אור ברסלב

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק טו

חלק יד

פרק ב

גידול המלכות אינה אלא ע"י אמצעית ז"א עצמו, כי אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו עוד כח גידול להמלכות. צריכים לזכור כאן, כל המתבאר לעיל בחלק ט', בענין של הגדלת הנוקבא, ומ"ן ראשונים ושניים, וענין בן בכור שנוטל פי שנים. כי כל החלק הנ"ל היה נחוץ לחזור ולהעתיקו בכל שורה ושורה שבכאן אם היה אפשר והנה נתבאר שם (דף תשע"ב אות ס') בדברי הרב, שתחילת בנין הנוקבא מתחלת אחר שנעשה הז"א גדול לגמרי, ע"ש. וכמ"ש שם באו"פ, שבעת שז"א מעלה את אח"פ שלו ע"י התכללותו בזווג דאו"א, הנקרא עיבור ב', הנה אז עולה גם גו"ע דנוקבא הדבוקה באח"פ אלו דז"א, הנקרא מ"ן של הנוקבא, ומקבלים שם זווג יחד עם המ"ן של הז"א, ויוצאים עליהם בהיכל או"א ב' קומות של ע"ס: א' קומת הע"ס שעל המ"ן דז"א וב' קומת הע"ס שעל המ"ן דנוקבא. אמנם הנוקבא אינה ראויה לקבל משם הקומה שלה, והיא מחויבת לקבל מז"א אחר שנולד ובא למקומו, וע"כ המ"ן דנוקבא אינם מצטיירים שם בבחינת עיבור לצורך הנוקבא, ונקראים ע"כ מ"ן ראשונים. והוא מטעם, כי אותו הזוג היה בשביל ז"א בלבד, כמ"ש שם.
ולפיכך נבחן, שקומת הנוקבא אשר יצאה בהיכל או"א בעת עיבור ב' של ז"א, שהיא באה בפקדון לז"א, כי אחר כך בירידתו למקומו, הוא משפיע לה בדרך המדרגה, כל אותה הקומה שיצאה על המ"ן שלה בעודם באו"א. וז"ס הבכור נוטל פי שנים, כי ז"א ונוקבא בהיותם שם בהתכללות הזווג דאו"א, נבחנים לאחים, להיותם יונקים משורש אחד, אלא כיון שאין הנוקבא ראויה לקבל קומתה, כנ"ל, נוטל ז"א פי שנים, דהיינו קומתו עצמו וקומת הנוקבא.
וזה אמרו "אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו כח גידול להמלכות ואח"כ יצאה בחינת גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ז"א ואז נגדלת המלכות עד שתשלם גם היא לי"ס". דהיינו כמבואר, שבעת עיבור ב' שלו, גם המ"ן של המלכות דבוקה באח"פ שלו, וע"כ הוא מקבל מאמא ב' הקומות, קומת עצמו וקומת הנוקבא כנ"ל, הרי שבעת שאמא עלאה גדלה לז"א, נתנה בו כח הגידול של המלכות ג"כ. ואח"כ כשיוצא מבחינת העיבור ובא למקומו, יוצא אליה בחינת הגידול דקומת המלכות, ע"י ז"א בעלה. ועי' לעיל דף תתכ"ה תשובה י"ג וט"ו. ודף תתל"ב תשובה מ'.

פרק ג

מוכרח הוא שכל זמן שעדיין לא נתגדל המלכות, שאותם הט"ס החסרים לנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי ז"א בעת עיבורו דגדלות, מקבל גם קומת הנוקבא בפקדון, ונבחן, שהיא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת הב"ן שבו, שהיא בחינת המסכים, שעליהם נמדדו קומות נרנח"י דז"א עצמו, שבעי"מ שלו, כי זה הכלל, שאין העדר ברוחני, וע"כ נשארים בפרצוף כל בחינת המסכים דקטנות עצמו אפילו בעת גדלותו, ולכן כשהוא מודד את המוחין בשביל התחתון, הוא מודד לו על המסכים שבעצמו, מכל המדרגות שעברו עליו, מתכלית קטנותו עד גמר גדלותו.
וזה אמרו "מוכרח היא שכל זמן שלא נתגדלה המלכות, שאותן הט"ס העליונות שחסרים מנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו וכו', כי בכל ספירה וספירה מט"ס דז"א יש בה בחינת ספירה אחת של הנוקבא, שהיא ספירת המלכות שבה" דהיינו כמבואר, שאותה קומת הנוקבא שנטל בפקדון מאמא עלאה בעת עיבורו, היא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו במלכיות שבט"ס של עצמו, שהם הב"ן שבו, אשר בחינת העיבור, מודד להנוקבא הנפרדת על בחינת המלכות דנפש דעצמו, ובחי' היניקה, מודד לה על מלכות דרוח דעצמו, וכו' עד שמחזיר לה כל קומתה שקבל בשבילה. הרי שבכל ספירה וספירה של ז"א יש בה בחי' ספירה של הנוקבא, דהיינו בצד ב"ן של הספירה, שהיא נקראת נוקבא שבגופו, וזכור זה.

פרק ד

בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט. והם בכללות ז' זמנים שנתבארו בחלק ט' דף תתל"ב תשובה מ'. עש"ה.

פרק ה

א תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מיוד שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה. אין המדובר כאן, מתחילת אצילותה של המלכות, כי בתחלה היתה בחינת השבירה בבי"ע, כנודע, שהיא בחינת מלך הז' דז' מלכים דמיתו, ונודע, שכולם נשברו פנים ואחור, הרי שלא נשאר ממנה באצילות אפילו בחינת נקודה אחת. אלא המדובר היא מבחי' מוחין הקבועים באצילות. כי אפילו לאחר התיקון של האצילות, לא נתקנו בבחי' עצמות, אלא רק בכלים דפנים של ז' המלכים, דהיינו כמו שיצאו בעת הקטנות של הנקודים מבחינת נקבי עינים דס"ג דא"ק, שאז לא היה בהם אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת הסיום שהיא נקודת החזה, נבחנת שם למלך הז' שהוא בחי' הנוקבא דז"א. ומבחינת האורות שבהם נבחנים ז' המלכים לחג"ת נה"י, ונקודת הסיום שתחת היסוד נבחנת למלך הז', שהיא בחינת נוקבא דז"א. והם נבחנים לכלים דפנים דנקודים, משום שלא היה בהם שום פגם מחמת עצמם, כי האור עינים דס"ג דא"ק תיקן אותם בשלימות הזו דחג"ת נה"י כמו שיצאו בעת קטנות. וענין שבירתם לא היה מחמת עצמם, אלא כיון שבעת גדלות הנקודים, נתפשטו אלו הז"מ ונתחברו עם הכלים דבי"ע שכבר יצאו למטה מפרסא דאצילות דשם, וכלים אלו לא היו ראוים לקבל אור העליון מחמת צמצום הב' שדחה אותם לבר מאצילות, שמשום זה נקראים כלים דאחור כמ"ש בחלק ז', וע"כ נשברו ומתו, וגרמו גם שבירה אל הכלים דפנים, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה. עש"ה, כי אכמ"ל. ולפיכך אחר שנבררו כלים אלו דפנים פעם אחת מן השבירה, שוב אין שום מיעוט נוהג בהם, משום שכל השבירה שבהם היתה מחמת חיבורם עם הכלים דאחורים דבי"ע, ולא מחמת עצמם, לכן אחר שנתקן הפרסא בעולם התיקון באופן כזה, שאלו הכלים דפנים לא יוכלו עוד להתחבר עם הכלים דאחורים דבי"ע, הרי אי אפשר עוד שיהיה בהם שום מיעוט. אמנם כל מה שנברר מבי"ע משהו יותר מן שיעור הנ"ל, שהוא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, וחג"ת נה"י דאורות עד הנקודה שתחת היסוד, נבחן לבחינת תוספות, ואין להם קביעות באצילות, אלא שהם בעולה ויורד לפי מעשה התחתונים. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.
וזה אמרו "תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מי' שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה" דהיינו כמבואר, שמלך הז' דנקודים דקטנות, שהוא נקודת החזה דכלים, ונקודת היסוד דאורות, היא בחינת כלי דפנים, שכל שבירתה היתה רק מחמת חיבורה עם הכלים דאחורים אשר בבי"ע, וע"כ אחר שנבררה פעם ונתקנה באצילות, לא יארע בה שום מיעוט עוד כמו בחג"ת נה"י דז"א.
ונקודה זו מבחינת הכלים דז"א, היא דבוקה בחזה שבו, כי כן היו דבוקים בז"מ דקטנות נקודים בבחינת חב"ד חג"ת דכלים, כנ"ל. אמנם מבחינת האורות אין שם אלא רוח נפש לבד, כי בחסר נה"י דכלים חסר ג"ר דאורות, ורוח נפש נבחן לחג"ת נה"י כנודע. ונמצאת הנוקבא מבחינה זו שהיא נקודה תחת היסוד, ודבוקה ביסוד דז"א דאצילות. וכן נקראת נקודה זו מבחינת הכלים בשם כתר. שט"ת שלה הן בבי"ע. ומבחינת האורות היא נבחנת למלכות, כלומר לבחינת נפש, כי בחסר ט"ת דכלים חסרים ט"ר דאורות. כנודע בערך ההפוך שבין כלים לאורות.
והנה כל השמות הנ"ל המחולפים תמצא מפוזרות בדברי הרב, דהיינו לפי המדובר, אם מכלים ואם מאורות, וכאן המדובר הוא מאורות. וע"כ הוא מכנה את הנקודה, בשם נקודה שתחת היסוד כנ"ל. וכן הוא מכנה אותה בשם מלכות, דהיינו נפש, כמות שהיא מבחינת האורות. וזכור זה ולא תתבלבל בהחילופים.

ב ותכלית גידול שבה הוא, שיהיה בה כל הי"ס שלה ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי, וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד. שהוא מה מקטרגה הירח. הנה דברי הרב אלו עמוקים מני עמוק ולפי שבלעדם אין הבנה אמיתית בכל עניני המוחין וחילופיהם בשבתות ומועדים וכו', ע"כ הכרח הוא להבינם לכל הפחות לפי המחויב לקשר את הדרושים המובאים בענין זה.
ושורש הדברים אלו הם בדברי חז"ל במסכת חולין דף ס' ע"ב. וז"ל: ר"ש בן פזי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה. רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ע"ש. וזה שטענה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, מכונה בשם קטרוג הירח. והנה לדברי חז"ל שם משמע לכאורה. שהטענה היתה, שאי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, אלא שרצתה בכתר מיוחד לעצמה, כדי שתהיה בלתי תלוי בהחמה, שהוא ז"א. והרב אומר, שזה תכלית תיקונה שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וא"כ למה קטרגה אז בעת שכבר שמשו בכתר אחד.
אכן כשמדייקים בדבריהם ז"ל, נמצא כי הטענה לא היתה על כתר אחד. כי הקשו, למה כתיב מקודם ב' המאורות הגדולים, שמשמע ששניהם שוין בכתר אחד, ואח"ז כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, שזה גדול מזה, וכבר אינם במדה שוה בכתר אחד. וע"ז תרצו, שהירח קטרגה, אפשר לב' מלכים שישתמטו בכתר אחד. ואין לפרש שהיא רצתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, כי לפי זה לא היה נקרא קטרוג הירח שאין זה קטרוג אם היא רצתה להיות גדול ממנו, כי קטרוג הוא משמעות של עלבון ומיעוט שהיא עשתה לחמה, ואיזה עלבון יש לחמה אם רצתה להיות גדול ממנו. ועוד, מה היה תרעומת שלה, שאמרה, רבש"ע, כיון שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, ע"ש. ואם טענתה היתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, איזה דבר הגון יש כאן. וביותר מכולם קשה למה חרי האף הגדול הזה, וכי משום שרצתה בכתר גדול ממנו, ע"כ תתמעט כל כך ותתרוקנה לגמרי מאורה, עד דלית לה מגרמה ולא מידי אלא מה שהחמה נותן לה. אכן אין הדברים כפשוטם.
וכדי להבין הדברים, צריכים להבין ענין ז"א ונוקביה מבחינה מקורית וכן ענין לקיחת הצלע, ובנין הנוקבא שזה יתבאר להלן בביאור הנסירה. וכאן נבאר רק מבחינה כללית. והענין הוא, כי הכתוב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמשמעות היא שהשמש והירח קומתם שוה, סובב על יום ד' דימי בראשית. שיתבאר לקמן, שאז נתגדלה הנוקבא ע"י התלבשות נה"י דאמא בתוכה, עד שהיתה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו. וכיון שנפרדה עי"ז מז"א בעלה, ועלתה לינק מן ת"ת דאמא, להיותה גדולה כמוהו, ע"כ נסתמו החסדים ממנה. ואז התחילה לקטרג על האורות דגדלות האלו אשר קבלה מנה"י דאמא, כמ"ש חז"ל, שאמרה, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. כלומר, שטענה, שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, מפני שלא יכלה לסבול את הסיתום הגדול דחסדים, ורצתה לחזור למקומה שמלפני כן, דהיינו להיות אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, כי אז היה לה חסדים בשפע, מבחינת ו"ק דז"א, וזה מכונה בשם קטרוג, כי קטרגה על הארת הגדלות שנשפע לה מאמא, שהוא עלבון להמאציל.
וע"ז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך. שפירושו, שתחזור לבחינת נקודה שתחת היסוד, שהוא המיעוט היותר גדול שאפשר להיות בנוקבא. כי נמצא בזה, שכל הט"ר שלה וכל בנין פרצופה מסתלק ממנה, וחוזרת לשורשה להיות רק לבחי' מסך להעלות או"ח בשביל הז"א.
וזה שטענה, רבש"ע כיון שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי. כלומר, כי היא טענה שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, אלא לחזור לאב"א, מחזה ולמטה, דהיינו לבחינת ו"ק, וזה ודאי לדעתה היה דבר הגון, שהרי לא יכלה לעמוד בגדלות מכח חוסר החסדים, כנ"ל. וע"כ התרעמה על שנאמר לה לחזור לנקודה תחת היסוד, שנדמה לה לעונש על קטרוגה, והיא לא הרגישה בזה שום חטא, שהרי לא יכלה לעמוד שם בשום אופן, מחמת חוסר החסדים, כנ"ל.
וזה אמרו "תכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל הי"ס שלה, ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, שהוא מה שקטרגה הירח" כלומר, שאז יתוקן קטרוג הירח, כי רק בבחינת גדלות דאחורים לא יכלה הירח לעמוד שם מכח חוסר החסדים כנ"ל, וע"כ קטרגה. אמנם, כשתהיה עם ז"א בקומה שוה בבחינת פב"פ עד הכתר, הנה אז יהיה לה גם חסדים בשפע, ואור החכמה תתלבש תוך אור החסדים, כנודע, ואז לא יהיה לירח מה לקטרג עוד, וזהו כל התיקון. כמ"ש הרב בסמוך.

פרק ו

שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא וכו' שוין במציאותם כמו או"א. וצריכים לזכור כאן מ"ש בחלק ה', בענין הז"ת חג"ת נהי"מ המקוריות. ונתבאר שם, שכל עיקרים הם ז"א ונוקבא, והם רק נצח והוד דז"ת, וחג"ת שבהם, הוא מהתכללות העליונים ג"ר, שהם כח"ב, אלא כיון שכח"ב ירדו לבחינת ו"ק נקראו בשם חג"ת. ונמצאו חג"ת נ"ה דז"ת, שהם כמו כח"ב זו"ן דכללות וע"כ הם מכונים ה"ח או ה"ג, כי עיקרם אינו אלא חג"ת נ"ה. ויסוד, הוא רק כללות של אלו הה', דהיינו כללות הה"ח, וכן המלכות היא רק כללות דה"ג, כמ"ש שם באורך.
ונמצאו משום זה זו"ן דאצילות, המלבישים לנה"י דא"א, אשר ז"א הוא בחינת נצח דא"א, ונוקבא היא בחי' הוד דא"א. כלומר, שזה חלקם בט"ס המקורית דא"א, שז"א הוא נצח דט"ס המקורית, ונוקבא היא הוד דט"ס המקורית, כי הנו"ה הם עיקרם של הזו"ן כנ"ל. והוא הגורם, שנוקבא היא למטה מז"א, ואין קומתם שוה, כי הם ב' ספירות מיוחדות זו למטה מזו כי הוד הוא למטה מנצח, וצריך לקבל מנצח.
ואין להקשות לפי זה, איך אפשר פעם שיהיו ז"א ונוקבא בקומה שוה, מאחר שהם באים מב' ספירות מיוחדות נצח והוד שהם זו למטה מזו. אכן זה הגיע לה מפאת בנינה מצלע דז"א, כמ"ש להלן בבנין הנוקבא, כי עי"ז נתכללו הנצח וההוד בבחינה אחת, ולקחה הנוקבא לחלקה גם את הנצח דז"א, ונמצאים בזה שנכללים שניהם בספירה אחת, וע"כ יכולים להיות שניהם בקומה שוה.
ובהתכללות זו דנצח והוד, יש ב' בחינות: א', שז"א, שמקורו הוא נצח דא"א יורד ונכלל בהוד דא"א, שעי"ז נמצא נכלל עם הנוקבא בספירה אחת, ויכולים להיות בקומה שוה. ב' הוא, שהנוקבא שבחינתה היא בהוד דא"א, עולה ונכללה בנצח דא"א, שעי"ז נמצאת נכללת עם הז"א בספירה אחת ויכולה להיות עמו בקומה שוה.
וההפרש בין ב' מיני התכללות אלו הוא, כי ע"י התכללות הנצח בהוד, אע"פ שנעשים עי"ז בקומה שוה, מ"מ עדיין היא צריכה לקבל שפעה מספירת הנצח דא"א, שמשם נמשך הז"א, ונמצא שגם בשעה שהם בקומה שוה, צריכה לקבל כל שפעה ע"י ז"א בעלה. אמנם ע"י התכללות ההוד בהנצח, היא נמצאת לגמרי כמדת הז"א, כי עתה היא יונקת מת"ת דא"א כמו הז"א, ואין עוד לז"א שום יתרון עליה.
וכל המתבאר באחיזת הזו"ן בתנה"י דא"א, כן הוא ממש גם באחיזתם בתנה"י דאמא. כי כל מה שמקבלים מא"א, אינו אלא ע"י התלבשות באו"א, כנודע. ונמצאים ב' החלוקות הנ"ל שבהתכללות הנו"ה דא"א, נוהגים כן גם בתנה"י דאמא. שבהתכללות הנצח בהוד, נמצאים הזו"ן קומתם שוה, והנוקבא מוכרחת לקבל מהנצח דאמא, שמשום זה צריכה לקבל בהכרח גם מז"א בעלה, ששורשו בנצח דאמא. אמנם בהתכללות ההוד בנצח, כבר נמצאת הנוקבא בבחינת הנצח דאמא, והיא מקבלת מת"ת דאמא כמו הז"א, ואז אין עוד שום יתרון לז"א עליה, ואינה צריכה אליו יותר.
וזה אמרו "מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו, יהיו כתריהם שוין ויהיה שניהם בכתר אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת וכו' ולא יצטרכו זה לזה ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א דכחדא נפקין וכחדא שריין" דהיינו כמבואר, שבעת שההוד עולה ונכלל בנצח, נמצאת הנוקבא בספירה אחת עם הז"א, ושניהם יש להם שורש אחד שנקרא כתר, דהיינו ת"ת דאמא, כי ספירת הנצח יונקת מהעליון שלה שהוא ת"ת. כנ"ל. וזה נבחן שמשתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א עלאין. כי כל הטעם שאו"א נחשבים כחדא, הוא משום שבאים שניהם מספירה אחת, שהיא בינה דא"א, וע"כ בעלותם לג"ר דא"א ומזדווגים על המזלין, נמצאים גם אז שמשתמשים בכתר אחד דא"א. וכל זה הוא משום שאו"א הם תמיד ספירה אחת דבינה דא"א. ועתה שהנצח דא"א העלה אליו את ההוד ונכללה הנוקבא בנצח שלו, הרי הזו"ן ג"כ נכללים שניהם בספירה אחת דא"א, שהיא הנצח, וע"כ משתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א.
ואין להקשות ע"ז ממ"ש הרב, אשר הכתר דאבא הוא גבוה משל אמא, כי אבא לקח כתר וחכמה דבינה ואמא לקחה בינה דבינה, וע"כ היא חסרה מכתר דאבא, בסוד ג"ם וא"ם. כי שם הוא המדובר באו"א דקומת ס"ג, דהיינו בעת שבינה דא"א שבה נאחזים או"א, יצאה לבר מראש דא"א. וכאן מדבר הרב מבחינת מוחין דז"א, שאו"א הם עתה בקומת ע"ב, דהיינו בעת שבינה דא"א עלתה ונעשה בחינת ראש וג"ר, שאז או"א משתמשים בכתר אחד לשניהם. והטעם הוא פשוט, כי בעת שבינה דא"א יוצאת לחוץ מראש, הנה כל מעלת ג"ר שיש לה, היא מפאת שג"ר דבינה הם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין שום מסך יכול למעט אותה, כמ"ש בחלק הקודם. אמנם בערך אבא שהוא בחינת חכמה עדיין נבחנת שהיא חסרה ראש, כי סוף סוף אינה יכולה לקבל חכמה מחמת המסך שתחת מו"ס. אמנם אבא שהוא חכמה אינו נגבל כל כך במסך דמו"ס, כי אין מסך נשרש כלל למעלה מחכמה, ובחינת חכמה מיחס א"א לא יצא מראש, כנודע. וע"כ אין הבינה יכולה להיות עמו בכתר אחד בעת שהיא לבר מראש דא"א. אמנם אחר חזרת הבינה דא"א לראש, שוב אין שום יתרון לאבא על אמא, ושניהם משתמשים בכתר אחד. להיותם נכללים שניהם בספירה אחת דא"א. כנ"ל.

פרק ז

ד' בחינות, וזה סדרן ממטה למעלה וכו'. הנה התחיל בד' בחינות ומסיים ז' בחינות. אכן יש כאן קיצור לשון ביותר, והענין הוא, כי הרב חושב כאן בחינה כוללת הנוהגת בכל מדרגה שלמה, שהיא נחלקת לד' כוללים: א' הוא עיבור, שהוא נה"י ונפש. ב' הוא יניקה, שהוא חג"ת ורוח. ג' הוא מוחין, שהוא חב"ד וג"ר. ד' הוא כתר. ואלו ד' הבחינות נוהגות בין במדרגות האחור, ובין במדרגות הפנים. וכן במוחין דישסו"ת וכן במוחין דאו"א. לבד ממדרגת הכתר שאינו נוהג בפרצופי האחור.
ובחינת העיבור שהוא נה"י, כולל הרב בבחינת נקודה שתחת היסוד, כי מבחינה זו מתחיל העיבור. ובחינת היניקה מכנה הרב בהלבשה מחזה ולמטה דז"א, כי אז יש אל הנוקבא ע"ס הנקראות חג"ת נה"י, ויש לה עתה ב' פרצופים עיבור ויניקה, שהם מתלבשים זה תוך זה. ובחינת הגדלות ומוחין, קורא הרב בשם ה' ספירות ראשונות דז"א, כלומר חב"ד וחו"ג וש"ע דת"ת עד החזה, שאינה משגת אותם אלא ע"י השגת פרצוף הגדלות שלה, שנקרא פרצוף המוחין. ואחר כך הארת הכתר היא בחינה הד'.
ופרצוף המוחין, שהרב מכנהו כאן בשם ה' ספירות ראשונות, הוא מחלקהו בב' בחינות: א' הוא מוחין דישסו"ת הנוהגים בחול, ומכנה אותם בשם הארת ה"ר המאירים מלמעלה למטה לתחת החזה דז"א, אבל הנוקבא אינה מלבשת אותם במקומם למעלה. וב' הוא מוחין דאו"א הנוהגים בשבת במוסף, ומכנה אותם בשם, קבלת הה"ר במקומם למעלה.
והטעם שנקראים כן, הוא, משום שהמוחין דישסו"ת אינם מספיקים כלל למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, ואצלו הם נחשבים כמו בחינת ו"ק דגדלות, כי הוא צריך למוחין דאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ואז יש לו בחינת חיה, כנודע. וכיון שישסו"ת הם בחינת ו"ק דאו"א ע"כ נחשבים אליו המוחין דישסו"ת לבחי' ו"ק דגדלות האמיתי שלו, ולא מוחין ממש. ועכ"ז, מוחין אלו המה מוחין אמיתים ליעקב ורחל, כי חיה דישסו"ת נחשב להם לחיה ממש, וראוים לזווג למוחין דהולדה. ולפיכך נבחן זווג הזה דיעקב ורחל ע"י אלו המוחין, אשר הז"א כופף ראשו למקום חג"ת שלו, ששם עומד יעקב, ועי"ז מושפעים המוחין דישסו"ת שקבל ז"א, אל ראש דיעקב, ויעקב מזדווג עם הנוקבא דז"א, וע"כ מכנה הרב למוחין אלו שהנוקבא מקבל מיעקב, כנ"ל, בשם הארת ה"ר מחזה ולמטה, דהיינו כנ"ל, שז"א כופף ה"ר שלו ומשפיעם ליעקב, וממנו מקבל הנוקבא. משא"כ במוחין דאו"א דשבת, שהמה מוחין אמיתים דחיה לז"א עצמו, וע"כ אינו צריך לכפוף ראשו למטה, אלא שמזדווג עם הנוקבא מקומתו עצמו, ונמצא הנוקבא לוקחת ה' הספירות דז"א ממקומם בז"א.
ומה שהרב אומר שה"ר מאירים למחזה ולמטה, אין הפירוש, לבחינת נה"י חדשים דז"א שהשיג ע"י המוחין דישסו"ת, אלא הפירוש הוא לנה"י הישנים דז"א, ששם מקום יעקב ורחל כנודע, ואלו הנה"י נעשו עתה בעת המוחין דישסו"ת, לבחינת חג"ת, ונמצא מז"א כופף ראשו ומאיר רק לבחינת חג"ת, ולא לנה"י החדשים שהשיג עתה. אלא כיון שכל העליה הזו של נה"י לחג"ת הוא רק בשביל יעקב, שהוא המקבל ממוחין אלו, ולא בערך ז"א עצמו, ע"כ קורא אותם הרב בשם נה"י שמחזה ולמטה, כי כלפי הז"א עצמו נבחנים לנה"י, כמבואר, שהרי אין לו חלק במוחין אלו.
ובמבואר תבין היטב ז' המדרגות שחושב כאן הרב. "א' היא נקודה כלולה מיוד, ואז היא עומדת תחת היסוד שלו" והיינו בחינת עיבור הא', כלומר, שבבואה לנקודה תחת היסוד מתחיל העיבור א', שהוא בחינת נה"י כנ"ל, והיינו פרצוף עיבור דאחור.
"ב' היותה פרצוף גמור בי"ס מחזה ולמטה דז"א, אבל עדיין האורות דה"ר דז"א כח"ב ח"ג לא האירו בה", היינו בחינת היניקה דנוקבא, הנקרא פרצוף ו"ק שלה, שאז היא מלבשת מחזה ולמטה דז"א, והוא פרצוף היניקה דאחור.
"ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות דז"א, ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א" והיינו פרצוף הגדלות דאחור. אמנם הרב מדבר כאן מפרצוף דמוחין דאו"א, שאז הנוקבא מקבלת הה"ר במקומם למעלה, כנ"ל. אמנם זה נוהג גם במוחין דישסו"ת, כי כמו שיש ג' פרצופין דאחור עי"מ באו"א, כן יש ג' פרצופי האחור עי"מ בישסו"ת, ואין נפקא מינה ביניהם, אלא שבחינת הגדלות דישסו"ת נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה למקום החזה, דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל. ובחינת הגדלות דמוחין דאו"א, הזווג הוא ע"י ז"א עצמו בלי כפיפת ראש כלל, ונמצאת הנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א עצמו והיא עמהם למעלה. אלא שהרב לקח לדוגמא כאן את פרצוף הגדלות דאחור דז"א מבחינת מוחין דאו"א. אמנם בחי"ד שהוא הכתר, אינו נוהג בפרצוף האחור, כי אין כתר ניכר אלא בפנים כדברי הרב. וע"כ לא יש רק ג' בחינות באחור, שהם עי"מ כנ"ל.
וזה אמרו "עוד יש ד' בחי' בבחי' פב"פ" הנה ד' בחינות אלו אינן מדויקות על הסדר הנ"ל, ובחי"א מתחילה מפרצוף היניקה דפנים, שהוא פרצוף הו"ק שמחזה ולמטה פב"פ בלי הארת ה"ר, שהם הג"ר. "וב', שה"ר של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין היא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח והיא עולה בהוד שלו והוא כופף קומתו ומזדווג עמה" והיינו פרצוף הגדלות דפב"פ מבחינת המוחין דישסו"ת, שאין המוחין אלו מספיקים כלל לזווג דהולדה בשביל הז"א עצמו, אלא רק ליעקב, שאז כופף ראשו אל מקום נה"י הישנים שלו, ומאיר אלו המוחין דישסו"ת אל יעקב העומד בנצח, שזה נבחן שראש דז"א ירד למקום הנצח ע"י כפיפת ראש, כנ"ל. ויעקב מזדווג עם הנוקבא העומדת שם בהוד דז"א. וזה נבחן שהיא עלה בהוד דז"א, ואז מזדווגת עם יעקב.
ואין להקשות, למה צריכה הנוקבא לעלות להוד שלו כדי לקבל המוחין דגדלות מיעקב, כיון שגם בעת המוחין דו"ק שלה נמצאת ג"כ עומדת שם מחזה ולמטה כנ"ל, וע"כ למה אומר הרב שהיא עולה בהוד שלו. והענין הוא, כי באמת נה"י אלו הם נה"י הישנים דז"א, שעתה בזמן המוחין הם נעשו לחג"ת דז"א, וע"כ נחשב זה לנוקבא עליה, כי מעיקרא היו נה"י אלו רק בחינת נה"י דז"א, אבל עתה בעת ביאת המוחין דישסו"ת לז"א, מתעלים אלו נה"י ונעשים חג"ת, ונמצאת הנוקבא עומדת בגבורה דז"א. וע"כ אומר והיא עולה בהוד שלו. דהיינו בהוד שמקודם לכן, שעתה הוא גבורה. וכבר נתבאר לעיל שגם עליה זו דנה"י לחג"ת, אינה חשובה בשביל ז"א עצמו, ובערכו עדיין נחשבים לנה"י. אלא כלפי יעקב ורחל נחשבים לחג"ת ממש.
"הג' הוא שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה"ר בהיותה שם למעלה עמהם" והיינו ג"כ פרצוף דגדלות, כמו בחי' הב' הנ"ל, וכל ההפרש הוא שכאן מדבר מפרצוף הגדלות דמוחין דאו"א, המספיקים גם למוחין דחיה בשביל ז"א, שאז ז"א אינו כופף ראשו אלא מזדווג עם הנוקבא פב"פ בקומתו עצמו, ונמצאת הנוקבא מקבלת ג"ר בהיותה עמהם למעלה פב"פ.
ומה שהרב מכנה אל הג"ר בשם ה' ספירות ראשונות: כח"ב ח"ג, הוא משום שהג"ר הוא פרצוף שלם של ע"ס, והוא מתלבש תוך פרצוף היניקה מחזה ולמטה שלו, באופן שכח"ב ח"ג עם ש"ע דת"ת הם למעלה מכל פרצוף היניקה, וע"כ נבחן ערך ההפרש מפרצוף היניקה לפרצוף הגדלות בה"ס שלמות כח"ב ח"ג, שהם חסרים מפרצוף היניקה, כי אינו יכול להלביש אותם.
והנה כל המדובר שבכאן באלו הד' בחינות דאחור ופנים דאו"א וישסו"ת, הוא מבחינת התכללות הנצח בהוד דא"א, וכן דאו"א, שאז אין הנוקבא יכולה לקבל רק מבחינת נצח, שהוא בחינת ז"א בעלה, ואינה מגעת לבחי' ת"ת דאמא, שהיא כתר ז"א, כי נצח דאמא נבחן לעליון שלה, כמ"ש לעיל דף אלף תרד"א ד"ה שניהם. עש"ה.
וזה אמרו "אמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א והכתר שלו יהיה גדול מכתרה" דהיינו כנ"ל, משום דהשואת הקומה הגיעה לנוקבא על ידי התכללות הנצח בהוד, וע"כ מחויבת לקבל הימנו, ואינה יכולה לינק מכתר שלו, שהוא בחינת ת"ת דאמא, והיא אינה מגעת אלא לנצח דאמא. כנ"ל. ומטעם זה נמצא שאפילו בשבת במוסף, אינה יכולה לינק מכתר שלו ממש, משום דהשואת הקומה מכל המוחין דשבת, הוא ע"י התכללות הנצח בהוד, וע"כ היא מחויבת לקבל ע"י ז"א בעלה, וע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד. וכ"ז היא רק מבחינת המוחין דאו"א אבל מבחינת המוחין דישסו"ת, שהמה מגיעים אל הנוקבא ע"י כפיפת ראש דז"א למקום יעקב, יש שם בחינת השתמשות שניהם בכתר אחד, דהיינו שהתכללות דנו"ה נעשה במקום ספירת הנצח, ונמצאת הנוקבא שעולה לבחינת נצח דאמא בשוה עם יעקב, ושניהם יונקים בשוה מת"ת דאמא, ונמצאים משתמשים בכתר אחד. ודבר זה נוהג רק בראש חודש ויו"ט, אבל אינו נוהג בשאר ימות השנה, ואפילו בשבתות. כמ"ש במקומו.

פרק יג

שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר כי היא למטה מהיסוד שלו וכו' העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז הכתר שלו גבוה מכתרה. לעיל אמר הטעם, למה שהנוקבא חסרה מכתר דז"א, מבחינת התלבשות תנה"י דאמא בז"א, כי הת"ת דאמא שממנה הכתר דז"א, נמצא למעלה משורש הנוקבא, וכמ"ש לעיל, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ושורשה היא בנצח דאמא, ולא בת"ת, ע"ש. וכאן הרב מוסיף טעם על זה, מבחינת בנין פרצוף הנוקבא עצמה. כי בעת היותה צריכה לקבל מבחינת הז"א, אין לה קבלה לבחינת מלכות שלה, כי ז"א הוא ט"ס עד היסוד בלבד, וע"כ מוכרחת המלכות דנוקבא לעלות ולהתכלל ביסוד שלה כדי לקבל מיסוד דז"א, וע"כ נבחנת הנוקבא שהיא חסרה כלי דמלכות בעת שצריכה לקבל מן הז"א. ונודע, שבחוסר המלכות דכלים חסר הכתר דאורות, ומשום זה נבחנת לחסר הכתר דז"א. וזה אמרו "כי בבחינת זו יש בה פרצוף של ט"ס עליונות לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה" דהיינו כמבואר, שבבחינה זו שהיא צריכה לקבל מז"א נמצאת חסרה כלי דמלכות, וע"כ היא חסרה מכתר דאורות. כנודע בערך ההפוך מכלים לאורות. אמנם בעת שאינה צריכה לקבל מז"א, אלא שהיא יכולה לקבל מת"ת דאמא כמו הז"א, הנה אז גם המלכות שלה מקבלת הארה כמו שאר הספירות, וע"כ נשלמת אז גם באור הכתר.

פרק יד

הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר אחד כמותו ומקבלת אורותיה מאמא. עצמה שלא ע"י ז"א דמיון או"א ותהיה שלמה בכל י"ס וזהו תכלית הגידול שלה. וכבר נתבאר, אשר בחי' זו הד' אינה נוהגת בזמן הזה בזו"ן הגדולים, אלא בזו"ן הקטנים בלבד, עש"ה. וכל עוד שהיא צריכה לקבל מז"א, היא חסרת המלכות שלה, כנ"ל. וז"ש, שרק ע"י קבלתה מאמא שלא ע"י ז"א היא נשלמת בי"ס. כי אז היא מקבלת האור גם אל המלכות שלה כנ"ל.

פרק טז

וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור: כלומר, שעד יום הד' הספיקה להתגדל בכל ג' הפרצופים: דעיבור, יניקה, מוחין, בבחינת האחור דז"א, דהיינו רק מבחינת השלמת כלים בלבד, כי ע"י התלבשות נה"י דאמא בנוקבא, ירדה הה"ת מעינים שלה והוחזרו אח"פ שלה למדרגה, והשיגה ע"ס חב"ד חג"ת נה"י דכלים, אבל מבחי' האורות עדיין אין בה אלא בחי' ו"ק דגדלות. וע"כ נבחן פרצוף המוחין הזה שהוא רק בחי' אחור, כי השלמת הכלים הוא השלמת אחורים בלבד. כי הכלים מכונים אחור, והאורות מכונים פנים.
גם השלמה זו דכלים לא היתה ע"י מוחין דאו"א, אלא ע"י מוחין דישסו"ת הנקרא לעיל, שה"ר מאירים אליה ממעלה למקום החזה ולמטה, ע"י כפיפת ראש דז"א, כמ"ש לעיל (בדף א' תרצ"ג ד"ה ד' בחינות). ע"ש. וזה אמרו "וגם האורות של הה' ספירות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א" דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל.

פרק יז

הירח קטרגה, אז נתמעטה משיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחילה בבחינת המיעוט היותר גדול וכו'. ענין קטרוג הירח, כבר נתבאר לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה וכדי ע"ש. שהיה מטעם, כי פרידתה מז"א, גרם לה שם חוסר חסדים, ולא יכלה לעמוד שם בגדלות אלא לחזור לבחינת ו"ק להיות דבוק עם ז"א בכותל אחד, כדי לקבל ממנו חסדים, אמנם נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שתחזור לבחינת עיבור, כי משם מתחיל העיבור שלה, כנ"ל. אמנם אין זה חזרה לאותו בחינת העיבור דאחור שהיה לה מקודם הקטרוג, אלא היא עיבור חדש דבחינת פב"פ, הנקרא עיבור ב' דמוחין דפנים, ומעתה מתחילים עי"מ שלה דד' הבחינות דפנים הנ"ל בדברי הרב. ונמצא שלא הפסידה הירח כל כך מחמת קטרוגה, שהרי הרויחה, כי מעתה מתחילה להבנות פב"פ.
ויש לדייק כאן, כי נודע, שז' ימי בראשית, הם בחינת ז"ת חג"ת נהי"מ, ונמצא יום הד' שהוא ספירת נצח, וא"כ היה צריך להיות מיעוט הירח ביום ה', שהוא ספירת ההוד, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ולא בחי' נצח שהוא יום ד'. וזה מובן עם המתבאר לעיל, שאי אפשר שתהיה הנוקבא בקומה שוה עם ז"א, זולת ע"י התכללות נו"ה ביחד, ואפילו לבחינת קומה שוה עם יעקב צריכים להתכללות נו"ה, ע"ש. ולפיכך הכרח היא שמטרם שבאה בבחינה ג' דאחור להיות בקומה שוה עם יעקב, כבר היתה הנוקבא נכללת בספירת הנצח, וע"כ נעשה המיעוט ביום ד' שהוא נצח.

פרק יח

לכי ומעטי את עצמך שנסתלקו הט"ס שלה העליונים ועלו בז"א והיא נשארת נקודה מעוטה וירדה תחת היסוד. ולכאורה אין זה עולה בד בבד עם מ"ש הרב בכמה מקומות שע"י קטרוגה ירדה לבריאה ונעשתה ראש לשועלים. וכאן אומר שט"ס שלה עלו בז"א, והיא לנקודה תחת היסוד. והענין הוא, כי יש כאן בבחינה הג' דאחור של הנוקבא, פנימיות וחיצוניות ונתבאר לעיל שענין המיעוט הזה הוא בחינת העיבור דפנים שלה, ומבחינה זו נבחן שט"ס שלה עלו בז"א והיא עצמה לנקודה תחת היסוד, כי בבחינת עיבור אינו בא רק הפנימיות של הפרצוף בלבד. אמנם החיצוניות של הפרצוף הזה, ירד ונתלבש בבריאה, ונעשה שם בחינת כתר. אכן גם זה אינה נבחן לירידה ממש, אלא רק בערך האצילות נבחן לירידה, שהרי נתקנה שם לבחינת רישא מגולה דא"א דבריאה. וירידה זו באה לה מחמת קטרוגה על בחינת הגדלות, כנ"ל, וע"כ ירדה החיצוניות של הגדלות הזה לבריאה. וע"כ נקרא בשם קטרוג, כי גרמה ירידה לבחינת הגדלות שלה לבר מאצילות. והבן.

פרק יט

א ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל וכו' וה"ר מאירין בה מרחוק. היינו בחינה הג' מד' בחי' דאב"א שמביא הרב לעיל באות ט', ע"ש שהוא פרצוף הגדלות דמוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת אותם ע"י כפיפת ראש דז"א למקום חג"ת שלו, כנ"ל, שבערכו עצמו הם נה"י. ע"ש, וזה נבחן שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק. ונמצא כיון, שכבר נשלמה הנוקבא בעי"מ דאחור ובעי"מ דפנים מבחינת המוחין של ישסו"ת, דהיינו הבאים לה דרך כפיפת ראש, עד יום ו', ע"כ היא ראויה לקבל עי"מ דפנים ואחור מבחי' המוחין דאו"א, כי כן סדר המדרגה, שמתחלה מקבלת כל המוחין דישסו"ת ואח"כ יכולה לקבל המוחין דאו"א. ולכן הגיע שעתה לקבל בחי' ג' דאב"א מבחי' ישסו"ת שבאו"א שהם בחינת מוחין דשבת שהיא הבחי"ג שבכאן. וכמ"ש להלן.

ב ה' אורות דה' ספירות ראשונות דז"א שהם בחינת ה' ימים ראשונים דימי בראשית כולם האירו ביום ו' שהוא הת"ת שבו. ולכאורה זה סותר למ"ש הרב בכמה מקומות שז' ימי בראשית הם רק ז' תחתונות חג"ת נהי"מ, ויום ו' הוא יסוד, וכאן אומר, שה' ימים ראשונים הם כח"ב ח"ג, ויום ו' הוא ת"ת. ועוד קשה, כי לעיל באות ט"ז. אומר שביום ד' מטרם מיעוט הירח, כבר היתה בה הארת ה"ס ראשונות דז"א שהיו מאירים בה מלמעלה למטה. והרי ביום ד' שהוא לפי הנ"ל ספירת החסד דז"א, עדיין לא נגלו עוד ה"ס ראשונות כולם, אלא רק עד החסד, ואיך האירו בנוקבא ממעלה למטה.
והענין הוא, כי באמת אין הנוקבא מתחלת להבנות, אלא אחר גדלות נשמה של הז"א, ולפיכך הכרח הוא אשר ביום ד' לפני מיעוט הירח כבר היה בז"א מוחין דגדלות דמוחין דישסו"ת, שהוא בחינת נשמה דז"א. ואע"פ שיום ד' הוא רק נצח דז"א, ונמצא שאפילו החג"ת נה"י שלו לא נגדלו עדיין, אמנם ימי בראשית הם בחינת האורות דזו"ן ולא הכלים. שהרי הרב אומר לעיל באות ט"ז. כאשר נברא עולם האצילות ונולדו זו"ן אז התחילה היא להתגדל, ע"ש. הרי שזו"ן נולדו בתחילת הבריאה, ותכף כשנולדו כבר היה בהם בחינת נפש עכ"פ. ונמצא שבג' ימים הראשונים שהם חג"ת השיג ז"א בחינת הרוח שבו, שנקרא חג"ת. וביום ד' שהוא נצח, כבר השיג בחי' גדלות הנשמה שלו, ואז נתגדלה גם הנוקבא בבחינת האחור שלו בקומה שוה עד הכתר, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד. כמ"ש ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שפירושו, שהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כנ"ל.
ולא יקשה לך, מ"ש הרב שביום ד' לפני המיעוט היתה הנוקבא רק בבחי' הג', שה"ר היו מאירים בה בהיותה למטה מחזה דז"א מלמעלה למטה. כי הכונה היא, להדגיש שעדיין לא היו בה המוחין דאו"א, אלא רק המוחין דישסו"ת הבאים ע"י כפיפת ראש דז"א למקום נה"י שלו, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל (בדף א' תרצ"ח ד"ה ויש לדייק), כי ע"כ היה בריאת הירח ביום ד' שהוא הנצח ולא ביום ה' שהוא בחי' הנוקבא שהיא הוד, משום שלצורך בנין הנוקבא נתכללה ההוד בנצח, ע"ש. גם נתבאר לעיל (דף א' תרצ"ב ד"ה וכל). שבעת התכללות ההוד בנצח נמצא הנוקבא יונקת מת"ת דאמא בשוה כמו הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא ת"ת דאמא. ע"ש בכל ההמשך כי זה נוהג ג"כ בראש חודש בזמן הזה. והנך רואה, שאע"פ שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק, דהיינו ע"י כפיפת ראש, מ"מ היא שוה עמו בכתר אחד, אלא שהוא מבחינת כפיפת ראש שנקרא ראש דיעקב. ועל בחינת כתר זה קטרג הירח, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ובזה תבין מ"ש שם בגמרא על זה, חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, (חולין דף ס' ע"ב) כי נתבאר, אשר בר"ח היא משגת ממש אותם המוחין דישסו"ת בהתכללות ההוד בהנצח, כמו שהיה לה ביום ד' דימי בראשית מטרם הקטרוג, כי אז הם משתמשים בכתר אחד.
ונמצא שביום ד' דימי בראשית, כבר היו לז"א בחינות נה"י חדשים דנשמה כי אין מוחין זולת שהחג"ת נעשים לחב"ד, ונה"י נעשים לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים, כנודע. אלא שהמוחין ההם אינם נחשבים למוחין אמיתים בשביל ז"א עצמו, אלא בשביל יעקב המכונה כפיפת ראש, כנ"ל, וע"כ מבחינת יעקב, כבר יש שם ה' ספירות ראשונות דז"א גם ביום ד'. ומתורץ מה שהקשינו, כיון שז"א עומד רק בבחינת נצח שלו, מאין יש לו ה"ר, כי אין הכי נמי, שז"א אין לו אז אלא חג"ת נה"י, כי יום ד' שהוא נצח כולל כל נה"י דז"א, כי כלפי הז"א אין המוחין אלו רק בחינת ו"ק, כנ"ל, אמנם מבחינת יעקב כבר הם מוחין שלימים הראוים להולדה, וע"כ יש שם מבחינתו ה"ר דז"א, כי חג"ת דז"א נעשים לו לחב"ד, ונה"י נעשים לו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים.
והנה אחר מיעוט הירח, חזרה הנוקבא לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שחזרה ובאה לבחינת עיבור חדש, שהוא עיבור ב' דמוחין דפנים מבחינת ישסו"ת, ואלו עי"מ נגמרו ביום ו' שהוא בחינת יסוד דז"א. אמנם כלפי יעקב, שנה"י דז"א נעשו לו לחג"ת, כנ"ל, הנה יום ו' הזה הוא בחינת ת"ת של הז"א.
וזה אמרו "ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל, היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א וכו' " דהיינו כמבואר, שבחי' המוחין דישסו"ת נבחנים להארת ה"ר מרחוק, אמנם מבחינת יעקב נבחנים שקומתם שוה אב"א.
אמנם הרב אינו מדבר כאן על סדר המדרגה, אלא תופס את ראשי הבחינות כמ"ש לעיל (דף א' תרצ"ג אות ז'). כי בין חזרת הנוקבא לנקודה תחת יסוד ביום ד', עד היותה לבחינה ג' דאחור ביום ו', יש כאן בחינות רבות, כי מוחין דנשמה שביום ו' הם בחינת נשמה דאו"א, כי גם המוחין דאו"א באים על סדר המדרגה, שמתחילה מקבל ז"א בחינת ו"ק דאו"א, שהם מוחין דישסו"ת שבאו"א, ואח"כ הם מקבלים בחינת או"א עצמם, שהם בחינת חיה דאו"א. ועם זה תבין שמתחילה קבלה הנוקבא בחינת עי"מ דפנים דמוחין דישסו"ת עצמם, דהיינו המוחין דחול, כי ביום ד' לא היה לה מהם רק בחינת עי"מ דאחור, ואחר המיעוט חזרה לבחינת נקודה תחת יסוד, שהיא עיבור ב' לצורך מוחין דפנים, ואח"ז קבלה בחינת יניקה דפנים ואח"כ בחינת מוחין דפנים. וכל זה רק מבחינת ישסו"ת שהם מוחין דחול. וביום ו' חזרה לבחינת עיבור דאו"א, דהיינו לבחינת המוחין דשבת, וקבלה מתחילה בחינת עי"מ דאחור מבחינת ישסו"ת דאו"א, שהוא הבחינה ג' דאחור שהרב מדבר ממנה כאן. הרי שבחי"ג דאחור שביום ד' היתה ממוחין דחול, שהם מישסו"ת הכוללים, אבל הבחי' הג' דאחור דיום ו' היא ממוחין דשבת שהם או"א, אלא מבחינת ישסו"ת שבאו"א. והרי יש ביניהם בחינות רבות, שהרב אינו מזכיר אותם כי אינו חושב אלא ראשי הבחינות.

פרק כ

ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אב"א ונברא אדם הראשון בבחינה זו לבדו. אין הדברים,כפשוטם, כי אין זווג כלל באב"א, אלא כל זווג הוא פב"פ. אלא הכונה היא, שעלו הזו"ן לעיבור להיכל או"א ונזדווגו שם על בחינת המ"ן דאו"א, שז"א הלביש לבחינת אבא, והנוקבא לבחינת אמא, ושם נתעברו בנשמת אדה"ר. ומה שהוא נקרא אב"א, אינו אלא משום שנזדווגו על המ"ן דאו"א, שבבחינת הז"א נבחן זה לאב"א. כמ"ש הרב לעיל דף תר"ע אות ע"ו. ע"ש.

פרק כא

לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בז"א עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד' אמנם כיון שהיה מפני חטא ירדו למטה בקליפות. כבר נתבאר לעיל, אשר בקטרוג הירח לא היה שם שום חסרון, שהרי היתה משתמשה עם ז"א בכתר אחד, אלא שלא יכלה לעמוד שם מפני חוסר החסדים, כנ"ל ע"ש, וע"כ לא יש שם שום ירידה לבחינות קליפות, אלא הפנימיות שבה חזר לעיבור אל הז"א, ומהחיצוניות נתקן רישא המגולה דא"א. אמנם כאן, היה חטא ופגם בדומה לשביה"כ בעת הנקודים, שע"י חטאו המשיך אורות דאצילות להתפשט בבי"ע, שבזה קלקל כל הבירורים שכבר נבררו מבי"ע, וחזר והורידם לקליפות. וכבר הארכנו בזה לעיל סוף חלק ח' דף תרפ"ז ד"ה ותדע. ע"ש בכל ההמשך.

פרק כג

שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל חו' בחינות הנ"ל ונגמרה בחינה הו' שחזרה עם פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר. הכונה היא לז' הבחינות שחושב לעיל: ג' בחי' באב"א, וד' בחינות בפב"פ, שהם ז' בחינות. ובחינה הו' היא פרצוף המוחין דחיה שמקבל מאו"א, שאז עולה הנוקבא בקומה שוה עם ז"א ומלבישים לאו"א, אמנם כיון שהתכללות דנו"ה אינו במקום הנצח אלא במקום ההוד, ע"כ נחשב רק ספירת הנצח לשורש אל הנוק', ואינה מגעת לת"ת דאמא שהיא כתר דז"א, אלא כל שפעה היא צריכה לקבל מז"א שהוא בחינת נצח, כנ"ל, ע"ש. ולכן היא צריכה אליו, וכתרו גבוה מכתרה. ונמצאת חסרה מבחינה הז' הנ"ל.

פרק כח

א הז' דורות עד שהעלוה למעלה מז'

ב רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז"ת שבה בג"ר שבה. פירוש, כי אחר חטאו דאה"ר, ביום א' אחר שבת הראשון, חזרה ונתקנה הנוקבא בפרצוף שלם מי"ס מחזה ולמטה דז"א אב"א. כנ"ל בדברי הרב באות כ"ד ע"ש. ואח"ז ע"י חובות הדורות נסתלקו האורות דפרצוף ההוא, ולא נשאר ממנו אלא אור הנפש בלבד בכלים דכח"ב, כנודע, בערך ההפוך מכלים לאורות. והסתלקות הזו היתה בסדר המדרגה, כמ"ש בסדר ההסתלקות דפרצופי א"ק בחלק ה'. שמתחילה עלה אור המלכות בכלי דיסוד, ומיסוד להוד וכו', עד שנסתלק לגמרי. ע"ש. וכאן נשאר אור הנפש בכלים דג"ר. כמ"ש הרב, שנכללו ז"ת שלה בג"ר שבה.
ואין להקשות כיון שהסתלקות הזו של השכינה בז' רקיעים היתה מחמת חטאם של הדורות ההם, א"כ היו צריכים הט"ת של הנוקבא לרדת לבי"ע לקליפות, כמ"ש הרב לעיל באות כ"ב אחר החטא של אדה"ר. ויש לחלק, כי כאן לא היה הסתלקות של מדרגה שלמה, כי עדיין נשאר מהפרצוף בחינת אור הנפש בכלים דג"ר שלו, כנ"ל, וע"כ לא היה כאן ירידה לקליפות.

פרק לב

נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט"ס שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה. ויש לדייק, שהרי לעיל, (בחלק זה אות י"ג), כתב שכל עוד שאינם משתמשים בכתר אחד, והנוקבא צריכה לקבל מז"א, נמצאת המלכות שלה כלולה ביסוד שלה, ואין בה אלא ט"ס בחסר מלכות. אמנם אין כאן הכונה על התפשטות של מלכות שלה ממש, אלא על בחינת התפשטות של עטרת יסוד שלה, בסוד שיפולי מעיים, שזה היה ע"י משה.

פרק לד

טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים שהיה גלות ההוא בחי' הסתלקות ה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, ששם קומת המלכות. כבר נתבאר לעיל, שענין המוחין דישסו"ת, שהם המוחין דחול, נבחנים להארת ה"ר המאירים ממעלה למטה למקום המחזה ולמטה של הז"א, ששם עומדת הנוקבא. כי כשז"א מקבל המוחין דישסו"ת בראש שלו, הוא כופף ראשו למקום נה"י הישנים שלו ששם עומד יעקב, המקבל שמה מז"א ומשפיע אותם אל הנוקבא. עי' לעיל דף א' תרצ"ו אות י"א ובאו"פ שם.
ונמצא שה"ר דז"א שהם המוחין דגדלות דישסו"ת, מושפעים אל ד' התחתונות דז"א שהם תנה"י שמחזה ולמטה שלו. ומעת חטאו של אדה"ר עד גאולת מצרים, היו חסרים דמוחין האלו בז"א, ולא היו זו"ן רק אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר הנ"ל בד' תחתונות דז"א. ודבר זה נתקן בגאולת מצרים, כי מגאולת מצרים ואילך עד בנין בית ראשון נתקנו הזו"ן אב"א בהארת ה"ר הנ"ל, ומוחין אלו לא היו חסרים מהם יותר. הרי שעיקר התיקון הנעשה ע"י גלות מצרים היה לתקן הארת ה"ר דז"א ממוחין דישסו"ת אל ד' התחתונות שלו. וז"ס ד' מאות שנה שנמשך הגלות ההוא, דהיינו כדי לתקן ד' התחתונות דז"א, עד שיקבלו המוחין דישסו"ת בקביעות, בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כנ"ל.

פרק לז

גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' בלי הארת ה"ר, משא"כ בחורבן בית ראשון. כלומר, כי בחורבן בית ראשון נשארה ג"כ בנוקבא בחינה הג' שהיא פרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה, דהיינו כמו שנתקנה ע"י גאולת מצרים, ומ"מ נקרא שם חורבן, וכאן נקרא גאולה גדולה. וזה שמתרץ כאן, כי ע"כ נקרא כאן גאולה גדולה, משום שמתחילה בימי הגלות מצרים היתה בבחינה ב' שהיא אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, לכן אחר שהשיגה בגאולת מצרים את הארת ה"ר ממעלה למטה נחשב זה באותו הזמן לגאולה גדולה. משא"כ בחורבן בית ראשון, כיון שמקודם החורבן היתה בבחינת ו' דהיינו במקום או"א עלאין, ובסבת החורבן בהמ"ק ירדה לבחינה ג', שהיא אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה, נחשב זה לחורבן גמור. ומובן היטב, הטעם, שאותה בחינה ג' הנחשבת לגאולה גדולה במצרים, נחשבת לחורבן גדול בחורבן בהמ"ק, כי הכל לפי הזמן, כמבואר.

פרק מ

הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה בו אח"כ גבורות וכו' קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון. ואע"פ שבמוחין דישסו"ת הנקראים הארת ה"ר למחזה ולמטה, היה שם בהכרח ענין עלית חג"ת לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ובינה נתפשטה בו והוציאה לו נה"י חדשים, כי בלאו הכי אין שם אפילו ענין כפיפת ראש דז"א למקום נה"י, כי חג"ת אינם נחשבים לראש זולת אם נעשין לחב"ד, כנודע. וא"כ איך אומר הרב, שקודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון בלבד, והלא גם שם הוציאה לו נה"י חדשים, והענין הוא, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים כלל למוחין בשביל ז"א עצמו, אלא רק בשביל יעקב ורחל בלבד, כנ"ל באורך, וכלפי הז"א הם נחשבים רק לבחינת ו"ק דגדלות. ונתבאר לעיל (דף א' ר"ב אות קצ"ז) אשר המוחין אלו אינם מתלבשים רק בחב"ד חג"ת דז"א, כלומר בחג"ת שנעשו לחב"ד, ובנה"י שנעשו לחג"ת, אבל הנה"י החדשים שבאו על ידי אלו המוחין, נשארו פנוים מאור לגמרי. וכן כתב בשער הכונות בערבית של שבת, ע"ש. הרי שאלו המוחין של ישסו"ת שהאירו קודם בית ראשון, לא הגיעו להוד אחרון, דהיינו להוד של נה"י החדשים, אלא נסתיימו בהוד ראשון, שנעשה עתה לגבורה בשביל יעקב, שהוא המקבל לאלו המוחין. ונמצא ע"כ שאין הבינה מתפשטת בז"א אלא ה"ס בלבד, שהם חב"ד ח"ג, בערך יעקב, ונה"י נשארו ריקנים מאור. והם נחשבים אמנם רק חג"ת נו"ה בערך ז"א עצמו, כי בערך ז"א הם רק בחינת ו"ק דגדלות שהם חג"ת נה"י דגדלות. והבן היטב. ומה שאינו חושב שש ספירות, שהרי גם נתפשטו לשליש ת"ת העליון, וא"כ יש ו"ס חב"ד חג"ת עד החזה. זה יתבאר להלן בסמוך. וזכור ואל תתבלבל בזה כי פעם קורא אותם חב"ד חג"ת, ופעם קורא אותם חג"ת נה"י, כי זה בערך יעקב, וזה בערך ז"א. כנ"ל.

פרק מא

א ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה כי הנ"ה דאמא ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך יסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ולכאורה הוא נגד כל המקומות שבדברי הרב, אשר היסוד דאמא מתפשט עד החזה דז"א, וכאן אומר שנסתיים בדעת דז"א. אכן כבר חילק הרב בזה, אשר בעת ביאת המוחין, שעולים החג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשו חג"ת, אז אין התפשטות ליסוד דאמא באלו הנה"י שנעשו לחג"ת, והוא עולה עם הכלים דחג"ת שנעשו לחב"ד. ומסתיים שם בדעת דז"א.
באופן שאלו הנה"י שנעשו לחג"ת, יש בהם מעלת חג"ת ומעלת נה"י. יש בהם מעלת חג"ת, שיש בהם חסדים בשפע כמו בכלים דחג"ת. ויש בהם מעלת נה"י, שהמה בחינת חסדים מגולים הנוהגים לאחר סיום יסוד דאמא, כמו בכלים דנה"י שמחזה ולמטה, כי כבר נסתיים עתה המסך בדעת שבראש הז"א, ויכולים עתה החג"ת להיות חסדים מגולים. ולפיכך אין כאן התפשטות בינה לת"ת, כי היסוד דאמא שהוא בקו אמצעי נסתיים בדעת שבראש, ואינו מגיע לת"ת דז"א כנ"ל. וזהו מקודם בית ראשון, מאחר שלא היו שם אלא המוחין דישסו"ת.

ב אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז' ספירות שנתפשט בהם הבינה תוך ז"א. כי ע"י בנין הבית ראשון, נתקנה הנוקבא בקביעות בבחינה ו', שהיא גדולה בקומה שוה עם ז"א ומקבלת האורות של ה"ר בהיותה עמהם למעלה, שפירושו שז"א ונוקבא עולים למעלה ומשיגים מוחין דאו"א, ומלבישים אותם למעלה במקומם, כמ"ש בשבת במוסף. כי אז יש לז"א עצמו מוחין דחיה, שהמה מוחין אמיתים אליו, וע"כ מתפשטים האורות גם לנה"י החדשים, כי האורות דחג"ת יורדין עתה לנה"י החדשים, ואורות שהיו בחב"ד יורדים לחג"ת, ובאים לחב"ד המוחין דחיה, כמ"ש הרב בדף א' ר"ב אות קצ"ז ע"ש. ונמצא שאמא מתפשטת בו עד הוד הב', דהיינו עד ההוד דנה"י החדשים כמבואר. וע"כ נבחן, שיש כאן התפשטות הבינה בז' ספירות דז"א, שהם: חב"ד ח"ג נו"ה. שהרי עתה נתפשטה הבינה גם לנה"י החדשים כמבואר. אמנם אל הת"ת אין התפשטות של יסוד הבינה, כנ"ל, כי בנה"י שנעשו לחג"ת, אין יסוד הבינה מתפשט בהם, אלא שמתעלה עם החג"ת שנעשו לחב"ד, ומסתיים בדעת שבראש הז"א, כנ"ל ע"ש. וע"כ קודם בית ראשון נבחן התפשטות בינה בה' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג. ואחר בנין בית ראשון, נבחן התפשטות הבינה: בז' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג נו"ה.

פרק מב

אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיו בחטאו של אדה"ר אמנם עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כנ"ל במיעוט הירח. ולכאורה תמוה מאד, כי כל ההפרש בין מיעוט הירח לחטאו של אדה"ר מחלק הרב לעיל (באות כ"א) שהוא משום שבמיעוט הירח לא היה ההסתלקות מחמת חטא, וע"כ עלו למעלה בז"א ולא נפלו בקליפות. משא"כ בחטאו של אדה"ר שהיתה ההסתלקות מחמת חטא ע"כ נפלו לקליפות. וא"כ כאן בחורבן בית המקדש, שהיה ההסתלקות מחמת חטא, כמו באדם הראשון, א"כ היו צריכים לירד לקליפות, ולמה עלו למעלה לז"א כמו במיעוט הירח.
והענין הוא, כי הירידה לקליפות פירושו, שהמה מתאחזים בהקלקול שנעשה ע"י החטא, ואינם נותנים אל הקדושה לחזור ולהבנות כמו שהיתה מטרם החטא, בסוד אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ולפיכך, הגם שבעת החורבן חזרה הנוקבא לנקודה תחת היסוד, אבל לא היה זה רק ברגע החורבן, כמ"ש הרב שלולא כן לא היה אפשר שיחרב הבית. ותכף אחר החורבן חזרה הנוקבא להתקן בבחינה ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א עם הארת ה"ר, כמ"ש באות כ"ב. ונמצא, שבחינת הו"ק דנוקבא לא נחרב, אלא רק בחינת הג"ר ופנים בפנים שלה, דהיינו בחינת התפשטות הבינה בז' ספירות ראשונות דז"א, שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית, שרק זה הוא שנאבד ממנה, ונפל לקליפות בסוד אמלאה החרבה. כנ"ל. כי זה לא חזר אליה אחר החורבן, והקליפות נתאחזו בהם.
הרי שהחטא לא פגם כלל בבחינת הו"ק של הנוקבא כי אלו היה החטא מגיע להם, לא היתה חוזרת ונבנית מהם אחר החורבן, וכיון שתכף אחר החורבן חזרה ונבנה בפרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, הנה בהכרח לא פגם אותם כלום החטא. אלא רק, ברגע החורבן בלבד היה הכרח להם שיסתלקו, כנ"ל בדברי הרב. וזה אמרו "ט"ס עליונים שבה לא ירדו לקליפות וכו', אלא עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כמו במיעוט הירח" כי כונתו לאותם הי"ס דפרצוף הו"ק שחזרה ונבנה מהם אחר החורבן, וברגע החורבן שנסתלקו, מדגיש הרב, שלא תחשוב שנפלו לקליפות ברגע הזה, כי אם היה כן, לא היתה יכולה תכף לחזור ולהבנות מהם, אלא שהם עלו ברגע הזה אל הז"א בשרשיהם, משום שבהם לא נגע ולא פגע החטא, כנ"ל, וע"כ מדמה אותם למיעוט הירח, להורות, שהחטא לא הגיע אליהם, וע"כ היו ראוים לחזור לז"א ולא ליפול לקליפות, והיו יכולים לחזור אל הנוקבא תכף אחר החורבן. אמנם אם היה החטא פוגם אותם, הנה ודאי שלא יכלו לחזור להנוקבא תכף אחר החורבן, כי היו נופלים בקליפות. ועי' לקמן בדברי הרב באות מ"ה, ובדיבור הסמוך.

פרק מה

הז' אורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א וכו'. אין הפירוש שהז' אורות עצמם ירדו לקליפות, כי כבר הורה לנו הרב, שאין ירידה לאורות כלל, אלא שהם מסתלקים בעת הפגם, ורק כלים וניצוצין אפשר שירדו ויפלו לקליפות. אמנם הכונה היא, על אותו התוספת מוחין שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית הראשון, שהם התפשטות ז"ס דבינה, כנ"ל. בהם נתאחזה הקליפה משום שהבירורין דנה"י החדשים שלהם שהם אח"פ דבחינת חיה, חזרו ונתקלקלו מחמת החטא, ונפלו שוב להקליפות לאותו המקום שהיו שם מטרם הבירור הנעשה בימי בנין הבית. ולא נשאר אחר החורבן רק בחינת גו"ע של הי"ס דנוקבא, דהיינו מה שהיה מטרם בנין הבית, אבל בירורי אח"פ נפלו לקליפות, דהיינו הנה"י החדשים דחיה שהשיגה בבנין הבית, שהקליפות נתאחזו באלו נה"י החדשים שנתקלקלו, ולא כלל באורות. אכן כבר נודע, שבחסר נה"י דכלים חסרים הג"ר דאורות, דהיינו ז' האורות דהתפשטות הבינה, וע"כ אומר הרב, שהז' אורות נפלו לקליפות, כלומר, כיון שהקליפות נתאחזו בנה"י דכלים, נמצאו תופסים בידיהם כל הז' אורות הנ"ל. שלא יוכלו עוד לחזור להנוקבא, כי בחסר נה"י דכלים, אי אפשר להם לחזור אליה. אמנם האורות עצמם ודאי שחזרו לשרשם למעלה, כמ"ש הרב בכ"מ.

פרק מט

בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה אך בבית שני וכו' נקרא ה' תתאה. כמ"ש לעיל, שבהיותם בבחי' ו', נמצאים זו"ן מלבישים לאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ונמצאת הנוקבא שמלבשת לאמא עלאה, שנקראת ה' עלאה, וע"כ נקרא גם הנוקבא בשם ה' עלאה. אך בבית שני, שלא היה שם אלא המוחין דישסו"ת בקביעות, שאז נמצאו הזו"ן שעוד מלבישים למחזה ולמטה דא"א, כי מקום ישסו"ת הוא מחזה ולמטה דא"א, ע"כ אע"פ שהנוקבא מלבשת לתבונה, מ"מ אינה נבחנת אלא לה' תתאה, כי מחזה ולמטה היא בחינת ה"ת, כנודע. וכן בערך ז"א, נבחנת ג"כ שהיא עוד מלבשת למחזה ולמטה שלו, כלומר לנה"י הישנים שנעשו לחג"ת ליעקב, וכלפי עצמו הם עוד נה"י, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים בו למוחין דחב"ד, כנ"ל, וע"כ הנוקבא נחשבת לה"ת. כי אינה יונקת מה' עלאה שהיא בינה.

פרק נ

בבית שני לא נתפשטה הבינה אלא עד הוד ראשון דז"א בלבד שהוא גבורה של עתה וכו' לכן נקרא ה"ת. הוא מוסיף טעם על הנ"ל, כי לעיל ביאר הטעם לפי הלבשת הזו"ן את או"א. וכאן מבאר, לפי יניקת הנוקבא מן הבינה, ואומר, כי בבית ראשון שהיה הבינה מתפשטת עד הוד אחרון, המשמשת להוד גם בשביל הנוקבא, נמצאת הנוקבא יונקת בשורשה עצמה מן הבינה, כי שורש הנוקבא היא בהוד דא"א ובהוד דבינה, כנ"ל דף א' תרצ"א ד"ה שניהם ע"ש. משא"כ בבית שני, שלא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון, אשר בערך יעקב והנוקבא שמקבלים המוחין מהם נמצאים אלו הנה"י שנעשה לחג"ת, כנ"ל, ונמצא ההוד הזה שהוא בערך הנוקבא בבחינת גבורה, ונמצא ששורש הנוקבא עצמה, שהיא בעיקר בחינת הוד, אין לה יניקה מן הבינה. ע"כ נחשבת לה"ת, כי אין לה יניקה מן הבינה כמבואר.

פרק נב

הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות ואז סמכין אתאבידו שאם נה"י דז"א הסומכים אותה וכו' ונפלה תחת היסוד שבו מאחוריו. וכאן לא עלתה ממנה כלום אל ז"א, כמו בחורבן בית ראשון, כי הרי גם אחר החורבן בית שני, לא חזרה ונתקנה בבחינת פרצוף בקביעות, אלא נשארה בנקודה תחת היסוד בקביעות, ונמצא שהחטא גרם להוריד כל בנין המלכות לקליפות. משא"כ בחורבן בית ראשון, הנה נתקנה תכף אחר החורבן בבחינת פרצוף אב"א בהארת ה"ר, בקביעות, והחטא לא פגם אלא בבחינת הג"ר בלבד, כנ"ל באורך, וע"כ ברגע החורבן, עלו הט"ס שלה דבחינת ו"ק אל הז"א. ע"ש.

פרק נד

מכ"ש הארת ה"ר דז"א שנפלו בחורבן בית ראשון. כלומר, מלבד הט"ס דו"ק שלה שנפלו לקליפות, נפלו ג"כ הארת ה"ר דז"א שהאירו ממעלה למטה, דהיינו בחינת ג"ר דישסו"ת, כמו בבית ראשון שנפלו ג"ר דאו"א, הנקראים י"ס דהתפשטות הבינה. ואומר שהוא כ"ש מבית ראשון. שהרי בבית ראשון אע"פ שט"ס הראשונות דפרצוף ו"ק דנוקבא נשארו בה, מ"מ הג"ר שלה נפלו לקליפות. ואין צריך לומר בבית שני, אשר גם הט"ס דו"ק נפלו לקליפות, ומכ"ש הג"ר שלה, שהם ה"ר שהאירו ממעלה למטה. אמנם תזכור, שאין כאן המדובר מן האורות, כי אין ירידה באורות לעולם, אלא המדובר הוא בנה"י החדשים דכלים, שבנפילתם של הנה"י דכלים, חשוב כמו נפילתם של הג"ר דאורות. כי בחסר נה"י דכלים חסר הג"ר דאורות.

פרק נה

שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות וכו' בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים, ומה שגרמו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה. פירוש, כי טרם חטאו של אדה"ר, לא היה שום בנין וסדר בקליפות, אלא אחר שהוריד כל הבירורים העליונים, שכבר נבררו, והוא קלקל אותם, הנה נתאחזו בהם הקליפות, ונבנו מקלקולים ההם, לפי מדת החסרונות שבקדושה. ונעשו אז אבי"ע דקליפות. ונמצא שחטאו תיקן אבי"ע דקליפות. אמנם בחורבן הבית, לא נעשה בקליפות שום בנין וסדר חדש, כי אפילו בזמן הבית עדיין לא נתקן חטאו של אדה"ר בשלימות, ונמצאו שלא גרמו אלא לחזור ולהלביש חסרונות דקדושה תוך הקליפות. כי אין בנין אבי"ע וקליפות מתבטלים רק בגמר התיקון.

פרק נז

א כל הזווגים שיש בזו"ן שכולם צריך שזו"ן יקבלו שפע והארה מט"ס דא"א ובכח זה יוכלו להזדווג. כי עיקר כל עולם וכל פרצוף פרטי, הוא פרצוף הכתר שבו, והשאר הם ענפיו לבד, שכל הגדלתם צריכים שיקבלו מפרצוף הכתר שלהם, וזה נוהג הן בכללות והן בפרטות. ולפיכך כיון שא"א הוא בחינת הכתר של עולם האצילות, ואו"א וזו"ן הם ענפיו, ע"כ אי אפשר שיהיה בהם איזה הגדלה או זווג אם לא שיקבלו שפע והארה מבחינה שכנגדה בט"ס דא"א. והנה באמת כל שפע נמשך רק מא"ס ב"ה, כנודע, אכן אין הענף יכול לקבלו זולת דרך פרצוף הכתר, וגם בדיוק מן הבחינה שכנגדו שבט"ס הכתר.

ב בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה מן ההוד דא"א ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד. וצריך שתדע, שהע"ס אין בהם אלא ה' בחינות: כח"ב זו"ן. ונחשבים לעשר, מפני שז"א כולל שש ספירות חג"ת נה"י, כנודע. אמנם אלו שש ספירות של הז"א, אינן מעלה ויתרון על הג"ר שמחשבים אותם רק ליחידות, אלא להיפך שמורים בחינת חסרון. והוא כי כל ה' הבחינות נכללות זו מזו, ויש בהכרח בכל אחת מהן ה' בחינות כח"ב זו"ן. כי יש בכתר חמש בחינות כח"ב זו"ן, וכן בחכמה וכן בבינה, וכן בז"א וכן בנוקבא. אלא כח"ב זו"ן שבז"א מכונים חג"ת נו"ה, והוא מטעם, שכח"ב הנכללים בבחינת גוף, שהוא ז"א, נקראים בשם חג"ת, כי אין כח"ב אלא בראש. וע"כ אין כאן שום יתרון בשש ספירות דז"א על הג"ר, כי אותם כח"ב דג"ר הם בז"א חג"ת. ונצח הוא בחינת עצמו, דהיינו ז"א, והוד הוא בחי' התכללותו בנוקבא, שהיא הוד. הרי שכח"ב זו"ן הכלולים בז"א נקראים בו חג"ת נה"י. וכבר ביאר זה הרב בע"ח שער י"א פ"ה. עש"ה. ועי' בשיעור ה' בענין מטי ולא מטי בז"ת דע"ב דא"ק.
אמנם הגם שכל אחת מה' הבחינות כלולה מכולם, מ"מ רק בחינת עצמה נחשבת בה לעיקר, ושאר ד' הבחינות הם רק בדרך התכללות לבד. למשל, בפרצוף הכתר, העיקר בו רק ספירת הכתר, ובחכמה העיקר בה רק חכמה, ובז"א העיקר בו רק נצח, שהוא בחינת עצמו. וכן בנוקבא העיקר בה היא הוד, שהיא בחינת עצמה.
וזה אמרו "בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה מהוד דא"א וכו', ועי"כ אינם שוין כאחד" כי נתבאר שאע"פ שיש בז"א חג"ת נה"י מ"מ עיקרו הוא נצח, שזו היא בחינת עצמו, וע"כ הוא מקבל מן הבחינה שכנגד בא"א רק מנצח דא"א. וכן הנוקבא שעיקרה היא הוד, מקבלת מהבחינה שכנגדה בא"א, רק מהוד דא"א, ולפיכך נמצאים ז"א ונוקביה זה למטה מזה, כי הוד הוא למטה מנצח. וזה אמרו "ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד" וכבר הארכנו בזה לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה שניהם. עש"ה.

פרק נח

א ובר"ח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד ר"ל שניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה א' ואין יתרון לזכר על הנקבה. כי בהיותם נכללים שניהם בספירה אחת נמצאים קומתם שוה, כי בספירה אחת אי אפשר שיהיה שם שינוי של שיעור קומה. בדומה למ"ש הרב באו"א בע"ח שער ט"ז פ"א, כי ע"כ או"א קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין, משום שנכללים שניהם בשם ס"ג, דהיינו בספירת בינה, שהיא בחינה העליונה דשם ס"ג. עש"ה.
ומ"ש, ששניהם משתמשים בכתר אחד, כבר ביאר זה לעיל (בחלק זה אות ו'), ע"ש. כי בהיות הנוקבא כלולה בנצח דאמא נמצא הכתר שלה שהיא ת"ת דאמא כמו שהיא כתר דז"א. כמ"ש שם באו"פ ד"ה שניהם. עש"ה.

ב ובשבתות אז עולין הזו"ן עד כתר דאו"א וזה נכלל באבא וזו נכללה באמא ואין הב' שוין בהשואה א' ולכן היא מקבלת הארתה על ידו. כי ענין זה של התכללות בנצח אינו נעשה בשבתות, וע"כ נמצאת הנוקבא שהיא בחינת הוד שלמטה מנצח, וע"כ אי אפשר שיהיו משתמשים בכתר אחד, כי הנוקבא שהיא הוד, הנה הכתר שלה בבחינת נצח, שהיא הספירה הסמוכה לה במדרגה, ואינה יכולה לקבל מת"ת דאמא הגבוה ממנה בב' מדרגות, וע"כ אינם בהשואה אחת, וע"כ היא צריכה לקבל מז"א בעלה, ולא מאמא. ואין לשאול, כיון שכבר עלו שניהם לאו"א איך הם מתיחסים עוד לנצח והוד. כי זה נודע, שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, ואע"פ שעלו לאו"א עלאין, הנה זה משום שנצח והוד דא"א עלו מקודם למקום או"א, ונמצא גם עתה שזו"ן מלבישים על נו"ה דא"א.

פרק ס

א סוד הנסירה שנותן בה הדינים שהם האחורים. כמו שיתבאר להלן, אשר הדינים ננסרים ממנו וניתנין אל הנוקבא שמתחלה נמתקין ע"י אמא בלבד, ואז אינם עוד על שלמותם, ואח"כ חוזרים להתמתק פעם ב' ע"י ז"א. וכשז"א נותנם לה בפעם הב' אז נמתקים על שלימותם. וז"ש הרב, שנותן בה הדינים שהם האחורים. דהיינו אחר שניתנים לה ע"י אמא. כמ"ש במקומו.

ב אחור הוא הקטנות והבן זה כי האמצעי אינו נקרא אחורים והיה בו אחור ואמצעי. פירוש, שבחינת מוחין הקבועים בז"א, הם רק ו"ק בלי ראש, שהם חג"ת נה"י: ונבחנים לב' פרצופים: עיבור, יניקה, המכונים חיצון ואמצעי, מפאת שהם מלובשים זה תוך זה, כי פרצוף יניקה שהוא פרצוף חג"ת, מלובש תוך פרצוף עיבור שהוא נה"י. וע"כ הם נקראים חיצון ואמצעי, משום שאין שלימות אלא אחר ביאת פרצוף חב"ד, דהיינו הגדלות שלו, והוא נקרא פרצוף הפנימי מכולם, להיותן מתלבש תוך פנימיות פרצוף היניקה. ונמצא פרצוף העיבור שהוא החיצון מכולם, ופרצוף הגדלות הוא פנימי מכולם, ופרצוף היניקה הוא אמצעי. וב' הפרצופים החיצון והאמצעי נקראים קטנות, כי הם חסרים מראש, כנ"ל. ורק פרצוף הפנימי נקרא בשם גדלות.
וזה אמרו "אחור הוא הקטנות" פי': אע"פ שאנו מכנים לפרצוף הנוקבא שמקודם הנסירה בשם פרצוף אחורים, אין לטעות שהכונה היא על פרצוף החיצון בלבד, שהוא פרצוף העיבור, אלא הכונה היא על ב' הפרצופים עיבור ויניקה ביחד, ונקראים אחור, משום שהם בחינת קטנות, וכל קטנות אפשר לקראו אחורים. אמנם עיקר השם אחור הוא רק על פרצוף העיבור, שהוא מבחינת מחזה ולמטה דכללות הפרצוף. כי כל נה"י נקראו אחורים. והוא מטעם שהם לא היו בכלים דז"א בעת יציאת המלכים דנקודים, אלא אח"כ ע"י הארת הו' ונקודה מיסוד דא"ק, נתחברו הכלים דנה"י אל ז"ת דנקודים. כי ע"כ נתפשטו הז"מ אלו עד בי"ע, כי השיגו הנה"י שלהם שנתמעטו ונפלו לבחינת בי"ע ע"י צמצום ב' דא"ק, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ אלו הז' מלכים שהם רק בחינת הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, הם נבחנים לכלים דפנים. ורק בחינת הכלים דנה"י שנתחברו אל המלכים מבי"ע, הם הנקראים כלים דאחורים. הרי שרק פרצוף העיבור שהוא בחינת נה"י אפשר לקראו אחור, אבל פרצוף החג"ת שהוא תמיד למעלה מחזה, שמשורשו בנקודים היה בחינת אצילות למעלה מפרסא, אי אפשר לקראו בשם אחור.
וזה אמרו "האמצעי אינו נקרא אחורים" דהיינו כמבואר, כי האמצעי שהוא פרצוף החג"ת, הוא כולו פנים כי רק מחזה ולמטה, שהם הכלים של נה"י הם אחורים. וזה שמתקן מקודם זה, כי אחור הוא קטנות, כי כאן אצל הנוקבא, הם ב' פרצופי הקטנות, כמ"ש להלן, ושניהם נקראו אצלה בשם אחורים. כי רק בז"א יש להבחין את פרצוף החג"ת, לבחינת פנים כנ"ל אבל בנוקבא נבחן גם החג"ת שלה שהם אחורים. שהרי בעת יציאת ז' המלכים, לא יצאה שם הנוקבא, שהיא מלך הז', רק בבחינת נקודת הכתר לבד, שהיא נקודת החזה, שמצד האורות נבחנת לנקודת היסוד, (כנ"ל בדף אלף תר"צ ד"ה ונקודה) ע"ש. ונמצאות כל תשע הספירות התחתונות שלה שהם בחינת אחור, כי כולם באו ונתחברו אליה מבחינת בי"ע בעת הגדלות דמלכים. ונמצא שלא היה אז בבחינת אצילות, דהיינו למעלה מפרסא, רק נקודת הכתר שלה לבד. וע"כ נקרא גם פרצוף חג"ת שלה בשם אחור. אמנם מדרכו של הרב לכנות כל בחינת ו"ק בשם אחור ואפילו בז"א.

ג אז מה שהיתה המלכות בסוד עיבור לבד כלי אחד באחור וכו'. הנה נשמט כאן כל המסקנא, והוא מובאה בדברי הרב לקמן באות ס"ט. וכדי להקל על המעיין העתקנוהו כאן במוסגר, כי כאן מקומו. כי הדברים שלאח"ז הם פירוש על המסקנא הזו.

פרק סא

כלל גדול שתבין בו הכל כי לעולם פרצוף הב' הוא חצי העליון. ענין כלל הזה נעשה בעת צמצום ב' דא"ק, שה"ת שהיא בחי"ד, עלתה בנקבי עינים, שהם בחינת ה"ר, כמ"ש הרב לעיל דף תל"ב אות מ"ד. שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה ובחינה ה' ראשונה. כלומר, שנחלקה כל מדרגה לב' חצאים: לגו"ע, ואח"פ, כי מאחר שה"ת עלתה לעינים, נמצא המדרגה עליונה מסתיימת שם, ואין במדרגה עליונה זולת כתר חכמה לבד, ובינה וז"א ונוקבא, יצאו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב שם, שה' אחרונה נמצאת בעינים, ויה"ו באח"פ, כלומר, שאח"פ נעשו למדרגה חדשה, בבחינת יה"ו. עש"ה. ונמצא מזה, שכל מדרגה תחתונה ירשה מחציתה של המדרגה העליונה ממנה, הן בפרטיות המדרגות של הפרצוף עצמו, והן בהעליון ותחתון של הפרצופים: כי אח"פ דראש כל פרצוף, ירדו ונעשו לבחינת גוף שלו, ע"כ נבחן הגוף דכל פרצוף לחצי המדרגה של הראש. וכן פרצוף התחתון, יש לו בתוכו חצי המדרגה של העליון, דהיינו אח"פ דעליון שבאו לרשותו של התחתון כמבואר. ומחמת זה נמצא הכלל, שכל תחתון הוא חצי העליון, כלומר, שאם יש לתחתון חצי מדה של פרצוף העליון, הריהו בשלמות כמו העליון שלו. שהרי העליון אין לו ג"כ יותר מהחצי של עליונו.
באופן, שא"א דאצילות, אם יש לו מדת הגוף דעתיק, שהוא חצי פרצוף שלו בערך ראשו, נמצא כבר א"א על שלמותו כמו עתיק, כי יש לו ע"ס דרת"ס, בשלמות שבערכו. וכן או"א, אם הגיעו להלביש הגוף דא"א מגרון שלו ולמטה, יש להם רת"ס בשלמות בערכם כמו א"א, וכו' עד"ז. ונבחן ז"א, שהוא מעיקרו רק בחינת ו"ק, והיינו חצי המדרגה דישסו"ת, כי יש לו אז ברשותו אח"פ דישסו"ת. כן נבחנת הנוקבא בעת שיש לה נה"י של ז"א, שהיא אז בשלמות כמו הז"א, כלומר שיש לה ע"ס בשלמות השייך לערכה, כמו הע"ס דו"ק דז"א בערכם, כי חצי מדתו של ז"א מספיק לכל מדת הנוקבא, כמו חצי מדתם של ישסו"ת מספיק לכל מדת ז"א, וכן חצי מדתם של או"א לכל מדתם של ישסו"ת וחצי מדת א"א לאו"א, וכן למעלה.
וזה אמרו "וכיון שהז"א בסוד עיבור היה חצי מדה גם היא היתה חצי מדה וכו'. כשיעור היסוד שאין בו אלא ב' פרקין" כי כל מדתו דז"א מבחינת קביעותו, הוא רק חג"ת נה"י ששה כלים. נמצא שבעיבור, שהוא רק נה"י, ג' כלול בג', הנה אין לו רק חצי מדתו, וע"כ גם הנוקבא, אין לה אז רק מחציתו של מדת העיבור, כי כל ספירה דע"ס דעיבור של הז"א יש לה ג' פרקים, שהם בחינת ראש תוך סוף דאותה הספירה. חוץ מיסוד שלו, שאין בו רק ב' פרקים, שהם בחינת תוך סוף וחסר לו ראש בערך שאר הספירות דעיבור הז"א. ונודע, שתוך סוף הם בחינת גוף, ונתבאר לעיל שכל גוף הוא מחציתו של הראש. נמצא, כיון שהנוקבא לא נתגדלה בעיבור אלא כמדת היסוד, הרי אין לה אלא מחצית מדת העיבור, כי אין בחינת הראש דעיבור, כמו שיש לכל הע"ס דעיבור, אלא בחינת גוף בלי ראש כמדת היסוד שבהם.
וזה אמרו לעיל באות ס'. וכאן באות ט"ס "שבבוא הפנים שהוא גדלות דז"א הגדיל אותה מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה שהוא חצי שיעורו והרי נשלמה כמוהו" כלומר, שאחר שהנוקבא נגדלת בחצי מדתו של הז"א ממדת קביעותו, דהיינו עד החזה שלו, והיא מלבשת לנה"י שלו, הנה אז נשלמה כמוהו, כלומר, שיש לה שם בחינת ב' הפרצופים חג"ת נה"י כמו שיש לז"א בזמן יניקה שלו, ואע"פ שהיא אינה מלבשת לחג"ת שלו אלא לנה"י שלו, מ"מ מספיק הנה"י שהוא חצי פרצוף ו"ק דז"א, לפרצוף גמור של הו"ק דנוקבא. כי חצי מדה דעליון הוא מדה שלמה אל התחתון, כמבואר, אמנם מטרם שז"א משיג פרצוף הגדלות שלו, אינו יכול להשפיע לנוקבא הנפרדת, כמ"ש להלן.

פרק סב

ובהכרח שבזמן מיתת המלכים היה בהם ב' בחינות שהם פנים ואחור ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם. ב' בחינות אלו הם חג"ת נה"י, שהם הכלים דפנים דז"ת דנקודים, דהיינו מה שיצא בהם בעת הקטנות למעלה מפרסא. כי מבחי' הכלים הם חב"ד חג"ת לבד והנה"י שבהם נשארו תחת הפרסא בבי"ע. וכיון שהם לא נשברו מחמת עצמם אלא מחמת שנתחברו עם הכלים דבי"ע, ע"כ אחר שנבררו ונפרדו מהכלים דבי"ע, ועלו ונתקנו באצילות, שוב לא יארע בהם שום מיעוט עוד, כי הפרסא דאצילות נתתקנה באופן כזה שהכלים דפנים לא יתחברו עוד עם הכלים שלמטה מפרסא, כמו שקרה בעת המלכים. וזה אמרו "ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם", כלומר אחר שנתקנו באצילות שוב אינם נחסרים משם. כנ"ל. ומה שקורא אותם בשם פנים ואחור, הוא נמשך אחר מ"ש לעיל באות ס', אשר האמצעי שהוא חג"ת, אינו נקרא אחורים, אלא רק פרצוף החיצון לבד שהוא נה"י, ע"ש. וע"כ מכנה גם כאן לפרצוף חג"ת בשם פנים, ולנה"י בשם אחור. אמנם ברוב המקומות קורא לב' הבחינות חג"ת נה"י בשם פרצופי אחורים. ולא עוד, אלא אפילו לפרצוף הפנימי הבא ע"י בחינת ב"ן שהוא משלים להכלים דיסוד ומלכות שבה, נקרא ג"כ בדברי הרב בשם אחורים, והוא מטעם שכל הבא להשלמת כלים נקרא בשם ב"ן ונקרא אחורים, והם ג' הפרצופים הראשונים המובאים כאן שהם באים משם ב"ן. ורק אח"כ עולים הזו"ן פעם ב' למ"ן, ומקבלים בחינת שם מ"ה, והוא הנקרא בחינת פנים. ובו עצמו יש ג"כ ג' פרצופים כמו באחור, שהם: עיבור, יניקה, וגדלות. ומכונים ג' פרצופי הפנים אבל ג' הראשונים שהם ב"ן ולא מ"ה, נקראים ג' פרצופי האחור. כי כל הכלים באים מבירורי השבירה שבבי"ע, שמטרם השבירה יצאו בע"ס דנקודים שנקרא ב"ן, וע"כ השלמתם של כלים האלו נקרא ג"כ בשם ב"ן. גם בערך האורות דאצילות שנקרא מ"ה, נבחן הב"ן לבחי' אחור.

פרק סג

ג"ר דז"א וט' אחרונות דמלכות שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים. אין הפירוש שלא באו כלל בזמן המלכים, אלא המדובר הוא רק בבחינת ז' המלכים שיצאו מעינים דא"ק בסוד הסתכלות עיינין באח"פ, דהיינו בעת קטנות הנקודים, כי אז לא יצאו רק חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, והנוקבא לא יצאה רק בחינת הכתר שלה לבד, שהיא נקודת החזה, אמנם אח"כ בזמן הגדלות נקודים, הרי נתפשטו עד בי"ע, וז"ת השיגו כל אחד הג"ר שלהם, וגם הנוקבא השיגה הט"ס דכלים שלה מבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. אלא הכונה היא על בחי' אצילות של הז"ת, דהיינו מה שיצא למעלה מפרסא שנתקנה בנקודים, ושמה היו חסרים ג"ר לז"א וט"ת לנוקבא ומה שקבלו בעת גדלות מבי"ע, אינם כאן בחשבון.
ועל כן ג' הראשונות דז"א וט"ת דנוקבא לא נתקנו בעולם האצילות בבחי' קביעות, אלא בסוד תוספות. והטעם הוא, כי לא יצאה אפילו בזמן המלכים בבחינת אצילות של הנוקבא, כמבואר.

פרק סה

א"א ועתיק הזכר לקח כל המ"ה וכו'. כל זה ההמשך כבר נתבאר היטב לעיל דף תרי"ט מאות כ"ה עד אות כ"ז. ומשם תדרשנו.

פרק עא

א וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חציים לבד שהם בינה וגבורה. כי הבינה וגבורה הם חלקה, דהיינו בחי' הב"ן של המוחין, כמ"ש להלן.

ב ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה. כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל הקומות אשר יוצאים בעולם האצילות נבחנים על שם מ"ה החדש, ורק אותם הכלים והאורות שנשארו מע"ס דנקודים, גם בחינת הכלים דפנים עם האורות שלהם ששמשו שם למעלה מפרסא, דהיינו בעת קטנות נקודים, אשר חזרו ונתקנו באצילות בקביעות בזו"ן, כל אלו נבחנים לב"ן. ומכ"ש בחינת האחורים דע"ס דנקודים, הן של הג"ר נקודים והן של הז"ת דנקודים, נחשבים ודאי לב"ן. במלה אחת, כל מה שיצא עוד בג"ר וז"ת דנקודים הן בגדלות והן בקטנות, ובאו בתיקון בעולם אצילות כל אלו נקראו ב"ן. ורק בחינת האורות והכלים שנתחדשו באצילות ע"י יציאת הקומות על המסכים בסוד או"י ואור חוזר כנודע, הרי כל אלו הם נבחנים למ"ה החדש, ונקראו בשם מ"ה.
וזה אמרו "וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד שהם בינה וגבורה אז נמשך לה שם ב"ן שבה וכו' ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" פירוש: כי מטרם הנסירה, כבר היו לה ב' פרצופים: עיבור יניקה, שהם חג"ת נה"י, כנ"ל, שנה"י דז"א מספיקים לה לו"ק גמורות ואז יש לה רק בחינת ה"ג דקטנות שז"א השפיע לה דרך אחורי החזה, שפירושם הוא, בחינת ה"ת בעינים, שאז אין לה רק גו"ע בכל ספירה מע"ס שלה, ואח"פ שלה הם חסרים מכל ספירה, שהם חב"ד חג"ת דכלים דכללות פרצופה, כי ג' קוים דגלגלתא הם חב"ד דכלים, וג' קוים דעינים הם חג"ת דכלים, ובחינת נה"י שהם בחינת אח"פ חסרים לה הן בכללות והן בפרטות. וכדי להשלים את הע"ס שלה בבחינת נה"י, הנה לזווג ע"ב ס"ג היא צריכה, כי בקבלתה להארת ע"ב אז הארה זו מורידה בחינת ה"ת מעינים שלה לבחינת פה, ואח"פ דכללות חוזרים למדרגתה, ואז נשלמת ברת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י דכלים. כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים.
והנה הארה זו המורידה ה"ת ומחזרת לה אח"פ, דהיינו הנה"י, היא נבחנת לבחי' ב"ן, כי לא תיקנה יותר רק בחי' החזרת הנה"י שלה, שהם אח"פ שנפלו ממנה בעת שבירת הכלים, אמנם האורות דג"ר, שהם בחינת קומה חדשה הצריכה לצאת באצילות בשבילה, הנה עדיין לא קבלה אותה, כי מטרם שיש לה הכלים בשלימות אי אפשר לה שתקבל האורות דג"ר. וע"כ מתחילה קבלה הזווג על בחינת תשלום הכלים, המחזיר הנה"י שלה, כנ"ל, וזווג זה נבחן רק על בחינת ב"ן, כי עוד אין בו האורות.
וזה אמרו "ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" כי רק נשלמו בחינת הנה"י החדשים שלה, שבחינת קו האמצעי שלהם הוא יסוד ומלכות, שהם הכלים דהולדה. והשלמת הכלים נבחן לשם ב"ן, כנ"ל. אבל להארת שם מ"ה, כלומר, שתקבל גם הג"ר דאורות להכלים דחב"ד שלה, הנה ע"ז צריכים לזווג חדש הנבחן לשם מ"ה. כנ"ל.

פרק עב

ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחינת הגדלות ונשלמה ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה שהם החסדים לצורך נשמות. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג להשלמת כלים בלבד, נקרא בשם ב"ן. והנה הזווג הא' דשם ב"ן המובא בדיבור הסמוך, היה מבחינת אמא שלא ע"י ז"א, כמ"ש להלן. וע"כ צריכים עוד לזווג ב' על ידי ז"א, ואז נשלמים לגמרי הכלים שלה. ואח"ז נעשה הזווג הב' ע"י הז"א להמשיך לה האורות דג"ר, שנבחן לבחינת מ"ה, ולמוחין דהולדה כמ"ש לפנינו.

פרק עג

כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שניתן לה מאמא, אינם רק הגבורות והם נקראים אחורים. כי הן הגבורות שניתן לה ע"י הארת השם ב"ן על ידי אמא שלא ע"י ז"א, שהוא הזווג הא' דב"ן המשלים לאח"פ דנוקבא, כנ"ל בדיבור הסמוך, והן הזווג הב' דב"ן שהוא ג"כ ממתיק את האח"פ דנוקבא ביתר השלמה. הרי הם שניהם באים רק להשלים הכלים של האחורים שלה, שהם האח"פ, כנ"ל, וע"כ נבחנים שניהם לבחינת אחורים, וכן לבחינת ב"ן. אלא רק זווג הב' שעל ידי ז"א שנותן לה האורות עצמם הוא הנבחן לבחינת פנים, ולבחינת מ"ה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

פרק עד

ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה. כי ה"ג הם, ונחלקין ג"כ, לג"ר ולו"ק, ובהיותה עם הז"א אב"א, אין לה אפילו הו"ק דגבורות, כי אז אחוריהם ביתה, והגבורות דו"ק שמחזה ולמטה הם דבוקים באח"פ דזכר ונחשבים ע"כ על בחינת הזכר, ולא על בחינתה עצמה. רק בעת הנסירה, ננסרים ממנו ב' בחי' הגבורות, הן דו"ק והן דג"ר, וניתנין אל הנוקבא. וז"ש "יש גבורות באחורים דזכר" דהיינו בחי' הו"ק דגבורות שבנה"י של הז"א, הנקראים אחורים. "ויש גבורות במוחין גם כן" דהיינו בחינת הג"ר דגבורות "ושניהם ננסרין וניתנין לנוקבא". כמבואר, שבעת היותה אב"א גם אלו הגבורות דו"ק אינם נחשבים על שמה.

תוכן העניינים

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה