהם, כי כמו שקביעת מקום הסיום של אור היושר והפנימי של פרצוף הוא מקום התחתון שבו, מפני ששם נמצאת מלכות המסיימתו מבחינת החלל פנוי שלה, כן ממש נקודה המרכזית של המקיפים היא נקודת המלכות המצומצמת שאינה מקבלת שום אור ונמצאת בחלל פנוי והיא בחינת הסיום של אור המקיפים כי כל עיגול נבחן סופו במרכזו. והחיצון לנקודה ספירת היסוד דמקיפין ועיגול היותר חיצון הוא הוד וכו', עד שהיותר חיצון שבהם הוא הכתר של המקיפים. הרי שנקודה המרכזית קובעת כל מקומם של האו"מ שהרי הם מתעגלים בדיוק לפי מדת המרחקים החיצונים שמסביב לה.
וכבר נתבאר, שעם עלית המלכות למקום בינה הנעשה בצמצום ב' הזה, נעשה נקודת סיום חדשה בפרצופי תנה"י דא"ק, שהוא מקום נקודת החזה דפרצוף זה, כנ"ל. ואותה נקודת הסיום החדשה נעשתה ג"כ לנקודה המרכזית, של המקיפים דצמצום ב' שיצאו תכף בעת הצמצום מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים, כנ"ל בדיבור הסמוך בהבחן הא', ע"ש. וא"ב נמצא עתה, שיש ב' נקודות מרכזית: א' היא העומדת מתחת רגלי א"ק, שהיא נקודה המרכזית דצמצום א', שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום א'. ונקודה המרכזית הב' היא העומדת במקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום ב'. ולפיכך נמצא שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק למקום המרכז דצמצום א' דהיינו מתחת רגלי א"ק. נבחן בזה, כמו שהיה מתבטל נקודה המרכזית דצמצום ב', והרי זה דומה כמו בינה שקבלה לצורת המלכות המצומצמת דצמצום א', וע"כ נעשה בזה בחינת הסתלקות של המקיפים דצמצום ב', שהרי אבדו נקודה המרכזית שלהם שבמקום החזה, כי נפלה לנקודה המרכזית דצמצום א' העומדת תחת רגלי א"ק. והבן היטב ההפרש הזה, כי כל הכונה דצמצום ב' היה להמתיק מדת הדין שהיא המלכות דצמצום א' במדת הרחמים שהיא בינה ומיתוק הזה יתכן רק אם המלכות המצומצמת עולה במקום החזה, שהיא בינה דגופא כנ"ל. משא"כ אם הבינה חוזרת ונופלת למקום המלכות, הרי נעשה כאן פעולה הפוכה, אשר מדת הרחמים מתהפכת ונעשית למדת הדין, שהוא קלקול ולא תיקון, ולפיכך תכף בעת צמצום ב' כשעלתה המלכות למקום בינה ונעשה נקודת הסיום במקום בינה, היה המיתוק כהלכתו, מדת הדין נתמתקה במדת הרחמים. ואז נסתלקו האורות דחיה יחידה מן הפרצופים ונתעגלו מסביב למרכז החדש דמרת הרחמים, שהוא נקודת החזה. אמנם אח"ז כשנחשכו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, אשר זה גרם לנפילתם למרכז דצמצום א' ונמצא שנתהפך הענין כי מדת הרחמים ירדה למדת הדין, ע"כ נתבטלו עם פגם הזה כל המקיפים שיצאו מקודם לכן בעת הצמצום.
וזה אמרו "והאו"מ דיושר דתחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק" כי אחר שחשכת הכלים שמחזה ולמטה גרם שיפלו למקום נקודה המרכזית דצמצום א' ומדת הרחמים שהיא נקודת החזה נפלה למקום מדת הדין, הרי נתבטל בזה כל המקיפים דצמצום ב', ונסתלקו לשורשם במקומם שהיא פנימיות נה"י דא"ק הפנימי, ששם השורשים של אלו המקיפים. והבן היטב כי אי אפשר להאריך יותר.
פרק ה
למטה למקום הנקרא עשיה. כלומר, כי נפלו למקום עשיה דצמצום א'. כנ"ל בדיבור הסמוך.
פרק ו
א ו) יצא הארת אור עליון דרך העינים וכו' העגולים של הנקודים יצאו תחילה וכו'. אחר שנעשה זווג בנקבי עינים, שאור העליון הכלול מע"ס לא מצת אלא ג' כלים כח"ב להתלבש בהם, הינה נפרשו האורות דחיה יחידה מאור העליון ונעשו לבחינת מקיפים כנ"ל בדבור הסמוך ד"ה וכבר ע"ש, שהוא הבחן הב' של יציאת המקיפין דחיה יחידה, אשר עתה ע"י הזווג דנקבי עינים המה נגמרים לגמרי, והמה מתעגלים במקומם הקבוע, שהיא במרחק השוה מסביב לנקודה המרכזית החדשה, העומדת במקום נקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק. ונתקן עי"ז הפגם שנעשה מפאת נפילת הכלים למטה מרגלי א"ק.
ב וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים. כבר נתבאר לעיל, שבעיגולים נבחן סופם בנקודת מרכזם, ואין מעלה מטה נוהג בהם, כי בחצאים העליונים מהמרכז כל העליון יותר, הוא חשוב ביותר, ובחצאים התחתונים שלמטה מהמרכז, הוא בהיפך, שכל שהוא תחתון יותר, הוא חשוב יותר. ולפי"ז נמצא, שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק למקום נקודה המרכזית דצמצום א', שהוא תחת רגלי א"ק, כי מחמת חשכת הכלים נטשטשה נקודה המרכזית דצמצום ב', כנ"ל בד"ה וכבר ע"ש. נמצא אז שנשארו עומדים בנקודה החשוכה ביותר שבערך נקודה המרכזית דצמצום א', דהיינו למטה מסיום רגלין דא"ק, שהוא משהו למעלה מהחצאים התחתונים של העגולים דצמצום ב', כי לא יוכלו לרדת תוך החצאים התחתונים, כי בהם כל התחתון יותר, חשוב יותר. וכן לא יכלו להתעלות למעלה מסיום רגלין כי שם חשוב יותר מדי בשבילם.
אמנם עתה, אחר שנעשה הזווג בנקבי העינים, ונתפשטו המקיפים דחיה יחידה ונתעגלו שוב מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', שהיא נקודת החזה, שמתוך הארת הזווג נקבע עתה מיומם זה בקביעות גמור, כנ"ל. ונמצאים החצאים העליונים של העיגולים הללו דצמצום ב', שהם למעלה מנקודה המרכזית שלהם, שהיא נקודת החזה, וחצאים התחתונים שלהם עומדים למטה מנקודת החזה. ויצא משום זה, אשר כל המקום הזה הנמצא מנקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, עד מקום סיום רגלין דא"ק, דהיינו נקודה המרכזית דצמצום א', הנה שם מקום של החצאים התחתונים דעיגולים הללו דצמצום ב' שיצאו עתה מנקבי עינים, אשר בהם נבחן כל התחתון יותר הוא החשוב ביותר, כנ"ל, באופן, שהעיגולים הסמוכים לסיום רגלי א"ק נעשו חשובים יותר מעיגולים הסמוכים לנקודתם המרכזית שבמקום החזה, וע"כ גרם זה תכף העלאת אותם הכלים שנפלו למטה מרגלי א"ק אל מקום הקודם שלהם, שהוא סמוך לחזה דתנה"י דא"ק, שהרי עתה נעשה מקום נקודת החזה שפל יותר במעלה, ומקום סיום רגלי א"ק נעשה חשוב יותר, כטבע התפשטות העיגולים בהחצאים התחתונים, שכל הסמוך למרכז הוא יותר גרוע, כנ"ל, ונבחן אשר האורות דעגולים, גרשו את הכלים ממקום נפילתם בסיום רגלי א"ק, מפאת ששם נתפשטו האורות החשובים ביותר, וגרשו אותם למקום הגרוע שלהם דהיינו למקומם סמוך לחזה, שהוא מקום עמידתם בתחילה.
וזה אמרו "וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה" כי מכח התחדשות נקודה המרכזית דצמצום ב', נתהפך חשיבות המקומות, ותחת שמבחינת נקודה המרכזית דצמצום א', היה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין בבחינת חצאים העליונים, שבהם כל העליון יותר חשוב יותר, ונקודת החזה היה מקום יותר חשוב וסיום רגלים היה המקום היותר גרוע, שמשום זה היה מקום הנפילה תחת סיום רגלי א"ק. הנה עתה אחר שנתפשטו העיגולים דצמצום ב', נהפך סדר החשיבות, כי עתה נעשה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין למקום עמידת חצאים התחתונים של העיגולים ההם. שבהם היותר תחתון הוא יותר חשוב, ומקום הסיום רגלין נעשה עתה חשוב ביותר ממקום החזה, וע"כ האורות דעיגולים החשובים העומדים במקום סיום רגלין דא"ק גרשו את הכלים הנפולים והחזירו אותם למקומם הראשון מחזה ולמטה, ששם האורות דעיגולים הגרועים יותר כמבואר.
פרק ז
א ז) עתה שהנקודים הספיקו בין פנימיות כלים דנה"י דא"ק אל זה החיצוניות כבר יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו וכו'. כלומר אחר שהעיגולים דנקודים נתעגלו מסביב נקודה המרכזית שלהם, אשר העיגולים היותר חשובים הפסיקו בין סיום רגלין דא"ק לבין הכלים הנפולים, שמשום זה נגרשו הכלים למקומם למעלה במקום החזה דתנה"י דא"ק, ששם נמצאים העיגולים היותר גרועים, הרי יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו, שהרי שם מקום הגרוע ביותר כנ"ל.
ב וכבר יש בהם כח לקבל האר הראוי להם. כי ע"י חזרת הכלים אל מקום החזה, קבלו מהם הארה הראוי להם, שעי"ז חזרו ונתפשטו כטבע הכלים דיושר, ממקום החזה עד סיום רגלין דא"ק, דהיינו ממש כמקום עמידתם מטרם שנפלו.
וז"ש "וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיו בתחילה" כי הבריאה חזרה לחצי ת"ת התחתון דתנה"י דא"ק, ששם נבחן לבחינת פנים, והיצירה חזרה לנה"י דתנה"י דא"ק ששם נבחן לבחינת אחור של זה הפרצוף, כנ"ל בדף אלף תתפ"ז ד"ה החיצוניות ע"ש.
פרק ח
עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה. כלומר כל זה התיקון האמור: שע"י הארת העיגולים נתעלו ממקום נפילתם וחזרו למקום החזה דתנה"י דא"ק. וע"י הארת או"פ דנקודים שקבלו כפי הראוי להם, חזרו ונתפשטו מחזה עד סיום רגלין דא"ק, כנ"ל בדיבור הסמוך. הנה כל זה לא הספיק, אלא רק לתקן ג' המקומות של ג' עלמין בי"ע, אבל עדיין הם נבחנים לחלל פנוי, כי האו"פ דנקודים לא יוכל להתפשט בהם, מפאת המלכות שעלתה לנקודת החזה, ונעשה שם סיום של הקו א"ס ב"ה, שמתחתיו נעשה חלל פנוי כמו בבחי' המלכות המסיימת דצמצום א'. וענין קבלת האור הראוי להם שאומר הרב לעיל, הוא הארה מועטת שיכולה לעבור דרך הפרסא שמתחת הנקודים, המספיק רק לתיקון המקום דבי"ע בלבד, אבל מבחינת אורות הם עדיין בבחינת חלל פנוי וריקן. (המשך דברי המאמר הזה עי' בספרי בית שער הכונות אות ל"ג ובאור פשוט שם).
פרק ט
אבי"ע כולם הם נעשים מבחינת מה שהוברר מאותם ז' מלכים וכו'. ואין להקשות, הלא מהג"ר דנקודים לא נפל כלום לבי"ע, שיהיה צורך לברר מהם הג"ר דאצילות: ואיך אומר שכל האצילות הוברר מז' המלכים. וזה תבין במה שנתבאר בחלק ז' דף תקי"ג ע"ש בכל ההמשך. כי ענין ז' המלכים שנשברו הם בחינת גופות, כלומר, בחינת התפשטות ממעלה למטה, מן הג"ר דנקודים, כי מלך הדעת הוא גוף לכתר דנקודים, המכונה שם הסתכלות עיינין דאו"א, ומלך החסד הוא הממעלה למטה של הראש הנקרא גופא דאבא. ומלך הגבורה הוא הממעלה למטה של הראש הנקרא גופא דאמא וכו'. אשר מסבת שבירת מלך הדעת נפל האחורים דכתר, למקום הגוף שלו, דהיינו למקום עמידת מלך הדעת, ומלך הדעת נפל לבי"ע. וכן מסבת שבירת מלך החסד, נפל האחורים דאבא למקום הגוף שלו, שהוא מקום עמידת מלך החסד, ומלך החסד נפל לבי"ע וכו' עד"ז. ע"ש. והנה עד"ז הוא ג"כ סדר תיקונם, שע"י בירור מלך החסר, חוזרים האחורים דאבא לבחינת אבא, וכן ע"י בירור מלך הגבורה, חוזרים האחורים דאמא אל אמא, כי הם בחינה אחת ראש וגוף התלוים זה בזה, הרי שאין שום תיקון לג"ר דנקודים אלא על ידי בירור ז' המלכים מבי"ע, ויותר מזה, הנה באצילות נתפשט כל ספירה לראש וגוף כנודע, כי עתיק נעשה ראש וגוף, וכן א"א, וכו' ונמצא בהכרח שכל גוף וגוף מן הג"ר הובררו מן ז' המלכים: כי הגוף דעתיק נעשה מן הכתרים דז' המלכים, וגוף דא"א מבחינת חצי הכתרים התחתונים דז' מלכים, וגוף דאבא מבחינת החכמות דז' המלכים, וכו', הרי שאפילו הג"ר דאצילות הובררו מז' המלכים.
פרק י
א י) היותר מעולה שבהם הוברר, וממנה נעשה עולם האצילות. ותדע. שסדר הבירורים הזה, שכל היותר מעולה נברר תחילה בכל קומתו, ואחר כך נברר הגרוע ממנו וכו', כמובא לפנינו, נאמר רק על בחינת התיקון שנתקן מצד המאציל בעצמו, עד ללידת נשמת אדם הראשון דהיינו בסדרי אצילותם מעילא לתתא. אבל לאחר לידת אדה"ר, שהעולמות מתגדלים ע"י המ"ן שמעלים התחתונים מתתא לעילא, אינו כך, שהרי עתיק דאצילות האציל לא"א דאצילות מטרם שמשיג למשל גדלות המוחין דשבת, הרי שאין העליון מחויב להתגדל בכל קומתו מטרם שהוא מברר משהו מן התחתון, כמו שכייל הרב לעיל באות ז'. אלא שהרב מדבר רק במוחין הקבועים שבאבי"ע.
ומ"ש שהיותר מעולה הוברר באצילות, והגרוע ממנו בבריאה וכו', תבין עם מה שנתבאר בחלק ו' דף ת"ו ד"ה והנה ע"ש בכל ההמשך, כי ב' בחינות יצאו בנקודים: קטנות וגדלות, כי בעת עלית ה"ת בעינים דס"ג דא"ק לצורך הנקודים, שנעשה הזווג בנקבי עינים, יצאו אח"פ מכל המדרגות ונפלו למדרגת התחתון דכל אחד מהם, ולא נשאר בכל מדרגה רק גו"ע בלבד, באופן, שאח"פ דראש, נפלו בפנימיות גו"ע דתוך, דהיינו בחג"ת. ואח"פ דתוך, נפלו לגו"ע דסוף, דהיינו בנה"י. ואח"פ דנה"י, נפלו למטה מסיום רגלין, דהיינו למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה. כנ"ל בדברי הרב דף א' תתצ"ג אות ה' גם נודע שאח"פ אלו שנאבדו מכל מדרגה הם נבחנים רק לתנה"י דהמדרגה: כי כמו שנשארים גו"ע ונקבי עינים, בראש שהם כח"ב, כן נשארים גם החג"ת עד החזה בהמדרגה, שהרי החג"ת הם ג"כ בחינת כח"ב, אלא מטעם היותם רק ג' חסדים קבלו כח"ב לשמות חג"ת, כנודע, ונמצא שת"ת הוא בחינת בינה דגופא. וע"כ כמו שנחלק בינה דראש על ג"ר וז"ת, שרק ז"ת דבינה יצאו מבחינת ראש, כן נחלק הת"ת לג"ר וז"ת, ורק ז"ת דת"ת נפלו לבר מסיום רגלין שהם בש"ת דת"ת שמחזה ולמטה עם הנהי"מ. הרי שאלו בחינת אח"פ שיצאו מכל מדרגה אינם אלא תנה"י שמחזה ולמטה דאותה המדרגה.
ונודע, שכל מדרגה החסרה נה"י דכלים, היא חסרה מג"ר דאורות, וע"כ לא יצאו הע"ס דנקודים מתחילת אצילותם רק בבחינת ו"ק בלי ג"ר, והראש שהוא או"א, יצאו באב"א, שהוא רק ו"ק דאו"א, וכן הז"ת. כי תנה"י של ראש, נפלו ונעשו לבחינת ז"ת, ותנה"י דז"ת נפלו ונעשו לבחי' בי"ע, שהיתה אז בבחינת חלל הפנוי שאינה ראויה לקבל אור האצילות. כנ"ל בדברי הרב אות ח'. וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות. ויציאה זו נבחנת לבחינת הקטנות דנקודים. גם הם נבחנים לכלים דפנים כלומר לכלים הראוים לקבל אור האצילות. ואלו הכלים דתנה"י דז"ת דנקודים שיצאו לבר ונעשו לבי"ע, כנ"ל, הם הנקראים כלים דאחורים דז"ת הללו משום שהם בבחינת חלל פנוי ואינם ראוים לקבל אור האצילות.
ואח"ז עלו נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, שהארת הזווג הזה, הורידה הה"ת מהעינים לפה, שמחמת זה חזרו כלהו התנה"י הנפולים אל מדרגתם כבתחילה, אז יצאו הג"ר דכל מדרגה, כי נתבטלו הפרסאות שהבדילו בין נקבי עינים לאח"פ, ואז נתפשטו גם ז' המלכים אל תנה"י שלהם, דהיינו לבי"ע, ונתחברו הכלים דאחורים עם הכלים דפנים למדרגה אחת ומתוך שירדו למקום חלל הפנוי נשברו פו"א, והגם שהכלים דפנים היו ראוים לקבל אור האצילות, מ"מ נשברו גם הם, מחמת שנעשו ונתחברו למדרגה אחת עם הכלים דאחורים שנעשו לבי"ע, ולא היו ראוים לקבל אור האצילות, כמ"ש בחלק ז'.
וזה אמרו "היותר מעולה שבהם הוברר באצילות" היינו אותם הכלים דפנים הנ"ל, שלא היה בהם שבירה מצד עצמם, אלא מכח התחברותם עם הכלים דאחורים כנ"ל, הנה הם הובררו עתה ונתפרדו מן הכלים דאחורים, ומהם נעשו כל פרצופי האצילות, והם המעולים ביותר מכולם, להיותם ראוים לקבל אור האצילות משורשם, ועתה אין בהם מתערובת הכלים דאחורים ולא כלום.
ב ומהבחינה הגרועה מן הראשונה הוברר ונעשה עולם הבריאה. היינו מכלים דאחורים של ז"ת דנקודים, שהם תנה"י שלהם שנתפשטו למטה מסיום הפרסא דנקודים, במקום ג' עלמין בי"ע, שנעשו, מהכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, אשר התפשטות הזו דתנה"י דנקודים גרמה שבירה, גם לבחינת הכלים דנקודים שהיו למעלה מפרסא, הנקראים כלים דפנים, כנ"ל בדיבור הסמוך. עש"ה.
ודע, שיש כאן בז' המלכים שנשברו, ה' בחינות: הבחינה הראשונה היא, הכלים דפנים שיצאו בעת קטנות הנקודים, שהם מעולים יותר מכולם, כי המה באמת ראוים לקבל אור אצילות להיותם כולם מבחינת למעלה מפרסא. כנ"ל בדיבור הסמוך, והם שנבררו בראשונה ונעשה מהם עולם האצילות. ובהכלים דאחורים יש בהם ד' בחינות זו גרועה מזו, כי הם בחי' ישסו"ת וז"א ונוקבא דגופא, וגם יש בהם בחי' סיגים: כי ב"ש תחתונים דת"ת, הם ישסו"ת דגופא, דהיינו ז"ת דבינה דגופא הנקרא ת"ת, והם המעולים ביותר מכל הכלים דאחורים, להיותם בחינת בינה, דמצד עצמותה אין שום צמצום חל עליה, אלא משום שז"ת שלה הם שורשים לזו"ן, בערך זה נתמעטה ויצאה מחוץ לפרסא. ומשום זה היא נבררה לראשונה מהכלים דאחורים, וממנה נעשה עולם הבריאה. אמנם ודאי שהיא גרוע מהבחינה הא' מבחי' הכלים דפנים הנעשים לעולם אצילות. והנה נתבארו ב' בחינות: א' הם הכלים דפנים, שנעשה לאצילות. ב' ב"ש תחתונים דת"ת שיצאו למטה מפרסא, שהם נעשו לעולם הבריאה.
בחינה הג', היא בחינת ז"א דגופא, שהם ג' ספירות נה"י, שיצאו למטה מפרסא הגרועים מבחינת ב"ש ת"ת הנ"ל, כי הם צריכים להארת חכמה והם הסובלים בעיקר מן הסיום החדש דצמצום ב', כי אינם יכולים לקבל הארת חכמה המיוחסת להם, מאחר שנמצאים במקום חלל הפנוי כנ"ל בדיבור הסמוך, וכן מטעם זה שבירתם קשה מאד בעת שרצו להתפשט עם הארתם למטה מסיום הפרסא. ולפיכך הובררו מהם הכלים לעולם היצירה.
הבחינה הד' היא בחינת מלכות דגופא, שהיא גרועה עוד יותר מהכלים דנה"י הנ"ל, להיותה קרובה לקליפות כמ"ש בסמוך, וע"כ נחשבת לגרוע מכל הכלים דאחורים, וממנה הובררו הכלים דעולם העשיה.
הבחינה החמישית, הם הסיגים והקליפות שלא יוצלחו לכלום, כלומר, שלא יוכלו להתברר במשך השתא אלפי שני: כי לא כל הקומות שיצאו בנקודים יוכלו לחזור ולהתקן עתה, כי או"א דנקודים הפנימים, שהם בחינת ג"ר דחיה אשר שמשו בנקודים, נגנזו, ולא יוכלו להתקן בשתא אלפי שני, וכן קומת היחידה, לא תתקן בשתא אלפי שני, כי מלכות דבחי"ד נגנזה ברדל"א, כנודע, ונמצא כי אותם החלקים שבז' מלכים דנקודים הנשברים, אשר שייכים לקבלת אור הג"ר דחיה ואור היחידה, אין להם שום בירור במשך שתא אלפי שני, ולפיכך המה נבחנים לסיגים שלא יצלחו לכלום, כלומר, שאי אפשר לברר הניצוצין קדישין שבהם, כדי לחזור ולהעלותם להיות כלים להקומות שלהם. וע"כ נשארו טבועים בהקליפות עד גמר התיקון, שאז יקבלו תיקונם כי אז תתגלה המלכות מרדל"א, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ועליה תתגלה קומת היחידה, וכן יתגלו קומת או"א הפנימים דנקודים, ואז יתבררו הכלים דז' מלכים השייכים לקומות הללו, ואחר שיתבררו אלו, ישארו הקליפות ריקנים לגמרי בלי שום נצוצין קדישין, ואז יתבטלו, בסו"ה בלע המות לנצח.
וזה אמרו (באות י"א) עכ"ז נשארו מעורבים בתוכם קצת ניצוצות קדושה קטנות שהם סוד י"א סמני הקטורת שהם עתידין להתברר לגמרי ולצאת מתוכם וכו' בסוד בלע המות לנצח" דהיינו כמבואר, שהם בחינת המלכים השייכים לקומת או"א הפנימים דנקודים, ולקומת יחידה, שאין להם גילוי עד לעתיד לבא בגמר התיקון.
פרק יג
כיוצא בזה הוא ג"כ בפרט וכו' וכן עד"ז היה בפרט מן הפרט וכו' וכן עד"ז בי"ס הנכללים בכל ספירה. אחר שביאר ד' העולמות בכללם. שכל העליון יותר הוא מובחר יותר, אומר שכן הוא בפרט, דהיינו בה"פ הפרטים שבכל עולם ועולם העומדים זה למטה מזה, הנקראים: עתיק, א"א, או"א, וזו"ן. אשר עתיק הוברר מהמובחר, והגרוע ממנו לא"א, וכו'. ועד"ז בפרט מן הפרט כי בכל פרצוף מאלו ה"פ הפרטים יש בו עצמו ג"כ ה"פ זה למטה מזה, וגם בהם נוהג הכלל הזה, שכל העליון יותר הוברר מהמובחר ביותר. ועד"ז ביוד ספירות הנכללים בכל ספירה, כי בעת הזווג הנעשה ע"י אור עליון עם המסך שבכלי המלכות, נכללו הספירות זו בזו. (כמ"ש בהסתכלות פנימית חלק ב' ע"ש). והנה גם בהם מדויק הכלל הזה, שכל העליון יותר הוברר מהכלים המובחרים יותר. ועי' בספר בית שער לכונות (אות קמ"ו) שנתבאר שם איך יוצאים מכל זווג כ"ה פרצופים שקומתם שוה. וכל העליון ביותר נאצל תחילה.
פרק טו
ענין שני וכו' ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל וכו' וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט. וטעם הדבר מבואר לעיל בחלק ח' דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה. כי אין התחתון מתברר, אלא ע"י אח"פ דעליון הנגמרים בעת הגדלות שלו, ולפיכך מטרם שיושלם העליון בנה"י חדשים דגדלות, אין שום בירור לפרצוף התחתון ממנו. ע"ש. וענין זה מחויב בין מפרצוף לפרצוף, בין מעולם לעולם. כי אח"פ דעולם הבריאה, הם בגו"ע של עולם היצירה. וכן אח"פ דיצירה, הם בגו"ע דעולם העשיה, כמ"ש לפנינו.
אמנם לכאורה יש לתמוה עם הכלל הזה, כי התינח בה"פ הפרטים שבכל עולם, אמנם בפרט מן הפרט, דהיינו ה"פ שישנם בכל פרצוף מיוחד, הרי מצינו בהם שהתחתון נברר תחילה. כי הה"פ מבז"א, הנקראים עיבור, יניקה, גדלות א', גדלות ב', ופרצוף הכתר. הרי מתחילה הוברר פרצוף היותר תחתון שהוא פרצוף העיבור, ואח"כ פרצוף היניקה, ולבסוף נברר פרצוף הכתר. הרי שהתחתון הוברר תחילה לעליון.
אמנם צריכים לזכור כאן את ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, שמביא הרב בע"ח שכ"כ פ"ו ע"ש. כי בכלים מתגדלים העליונים בתחילה, ובאורות התחתונים נכנסים תחילה, ולבסוף נכנסים העליונים, כי מתחילה נתגדל הכלי דכתר של הפרצוף, ובו מתלבש התחתון שבאורות, שהוא אור הנפש, ונמצא אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואח"כ מתגדל הכלי דחכמה, ואז יורד אור הרוח ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד משם לכלי דחכמה. ואח"כ מתגדל כלי דבינה, ואז יורד אור הנשמה ומתלבש בכלי דכתר, ואור הרוח יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנפש שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה. ואח"כ מתגדל כלי דז"א בפרצוף, ואז יורד אור החיה, ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנשמה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הרוח שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה, ואור הנפש שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א. ואח"כ מתגדל הכלי דמלכות בפרצוף, ואז יורד אור היחידה ומתלבש בהכתר, ואור החיה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנשמה שהיה בכלי דחכמה, יורד משם לכלי דבינה, ואור הרוח שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א, ואור הנפש שהיה בכלי דז"א יורד לכלי דמלכות. ונמצאים עתה שכל אור מלובש בכלי המיוחס לו. ע"ש.
ולפי זה נמצא, אשר הכלל שאומר כאן הרב, שכל העליון ביותר הוברר תחילה, נאמר רק בכלים של הפרצוף, ולא באורות, כי באורות הוא להיפך, כנ"ל, שכל התחתון ביותר נכנם תחלה בפרצוף. ונמצא באמת אשר פרצוף העיבור ראוי להתברר תחילה, להיותו בחי' כלי דכתר דכללות הפרצוף, והוא נבחן עתה פרצוף תחתון, רק ביחס של האורות, כי אין בו אלא אור הנפש, שהוא התחתון שבאורות נרנח"י. ואח"ז הוברר פרצוף היניקה, עם הבירור של הכלי דחכמה, ואז יורד אור הרוח הנקרא יניקה, ומתלבש בכלי דעיבור, שהוא הכלי דכתר, ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד לכלי דחכמה, ונמצא עתה פרצוף העיבור שהוא אור הנפש בכלי דחכמה, ופרצוף היניקה, הוא אור הרוח בכלי דכתר. ואח"כ מתברר פרצוף גדלות א', דהיינו עם הבירור של הכלי דבינה, ואז הוא נכנם בכלי דכתר, ואור היניקה יורד עתה מכלי דכתר, ומתלבש בכלי דחכמה, ואור העיבור שהיה בחכמה, יורד לכלי החדש דבינה. ונמצא עתה, שפרצוף העיבור הוא אור הנפש בכלי דבינה, ופרצוף היניקה הוא אור הרוח בכלי דחכמה, ופרצוף גדלות א' שהוא הנשמה, הוא אור נשמה בכלי הכתר, וכו' עד"ז. עד שלבסוף אחר שמתברר כלי דמלכות, אז יורד אור היחידה ומתלבש בכלי דכתר, ואור החיה בכלי דחכמה הנקרא גדלות ב', ואור הנשמה בכלי דבינה הנקרא גדלות א', ואור הרוח בכלי דז"א, הנקרא יניקה, ואור הנפש בכלי דמלכות הנקרא פרצוף העיבור. הרי מבחינת הכלים נמצא שפרצוף הכתר הוברר תחילה ואח"כ החכמה וכו' ולבסוף פרצוף העיבור. כי מה שנקרא מתחילה פרצוף העיבור, הוא על שם אור הנפש שבו, כי הכלי נקרא על שם האור המלובש בו. ולבסוף אחר יציאת פרצוף היחידה, שאז מתלבשים האורות בהכלים המיוחדים להם, הוא יתלבש בכלי דמלכות, הרי שאע"פ שפרצוף העיבור הוברר תחילה, מ"מ נבחן שפרצוף יחידה נתברר תחילה כי מצד הכלים הרי כלי זו דעיבור שייך לבסוף לפרצוף יחידה. וכן כלי דיניקה שייך לבסוף לפרצוף חיה שהוא גדלות ב', כי ביניקה הוברר הכלי דחכמה כנ"ל, וכלי זו שייך לפרצוף החיה לבסוף. וכו' עד"ז.
פרק יז
יז) אור הישן הנקרא עולם הנקודים וכו' אור החדש הנקרא הוי"ה דמ"ה. כי האורות היוצאים באצילות הם מבררים הכלים דז' מלכים שנשברו, לפי שיעור קומת האור. והאורות היוצאים באצילות נקראים מ"ה, על שם שכל פרצוף מאצילות לקח רק בחינת קומת מ"ה מהפרצוף שכנגדו בה"פ א"ק, כי עתיק לקח מ"ה דפרצוף הכתר דא"ק, וא"א לקח מ"ה דפרצוף ע"ב דא"ק, ואו"א לקחו מ"ה דפרצוף ס"ג דא"ק, וישסו"ת לקחו מ"ה דפרצוף מ"ה דא"ק, וזו"ן לקחו מ"ה דפרצוף ב"ן דא"ק. כמבואר בבית שער לכונות אות קנ"א באור פשוט ע"ש. ואלו קומות המ"ה הנ"ל, הם בקביעות באצילות, לא יתמעטו לעולם, והם ביררו כנגדם הכלים המיוחסים להם מן ז' המלכים שנשברו. ואלו הכלים שנבררו מן השבירה, נקראים אור הישן או ב"ן. ואלו הקומות דאצילות הם בחי' זכרים דה"פ אצילות. ואלו הכלים דנקודים שהובררו על ידיהם מז' המלכים הם בחינת הנקבות דה"פ אצילות. ומה שהרב מכנה אל הכלים שהובררו מז' מלכים בשם אור הישן, הוא, כי אחר שהובררו מן השבירה, חזרו האורות דנקודים להתלבש בהם, וע"כ מכנה אותם בשם אור הישן, דהיינו האורות שכבר שמשו בעולם הנקודים משום שביה"כ.
פרק יח
יח) אני אני הוא ואין אלקים עמדי דלית בי שיתופא דתנינא שהיא בחינת הנוקבא. ולכאורה הלא אומר בסמוך שבחינת ב"ן שהוא אור הישן שהוברר מז' המלכים, הם שנעשו נוקבין לה"פ אצילות, וא"כ יש בחינת נוקבא גם בג"ר שהיא הצד ב"ן שבהם, כנודע. והענין הוא כי פסוק הנ"ל נאמר על גמר התיקון, אחר שיתבטל צמצום הב', וצמצום א' יחזור לתיקונו השלם, כי אז ישוב המ"ה להיות ע"ב, והב"ן ישוב להיות ס"ג, כמ"ש הרב בע"ח ש"י פ"ג, ואז נאמר אין אלקים עמדי דלית בי שיתופא, דהיינו בחינת שיתוף דמדת הרחמים בדין הנעשה בצמצום ב'. כי אז ישוב הצמצום א' לתיקונו השלם.
ונודע, שכל פרצוף מה"פ אצילות, יונק ומקבל מפרצוף שכנגדו בא"ק, ומתוך שבחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, התחיל רק בלמטה מטבור דס"ג דא"ק, דהיינו במקום עמידת הג"ר דנקודים, ששם סוד הואו דהוי"ה דס"ג, ע"כ גם עתה לא ניכר באצילות ענין צמצום ב' בפרצופי עתיק וא"א דאצילות המקבלים מגלגלתא וע"ב דא"ק, אלא רק בוא"ו דהוי"ה דס"ג, דהיינו מטבור ולמטה דקומת או"א, הנקרא בשם בטן דאו"א, ונקרא בטן, משום דשם מקום העיבור של זו"ן, שמשם הם מקבלים בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי זה כל מעלת העיבור, כמ"ש לעיל דף תתקע"ד תשובה י"ג ע"ש.
ונתבאר, כי למעלה מאו"א אינו ניכר בחינת בטן, שיהיה ראוי לבחינת עיבור, וז"ש הרב שאין לנו רשות להזכיר בחינת עיבור במעי הנוקבא, רק מאו"א ולמטה, כי למעלה מהם אין בחינת בטן וצמצום ב' ניכר כלל, להיותם מיוחסים לפרצופי גלגלתא וע"ב דא"ק, שאין בהם מצמצום ב' ולא כלום. ועי' לעיל דף תס"ג תשובה א', אשר מילוי יודין מורה על צמצום א', ומילוי אלפין מורה על צמצום ב'. ומטעם זה יש בואו של הוי"ה דס"ג מילוי א', משום שהצמצום ב' התחיל להשתרש שם, עם יציאת הג"ר דנקודים, ולכן נעשית א' זו דמילוי הוא"ו דהוי"ה דס"ג, לבחינת בטן ושורש להוי"ה דאלפין, עש"ה.
פרק כ
כ) ובבטן נוקבא דז"א מתבררת ראש הבריאה עד או"א דבריאה וכו' שאי אפשר להזכיר בחינת זווג זכר ונקבה רק מאו"א ולמטה. כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שמתוך שבב' הפרצופים הראשונים דא"ק, לא היה שם התחלה לצמצום ב', ע"כ גם בב' פרצופים הראשונים דאצילות, המתיחסים להם, אין הכר נוקבא דצמצום ב' בהם, ע"ש. והוא הדין גם בב' פרצופים הראשונים דבריאה, אין בהם הכר נוקבא, כי זה הכלל כל פרצוף מקבל מפרצוף שכנגדו בעליון, וכיון שהם מקבלים מב' פרצופים הראשונים דאצילות, ע"כ גם בהם אין הכר נוקבא. ועד"ז ביצירה ועשיה.
פרק כז
כז) מתגלה באבא וכו', בלי שום מסך וכו', אבל מחכמה ולמטה וכו' אבא מתלבש באמא ואמא גו ז"א וז"א גו נוקבא וכפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות. הקושיא היא, לפי המבואר בע"ח שמ"ז פ"א. שאמא אינה מקבלת האור אלא ע"י הרחקה, וז"א אינו מקבל האור אלא ע"י חלון ונקב צר, ונוקבא אינה מקבלת כי אם ע"י שתיהן: ע"י נקב צר וגם הרחקה. ורק אבא לבדו מקבל האור מן הכתר בקירוב, שאלו הן ד' הבחינות, שבהם יובדלו פרטי האצילות ע"ש. ולפי"ז יש הפרש גדול בין אור אבא לאור אמא. ומכ"ש לזו"ן, ואיך נאמר שאורו של אבא מתפשט בכל האצילות עד הנוקבא.
ויש לתמוה עוד יותר מזה, כי הוא אומר לעיל באות כ"ו שכמו מאצילות עצמו יתחלק לד' בחינות, כן מתחלק על ידיהם ד' העולמות, שאצילות הוא בחינת חכמה, ובריאה בינה, ויצירה ז"א, ועשיה נוקבא. נמצא, שעולם אצילות כולו מקבל האור בקירוב מהכתר, ועולם הבריאה אינו מקבל אלא ע"י הרחקה. ועולם היצירה רק ע"י חלון ונקב צר. ועולם העשיה ע"י שתיהן: נקב צר וגם הרחקה. א"כ קשה בשתים, א' איך תאמר שכל עולם האצילות הוא בחינת חכמה המקבל האור מהכתר בקירוב, הרי יש שם כל ד' הבחינות, וא"כ יש שם גם בחינת הרחקה ונקב צר. וב' מאחר שכל ההפרש הגדול שבין העולמות, אינם רק ד'
הבחינות הללו, ולמה אינם עושים הפרש הזה גם בעולם אצילות עצמו.
והנה בשער מ"ז פ"א, הרגיש הרב בקושיא הנ"ל, שמבאר שם הפרש בין ד' הבחינות שבעולם האצילות גופיה, ובין ד' הבחינות המבדילין בד' העולמות אבי"ע, כי באלו ד' הבחינות שבאצילות, אין שום מסך כלל, כלומר שההרחקה והנקב צר לא נעשו למסך מבדיל. משא"כ בבחינות שבין העולמות אבי"ע, נעשו המסכים לבחינת מבדילים על האור, ע"ש. אמנם סתם דבריו ולא ביאר למה לא נעשו למבדילים גם בעולם אצילות גופיה.
ובכדי להבין הדברים העמוקים אלו יש להבין תחלה ההפרש הכללי מן עולם אצילות, לג' עלמין בי"ע. וצריכים לזכור מ"ש הרב (לעיל חלק זה אות ג') כי מסבת צמצום הב', נעשה נקודת הסיום לקו אור הא"ס ב"ה במקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, שה"ס הפרסא שהופרס בין אצילות לבי"ע, באופן, שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק נעשה לחלל פנוי. כנ"ל באות ח' אשר בחינת הפנימית שבהם, שהם ב"ש תחתונים דת"ת נעשו למקום עולם הבריאה, וחיצוניותם שהם נה"י, נעשו מקום לעולם היצירה, וחיצי חיצוניותם שהיא המלכות נעשית מקום לעולם העשיה.
והן אמת, אמר אח"כ ע"י תיקונים שיתבארו להלן, נמשכו גם לבי"ע אלו האור של ע"ס, ולא נשארו בבחינת חלל פנוי. אמנם ההפרש הוא רב, כי הע"ס המקורות נשארו בעולם אצילות בלבד, ואלו הע"ס שנתפשטו למטה מן הפרסא לבי"ע, כבר אינם ע"ס מקורות אלא הם נבחנים רק לאור של תולדה כמ"ש הרב להלן באות ל"א.
ועם זה תבין, כי אלו ג' המסכים דבינה ודז"א ודמלכות, שהם: הרחקה, וחלון ונקב צר, ושתיהם ביחד, בעת שהם משמשים בעולם האצילות, אינם חשובים למסכים ועיכובים כלל: כי המסך דהרחקה של הבינה, שפירושו, שהיא מתרחקת עצמה מחכמה, ובוחרת רק בחסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, אין זה גורם לה שום מיעוט וצמצום על אור החכמה, משום שהיא עשאה זאת רק מתוך החשק בלבד, ולא משום איזה עיכוב. ולכן בעת שז"א עולה אליה למ"ן, היא יכולה לחזור עם החכמה פב"פ, ומקבלת אור החכמה בשביל הז"א. וכשבינה משפעת הארת חכמה לז"א, היא משמשת עם המסך דחלון ונקב צר, שהם היסודות דאו"א, (כמ"ש לעיל דף אלף תקס"ט ד"ה וזה שחוזר), כי הם סוד הב' עיטרין ע"ש היטב. ועד"ז מקבלת המלכות הארת חכמה ע"י המסכים דנקב צר והרחקה שבה, כמ"ש שם. הרי שאלו ג' המסכים אינם עיכובים על אור אבא שהוא חכמה, אלא אדרבא המה הממשיכים להם הארת חכמה, ולולא אלו ג' הגורמים לא היו זו"ן ראוים כלל לקבל הארת חכמה. ולכן כל פרצופי אצילות נבחנים שהם בלי מסך כלל. וז"ס מ"ש בזוהר, שבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון: איהו פירושו א"ס ב"ה, וחיוהי היא אור החכמה, הנקרא חיה, וגרמוהי הם אלו ג' המסכים הנ"ל, שהם הגורמים שיתפשט אור אבא שהוא חיה בכל האצילות עד הנוקבא. והם נחשבים כולם לאחדות גמור, כי אפילו המסכים שבהם אינם מסכים אלא להיפך שהם גורמים להארת חכמה.
מה שאינו כן, בשעה שאלו ג' מסכים נמצאים בע"ס שבבי"ע, שהם רק אור של תולדה, ואינם מקורות, כי כבר נסתיים קו א"ס ב"ה למעלה מפרסא, כנ"ל, נמצא שהמסך דהרחקה המשמש בספירת הבינה, כבר אינו בסוד כי חפץ חסד הוא, כלומר ע"פ בחירתה עצמה בחסדים, אלא שכבר נוסף עליה כח הסיום שבפרסא שממעל לה, המסיים את אור החכמה ואינו נותן לו להתפשט למטה מפרסא. ונמצא כאן שהמסך דהרחקה נעשה למפריש את החסדים מן החכמה, ולמסך ממש על אור חכמה. הרי שהגם שמסך גופיה דהרחקה אין שום שינוי מבינה דאצילות, אל אור הבריאה וכמו שמונע אור חכמה מבריאה כן נמנע אור החכמה מבינה דאצילות, עכ"ז המרחק ביניהם רב לאין ערך, כי הבינה דאצילות אע"פ שמקבלת רק חסדים בלי חכמה, מ"מ נבחנת הבינה כעצם חכמה, כי ההרחקה שבה, מחכמה היא רק בסוד כי חפץ חסד, מטעם חשק בלבד, ואין לה שום עיכוב לקבל חכמה בכל עת שהיא רוצה בכך. משא"כ אור הבינה המקננת בבריאה כבר נפרדה מחכמה לגמרי, כי אינה יכולה לקבל חכמה אפילו אם תרצה לקבל, כי הפרסא שממעל לה כבר סיימה החכמה. ולפיכך נעשו האצילות והבריאה ב' עולמות נפרדים זה מזה לגמרי.
ועד"ז המסך דיצירה, הוא אותו מסך שבז"א דאצילות, בלי שינוי כל שהוא. אלא בז"א דאצילות, אינו משמש לעיכוב על אור החכמה, אלא להיפך ממש, כי הוא כל הגורם להמשכת הארת חכמה אל הז"א כנ"ל, וע"כ אינו נבחן אפילו לשינוי כל שהוא מהאור גופיה, כי בלעדו לא היה שם האור כלל, כנ"ל בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, משא"כ כשעומד בעולם היצירה, ששם אינו מסוגל כלל לתפקידו להמשיך חכמה, להיותו נמצא למטה מפרסא המסיימת על החכמה, לפיכך נמצא עביותו של המסך מתגלה לגמרי שהיא מפרישהו אפילו מבחינת ג"ר דעולם הבריאה, ונמצא היצירה ו"ק בלי ראש.
וטעם ההפרשה מג"ר, הוא, כי המסך דחלון, הוא יסוד דאמא, הרחב בחסדים, ומסך דנקב צר הוא יסוד דאבא שהוא צר מחסדים אבל ארוך בחכמה, ואע"פ שיסוד דאמא קצר הוא מחכמה שהוא בחי"א החסרה ג"ר, עכ"ז באצילות ששם יש זווג דאו"א, נמצאים היסודות משלימים זה על זה, כי מאבא לבדו אין הז"א יכול לקבל, להיותו צר מן חסדים, ואין הז"א יכול לקבל חכמה בלי לבוש החסדים, וכן מאמא לבדה אינו יכול לקבל, משום שיסוד דאמא קצר הוא מג"ר, כי הוא בחי"א שהוא ו"ק בלי ראש, כנ"ל. אמנם ע"י זווג ב' היסודות יחד, נמצא מקבל שפע החסדים, מיסוד דאמא הרחב בחסדים והם נעשים לבוש שיוכל לקבל אור חכמה מיסוד דאבא, אע"פ שהוא צר מחסדים. הרי שאין המסך דחלון מבדיל הג"ר מן הז"א, אלא אדרבא כי זולתו לא היה יכול לקבל הארת חכמה מן יסוד דאבא, כי לא היה לו לבוש של החסדים, שבלי לבוש החסדים אין שום אפשרות לז"א שיקבל חכמה, כמ"ש הרב בשער הכונות בעיוה"כ. הרי איך המסך דחלון עושה פעולה הפוכה, שלא לבד שאינו מפרישהו מג"ר, אלא להיפך שממשיך לו הג"ר.
משא"כ בעולם היצירה, שאינו יכול לקבל הארת חכמה מאבא משום הגבול שבפרסא, נמצא המסך דחלון בכל תקפו, והוא מפריש אותו מן הג"ר, להיותו בחי"א, כנ"ל. וע"כ נמצא עולם היצירה בו"ק בלי ג"ר. הרי שבאמת אין שום שינוי מן המסך דחלון המשמש בז"א דאצילות, אל המסך העומד בעולם היצירה, ועכ"ז, באצילות הוא נעשה גורם לג"ר. וביצירה נעשה למפריד מג"ר.
ועד"ז בעולם העשיה, הנושא את מסך הכפול הן מחלון ונקב צר דז"א, והן מהרחקה מבחינת הצמצום שבה, הנה גם הוא באמת אותו המסך הנמצא במלכות דאצילות בלי שינוי כל שהוא, אלא באצילות, הוא נעשה לה לגורם להמשכת חכמה, בהיותה מקבלת עי"ז את המוחין דהארת חכמה מן הז"א מזווג היסודות דאו"א שהז"א מקבל, ולפיכך אינו מסך מעכב על החכמה אלא להיפך שהוא הגורם להמשכת הארת חכמה, שמתוך כך אין הפרש כלל מהמסך שבה אל האור שבה, בסוד איהו והיוהי וגרמוהי חד בהון, כמ"ש. משא"כ בעולם העשיה, שאין המסך יכול שם להמשיך הארת חכמה, מכח הפרסא שמתחת האצילות המסיים לחכמה, כנ"ל, נמצא עביותו של המסך מתגלה בכל תוקפו, ונשארת בתכלית המיעוט של האור, הנקרא ג' גו ג'. כמ"ש להלן.
והנה נתבאר היטב, שבאמת אין שום הפרש במשהו מג' המסכים הנמצאים בבינה וז"א ונוקבא דאצילות, אל ג' המסכים הנמצאים בג' עולמות בריאה יצירה ועשיה, ועכ"ז באצילות אינם מסכים כלל, והם חשובים כמו האור בעצם, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. אבל בג' עולמות בי"ע, הם נעשים מסכים ממש המעכבים על האור וממעטים אותם מאד, כי ההרחקה של הבריאה עושה אותה להרחקה ממשיית מחכמה, ולעולם לא תוכל לקבל חכמה. והמסך דחלון ממעט היצירה גם מבחינת ג"ר דבריאה, להיותו בחי"א, כנ"ל. ומסך הכפול שבעשיה ממעט אותו לבחינת ג' גו ג'.
וראוי להשכיל כאן, אשר באלו ג' המסכים נכללים כל היסורים שבעולם הן בגשמיות, והן ברוחניות, כגון העונות והעונשים הרוחנים, כמו שביארתי בספרי פנים מסבירות ענף א'. ושם בארתי זה בבחי"ד לבד, כי היא השורש שהתחיל בא"ק, וכבר ידעת שבצמצום ב' עלתה ה"ת שהיא בחי"ד במקום החזה דתנה"י דא"ק, וסיימה שם הקו דא"ס כנ"ל, שעי"כ נתעבו ג' המסכים בבי"ע להראות שם כל תוקפם ועביותם כנ"ל. הרי שכל הדינים שהיו נכללים בבחי"ד נתגלו כאן בבי"ע. ועם זה תשכיל ג"כ את הפירוש האמיתי של איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון הנאמר על עולם האצילות, שהם אותם ג' המסכים ממש הנמצאים בבי"ע הכוללים כל היסורים שבעולם הגשמים והרוחנים, ועם זה המה שמה באצילות בבחינות אורות ממש, כי הם נעשים שמה בסוד גרמוהי כנ"ל. ועם זה תבין מ"ש בזוהר על אורייתא דאצילות, שאין שם בחינת פסול טמא וכו' ושם כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואפילו שמות של פרעה ולבן הארמי וכו' וכו' הכל קודש קדשים, שהרי אותם ג' המסכים הכוללים כל מיני יסורין ודינין ופסול וטמא, הן נמצאים שם בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. וז"ס לא יגורך רע הנאמר על עולם זה. ועם המתבאר עד הנה תבין כל המשך דברי הרב שבמאמר הזה.
פרק לב
א אין אחיזה לחיצונים באמא עלאה. הוא מטעם היותה במסך דהרחקה על אור החכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ולפיכך. אע"פ שהוא בחינת חסדים מכוסים הוא נחשבת לעצם חכמה, כי לא נתרחקה מהחכמה מסבת צמצום רק מתוך חשקה אחר חסדים. וכיון שהיא בתכלית השלמות כמו החכמה, ע"כ אין אחיזה לחיצונים בה.
ב פורשת כנפיה עליהם לשומרם. המסך דהרחקה נקרא כנפים, להיותם מכסים על הארת חכמה ומאירה מתוכם רק בחסדים מכוסים בלבד. וכשהיא מקפת ומלבשת את הזו"ן מבחוץ להם, הם נשמרים ממגע החיצונים, כי אין לחיצונים אחיזה באור הבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך.
פרק לג
ומלבישתם מכל צדדיהם ואפילו מתחת רגליהם וכו' מפסיק כעין המנעל של הרגלים. כי השמירה דכנפים דאמא, צריכה להיות במקום הסיום דזו"ן, כי כל אחיזת החיצונים הוא במקום הסיום, ונודע, כי כמו שיש ה"פ זה למטה מזה, שמלכות היא התחתונה מכולם המסיימתם, כן יש ה"פ בעבי זה על זה: מוחא עצמות, גידין, בשר, עור. שהעור הוא המלכות המסיים אותם בעבי. ונמצא שכנפים דאמא צריכים להלבישם בחוץ מכל צדדיהם, דהיינו מסביב לעור שלהם, ששם מקום הסיום שלהם, שיש פחד ממגע החיצונים, ובחינת שמירה זו נקרא מלבוש. ובחי' הכנפים דאמא שמתחת רגליהם, דהיינו מתחת המלכות דאורך, לשומרם ממגע של החיצונים, היא הנקרא מנעל.
ונתבאר לעיל, שעל המסך הזה דהרחקה יצאו הע"ס דקומת הבריאה, ונמצא שהם אינם יכולים לקבל כלום מאור אצילות בסבת מסך דהרחקה הזה, כנ"ל דף אלף תתק"ה ד"ה מה, לפיכך נבחן שמסך הזה דהרחקה עומד בפרסא דאצילות, ממעל להע"ס דבריאה, ומפסיק בין רגלין דאצילות, להע"ס דבריאה, ואינם יכולים לקבל מבחינת הארת חכמה של האצילות כלום. וז"ש, "באופן שיש תחת רגלי זו"ן מסך א' מפסיק כעין המנעל של הרגלים".
פרק לד
המסך הזה נעשה אלא מן לבוש החיצון של הבינה ובזה יתורץ קושיא אחת וכו'. הקושיא היא, איך אפשר שמלכות דאצילות תקבל האור מן הז"א, ועולם הבריאה שהוא התחתון אל המלכות דאצילות, יקבל האור מן הבינה, ואנן קיימא לן, שאין המדרגה נבררת, אלא בדמדרגה העליונה הסמוכה לה, ואינה יכולה להתברר ולקבל מן העלי עליון ולעלות ב' מדרגות, כנ"ל (בחלק זה אות כ"ג), ומכ"ש כאן אשר עולם הבריאה תוכל לקבל מהבחינה שהוא מדרגה רביעית אליה. וע"ז תירץ, "אין הבריאה מקבלת אלא דרך לבוש החיצון שבכל לבושי הבינה דאצילות" פירוש: זה ברור, שאין עולם הבריאה יכול לקבל משהו מן הבינה דאצילות, כי אם היתה מקבלה מן בינה דאצילות היתה נעשית ז"א דאצילות, כי המקבל מן הבינה נקרא ז"א, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ב, אלא שהיא מקבלת מן הנוקבא דאצילות, שהיא העליון הסמוכה לה. אמנם ודאי שלא יצויר זה בעת שהנוקבא היא בבחינת נקודה, או אפילו בבחינת ו"ק בלי ראש, שהרי אין התחתון מתברר ונאצל, אלא עם יציאת אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון קונה נשמה, כנ"ל דף תשע"ב אות ס'. ונמצא שבעת שהנוקבא משיגה בחינת נשמה מבינה דאצילות, אז היא מבררת ומתקנת את עולם הבריאה כי אז יש לה המסך דהרחקה בעצמה, דהיינו המסך דבחי"ב, שעליו יוצאת קומת בינה, ועל כן היא יכולה אז לברוא את עולם הבריאה בקומת נשמה שהיא קומת בינה דאצילות.
וכשמסך הזה דהרחקה עומד בקומת המלכות דאצילות, כנ"ל, הוא נבחן ללבוש החיצון ביותר של הבינה דאצילות: כי כשהז"א מקבל המסך דבחי"ב ומשיג ע"י קומת נשמה, הוא נעשה אז לבוש אל בינה עילאה. אחר זה כשהנוקבא דז"א משגת ג"כ את המסך דבחי"ב וקומת נשמה, הרי גם היא מלבשת לקומת אמא דאצילות, אבל לא על בינה עצמה, רק דרך הז"א ונמצא הז"א הוא לבוש הא' על קומת בינה, והנוקבא היא לבוש הב' על קומת בינה. הרי שהנוקבא היא לבוש היותר חיצון שבקומת בינה דאצילות. כי אין עוד באצילות שום פרצוף שילביש לקומת בינה.
וזה אמרו "אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך הלבוש החיצון שבכל לבושי הבינה דאצילות" כי זה המסך דבחי"ב הנמצא בהנוקבא, הוא לבוש החיצון והאחרון דבינה דאצילות. ומתורץ הקושיא הנ"ל. כי באמת אין עולם הבריאה מקבלת רק מן הנוקבא דז"א, אבל הוא מקבל ממנה קומת הע"ס דבינה דאצילות, והיינו בעת שהנוקבא היא לבוש אל הבינה, דהיינו שיש בה עצמה אותו המסך דבחי"ב.
פרק לז
א מסך וגם ע"י ריחוק. פירוש, כי מתוך שבחינת החסדים המכוסים המושפעת מקומת נשמה, אינם יכולים להמשיך ג"ר לבחינת הזו"ן, מטעם שהם צריכים להארת חכמה, ע"ד הזו"ן דאו"י, כנודע. נמצא שעולם היצירה שהוא בחינת ז"א דגופא הצריך להארת חכמה אינו משיג עתה רק ו"ק בלי ראש, כי המסך דהרחקה רובץ עליו, ואינו יכול לקבל הארת חכמה מאצילות, וע"כ הוא נתרחק מהג"ר. וז"ש "מסך של הבריאה הוא מסך קרוב לפי שנעשה מן הבינה" כי להיותו נברר מבחינת ב"ש תחתונים דת"ת, הנבחן לישסו"ת דגופא, ע"כ הוא יכול לקבל קומת בינה דאצילות, שאע"פ שהיא בחינת חסדים מכוסים בלי הארת חכמה, מ"מ אין ישסו"ת צריך לעצמו הארת חכמה כלל, כי הוא בחינת כלי דבינה. אבל "עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה רק ע"י מסך וגם ע"י ריחוק" כלומר, מאחר שהוא בחינת כלי דז"א דגופא, נתוסף עליו בחינת הריחוק מג"ר, ואינו קרוב לבחינת ג"ר כמו הבריאה.
ב המסך הנוסף וכו': לא ירד כאן לבאר ענין צורת המסכים, כמ"ש באות ל"ב, כי סמך על המתבאר בע"ח שמ"ז פ"א, ושם ביאר כי המסך דבריאה הוא בחי' הרחקה. ודיצירה, הוא בחי' חלון ונקב צר דהיינו מסך דז"א. ובעשיה הוא נקב צר והרחקה.
פרק לט
א המסד שבין אצילות לבריאה נעשה מן בינה דאצילות. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהוא מסך דהרחקה. אמנם הזווג נעשה בזו"ן דאצילות, כי כל תחתון יוצא ע"י הזווג הנעשה בנוקבא דעליון, כמ"ש דף א' תתק"ג אות כ' ע"ש אלא משום שנעשה על מסך דבחי"ב, שהוא מסך דבינה, נבחן כמו שנעשה בבינה דאצילות, כי מסך דבחי"ב מוציא קומת בינה.
ב המסך שבין הבריאה ליצירה נעשה מן ז"א דבריאה. שהוא מסך דחלון, כנ"ל בדיבור הסמוך ד"ה מתגלה, אבל העיבור נעשה בהנוקבא דבריאה, כי כל תחתון מתברר בבטן הנוקבא של המדרגה הסמוכה לו, כנ"ל (חלק זה אות כ'), אלא משום שנעשה הזווג על מסך דבחי"א שהוא חלון, המוציא ע"ס בקומת ז"א, ע"כ נקרא על שם ז"א דבריאה, כלומר על המסך שלו.
פרק מג
גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות. ונשמתו מז"א דאצילות, ונשמה לנשמה מאו"א דאצילות. צריכים כאן להתבוננות יתירה, בכדי להשוות מאמר הזה הקצר עם מאמר הרחב המובא לאחר מכאן, וכן עם שאר המאמרים המובאים בענין זה. ויש לדעת, כי טרם החטא דעצה"ד, היה לאדם ב' בחינות נר"ן: כי היה לו נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. וגם היה לו מלבוש חיצון עליהם, בדומה לגוף החומרי של עכשיו, שעליו נאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וכו'. ומובא להלן, שהעולמות כולם היו במדרגה עליונה יותר משהם עתה, כי מחזה דיצירה של עתה ולמטה היה מדור הקליפות. וז"א דאצילות היה במקום אבא, והנוקבא במקום אמא. והבריאה במקום ז"א דאצילות, וג"ר דיצירה במקום הנוקבא דאצילות, וששה תחתונות דיצירה במקום ששה ראשונות דבריאה של עכשיו, וג"ר דעשיה במקום הד"ת דבריאה של עכשיו, וששה תחתונות דעשיה, במקום ששה עליונות דיצירה של עכשיו, כי הסיום רגלין היה במקום החזה דיצירה של עכשיו, עי' להלן אות נ"ה כל ההמשך.
והנה מלבושו החיצון של אדה"ר נעשה ממלכות דעשיה שנקראת עפר מן האדמה, אמנם מבריאה דמלכות זו, נברא מקום בית המקדש, אבל העשיה כולה היתה אז למעלה מחזה דיצירה של עתה, כנ"ל. ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע, נפש רוח היה לו מעשיה ויצירה, ונקראים ג"כ בחינת גופו של אדה"ר, כי הו"ק נקראים גוף כנודע. ונשמה היתה לו מבריאה. ואח"כ היו לו נר"ן מאצילות: נפש מנוקבא דאצילות, שהיתה מלובשת בעולם היצירה, כנ"ל, ובשביל התלבשותה של הנוקבא בעולם היצירה שהוא בחינת ז"א, ע"כ נבחן הנפש הזאת בשם רוח. ורוח היה לו מז"א דאצילות המלובש בעולם הבריאה, ובשביל התלבשותו של הז"א בבריאה, שהיא בחינת נשמה וישסו"ת כנודע, ע"כ נבחן הרוח הזה בשם נשמה. ונשמה לנשמה היה לו מזו"ן דאצילות, הנמצאים אז במקום אבא ואמא.
וזה אמרו "גופו היה מעולם היצירה היינו בחינת נפש רוח שלו, שהם נקראים ו"ק או גוף היו שניהם מעולם היצירה, כי העשיה של אז היה עומד למעלה מחזה דיצירה, ונבחן משום זה, שגם הנפש שלו שקיבל מעשיה היא ג"כ בחינת יצירה בערך של עכשיו.
וזה אמרו "ונפשו מעולם הבריאה" כלומר בחינת הנשמה היה לו מעולם הבריאה, והיא מכונה בשם נפש כלפי הנפש דאצילות. וז"ש "ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות" היינו מחלק הנוקבא המלובשת בג"ר דיצירה אז, כנ"ל, ונקרא בשם רוח, משום ההתלבשות בעולם היצירה שהוא בחי' ז"א ורוח. וז"ש ונשמתו מן ז"א דאצילות" היינו מחלק הז"א המלובש בעולם הבריאה, כנ"ל, ונקרא נשמה, אע"פ שכל הבא מז"א הוא רק רוח, הרי זה מטעם התלבשותו בבריאה, שהוא בחינת נשמה ובחי' ישסו"ת. וז"ש "ונשמה לנשמה מאבא ואמא" היינו מזו"ן שעלו והלבישו לאו"א, כי ז"א עלה אז במקום אבא, ונוקבא עלתה במקום אמא, כנ"ל.
פרק מו
הז"א בסוד נשמה שהיא בינה והנוקבא היתה בסוד רוח שהוא ז"א וכו' ונקרא נשמה, ע"ש היות הז"א למעלה במקום בינה וכו', ונק' רוח ע"ש היות אז הנוקבא דז"א במקום ז"א בעלה. ותמוה, שלכאורה סותר דבריו מיניה וביה, כי אומר למעלה שזו"ן עלו למעלה בהיכל אבא ואמא, וכן להלן חלק זה אות נ"ז וכאן אומר שז"א עלה במקום בינה ונוקבא במקום ז"א. והענין הוא, כי המדובר כאן הוא בז"א ונוקבא שנשארו למטה מלובשים בעולם היצירה והבריאה, אשר בהיות הז"א מלובש בעולם הבריאה הוא מוכרח להשפיע לה מבינה דאצילות כי אין הבריאה מקבלת אלא מבינה, כי היא בחינת בינה דגופא, ואין בחינה מקבלת רק מהבחינה שכננדה בעליון. וז"ש שנקרא "נשמה על שם היות הז"א למעלה במקום בינה" כלומר שהוא משפיע אל הבריאה, ע"י קבלתו למעלה האור ממקום בינה, שהיא הבחינה שכנגדה של הבריאה. וז"ש "ונקרא רוח על שם שהיתה אז נוקביה במקום ז"א" כי הנוקבא המלובשת בעולם היצירה לא תוכל להשפיע ליצירה זולת מאורו של הז"א המיוחס לבחי' היצירה, והיא מוכרחת להיות בשבילה במקום ז"א כדי להשפיע ליצירה, וע"כ נקרא האור על שם הז"א, שהוא רוח. אמנם זו"ן עצמם הם יותר במעלה, כי הנוקבא במקום אמא, שהיא ישסו"ת, וז"א הוא במקום אבא, שהוא או"א עלאין, כנ"ל, ועי' היטב לעיל בדיבור הסמוך.
פרק מח
א בעץ הדעת שהוא עולם העשיה שנצטוה שלא יאכל ממנו כי אין לו חלק בעשיה רק מן היצירה ולמעלה. כלומר, כי סוד המצוה שנאמר לו שלא יאכל מעץ הדעת, נמשך מפאת הסיום רגלין של ג' העולמות בי"ע שהיה על החזה דיצירה של עתה, ושם נסתיים גבול הקדושה, ומשם ולמטה היה מדור הקליפות. כי לא נתברר אל הקדושה רק בחינת ט"ר של ח' המלכים הנשברים, שה"ס רפ"ח ניצוצין אבל בחינת המלכיות שלהם שנפלו למחזה ולמטה דכללות מקום בי"ע, שהם ח' מלכיות שבכל אחד מהן ד' בחינות שבגימטריא ל"ב, הם נעשו לקליפות שלא יצלחו לכלום. ומכונים ל"ב האבן, כי אין להם שום בירור עד לע"ל שתתגלה המלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א, שאז אפילו הס"מ יהיה מלאך קדוש, כי אז יקוים בלע המות לנצח כנודע.
וזה אמרו "שנצטוה שלא יאכל ממנו כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה" היינו בעשיה של עתה, שהיא מלובשת במדור הקליפות, ויש לה נגיעה עם ל"ב האבן הנ"ל. והוא משום שהעשיה של אז, נסתיימת כולה למעלה מהחזה דכללות מקום בי"ע, שהוא למעלה מחזה דיצירה של עכשיו. ובסוד הסיום הזה, נאמר לו המצוה של איסור אכילת עץ הדעת דהיינו שלא יהיה לו חיבור עם הקליפות שנאחזים בעשיה. דהיינו באחורים דעשיה שנשארו אב"א, ונאסר לו אכילת עצה"ד, שפירושו, לא להמשיך הארה לאחורים, כי השפע יגיע אל הכלים שבל"ב האבן הנ"ל. ומות ימות כבמקרה שביה"כ. ויתבאר להלן.
ב שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה גרם פגם בכל העולמות וכולם ירדו ממדרגתם באופן שהיצירה נתלבשה בעשיה. כלומר, שעולם עשיה של אז, שהיה עומד בששה ראשונות של עולם היצירה של עכשיו, וע"כ היה נבחן לעולם היצירה, כי התחתון העומד במקום העליון נעשה כמוהו ממש, (כמ"ש הרב להלן אות ס' ע"ש) נמצא עתה, לאחר החטא דעצה"ד, נפל לבחינת עשיה של עכשיו העומדת מלובשת במדור הקליפות. והטעם למה סיבב אכילת עץ הדעת להתלבשות העשיה בקליפות יתבאר להלן בד"ה עז הדעת.
פרק מט
א ארץ ישראל שהיה נגד היצירה אינה מקבלת ממנה אלא ע"י עשיה. כי מקודם החטא היה היצירה במקום הבריאה והנוקבא דז"א: הד"ר במקום הנוקבא דז"א, וששה תחתונות במקום ששה עליונות דבריאה. ונמצא אז, אשר ארץ ישראל שהוא נגד היצירה, היתה מקבלת מהבריאה של עתה. ואחר החטא נפלו שש ראשונות דיצירה בעשיה של אז, וד"ת דיצירה נפלו למקום הקליפות, כי מחזה ולמטה דיצירה וע"ס דעשיה נפלו למדור הקליפות שהוא מחזה ולמטה דמקום בי"ע. כנ"ל. ונמצא ארץ ישראל לא יוכל לקבל מן הבחינה שכנגדה שהיא יצירה זולת על ידי העשיה של קודם החטא. דהיינו לפי המצב שהיה בבחינה ראשונה לעת לידת אדה"ר.
ב וכן הבריאה מתלבשת ביצירה ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריא והז"א נתלבש בהנוקבא וכו': כי הבריאה שהיתה עומדת במקום ז"א דאצילות ירדה מסבת החטא למטה מהפרסא במקום ששה תחתונות דיצירה שמקודם החטא, דהיינו בהמצב שהיה לעת לידת אדה"ר, והז"א שהיה עומד במקום אבא עילאה ירד למקום הנוקבא, כלומר, לבחינת מחזה ולמטה שלו, השייך לנוקביה ונעשה בחינת ו"ק בלי ראש.
באופן, כי מצב העולמות שמקודם החטא, דהיינו בבחינה הראשונה לעת לידת נשמת אדה"ר, שמצב זה הוא העיקר: היה ז"א במקום אבא, ונוקביה במקום אמא, ובריאה במקום ז"א, ויצירה הג"ר שלה במקום נוקבא דז"א וו"ק שלה במקום ששה ראשונות דבריאה, והעשיה היתה הד"ר שלה במקום ד"ת דבריאה והו"ק שלה במקום ששה עליונות דיצירה עד החזה, ולאחר החטא, נפל הז"א לבחינת מחזה ולמטה שלו ונעשה ו"ק בלי ראש, והנוקבא לבחי' נקודה, והבריאה נפלה למטה מפרסא במקום הששה תחתונות דיצירה וד"ר דעשיה של אז, והיצירה נפלה למקום ששה תחתונות דעשיה וד"ר דמדור הקליפות. והעשיה נפלה כולה למטה לע"ס דמדור הקליפות. ודע, כי אלו ד"ת דיצירה שמחזה שלה ולמטה שנפלה למדור הקליפות. נקראים לפעמים בשם מלכות דיצירה משום מכל שמחזה ולמטה דאיזה מדרגה שהיא נבחן בשם המלכות.
פרק נ
ועתה נפשו של אדם היתה מנוקבא דז"א שירדה במקום נפש בבריאה ורוחו מז"א שירד במקים נוקביה וכו' ולא יחלוק עם הסבא המדבר אחר החטא. פי' כי אחר החטא ירד הז"א לבחי' ו"ק והוא בחינת המחזה ולמטה שלו השייך לנוקבא, ונמצא הז"א ירד למדרגת הנוקבא שמקודם. והנוקבא עצמה ירדה לבחינת נקודה תחת היסוד, וט"ת שלה ירדו לעולם הבריאה, ונמצא הנוקבא ירדה לבריאה. וז"ש הרב, כי האומר שנפש מן הנוקבא ורוח מז"א, הוא מדבר מאחר החטא דאדה"ר, שז"א נעשה לו"ק והנוקבא לבחי' נקודה תחת יסוד, כנ"ל.
וזה אמרו "ובזה יצדק המאמר האומר כי נפש ורוח הם מלכות ות"ת ולא יחלוק עם מאמר הסבא, ומדבר אחר החטא" כלומר, ולא יחלוק עם מאמר הסבא, מפני שהסבא מדבר מבחי' קודם החטא, והוא המדבר אחר החטא. והמלות המדבר אחר החטא, סובב על האומר שנ"ר הם ת"ת ומלכות.
פרק נא
גופו מן עוה"ז ונפשו מן העשיה ורוחו מן היצירה מקום שהיה שם גופו בתחילה. כי וגף האדם הוא מן המלכות דעשיה תמיד, שנקראת עפר, שממנו נעשה מלבוש החיצון על הנר"ן שלו, כנ"ל דף א' תתקי"ג ד"ה והנה. ומקום החטא שעולם העשיה היתה במקום ששה ראשונות דיצירה עד החזה, הרי גם בחינת הגוף שלו נעשה מבחי' יצירה של עתה, כי התחתון העולה במקום העליון נעשה כמוהו. ולאחר שחטא בעץ הדעת, ונפלו כל הע"ס דעשיה למקום הקליפות כנ"ל. נעשה גופו מן העוה"ז שהוא בחינת מלכות דעולם העשיה של עתה. ונפשו נעשה מהט"ר דעשיה. ורוחו נעשה מעולם היצירה של עתה הנמצא במקום ששה תחתונות דעשיה של אז. וכן נשמתו נעשה מבריאה של עתה, הנמצאת במקום ששה תחתונות דיצירה של אז. ונר"ן דאצילות שהיה לו קודם החטא כנ"ל, אלו נאבדו לגמרי. גם תדע, שאלו הנר"ן דבריאה שאומר הרב אין הפירוש שנשארו בו כן לאחר החטא, כי אחר החטא לא נשאר בו כי אם נפש דנפש, כמ"ש הרב בשער הפסוקים בראשית סימן ב' ע"ש. אלא הכונה היא לאחר שעשה תשובה חזר והשיג נר"ן מבי"ע.
פרק נב
עצה"ד ביצירה טוב מטטרו"ן, ורע סמא"ל וכו' אחר שירדה יצירה ונתלבשה בעשיה נקרא גם היצירה עץ הדעת טוב ורע בשם העשיה. פירוש, כי היצירה אחר החטא, נפלו הששה עליונות שבה, למקום ששה תחתונות דעשיה, וחציה התחתון דהיינו, מחזה ולמטה, נפלה למקום הקליפות: ע"כ היא נמצאת עתה חציה סוב, דהיינו כח"ב חג"ת שלה עד החזה ששם עומדת למעלה מן מדור הקליפות. וחציה רע, דהיינו תנהי"מ שלה שמחזה ולמטה, המלובשים במדור הקליפות, שאין התחתונים יכולים לקבל הארת היצירה שם, כי אם בעברו דרך הקליפות. וז"ש טוב מטטרו"ן, דהיינו בחינת מחזה ולמעלה שבה, ורע סמא"ל, דהיינו בחינת מחזה ולמטה שבה המלובש במדור הקליפות, שהראש שלהם נקרא סמא"ל. שז"ס, עץ הדעת טוב ורע: טוב מסטרא דמטטרון, ורע מסטרא דסמא"ל. וכל זה נעשה מסבת החטא דעצה"ד, כנ"ל, אבל קודם החטא לא היה עצה"ד רק בעשיה.
ויש להבין את זה, הרי קודם החטא גם עולם העשיה לא היה לו שום נגיעה במדור הקליפות, כנ"ל, וא"כ למה היה העולם העשיה בבחינת עצה"ד סוב ורע. ויותר מזה, לפי מה שכתב הרב להלן דף א' תתקל"ח אות פ"ז שבערב שבת בין הערבים לפני החטא של אדה"ר, עלו אז כל בי"ע לאצילות, ויצירה ועשיה עלו למקום זו"ן דאצילות, והיו פב"פ ע"ש. הרי שעולם עשיה כבר היה במקום הנוקבא דאצילות בכל הע"ס שלה, וא"כ איך אומר כאן שהיתה בבחינת עץ הדעת טוב ורע. ואין לומר מהחטא היה מקודם לכן, שהרי אחר החטא כבר נפלו העולמות כנ"ל, ועוד, דאמרינן במסכת סנהדרין דף ל"ח ע"ב, שבשעה עשירית חטא ובי"א נידון ובי"ב נגרש מג"ע. הרי שהחטא היה אחר בין הערבים. וא"כ איך יש שם טוב ורע בעשיה שעלתה לאצילות הרי באצילות, לא יגורך רע כתיב.
אכן כשתעיין בשער הפסוקים בראשית סימן ב' ד"ה ומעץ. תמצא שהרב עצמו עמד בזה, ותירץ שם וז"ל: דרך כללות נבאר לך כלל אחד, ובו יתורצו ותישבו כל המאמרים, חנזכרים, דע כי כל בחינת קו אמצעי שמחזה ולמטה, ששם האורות מגולים בין בז"א, בין בנוקבא דאצילות, או בבריאה או ביצירה או בעשיה, נקרא עץ הדעת וכו'. עכ"ל. הרי שמה שאומר כאן הרב שאין עץ הדעת אלא בעשיה, הפירוש הוא, בעשיה של כל פרצוף וכל מדרגה מן המדרגות והעולמות, כי מחזה ולמטה דכל עולם וכל פרצוף, נבחן לבחינת עשיה או מלכות של אותו הפרצוף, אע"פ שיש שם ה"ס תנהי"מ, כנודע. אבל אין כל העשיה של הפרצוף נקרא עצה"ד, רק בחינת קו אמצעי שבו, שהוא יסוד, כי ג' קוים דעשיה הם נה"י, וקו האמצעי הוא יסוד. וביתר דיוק מבאר הרב בע"ח שמ"ג פ"ג, שרק בחינת עטרת היסוד נקרא עצה"ד. ע"ש שהוא סופו של הקו אמצעי דעשיה. וז"ש הרב כאן שאין עצה"ד טוב ורע אלא בעשיה.
אמנם החטא של אדה"ר אומר שם הרב בע"ח שמ"ג פ"ג. שהיה בג"ע התחתון, שהוא בינה דמלכות דעשיה, אשר קרקע הג"ע ההיא נוגעת ואינה נוגעת בזאת הארץ שלנו, דהיינו בנקודה דעוה"ז. עש"ה. ונמצא, לפי דברי הרב כאן, אשר כבר היה אז עולם עשיה כולה במקום הנוקבא דאצילות, כנ"ל, הרי היה גם קרקע ג"ע התחתון שבמלכות של עולם עשיה שעלה, ממש במקום הקרקע דאצילות גופיה, וא"כ איך אומר הרב שם שקרקע גן עדן התחתון היה נוגעת ואינה נוגעת בהארץ שלנו, בעת שהארץ שלנו למטה מבחינת חיצוניות העולמות, שלא עלו כלל מכל אותם העליות של ערב שבת קודם החטא, (כמ"ש הרב להלן אות פ"ח ע"ש). כי רק הפנימיות של ג' העולמות בי"ע, עלו קודם החטא דעצה"ד, אבל לא כל החיצוניות שהיא בחינת מחזה ולמטה דתנה"י דא"ק שנעשה למקום בי"ע כנ"ל באות ג' ע"ש. ונמצא שקרקע הג"ע התחתון היה עומד בקרקע עולם האצילות, והארץ שלנו היא למטה מרגלי א"ק, מבחינת מלכות דצמצום א', אשר כל החיצוניות דבי"ע מפסיק ביניהם, ונמצא המרחק ביניהם הוא רב מאד, ואיך אומר שקרקע הגן היה נוגעת ואינה נוגעת בהארץ שלנו.
אכן יש כאן עמקות גדול והוא ענין חשוב מאד. ותחילה יש לדעת, שאפילו קודם חטאו של אדה"ר היו הקליפות מגיעין כנגד עולם האצילות, אלא שלא היה להם בחינת פב"פ, רק היו בבחי' ו"ק ונקודה, כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ח פ"ג. ע"ש. אשר בכללם הם ג' הקליפות: רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, הדבוקים בנוגה, ונוגה זו חציה טוב וחציה רע. כי בעת שהנוגה דבוקה בגבול הפרסא דאצילות, היא טוב, ובעת שג' הקליפות הנ"ל מתדבקים בה, היא נהפכת רע כמותם. שז"ס הנחש הנהפך למטה ומטה הנהפך לנחש. כי ג' הקליפות הנ"ל ה"ס הנחש: וכשנוגה דבוקה בגבול הקדושה, נקראת מטה, והיא טוב. וכשמתדבקים בה הקליפות נהפך המטה לנחש, והוא רע.
וביאור הדברים, כי הקליפות נבנים מהחסרונות שבקדושה, בסו"ה אמלאה החרבה, שלא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלים, וע"כ נעשה השורש לקליפות תכף עם החסרון שנעשה בעת יציאת צמצום א', מכח הצמצום שנעשה על בחי"ד שלא תקבל לתוכה את אור העליון, וזה נחשב לבחינת מלכות דקליפה ולבחינת נקודה בלבד, כלומר רק שורש בעלמא. אלא אחר צמצום ב', בסוד ה"ת שעלתה לנקבי עינים, שעלתה מלכות המסיימת שתחת מקום סיום רגלין דא"ק, אל מקום בינה דגופא, שהוא החזה דת"ת, ונעשו ב' שלישי תחתונים דת"ת ונהי"מ, שהם בינה ז"א ומלכות דגופא, לבחי' חלל פנוי וריקן בלי אור, (כנ"ל דף א' תתפ"ט אות ג' ואז נעשו כנגד זה ג' קליפות הנ"ל, שהם כנגד ג' הכלים בינה וז"א ומלכות דגופא שנשארו עתה בבחינת חלל פנוי: רוח סערה נגד העשיה, שהיא מלכות, וענן גדול נגד היצירה, שהוא ז"א, ואש מתלקחת נגד הבריאה, שהיא בינה. ומתוך שזה המקום חלל שבבי"ע גרם מיעוט גם באצילות, בסוד הקיטע יוצא בקב שלו, כי נחסרו מכלים דאחורים שלהם, ע"כ יש בחי' ג' קליפות הנ"ל גם כנגד עולם האצילות אלא מטרם חטאו של אדה"ר לא היה אל הקליפות שום בנין, וגם היו נפרדים מהקדושה. כנ"ל.
וענין הפרדה הזו של הקליפות, נעשה בכח ב' תיקונים גדולים שנתקנו בעולם האצילות: א' שנגנזו או"א הפנימים, שהם ג"ר דחיה, וב' הוא שבחי"ד נגנזה ברדל"א, שעליה יוצאים המוחין דיחידה, פירוש: כי שבירת הכלים דז"ת דנקודים היתה, משום שהארת ע"ב שקבלו בעת המוחין דחיה, שהורידה בחזרה הה"ת לפה כבצמצום א', נתבטל אז כח הפרסא, ונתפשטו הז"ת דנקודים למקום בי"ע המצומצם. וע"כ נשברו ומתו ונפלו לקליפות, כנודע. ולפיכך כדי לתקן זה, דהיינו שיוכלו לקבל מוחין דגדלות ע"י הארת ע"ב המורידה ה"ת מעינים לפה, ועכ"ז לא יתפשטו למטה מפרסא למקום בי"ע המצומצם, נעשה בעולם אצילות ב' תיקונים הנ"ל: א', שנגנזה ה"ת ברדל"א, וע"כ אפילו בעת שהארת ע"ב מורידה ה"ת לפה, אין שם בחינת מלכות ממש, אלא יסוד דמלכות. וב' שנגנזו או"א הפנימים, שהם בחינת הג"ר דהארת ע"ב, ולא נשאר כי אם בחי' ו"ק דהארת ע"ב, שאינה מתפשטת כלל ממעלה למטה, אלא, שמאירה רק ממטה למעלה, דהיינו מהפרסא ולמעלה בלבד, וע"כ נמצא נשמר תמיד כח הפרסא, שלא תתבטל כבעת שביה"כ. ולא תתפשט עוד שום הארה דאצילות למקום בי"ע המצומצם. ולפיכך נפרדו הקליפות מהקדושה לגמרי, כי הקדושה אינה מתפשטת עוד למטה מפרסא, ואין הקליפות יכולים עוד לעשוק הקדושה כבעת שביה"כ.
ועם זה תבין מ"ש הרב לקמן באות נ"ו שבבחינה ראשונה, דהיינו לעת לידת נשמת אדה"ר, שאע"פ שז"א עלה לאו"א עלאין והאירו המוחין דחיה מ"מ לא הועיל זה שיוכלו לעלות כל הע"ס דעולם היצירה, אלא רק לג"ר דיצירה בלבד, והו"ק נשארו למטה מפרסא. והוא משום שאין בחינת ממעלה למטה במוחין דחיה, כי נגנזו או"א הפנימים כנ"ל, וע"כ אינו מועיל רק להעלות את הג"ר דיצירה, שהם בחינת ממטה למעלה, ויכלו לעלות לאצילות. אבל הו"ק דיצירה לא קבלו שום תיקון מהמוחין האלו, כי אין בהם בחינת ממעלה למטה המתפשט גם אל הו"ק.
גם תבין בזה מ"ש הרב בהעליות שבבחינה השניה, בע"ש אחה חצות, שאז עלה ז"א לא"א והשיג המוחין דיחידה, מ"מ לא הועיל זה רק לג"ר דעולם עשיה, שיכלו לעלות לאצילות, אבל ז"ת דעשיה נשארו למטה מפרסא ולא קבלו שום תיקון, כמ"ש להלן באות פ' והוא משום הגניזו של ה"ת ברדל"א, ולכן אפילו במוחין דיחידה, היוצאים מכח הורדת ה"ת לפה, אין שם זווג על בחי"ד ממש, אלא על בחינת יסוד דמלכות, וע"כ אין הנוקבא דז"א יכולה לעלות שם ולהכלל בזווג הזה, כי אין שם מבחינתה כלל, כי יסוד ועטרה הם בחינת נוקבא דגופו דז"א, המועיל לבחינת זווג דז"א ולאה, שהוא בחי' מחזה ולמעלה דז"א. ואין שם התפשטות ממעלה למטה לבחינת רחל. ונמצא שרק בחינת מחזה ולמעלה דז"א עלו לא"א וקבלו אור היחידה, ומחזה ולמטה שלו שהיא הנוקבא דז"א רחל, נשארו למטה באו"א, ולא קבלה כלום ממוחין דיחידה, וע"כ גם בעשיה, רק הג"ר שלה שיכלו לקבל מנוקבא הגדולה לאה, עלו לאצילות, אבל הז"ת דעשיה לא קבלו כלום מהמוחין האלו, ולא יכלו לעלות לאצילות.
ולא עוד, אלא אפילו בבחינת הג' בע"ש בין הערבים, שאז עלו גם הששה תחתונות דעשיה למעלה מפרסא לאצילות, לא היה זה עליה גמורה ע"י זווג על בחי"ד, כי זה אי אפשר כלל, שהרי היא נגנזה ברדל"א כנ"ל, אלא שהעליה היתה בסוד תוספות שבת, שהוא בחינת שליטה גדולה של הקדושה בסוד כל דינין מתעברין מינה. וע"כ לא היה מועלת הארה זו רק ליום השבת בלבד ולא לפני שקדש השבת.
וז"ש הרב בע"ח שמ"ז פ"ה "אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות העליונים אבל עולם עשיה שכולה קליפות לא תיקן ונשאר עולם זה בבחינת אב"א וכו', יש אחיזה לחיצונים שם, בין אותם האחורים, בין הדבקים, והם סוד אלהים אחרים פירוש אלקים הנדבקים באחורים" ביאור הדברים: כי נתבאר, שאע"פ שז"א עולה בא"א מכח הארת ע"ב המורידה ה"ת לפה, עכ"ז אין שם ה"ת ממש, כי נגנזה, אלא שהיא מלכות דאמא הנכללת ביסוד דמלכות, שזה מספיק לו רק על מוחין דאמא של אור היחידה, כי יש באור היחידה נרנח"י, וז"א קבל אז רק הנשמה של היחידה בלבד, וע"כ רק ז"א ולאה עולים לא"א, ורחל נשארת למטה, כנ"ל. ונודע, שמוחין דנשמה מספיקים רק להיות לג"ר לבחינת מחזה ולמעלה, אבל מחזה ולמטה נשאר אב"א עם רחל, בסוד ואחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שאין שם הארה אלא לכלים דפנים, הנקראים חב"ד חג"ת, אבל הכלים של אחורים שהם נה"י, הם נעלמים שם בתוך החג"ת, כי צריכים הסתר מפני החיצונים המתאחזים בהם, כי כל תאות החיצונים הוא לבטל כח הסיום של הפרסא כמו בעת שביה"כ, כדי שיקבלו שוב הארות אצילות כבזמן שביה"כ. וע"כ כל אחיזתם הוא בנה"י הללו של העשיה הצריכים להארת ממעלה למטה שאין תיקונם אלא ע"י ביטול הפרסא, כנ"ל. אשר אז שוב תתפשט הארת אצילות למקום הקליפות כבזמן שביה"כ.
ונמצא, שכל זמן שנה"י דעשיה נעלמים בסוד אחוריהם ביתה, ואינם מתעוררים לקבל שפע שלהם, נמצאים הקליפות נפרדים מהקדושה, כי מבחי' הכלים דפנים דעשיה אינם יכולים לינק, בהיותם מקבלים רק ממטה למעלה, וגבול הפרסא נשמר היטב שלא יתפשט דרך שם למקום בי"ע המצומצם, ששם מקבלים אותה הקליפות. אמנם בעת שכלים דאחורים מתעוררים לינק מהארת ג"ר, הרי עם זה מתבטל כח הגבול שבפרסא, כי הם לא יוכלו לקבל רק מבחינת ג"ר הבאים ממעלה למטה המבטלים הפרסא, כבמקרה שביה"כ כנ"ל. ולפיכך נקראים הקליפות אלהים אחרים, שפירש הרב, מפני שדבוקים באחורים. כלומר, אם האחורים דעשיה, שהם הנה"י הנ"ל, ימשיכו שפע ג"ר ממעלה למטה תכף יגיע השפע אל הקליפות להיותם בחינתם ממש, דהיינו בחינת ל"ב האבן, כנ"ל.
ומ"ש הרב שעולם העשיה הוא כולו קליפות (באות קמ"ד) הוא כי באמת הם נאחזים גם באחורים דיצירה, כי גם עולם היצירה המתוקן במוחין דחיה, לא יוכל לקבלם רק בג"ר שלו דהיינו רק ממטה למעלה, מטעם הנ"ל שנגנזו או"א הפנימים, וא"כ יש להם אחיזה גם מחזה ולמטה דיצירה. אמנם הוא רק בחינת חציו דיצירה ולא כולו. משא"כ בעולם העשיה, אשר כל הבחי"ד נגנזה ברדל"א, שהיא עיקר עולם העשיה ע"כ נחשב זה ככולו קליפות כי כל מה שתמשיך מחלקה למטה, הוא בא בקליפות, שהם שיורי המלכים מבחינת ל"ב האבן, והבן.
וזה היה חטאו של אדה"ר, כי הוא המשיך בחי' ג"ר דחיה המאירים תוך האחורים דעשיה ויצירה, דהיינו העוברים את גבול הפרסא שבמקרה שהיה בזמן שבירת הכלים, שבזה גרם גם הוא בחינת שביה"כ, כי נשרו אבריו ונפלו כולם תוך הקליפות, וגם גרם ירידה לעולמות, וד"ת דיצירה וכל הע"ס דעשיה נפגמו מאד כי נתלבשו במדור הקליפות. כמ"ש להלן באות צ"ד ע"ש.
וזה אמרו "אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים, אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן, שנשאר עולם זה בבחי' אב"א, ושם באותם האחוריים להיות שם קליפות רבים, פסולת מרובה על האוכל, יש אחיזה להחיצונים שם בין אותן האחורים בין הדבקים וה"ס אלהים אחרים" דהיינו כנ"ל, שאין כלים דאחורים דעולם עשיה מתתקנים זולת ע"י גילוי ג"ר דחיה, וגילוי מלכות דבחי"ד שנגנזה ברדל"א, הממשכת המוחין ממעלה למטה ומבטלת גבול הפרסא דצמצום ב', ומתוך שגילוי זה לא יארע בשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון, נמצא שאין שום תיקון ובירור לאותם האחורים דעשיה, וכל הקליפות נאחזין באחורים אלו דעשיה, להיותם בחי' ל"ב האבן שכל תאותם היא לאותה השפע כי היא חלקם וכן כל חיותם וכח קיומם הוא מתוך החסרון הזה, כנ"ל.
ואע"פ שבבחינה הג' בע"ש בין הערבים, עלה גם הששה תחתונות דעשיה לאצילות, ונעשה היצירה ועשיה פב"פ, כלהלן (באות פ"ז) הנה היה זה רק מכח תוספת שבת, שהוא שליטת הקדושה בעצמה של יום השבת, בסוד כל דינין מתעברין מינה, אבל לא כלל מכח העלאת מ"ן ובירורים, כי אין בירור עליהם כל שיתא אלפי שני, כנ"ל, ולכן הגם שנתגלו אז האחורים דעשיה ונעשו פב"פ, עכ"ז כלפי חול הם נחשבים עוד לבחינת אב"א, כי אין תוספת שבת שולטת רק ביום השבת בלבד, דהיינו אחר שקידש השבת. וז"ס שאמרו חז"ל שאלמלי חיכה בזווגו עד יום השבת לא היה שום אחיזה לחיצונים. וכל חטאו היה מחמת שמיהר בזווגו בעוד חול והבן.
וזה אמרו בע"ח שמ"ג פ"ג "שקרקע הגן נוגעת ואינה נוגעת בארץ שלנו" כי מכח, העליה שנעשה בסוד תוספת שבת, אשר קרקע הגן עלה לקרקע האצילות, הנה ודאי שלא היה לה שום נגיעה, בארץ שלנו, אכן מטרם שקדש השבת הרי היא עוד מחוברת באלהים אחרים הנדבקים באחורים שמה, כי כלפי יומין דחול לא היה שם שום בירורים, כנ"ל. ונמצא שהיא נוגעת בהארץ שלנו, שהיא בחי"ד המצומצמת, שאסור לה לקבל שום הארת אצילות: באופן שנוגעת מצד יומין דחול, ואינה נוגעת מצד תוספת שבת, וע"י חטאו של אדה"ר באכילת עצה"ד, שפירושו, שהמשיך מוחין בזווג היצירה ועשיה פב"פ בחול, אשר המוחין אלו מבטלים לגבול הפרסא ובאים בקליפות, נתן כח אל הנחש, שהוא הכולל דכל ג' הקליפות, ליכנס לג"ע התחתון וליגע בעטרת יסוד, שנקרא עצה"ד, וזה שצעק העץ ואמר רשע על תגע בי. כמ"ש הרב בע"ח שמ"ג פרק ג' ע"ש. כי ע"י נגיעה זו נסתלקו כל המוחין עלאין שזכה אדם באלו ג' הבחינות דע"ש, הנקראים זיהרא עילאה, ונפל ונתלבש בגוף דעולם הזה של הקליפות. ועי' גבית שער הכונות אות קכז"ט באור פשוט ד"ה וז"ש הרב, כי שם נתבאר זה ברמז. והנה נתבאר היטב ענין עצה"ד שאינו אלא בעשיה, וענין שכולה קליפות, גם תבין מכאן, שענין עצה"ד, וענין שביה"כ, הן ענין אחד ממש, אלא שזה היה בעולמות וזה היה בנשמות.