אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חלק ט
פרק א
א בפעם הראשונה של כל זווג וזווג וכו': כלומר, בשעת יציאת כל פרצוף מעיקר אצילות, בדרך השתלשלות כל תחתון מן העליון שלו, כמ"ש בחלקים הקודמים, שהוא בא מכח הזדככות המסך ועליתו לראש, כנודע, ומבחינה זו יוצאת הקטנות דכל פרצוף וזה נקרא זווג הראשון לאצילות הפרצוף. ונודע שאח"ז שוב עולה למ"ן לזווג דגדלות, להשגת המוחין, וזה נקרא זווג ב'.
ב הזכר לבדו היה מתעורר מאליו אל הזווג וכו': כי כל תחתון נאצל ויוצא ע"י הזווג של ראש דעליון שלו, מתוך התכללות המסך והרשימות דתחתון בהזווג אשר שם, ואין כאן ענין זווג של זכר ונקבה, כמ"ש בפרצופי א"ק, אלא נחשב כמו בחינת זכר לבדו. כי סדר הזווג הזה הוא בא מבחינת הכאת אור העליון על המסך, שכפי שיעור עביותו כן קומת האו"ח והאו"י, כנודע. מבלי מ"ן ומבלי שיתוף זכר ונקבה, אלא הכל תלוי בעביות המסך, כנודע.
ג הכר נוקבא בפרטות זולתי מן אמא והלאה: כי כל ענין נוקבא, הוא בא מכח הצמצום שנעשה על המלכות, וע"כ בפרצופי א"ק, אין בחינת נוקבא ניכרת בכל הט"ס הראשונות. אלא מנקודים ואילך שנעשה שם צמצום ב' בסוד ה"ת בנקבי העינים, שאז נתחברו ה"ת בה"ר, בסוד ותלכנה שתיהן הנה אז ירדה הבינה למדרגת המלכות, וקבלה לתוכה בחינת הצמצום, שהיתה מקודם רק בהמלכות, שמשום זה יצאה בינה וזו"ן לחוץ מכל רת"ס, כי אח"פ של ראש ירדו ונעשו לבחינת גוף ותוך. ובינה וזו"ן דע"ס דתוך ירדו ונעשו לבחינת ע"ס דסיום הפרצוף. ובינה וזו"ן דע"ס דסיום הפרצוף, יצאו לגמרי לבר מאצילות, בדומה למלכות דצמצום ראשון, שבה נסתיים הקו דא"ס ב"ה. אלא אח"כ נתקנו בבינה וזו"ן אלו, ג' עולמות דבי"ע כנודע. והנך רואה, שאפילו אחר צמצום הב', מתחילה מציאת הצמצום רק מבינה ואילך, שהיא אמא, אבל לא כלל ממעלה הימנה. וזה אמרו "שאין הכר נוקבא בפרטות זולתי מן אמא והלאה" וצריך שתזכור כאן, כי הצמצום האמור במקום בינה, לא נעשה אלא בז"ת דבינה, ואין הג"ר דבינה בכלל הצמצום הזה, כמ"ש בחלקים הקודמים.
ד מאליו סליק המ"ן להתתקן בלי שום מעלה אותם וז"ש כד סליק ברעותא: כי אחר שנזדכך המסך דגוף הנקודים מכל עביותו ונשתוה לבחינת עביות של ראש, נבחן אז, שעלה ונתיחד עם המסך של ראש ונכלל עמו בהזווג של ראש, כי השואת הצורה מחברת הרוחנים לאחד, כנודע, ונמצא שהמסך וכל הרשימות הכלולות בו, עלו מאליהן להראש דס"ג דא"ק, בלי שום מעלה אותם. (כנ"ל חלק ח' אות ב' ד"ה חזר) ואז יצאה קומת הקטנות דפרצוף עתיק, כמ"ש שם. והוא הנקרא זווג א' של עתיק.
פרק ב
א"א אחר שנתקן ע"י מה שבירר עתיק וכו' בפעם א' מאליו וכו' מעלה המ"ן בעתיק: וצריך שתזכור המתבאר בחלק הקודם, (דף תרכ"ו ד"ה ואריך. ובדף תשכ"ה פעולה ו') כי בטרם שיצאה הגדלות דעליון, לא היה יכול לצאת אפילו העיבור דתחתון. כי בעת שיצאה הקטנות דעתיק מראש הס"ג, היו בחינות אח"פ שלו פגומים, משום הה"ת הנמצאת בנקבי עינים שלו, ומכ"ש המדרגות שלמטה מאח"פ שלו, שאינן ראויות כלל לזווג, אלא אחר שעתיק עלה למ"ן לראש הס"ג לצורך הזווג דגדלות שלו וע"י הזווג דע"ב ס"ג ירדה הה"ת מעינים שלו לפה, ואח"פ שלו חזרו לבחינת ראש, הנה אז עתיק מעלה אליו בחינות המסך ורשימות של א"א, ואז נולדה קומת הקטנות דא"א, דהיינו בחינות גו"ע שלו, שהם בחינת כלי דראש, שהוא למעלה מנקודת הצמצום שנקבי עינים שלו, כי כח הצמצום אינו ניכר כלל למעלה מבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך. אמנם אח"פ של א"א עדיין הם בפגמם, כי אע"פ שהארת הזווג דע"ב ס"ג הורידה ה"ת מעינים דעתיק, אין זה מועיל כלל לא"א, להיותו מדרגה תחתונה מעתיק, וע"כ כח הצמצום שבנקבי עינים שלו גרוע יותר מבעתיק, ואין הארת עתיק מספיקה בעדו. אלא אחר שנולד ונתקן א"א בבחינת הקטנות שלו, הנה אז חוזר ועולה למ"ן לעתיק, ומחזיר לאו"א דעתיק פב"פ, שמהארת זווגם על המ"ן שלו, יורדת ה"ת גם מנקבי עינים דא"א, וגם אח"פ שלו שבים בו לבחינת ראש, ואז קונה המוחין דגדלות. עש"ה.
וזה אמרו, שאחר שנתקן א"א בפעם הא' ע"י עתיק מאליו. דהיינו בסבת הגדלות דעתיק המעלה אליו את גו"ע דתחתון, להיותו עמו בבחינה אחת. (כנ"ל דף תרכ"ו ד"ה ואריך) הנה אז בפעם הב' כבר עולה א"א, מעצמו כדי להשיג הגדלות שלו, ע"י הארת הזווג דאו"א דעתיק, המורידה הה"ת מנקבי העינים שלו.
פרק ג
אין מי שיעלה מיין נוקבין אחר פיעם א' זולתי הבנים וכו' וכל התחתון מחבירו נקרא בן אליו: כי ענין עלית מ"ן מתחתון לעליון, נוהג בכל הפרצופים דא"ק ואבי"ע, וכן הוא ענין תמידי, כמ"ש לפנינו. ותוכן הדברים הוא, כי המ"ן הללו כוללים כל הבחינות שיצאו בעולם הנקודים ונתבטלו וגם נפלו לבי"ע דפרודא בעת שבירת הכלים, שהם האחורים דג' הפרצופים הראשונים: כתר, ואו"א, וישסו"ת. עם הז"ת של כל אחד ואחד מהג"ר אלו, כמ"ש בחלק ז'. גם ידעת שכל הכחות והפגמים שישנם בעליונים, מוכרחים להמצא בהתחתון מהם, שלפי"ז, נמצא כי מלבד הכלל הידוע, שהתחתון נבחן למחצית של הפרצוף העליון, מסבת אח"פ דעליון שיצאו לחוץ מהעליון, מחמת הה"ת שנתחברה בנקבי העינים שלו, ונפלו לבחינת מדרגה התחתונה. למשל, שאחורים דנקודת הכתר דנקודים שהם אח"פ, נפלו ונתלבשו בפנימית או"א, ואחורים דאו"א נפלו ונתלבשו בפנימיות ישסו"ת, וכו' עד"ז. הנה עוד נבחן, שהאחורים דכל הט' ספירות הראשונות ביחד נמצאים במלכות שלהם, וכן האחורים דכל הפרצופים העליונים יחד נמצא בהתחתון מהם. (כמ"ש הרב לעיל דף רכ"ז אות ו') באופן אשר הכלים שנפלו לנקודה הסופית דכל המדרגות, דהיינו למלכות דבי"ע, הנה הם כוללים בתוכם, כל מיני אחורים שנתבטלו ונשברו מכל הפרצופים של הנקודים, בעת שבירת הכלים. והם מלובשים שמה זה בתוך זה.
ויוצא לנו מזה ב' כללים בדבר המ"ן, א' הוא, שאחורים דכל עליון נמצאים רק בהתחתון, שלו, וטעם הדבר הוא, מכח תחלת האצילות של הפרצופים דנקודים, דהיינו מזמן הקטנות שבהם, שכל מדרגה נבקעה ונחלקה לב' חצאים, מחמת עלית ה"ת בעינים, ולא נשאר בגופה של המדרגה רק גו"ע, ואח"פ ירדו, ונעשו לפנימית, בהמדרגה שלמטה ממנה. למשל, אח"פ דמדרגת הראש יצאה משם ונעשה פנימיות בחג"ת, וע"כ, נחשב פרצוף החג"ת לבחינת מחצית התחתונה של פרצוף הראש, משום שברשותה נמצאים האחורים דראש, דהיינו אח"פ שלו. ואם אמנם בזמן הגדלות דפרצופי נקודים, חזרו כלהו חצאי המדרגות מתוך התחתון ונתחברו שוב במקומם בהעליון, כנודע, דהיינו מכח הארת הזווג דע"ב ס"ג, הבוקעת ומבטלת גבול דצמצום ב' שבפרסא, וע"כ חוזרת ויורדת הה"ת מעינים להפה כבתחלה. כנודע, אכן בסבת שבירת הכלים, חזר ונתבטל אור הזווג דע"ב ס"ג, וצמצום ב' דה"ת בעינים חזר למקומו, ושוב נפלו כל החצאים של המדרגות העליונות להתחתונות מהם, כמו שהיו בתחלת אצילותם, כי כל אח"פ דעליון באו ונפלו לפנימיות התחתון, כנ"ל. והנה נתבאר כלל הא' שבהמ"ן, שאחורים דכל עליון נמצאים רק בהמדרגה התחתונה הסמוכה אליה. שמטעם זה נחשב כל תחתון, למחציתו דעליון.
וכלל הב' הוא, שכל תחתון הוא הנושא בתוכו לכל מיני האחורים שנפלו מכל הפרצופים שממנו ולמעלה. למשל בהנוקבא דנקודים, שהיא מלכות דשם, נמצאים כלהו אח"פ שנתבטלו ונפלו מכל העליונים: מהכתר ומאו"א ומישסו"ת וכו'. וכן בהמלכיות של בי"ע, נמצאים כלהו אחורים דהט"ס העליונות אשר שם וזה הוא מטעם הנודע, שכל הכחות והמיעוטים שנמצאים בהעליונים, מחויבים להיות בהתחתון מהם.
כי להיות העליון סבה למציאות התחתון, ע"כ פועלים עליו כל המיעוטים והפגמים שבהעליון שלו, כי נעשה מסובב וסבול מהם והבן זה מאד.
ועם ב' הכללים הנ"ל תבין, שאין שום אפשרות להשלמת הע"ס שבפרצוף העליון, זולתי בעזרת התחתון שיעלה מ"ן אליו, שהרי התחתון מחזיק את אח"פ דעליון ברשותו, ואין לעליון זולת גו"ע בלבד. והגם שאח"פ, הם כלים דאחורים שלו, דהיינו בינה וזו"ן או נה"י, אבל בשעה שחסרים נה"י דכלים להפרצוף, גורם לו להיות מחוסר ג"ר דאורות, כנודע. והנך רואה, שכל זמן שאין התחתון עולה למ"ן אל העליון, מוכרח העליון להשאר בקטנותו בלי ג"ר.
וזה אמרו "לעולם אין מי שיעלה מיין נוקבין אחר פעם הא' זולתי הבנים שכבר יצאו לעולם ונתקנו וכל התחתון מחבירו נקרא בן אליו" דהיינו כמבואר, שהתחתון הוא התופש בתוכו את אח"פ דעליון שלו, שאח"פ הללו מכונים בשם מ"ן, משום שנתבטלו ונפלו מהמדרגה העליונה בזמן שבירת הכלים, כנ"ל. וע"כ אין מי שיעלה אותם בחזרה להעליון זולתי הבן שלו, דהיינו התחתון האוחז אותם ברשותו. והסדר של עליות המ"ן יתבאר לפנינו.
ועם הכלל הב' תבין מ"ש לעיל אשר ענין העלאת מ"ן מתחתון לעליון הוא דבר תמידי. כי כל עוד שלא נשלמו להתברר כל הכלים וניצוצים שנפלו לבי"ע, נמצאים גם הפרצופים העליונים דאצילות ג"כ חסרים בשיעור הזה ממש כפי הכלים והניצוצים הנמצאים בבי"ע. כי הבחינה הסופית שבבי"ע, נושאת בתוכה כל מיני אחורים שלמעלה ממנה, וכבר ידעת, שאחורים אלו, המה ממש חלקי הכלים והספירות, החסרים להפרצופים העליונים, וכל המוחין הקבועים שנתקנו בג' פרצופים ראשונים דאצילות, אינם, בערך מה שהיו מכבר בעולם הנקודים רק בחינת ע"ס דכתר שבכל אחד מהם, באופן שעדיין כולם חסרים ט"ס התחתונות שבהם. ואלו הם המונחים שבוים בבי"ע בין הקליפות כמ"ש לעיל (דף תרפ"ה ד"ח באופן) עש"ה. ונמצא ע"כ, בשעה שמבררים איזה שיעור מהכלים והניצוצים דבי"ע לאצילות, דהיינו להמדרגה הראשונה. שהיא הנוקבא דאצילות, וכבר ידעת שהנוקבא דאצילות היא הנושאת בתוכה כל האחורים של הפרצופים העליונים, כנ"ל, לפיכך הנוקבא נוטלת מתוכם בחינת האחורים של חלקה, דהיינו מה שמשלים לבחינת הזו"ן, והשאר המה מעלים לאו"א, ואו"א מבררים מהם מה ששייך להשלמתם, והשאר מעלים לא"א, וא"א מברר מהם השייך להשלמתו והשאר לעתיק, וכו' עד א"ק הפנימי, ואז יורד אור א"ס ב"ה על המ"ן שיש בא"ק הפנימי, ונעשו לו מוחין חדשים ממ"ן ומ"ד אלו, כי אור העליון היורד לתקן את המ"ן מכונה בשם מיין דוכרין, שבצירוף שניהם נשלמים לו חלק מהמוחין, דהיינו לפי השיעור שהתחתון שלו העלה אליו מהמ"ן, שהם חלקי כלים החסרים לו, כנ"ל. ואז יורד מ"ד מא"ק הפנימי דרך כל פרצופי א"ק ואצילות, וכל אחד נשלם לפי השיעור של המ"ן, שהתחתון שלו העלה אליו. כמ"ש זה לפנינו באורך.
והנה תחלת עלית מ"ן, דהיינו ההוצאה מתוך הקליפות דבי"ע, והעלתם להנוקבא דאצילות, נעשה ע"י נר"ן של הצדיקים, אשר בחינות האחורים של זו"ן נפלו לרשותם, כי נשמת אדם הראשון, הוא תולדה דזו"ן דאצילות, ומדרגה התחתונה הסמוכה להם, כנ"ל (חלק ח' אות ע"ו) והיא כלולה מכל הנשמות שבשתא אלפי שני, שכולם הם אברים פרטים שנשרו מנשמתו, כדברי הרב לעיל (ח"ח אות פ"ח) ולכן האחורים שנפלו לחוץ ממדרגת זו"ן, באו ונכללו בנר"ן של הצדיקים שבכל הדורות דשתא אלפי שני. ונמצא שאין מי שיעלה מ"ן לזו"ן זולת התחתון שלהם האוחז ברשותו אח"פ החסרים אל הזו"ן, כנ"ל, ונר"ן המה האורות של בינה וזו"ן, כי אור הבינה נקרא נשמה, ואור הז"א נקרא רוח, ואור הנוקבא נקרא נפש, כנודע. ולפי"ז נמצא הנפש דצדיקים מיוחסת לעולם העשיה, והרוח לעולם היצירה, והנשמה לעולם הבריאה. וזה אמרו, שנר"ן דצדיקים הם בני זו"ן, והם המעלים המ"ן מתוך הקליפות שבבי"ע, אל הזו"ן דאצילות. כמבואר, שכל תחתון הוא התופש ברשותו את כל האחורים החסרים להעליון, וע"כ אי אפשר שום השלמה להעליון, זולת בעזרת התחתון שיעלה המ"ן אליו. ובדברים אלו מתבארים כל דברי הרב שלפנינו באותיות ב' ג' ד'. וזכור אותם לכל ההמשך.
פרק ו
א בפעם הא' עלו המ"ן שלא ע"י זו"ן וכו', בפעם ב' הם העלו מ"ן אחרים וכו': כבר נתבאר שאין מי שיעלה מ"ן להשלמת העליון זולתי התחתון הקרוב אליו. ונמצא כי אי אפשר שישלמו או"א עם הגדלות שלהם, זולת ע"י עלית הזו"ן אליהם למ"ן. אמנם נודע, שבטרם שאו"א משיגים הגדלות שלהם, אין עוד שום מציאות להזו"ן, שהרי עדיין לא יצאה אפילו בחינת העיבור של זו"ן, כנ"ל וא"כ אין מי שיעלה המ"ן לאו"א, דהיינו אח"פ החסרים להם, כדי להשלימם בע"ס שלימות, כנ"ל. (באו"פ אות ה' ד"ה א"א) וזה שאומר הרב "אמנם בתחלה בפעם א' עלו המ"ן שלא על ידי זו"ן באו"א" והיינו כמבואר, כי אין עוד זו"ן בעולם שיעלו המ"ן אליהם. לכן הכרח הוא שהמ"ן יעלו מאליהם שלא ע"י זו"ן.
ויש אמנם להבין היטב, איך אפשר שיעלו המ"ן מאליהם, ומי הוא הגורם להעלתם לאו"א, כי ידיעה זו היא הקוטב, שכל עניני המ"ן סובבים עליו. והנה הרב כייל לן בכמה מקומות שכל תחתון מעלה המ"ן השייכים אל העליון שלו, אל הפרצוף שממעל להעליון, דהיינו למדרגה ג', והעלי עליון מתקן אותם בשביל העליון, הרי שג' מדרגות מתחברות בהעלאת מ"ן. וצריכים להבין זה. והענין הוא, כי אחר שנתקנו או"א בפעם הא' ע"י א"א, דהיינו בבחינת הקטנות שלהם, הנה אז כבר המה ראוים שיעלו למ"ן לא"א, ומחזירים לאו"א דא"א פב"פ, כנ"ל (דף תרכ"ח ד"ה ואחר) והנה ע"י הארת הזווג דאבא ואמא פב"פ, יורדת ה"ת מבחינת עינים דאו"א ומכשירה את הכלים דאח"פ לחזור להמדרגה דאו"א, ואז עולים הזו"ן בבחינת מ"ן ומשלימים הכלים דאו"א. באופן שבעת עלית או"א למ"ן לא"א, הנה הם נושאים בתוכם כל הרשימות דאחורים שנפלו מכל פרצופי נקודים, כנ"ל (באו"פ חלק ח' אות א' דיבור המתחיל חזר) עש"ה. וכל הזווגים נעשו בעיקר על בחינת הרשימות, ואחר שנתקנו הרשימות הן משפיעות תיקונן להכלים המיוחסים להן, כנודע. ולפיכך אחר שנעשה הזווג דאו"א דא"א פב"פ, והורידו הה"ת מעינים דבחינות הרשימות אל הפה של הרשימות הנכללות באו"א, נבחן כמו שהזו"ן עצמם עלו ונתכללו בהזווג, אע"פ שהמה בעצמם לא נאצלו עדיין, כי הרשימות דאח"פ הכלולות באו"א, כנ"ל, הנה הן בחינות הזו"ן, אלא שכלולים באו"א בבחינות רשימות כמבואר. ונמצא כאן, שרשימות גו"ע דזו"ן העלו אח"פ דעליון, שהוא או"א, לעלי עליון שהוא א"א, בשביל העליון, שהוא להשלים ג"ר דאו"א.
והנה נתבאר, שעיקר העולה למ"ן הוא או"א, להיותם כבר מתוקנים בבחינת הקטנות שלהם, גם נתבאר אשר כל הרשימות דתחתונים כלולות באו"א וממילא גם הרשימות דזו"ן, ואלו הרשימות דזו"ן הנמצאות באו"א בלי תיקון, הן הגורמות לאו"א שיעלו למ"ן לא"א, וזה נבחן שהמ"ן עלו מאליהם, דהיינו מתוך התכללותם באו"א.
ב המ"ן נעשה בחינת זו"ן: כי אותם המ"ן הנכללים באו"א, שהם הרשימות דאח"פ שנפלו מהם לזו"ן, כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה הם כלולים מב' בחינות, א' הן בחינות הספירות דאח"פ שנפלו מאו"א ונעשו לבחינות זו"ן, וב' הוא בחינת הזו"ן בעצמם שלתוכם נפלו אח"פ דאו"א. והנה מטרם תיקונם הם בחינה אחת ומדרגה אחת, דהיינו רק מדרגת זו"ן, כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כמוהו. אמנם אחר שעלו למ"ן עם או"א אל הא"א, כנ"ל, וירד עליהם שם מ"ד, המורידים הה"ת מעינים ומחזירים אח"פ דאו"א להמדרגה שלהם, הנה אז מתחלקים אח"פ לב' מדרגות, שהפנימיות שלהם מתחברת עם או"א, ומשלים את הכלים דבינה וזו"ן, שהיו חסרים להם, עם האורות דג"ר שלהם. והחיצוניות שבהם, שהיו מתחלה חלקם של הזו"ן, והם ודאי לא יוכלו להתחבר עם הספירות דאו"א, כי המ"ד ההם, המספיקים להוריד הה"ת מעינים דאו"א, אינם מספיקים להוריד הה"ת מעינים דבחינת זו"ן, משום שהצמצום הרוכב על אח"פ דזו"ן הוא קשה הרבה מהצמצום הרוכב על אח"פ דאו"א. ולפיכך רק בחינות הכלים דפנים דזו"ן שהם גו"ע, יכולים לקבל תיקון מזווג הזה דגדלות או"א להיותם בערכם בחינת ראש, אבל הכלים דאחורים, שהם אח"פ אינם יכולים לקבל משם שום תיקון. וזה אמרו "ואז מאותם המיין נוקבין נעשה בחינת זו"ן". דהיינו מאותם המ"ן שעלו עם או"א להזווג דגדלות שלהם, הנה נתקן מהם גם בחינת הקטנות של הזו"ן, דהיינו בחינת הכלים דפנים שלהם, שהם גו"ע, שמהם יוצא בחינת העיבור של הזו"ן. באופן, שב' בחינות נתקנו מהמ"ן שעלו עם או"א: א' היא השלמת הע"ס כלים ומוחין דאו"א עצמם. וב' היא בחינת הקטנות של זו"ן.
ג בפעם שנית הם העלו מיין נוקבין אחרים וניצוצות אחרים עד אמא עלאה: דהיינו כנ"ל בדיבור הסמוך כמ"ש אצל או"א. כי אחר שזו"ן קבלו תיקונם ע"י הזווג דגדלות דאו"א, שנתקן על ידיהם בחינת הקטנות דזו"ן כנ"ל, הנה אז יכולים זו"ן גם הם לעלות למ"ן לאו"א מכח עצמם, ונבחן שהמה לוקחים עמהם את הרשימות של הכלים דאח"פ שנפלו מהם לבחינות נר"ן של הצדיקים, דהיינו על אותו הדרך שנתבאר לעיל בעליות או"א למ"ן לא"א. ע"ש. כי הרשימות הללו הן כלולות בזו"ן. ונמצא שבעת עליות זו"ן למ"ן לאו"א, הם לוקחים ומעלים עמהם גם מ"ן אחרים, וניצוצות אחרות, דהיינו השייכים לנר"ן של הצדיקים.
ד בבטן אמא עילאה ולא יכלו להתקן ולהצטייר מהם צורת הולד: בטן, ה"ס אח"פ דגוף, דהיינו מחזה ולמטה. דהיינו אח"פ דתבונה, שהיא גוף דאו"א. כי מתחלה נעשה הזווג על המ"ן לצורך זו"ן עצמם, שהוא בחינה א' הכלולה בהמ"ן שהעלו זו"ן לאו"א, וע"כ מגיעים המ"ד להשלים המ"ן שהעלו, ולהחזיר בחינות אח"פ דבחינות זו"ן להשלמת כלים ומוחין דגדלות שלהם עצמם. אמנם בחינה הב' הכלולה בהמ"ן, שהם הרשימות דגו"ע של נר"ן של הצדיקים, עוד אינם יכולים לקבל מבחינת המ"ד אלו כלום, כי אינם מבחינתם. וזה אמרו "ולא יכלו להתקן ולהצטייר מהם צורת ולד כי אז יצאו מתוך הקליפות" כלומר, אע"פ שבאמת המ"ן דנשמות הצדיקים כלולים באח"פ דזו"ן שכבר קבלו תיקונם בבטן אמא עלאה, עכ"ז כיון שהזווג לא שייך להם, המה צריכים לזווג מיוחד, שיתקן את גו"ע שלהם, בבחינת העיבור. כמ"ש.
ה חזרו הם עם זו"ן, וכולם ביחד חזרו להעלות שנית מיין נוקבין: כי אחר כלות הזווג והלידה של הגדלות דזו"ן, וזו"ן חוזרים למקומם, אז נעשה הזווג על אותם המ"ן דנשמות הצדיקים, שעדיין לא קבלו תיקונם מהעליה לאו"א, כנ"ל. ושם בזו"ן דהיינו בבטן הנוקבא, המה מצטיירים ומקבלים את הזווג דקטנות שלהם.
ו ואותם המ"ן חוזרים ומעלים עם חיבור זו"ן, מ"ן אחרים, ואז מצטיירים הם ונתקנים: פירוש, כי עתה שכבר קבלו הזווג דקטנות שלהם מזו"ן, הנה בפעם ב' עולים שוב למ"ן אל זו"ן כדי לקבל המוחין דגדלות, ובפעם הזאת, המה כבר עולים מכח עצמם, כנ"ל. והנה עתה בעלית המ"ן, שהם נשמות הצדיקים, מכח עצמם, המה מעלים מ"ן וניצוצות אחרים, דהיינו ע"ד שנתבאר בעלית המ"ן של זו"ן מכח עצמם, כי לוקחים עמהם הרשימות דאח"פ החסרים להם, ואלו הרשימות כלולות תמיד מב' בחינות, א' הן בחינות אח"פ החסרים לנשמות הצדיקים עצמם וב', היא המדרגה התחתונה דנשמות, שבה נפלו אותם אח"פ. כנ"ל, עש"ה. וזה אמרו אותם המ"ן חוזרים ומעלים עם חיבור זו"ן מ"ן אחרים, ואז מצטיירים הם ונתקנים. כי בשעה שהמה ראוים לעלות למ"ן מכח עצמם, דהיינו בשעה שהם עולים למ"ן לזווג דגדלות, הנה בהכרח שהם לוקחים עמהם הרשימות של המדרגה התחתונה, ששמה נמצאים אח"פ החסרים להם. אמנם הזווג נעשה רק על בחינה הא' של המ"ן, דהיינו רק על בחינת אח"פ השייכים להנשמות, ולא על בחינת המדרגה התחתונה שבה נתונים המ"ן, כנ"ל אצל זו"ן, ע"ש, אלא שהיא צריכה לזווג ב' מיוחד אליה, ואז יוצא הקטנות של המדרגה התחתונה מהנשמות. וזה שמדייק הרב "ואז מצטיירים הם ונתקנים" דהיינו רק הנשמות מצטיירים ונתקנים בהמוחין דגדלות, אבל אותם המ"ן שעלו עמהם, עדיין אין מקבלים שום תיקון.
פרק ז
שאין לך שום מיין נוקבין כלל שיתוקנו בפעם הראשונה: דהיינו כנ"ל, שבפעם הראשונה הם עולים בבחינות הרשימות הכלולות בהקטנות של העליון, בבחינת מ"ן לעלי עליון, כנ"ל בדיבור הסמוך, שהרשימות דנר"ן דצדיקים כלולות בהקטנות דזו"ן בבחינת מ"ן, וכשזו"ן עולים למ"ן לאו"א להשגת מוחין דגדלות, הנה הם לוקחים עמהם המ"ן דנר"ן הצדיקים, כי בטרם הזווג דגדלות דזו"ן נמצאים אח"פ דזו"ן והנר"ן דצדיקים הם בחינה אחת, כלולים זה בזה. ונמצא שהזווג שנעשה על המ"ן הללו באו"א, נעשה בהכרח גם על נר"ן של הצדיקים, כמו באח"פ דזו"ן, שהרי כלולים הם יחד, ועכ"ז, אין הזווג הזה מתקן כלום לנר"ן דצדיקים, אלא רק להשלמת אח"פ ומוחין דגדלות בשביל זו"ן, כמ"ש לעיל, שאחר הזווג הזה שנתברר מהמ"ן הבחינה הא' מהם, שהם אח"פ דזו"ן, הנה אז יורדים זו"ן עם הבחינה הב' שנשארה עוד בלי שום תיקון, היא נר"ן של הצדיקים, אל מקומו, ואז נעשה הזווג עליהם במקום זו"ן. כנ"ל. הרי שהמ"ן הללו דנר"ן דצדיקים, קבלו עליהם ב' זווגים: א' באו"א, דהיינו עם זו"ן ביחד, בעת שזו"ן קבלו את המוחין דגדלות שלהם. וב' בתוך הזו"ן למטה. אשר מזווג א' שבאו"א, לא נצטייר מהם כלום, ולא נתקנו כלום, אלא רק בזווג הב' של זו"ן. וממש סדר הזה נוהג בהמ"ן דכל הפרצופים, ע"ד שנתבאר לעיל בזו"ן ובאו"א ובא"א. וזה אמרו "שאין לך שום מ"ן כלל שיתוקנו בפעם הראשונה, אמנם בפעם הראשונה עולים בבחינת מ"ן, ואח"כ בזווג שני הם נתקנים ויוצאים מהם בריות ונשמות". והבן היטב.
פרק ח
א כלל אחר, כי כל מ"ן אינם מועילים ומתעכבים שם רק ב' פעמים, א' הפעם הא' שעלו, הב', פעם ב' שנצטיירו: דהיינו כמ"ש בדיבור הסמוך, שבפעם הא' עולים עם הקטנות דעליון לעלי עליון, ושם עדיין אינם מצטיירים. ופעם הב' נעשה להם זווג מיוחד בהעליון שלהם, ואז מצטייר הקטנות שלהם, ואח"ז יורדים למקומם. ובאותם ב' פעמים נשלמים המ"ן דקטנות לגמרי, ואינם צריכים עוד שום עליה ותיקון לצרכם. אלא לעת גדלות, ודאי שעולים פעם ב' למ"ן, אמנם המ"ן דגדלות אינם אותם המ"ן דקטנות, אלא הם מ"ן אחרים שהפרצוף מעלה אותם לעליון שלו, אבל המ"ן הקודמים דקטנות כבר נשלמים. ואינם צריכים עוד לעליה. וזהו הכלל הב' שבכאן.
ב בנים בכורים כמו למשל זו"ן אל או"א, שהם המ"ן בכורים שלהם אינם חסרים לעולם משם ואי אפשר לשום מ"ן לעלות וכו' זולתי על ידם: פירוש, כי ב' בחינות יש תמיד במ"ן א' היא בחינת האחורים דעליון שנפלו למדרגת התחתון. וב' היא מדרגת התחתון גופיה. כמ"ש לעיל. גם ידעת, אע"פ שעולים שתיהן ביחד למ"ן אל העליון, מ"מ מדרגת התחתון הכלולה בהמ"ן, שהיא עלתה עתה בפעם הא' למ"ן, אינה מתתקנת שם בזווג ההיא עם העליון, אלא לזווג ב' היא צריכה, כנ"ל. ולפיכך נבחנים האורות שנתלבשו באותן ב' הבחינות הנ"ל, כמו אחים זה לזה, משום שבמקורן מטרם עלית מ"ן היו ב' הבחינות רק בחינה אחת, במדרגת התחתון. כנ"ל. אלא מבחינת לידתן נתפרדו זו מזו, כי יצאו בב' זווגים בזה אחר זה: כי האחורים דעליון שבהמ"ן, יצאו בעלי העליון ונשלמו שם. והכלים דפנים של התחתון, יצאו ונשלמו בהעליון שלהם. כנ"ל. וע"כ בחינה א' נבחנת לבן הבכור, ובחינה ב' נבחנת לאחיו השני.
ודבר זה נוהג בכל מיני המ"ן שבעולמות. כי זה הכלל, שאחורים דעליון שהם אח"פ, נמצאים תמיד בכלים דפנים של התחתון, שהם גו"ע, שהרי גם אח"פ של התחתון נפלו להמדרגה הנמוכה מהם, ולא נשאר בו רק גו"ע לבד. ועד"ז בכל המדרגות, הרי שכל מיני מ"ן יש בהם בהכרח ב' בחינות, שהן אחורים דעליון ופנים דתחתון. אלא שנחשבות לבחינה אחת של מ"ן, מחמת היותן שתיהן במדרגה אחת, כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. וכן בשעת עלית המ"ן מאיזו בחינה שהיא, נבחן ג"כ שהפנים דתחתון עולים ביחד עם האחורים דעליון שבתוכו, אל עלי העליון, דהיינו למדרגה ג', כנ"ל, ונבחן אז ג"כ, ששניהם כלולים בעת הזווג זה בזה, אלא שהפנים דתחתון נעשה חיצוניות שם על האחורים של העליון. ומתוך שחיצוניות המ"ן עדיין אינה מצטיירת בזווג ההוא, בעלי עליון, אלא שיורדת משם עם האחורים דעליון שלה שכבר קבלו כל תיקונם, ונעשה הזווג עליה בהעליון שלה הקרוב אליה, כנ"ל, לפיכך נבחנים אותם ב' הבחינות שבמ"ן, אחר שקבלו תיקונם ואורותיהם, שהם אחים זה לזה, אלא האחורים דעליון, נבחן לאח הבכור, והפנים דתחתון נבחן לאח השני אליו.
וזה אמרו "אמנם המיין נוקבין שלהם הראשונים שהיו בעולם, בכל אחד ואחד במקומו בסוד בנים בכורים, כמו למשל זו"ן לאו"א, שהם הבנים בכורים שלהם, אינם חסרים לעולם משם". דהיינו כמבואר, שאותם המ"ן שעלו עם או"א לא"א, לצורך הגדלות דאו"א, הם כלולים מב' בחינות: מן אחוריים דאו"א, ומן הכלים דפנים של זו"ן, ונעשה הזווג על שניהם ביחד אמנם לא נצטיירו מהזווג הזה שבא"א רק אחורים דאו"א, ופנים דזו"ן אינם מתתקנים עוד בזווג זה, אלא שיורדים עם או"א למטה, שאח"ז שוב נעשה זווג ב' באו"א, ושמה מתתקנים הכלים דפנים דזו"ן, דהיינו גו"ע שבהם, שהם בחינת הקטנות דזו"ן. ולפיכך נבחנים האורות וכלים שבאחורים דאו"א, לאחים בכורים אל זו"ן, משום שאחורים אלו היו במדרגה אחת עם זו"ן, הן מטרם הזווג דגדלות דאו"א, והן בשעה שנעשו עליהם הזווג בא"א, לצורך הגדלות דאו"א, כנ"ל. אלא כיון שהם נתקנו בזווג הראשון בא"א, נבחנים לבכורים אל זו"ן שנתקנו אח"כ ע"י זווג הב'. ותבין אמנם, שאין הכוונה לג"ר דאו"א, כי עמהן לא היו זו"ן מעולם במדרגה אחת, אלא הכוונה היא רק לאח"פ דאו"א בלבד. המכונים אחורים דאו"א.
וזה אמרו "אינם חסרים משם לעולם" כי האחורים האלו דאו"א נתחברו לבנין פרצופם דאו"א גופיהו, וע"כ אי אפשר שיחסרו משם. משא"כ הפנים של זו"ן אע"פ שהיו דבוקים יחד באחורים אלו דאו"א, מ"מ אחר הזווג הב' הנ"ל, המה מתפרשים מן האחורים דאו"א, ויוצאים משם למקומם למטה, כי הוכרו שאינם מבחינת או"א אלא ממדרגת זו"ן, שז"ס הלידה.
וזה אמרו "ואי אפשר לשום מ"ן לעלות משם ואילך וכו' זולתי על ידם" כי כל מדרגה הבאה בזו"ן היא מחויבת לחזור על כל הדרכים הנוהגים באצילותם הראשונה דזו"ן, כי אין לך חידוש הארה אלא מא"ס ב"ה, וע"כ צריכים כל הפרצופים להעלות מ"ן זה לזה עד א"ס ב"ה, ואז יורד אליהם אור חדש מא"ס ב"ה בסוד מ"ד לא"ק ודרך כל המדרגות באותו הסדר שנאצלו מתחלה, עד שבאים המוחין לזו"ן. וע"כ אומר הרב אשר המ"ן ומ"ד החדשים המושפעים לזו"ן מאו"א, אינם משפיעים זולת על ידי אחורים דאו"א הנ"ל, שהם האחים בכורים דזו"ן, כי להיותם בקרבה גדולה אל זו"ן, ע"כ המה מעלים את המ"ן דזו"ן לאו"א, לצורך המוחין שלהם. וזולתם לא היו זו"ן יכולים לעלות לאו"א, שהם למעלה ממדרגתם. כנודע, שאין שום מדרגה יכולה להתעלות למעלה ממדרגתה.
פרק ט
א מ"ן שבכל מקום הם רמוזין בשם ב"ן: כי כל ענין המ"ן בא מכח שביה"כ, והביטול, שהיה בכל הפרצופים שיצאו בעולם הנקודים. אשר כל התיקונים הבאים בשתא אלפי שני עד ימות המשיח, אינם אלא לחזור ולבנות את כל הפרצופים האלו על קומתם כמו שהיו מטרם שנתבטלו. ונודע שעולם הנקודים מכונה בשם ב"ן, א"כ כל בחינה ובחינה שאנו מעלים אותה לתקנה, שהיא המ"ן, היא נבחנת בשם ב"ן. אמנם האורות הנמשכים מחדש מא"ס ב"ה דרך כל המדרגות עד לתקן את המ"ן הנ"ל, המה נבחנים בשם מ"ה. כמ"ש לעיל בחלק ח'.
ב המ"ן בעצמם, וגם בחינת הכלי עצמו אשר נתונים בתוכו המ"ן: כבר ידעת, שאי אפשר לשום מדרגה שתתעלה למעלה ממנה אפילו משהו. כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כמהו, וכן התחתון העולה למקום העליון, הוא מחויב להיות כמהו, כי כל ענין הפרש הרוחני, הוא רק שינוי צורה, וכל עוד שיש איזה שינוי צורה בין התחתון להעליון, איך אפשר שהתחתון יעלה להעליון. ולפיכך, כיון שאין מציאות תיקון להתחתון במדרגתו עצמו, אלא אם כן שהעליון יתקן אותו בתוך מדרגתו העליונה. כמ"ש בסוף חלק ח', שאין מציאות תיקון לבי"ע במקומם, אלא רק בעליתם לאצילות. וכן האצילות למעלה. לכן צריכים לכלי מיוחד בכל מדרגה ומדרגה, שיהיה בסגולתו לרדת למקום מדרגת התחתון ממנה ולהעלותה למעלה למקומה. וזהו שאומר הרב שבהכרח יש בחינת מ"ן לבד, ובחינת כלי המעלה אותו לבד. כי אם לא כן, איך אפשר שהמ"ן דמדרגת התחתון יעלה להעליון ממנו, כנ"ל.
ג אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, כי בביאה ראשונה עשה לה בחינת הכלי, ומשם ואילך יש מקום וכו': ותדע, שענין כלי זה להעלות מ"ן, הוא ענין אחד עם בחינת הבנים בכורים שכתב הרב בסמוך, שאי אפשר לשום מ"ן לעלות זולת על ידיהם. וכמו שבארנו שמה, שבכל מ"ן נבחנות ב' בחינות, שהן: אחורים דעליון, ופנים דתחתון. והאחורים דעליון נבחנים תמיד שהם האחים בכורים אל הפנים דתחתון. ע"ש. ועד"ז ממשיך הרב אותו הענין אצל המ"ן דנוקבא, כדי שממנו נלמוד לזולתה, כי כאן מבארם היטב בסוד האחורים ופנים של שם הוי"ה דב"ן, כמובא לפנינו.
פרק י
אחורי שם זה שהוא בגי' ע"ב קד"ם כו' ושניהם בגי' רי"ו, גבורה, זהו בחינת הכלי, אמנם השם כסדרו במילויו וזכו' זהו המ"ן עצמם: וצריך שתדע מ"ש הרב בע"ח שער י"ח סוף פ"א. וז"ל. שורש הוי"ה הם ד' אותיות עצמן, אבל מילואם, הוא ביאור ההוי"ה ויציאת אורותיהם לחוץ. פירוש, כי ד' אותיות הוי"ה בלי מילוי, מורים על הע"ס השורשיות שבפרצוף, שנקראות ראש או כתר, ואם יש בהן מילוי הן מבארות את השורש, כלומר, שמבארות את השיעור קומה של הפרצוף, דהיינו ע"פ ד', המלואים: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, כנודע. עוד כתב שם אשר שם הוי"ה בריבוע, יורה על בחינת האחורים של הפרצוף.
וזה אמרו "כל אלו הבחינות כולם הם בשם ב"ן" דהיינו כנ"ל, שכל בחינות המ"ן מכל ה"פ נקודים, נקראות בשם הוי"ה דב"ן, "אחורי שם זה שהוא בגימטריא ע"ב קד"ם, ע"ב כפשוטו, וקד"ם במילואו" כי האחורים דהוי"ה הפשוטה בלי מילוי הוא ע"ב, ואחורים דהוי"ה במילוי ב"ן הוא קד"ם, "ושניהם יחד בגימטריא רי"ו, גבורה, זהו בחינת כלי אמנם השם כסדרו במילויו בגי' ב"ן, זהו המ"ן עצמם".
והנך רואה איך הרב מדייק להסביר לנו היטב, ההפרש בין המ"ן עצמם לבין הכלי המעלה את המ"ן. כי הב' בחינות: אחורים דעליון, ופנים דתחתון, שיש בכל מ"ן, הוא מרמז באחורים דהוי"ה ב"ן, שהיא בחינת העליון. ובפנים של הוי"ה דב"ן שהם הכלים דפנים גו"ע דתחתון. אשר ע"כ, בחינת האחורים שהוא רי"ו הכלולה בהמ"ן, שממנה נעשה התשלום של אחורים דגדלות של העליון, ומצטרפים לבנין הפרצוף של העליון, הוא נעשה לבחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון אליו לתקנו בהזווג שלו. כנ"ל בביאור הבנים בכורים דאו"א כלפי זו"ן. כי עד"ז גם כאן בנוקבא, שאחר שכבר נגמרת הקטנות שלה, אז היא מעלה המ"ן שלה, אל זווג זו"ן, שהמ"ן הללו כלולים ג"כ מב' בחינות מאחורים דעצמה שנפלו לבי"ע לבחינת הפנים דנשמת הצדיקים, דהיינו בחינות הרי"ו שבהמ"ן, עם הכלים דפנים של נשמת הצדיקים, שהם בחינת הוי"ה דב"ן כסדרו, להיותם כלים דפנים, ולא אחורים. ובשעה שהמה נתקנו ע"י זווג זו"ן בפעם הא', אז עולה התיקון רק לבחינת האחורים דנוקבא לבד, דהיינו לבחינת הרי"ו דמ"ן, אבל לבחינת הוי"ה דב"ן דמ"ן שהם הכלים דפנים דנשמת הצדיקים עדיין אין מגיע להם שום תיקון, אע"פ שהם מלבישים את האחורים דנוקבא בשעת הזווג. כנ"ל.
וזה אמרו "אין האשה מתעברת מביאה הראשונה" כי הביאה הראשונה היא מספיקה רק להעלות את אח"פ של הנוקבא להשלים בנינה בע"ס דגדלות, דהיינו האחורים שלה, אבל הכלים דפנים דנשמת הצדיקים המצוים עם אח"פ שלה בשעת הזווג אינם מצטיירים עכשיו כלום, כנ"ל, אלא אח"כ אחר שאחוריים שלה כבר קבלו כל תיקונם, אז נעשה בה זווג ב' על המ"ן האלו דנשמת הצדיקים, ואז היא מתעברת מהם.
וזה אמרו "כי בביאה הא' עשה לה בחינת כלי, ומשם ואילך יש מקום אל המ"ן להצטייר בתוכו ואז מתעברת" כי מטרם שנתקנו אח"פ של עצמה, איך תתקן את המ"ן דנשמות הצדיקים, שהם מדרגה התחתונה אליה, ומז"א לבדו אינם ראוים לקבל, כי הוא כמו עלי עליון להם. וע"כ לא יוכלו המ"ן להצטייר בה בביאה א'. אלא בביאה ב' שכבר אח"פ שלה מתוקנים בתוך בנין פרצופה, אז המ"ן מצטיירים בתוך הכלי דאחורים שלה, ושם מקבלים חלקם וכבר הארכנו בענין זה במ"ן דאו"א, (לעיל דף תשל"ט ד"ה וזה אמרו אמנם) ותדמה ג' המדרגות שבכאן לג' המדרגות: א"א, ואו"א, וזו"ן, משם, בכל הסדר, כי ז"א דומה לא"א והנוקבא לאו"א, דהיינו לעליון, והכלים דפנים דנשמת הצדיקים דומה לזו"ן, שבזווג הב' בהעליון הקרוב להם, המה מקבלים תיקון הקטנות שלהם, הנקרא עיבור. ובדרך זה תבין הדברים ביותר. גם תראה איך ענין זה נוהג בכל מיני מ"ן.
פרק יא
א רוחא דשדי בגוה: פירוש כי בכלי המעלה מ"ן הנ"ל בדיבור הסמוך, נבחן שם, גם בחינת האור המלובש בכלי, והאור הזה, הוא מכונה בשם רוחא דשדי בגווה. וכן בשם, האי רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, כמ"ש להלן.
ב וקודם שתכנם בה בחינת נפש זו, היא חסרה ואינה ראויה להוליד: כי כל עוד שהאחורים שלה, שהם אח"פ דע"ס שלה, לא חזרו למדרגת הנוקבא דאצילות, הנה חסרים לה נה"י דכלים וג"ר דאורות כנ"ל. וע"כ אינה ראויה להוליד. עד שתהיה לה נפש בשלימותה, דהיינו אחר זווג הא' של הגדלות שלה, שאז חוזרים אליה אח"פ שלה ומשתלמת בה הנפש בנה"י דכלים וג"ר דאורות. וזכור כאן אשר אח"פ ונה"י הם מדה אחת.
פרק יב
א נפש זו היא בחינות הגבורות כי בדעת הזכר יש חו"ג כי הבכור נוטל פי שנים: דע כי ה"ח דמוחין, פירושם שהארת חכמה שבהם, היא באור ישר ממעלה למטה. והה"ג שבמוחין פירושן שהארת חכמה שבהן, היא רק ממטה למעלה, שנקרא: או"ח, ואור נקבה, שהוא אור הנפש. וזכור זה. וזה אמרו "נפש היא אור הגבורות" דהיינו רק אור חוזר, כנ"ל. ומבאר "כי הבכור נוטל פי שנים" דהיינו ז"א שנקרא בכור כלפי הנוקבא, הוא נוטל ה"ח וה"ג בשלימות, שהם או"י ואו"ח כנ"ל "ואח"כ הוא נותן להנוקבא חלקה, שהם עיטרא דגבורה" כי היא אינה יכולה לקבל ממנו את הארת חכמה בבחינת או"י, הנקרא עיטרא דחסדים. אלא רק מבחינת או"ח לבד, הנקרא עיטרא דגבורה, שהיא בחינת נפש, כנ"ל. וטעם הדבר יתבאר במקומו. ומה שהרב מכנה כאן לז"א בשם בכור, הוא משום שכל המדובר כאן, הוא בהבחן של הארת חכמה שמבין הזכר לבין הנוקבא, כנ"ל. אשר הגילוי הזה אינו נוהג אלא בכלים דאחורים דז"א, דהיינו בתנה"י שלו מחזה ולמטה, וכבר ידעת שאחורים דעליון מכונים בנים בכורים כלפי כל פרצוף התחתון, מטעם המבואר היטב לעיל (דף תשל"ט ד"ה בנים בכורים) ובכדי לרמז לנו בדיוק באיזו בחינה שמדבר, לכן קורא אותו בשם בכור.
ב אע"ג שבהיותה עדיין אב"א עם ז"א אין גופה נשלמת אלא ע"י הגבורות הניתנים לה מאחוריו: מקשה איך אמרינן כאן, שבביאה ראשונה עושה לה בחינת כלי, שפירושה השלמת הגבורות, כנ"ל, ושם אמר שבשעה שהנוקבא עודנה אב"א, ז"א משלים לגופה בבחינות הגבורות. ואז עדיין אין הנוקבא ראויה לשום זווג, ונמצא, שהוא משלים הגבורות שלה בלי זווג כלל. כי לא נקרא זווג וביאה אלא פב"פ, כנודע.
ג עכ"ז אינה נוטלת אז הגבורות עצמם אלא רק ההארה שלהם העוברת דרך מסך אחורי ז"א: פירוש, שיש הפרש גדול בין הגבורות דקטנות ובין הגבורות דגדלות. כי ידעת שגבורות פירושן או"ח, אמנם אין או"ח אלא בחינת הכאת אור העליון על העביות שבמסך, כנודע, וא"כ, יש ב' מובנים במלת גבורות, א' הוא בחינות המסך והעביות שבהם. ב' הוא בחינת האו"ח העולה מהם ע"י הכאת האו"י בהעביות. וזה שמחלק הרב בין השלמת הגבורות הנוהגת בעת קטנות הנוקבא, שפירושה השלמת המסך והעביות המקובל לה דרך אחורים ומסך דז"א, ולהשלמת הזו ודאי אינה צריכה זווג, שהרי פעולת הזווג היא פעולה הפוכה מזו, כי הזווג מביא אור ולא עביות. וע"כ, הרב מכנה אותם, הארת הגבורות ולא הגבורות עצמם, כי עצמות הגבורות פירושה האו"ח בעצם, שהוא כולו אור, שהרי האו"ח הוא נבחן לחלק מן האו"י עצמו, כנודע. אמנם העביות והמסך שהיא נוטלת בעת קטנותה, היא בחינת הארת הגבורות לבד, ולא עצמותן, כמבואר. ומה שמכנה אותן בשם הארה, אחר שהן רק בחינות עביות ומסך, הוא מטעם שאין שום השפעה מפרצוף לפרצוף, אלא בדרך הארה, כי עצם האור שהנוקבא מקבל מהנקב אשר באחורי החזה דז"א, הוא הבונה את העביות והאחורים האמור, שה"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, כמ"ש שיתבאר במקומו.
נ"ב הערה מכי"ק של המחבר זצ"ל על המלים "רק ההארה שלהם העוברת דרך מסך אחורי ז"א" היינו ההארה המורידה ה"ת מעינים לפה, וממשכת האח"פ שה"ס הגבורות.
ד הגבורות עצמם אינה נוטלתם רק ע"י זווג וכו': דהיינו בסוד מוחין, כי משפיע לה מוחין דפנים מזווג ע"ב ס"ג העליונים הבאים להם דרך כל המדרגות, ומורידים ה"ת מעינים שלה אל הפה, ונמצאים אח"פ שלה, מוחזרים לראש שלה ולתוך שלה, ואז נתקנים הכלים דאחורים שלה, שהם בחינת נה"י שלה, המכונים יסוד ורחם, והאורות השייכים להם. ואז היא נשלמת בבחינת הגבורות שלה מבחינת עצמותן, כי עתה נעשה ראויה לקבל בהן המ"ן ומ"ד. כנ"ל. כי אלו הגבורות הנשלמות, הן הכלי המעלה מ"ן, ובהן סוד רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה הנ"ל.
פרק יג
א היסוד והרחם והכלי שבה אשר יהיו אח"כ בתוכו המ"ן: כבר נתבאר זה, כי בביאה קדמאה מחזיר את האחורים שלה שהם אח"פ, ומחזירם ממקום בי"ע להשלמת הע"ס דנוקבא דאצילות, והם בחינות נה"י שלה החדשים שמשגת עתה, כנ"ל בדיבור הסמוך. גם ידעת, שבאחורים אלו דבוקים ג"כ בחינות הכלים דפנים דנשמת הצדיקים, כי כן היו דבוקים זה בזה בהיותם בבי"ע. אמנם בביאה קדמאה זו עדיין הם בלי ציור, כי בחינת העליון של נשמות הצדיקים צריך להגמר מתחלה, שהיא הנוקבא, אלא אח"כ דהיינו אחר שכבר השיגה הנוקבא כל שלימותה מהביאה קדמאה, אז מצטיירים הכלים דפנים בבחינות מ"ן בתוך האחורים השלימים דנוקבא, שהם היסוד ורחם והכלי המעלה מ"ן שבה. וזה אמרו אשר אח"כ יהיו בתוכו המ"ן.
ב ב"ן א' שהם הגבורות הנזכר ונעשה כלי בה: כלומר בחינות הריבוע דהוי"ה דב"ן, שהם ע"ב קד"מ שבגימטריא רי"ו, כנ"ל בדברי הרב אות י'.
ג רוחא דיהיב בה בעלה בזווגא קדמאה: כי האחורים הנשלמים יש בהם בחינת כלי ובחינת אור. וע"כ נבחן בהם: כלי להעלאת המ"ן, והאור שבהכלי, שהוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה. אשר כל המ"ן החדשים הנולדים ויוצאים משם, נוטלים עמהם חלק מאותו האור, דהיינו מהאי רוחא.
פרק יד
עצמות גוף המלכות נעשה מגבורות הנקראות ב"ן, שנמשכו דרך אחורי ז"א, אך נפשה ממש וכו' בעת הזווג הא': כלומר, הקטנות של המלכות שהיא עיקר בנינה כנודע, נעשה מהאורות דב"ן שנמשכו אליה דרך הנקב מאחורי החזה דז"א, כמ"ש במקומו. אפל נפשה ממש, דהיינו הגדלות שבה, שתהיה ראויה להוליד נשמות, דהיינו בחינות הכלי המעלה מ"ן, והרוחא שבהכלי, כנ"ל, זה ניתן לה בביאה קדמאה כמבואר לעיל.
פרק טז
זווג דנשיקין הראשונים וכו': יתבאר להלן במקומו. ושורשו נמשך מהאור חדש דבקע לפרסא וירד והאיר להג"ר דנקודים דרך הטבור דא"ק, והוריד ה"ת מעינים דכתר של הנקודים אל הפה, והחזיר לאו"א אל הראש, כמ"ש בחלק ו'. והוא דומה בכל דרכיו לזווג דיסודות, שמקורו הוא מהאור שהאיר יסוד דא"ק לפה דאו"א דנקודים. וע"כ נוהג ענין רוחא קדמאה וכל הנ"ל, הנאמר בהנוקבא. בבחינת הזווג דיסודות, גם בהזווג דנשיקין.
פרק יז
א טעם כלי זה וכו' בחי' נוקבא הם הגבורות והנקבות שבחסדים עצמם: כנזכר לעיל, שאותם אח"פ העולים אליה מהמדרגה התחתונה, וחוזרים ומתחברים בהנוקבא, מכח זווג העליון דאו"א, המוריד ה"ת מעינים שלה, הם הכלי המעלה מ"ן. וזה אמרו "שהם ג' ע"ב מן ס"ג מ"ה ב"ן דע"ב" פירוש. שהארה זו המחזירה אלו הג' כלים אח"פ, באה לה מאור הזווג דע"ב ס"ג, אשר הארת ע"ב מורידה את ה"ת מעינים שלה, מפאת שאין שום מקור לה"ת בעינים בבחינת ע"ב, כנודע, כי רק ס"ג הוא תחלת המקור לעלית ה"ת בעינים, ולפיכך, כל אימת שנעשה הזווג דע"ב ס"ג, הנה הארת ע"ב מורידה תיכף הה"ת מעינים. ולכן נבחן שבאלו הג' ספירות אח"פ, שהם בינה ז"א ונוקבא, יש ג' הארות מהוי"ה דע"ב, והיינו כפי האורות המתיחסים לכלים ההם, שהם נשמה, רוח, נפש. הנקראים ס"ג, מ"ה, וב"ן, כנודע. וז"ש שהם ג' בחינות ע"ב, כמבואר.
וזה אמרו "דהיינו מה"ר ולמטה שכולם בחינת נוקבא הם, והגבורות והנקבות שבחסדים עצמם שעל ידם תוכל לקבל החסדים העליונים שהם ע"ב דכורין" פירוש, כי כל כמה שהנוקבא חסרה האחורים שלה, שהם בינה וזו"ן, אע"פ שיש לה גו"ע, מ"מ אינה ראויה לקבל חסדים העליונים, כלומר הג"ר שלה, ואין לה אלא רוח נפש לבד. אכן עתה, אחר שהשיגה האחורים שלה, שהם בחינות הנקבות דחסדים, דהיינו ה' ו' וה"ת שלה, שהם בחינות נר"ן דע"ב כנ"ל, הנה עתה תוכל לקבל את המוחין דג"ר שלה, שהם ע"ב דכורין. כי גה"ר הם תמיד בחינת זכר, ווה"ק הם בחינות נקבה. ומשמיענו, אע"פ שכל ההתחדשות שהשיגה מחמת הארת הזווג דע"ב ס"ג, אינה אלא בחינת הנוקבין שבה, שהן מבינה ולמטה, אמנם מערך האורות, השיגה גה"ר שבה. דהיינו ע"ב דכורין.
ב עיבור ע"ב רי"ו, ולהורות כי אין עיבור בעולם אם לא ע"י שניהם יחד: שפירושם, הכלים דאחורים בינה וזו"ן, שהם רבוע דהוי"ה דב"ן, שבגי' רי"ו (כנ"ל אות י') גם בחינת הרוחא שבהם, שהם ג' בחינות ע"ב, שבגימטריא רי"ו כנ"ל. ואח"כ המוחין העליונים עצמם, שהם ע"ב דכורין, כנ"ל. שבע"ב רי"ו אלו נשלמת הגדלות דנוקבא, גם הכלי המעלה מ"ן, שהם בינה וזו"ן הנ"ל, אשר כלי זה מעלה אליה את הכלים דפנים דנשמת הצדיקים. (כנ"ל דף תשמ"א ד"ה והנך) ואז מזדווגים ז"א ונוקבא על המ"ן האלו, ומולידים את בחינת הקטנות דנשמות הצדיקים, שהם מוחין דעיבור. הרי שאין הנוקבא יכולה להתעבר בנשמות הצדיקים, זולת אחר שהשיגה הע"ב רי"ו הנ"ל, וע"כ הם רמוזים במלת עיבור.
פרק יט
רוחא דשדי בגווה והוא גם מהחסד בסוד אלוה אלא שהוא מהרי"ו: כבר ידעת שבביאה קדמאה, דהיינו בשעה שז"א משפיע המוחין דגדלות לנוקבא. נותן לה אז כלי המעלה מ"ן גם בחינת רוחא קדמאה, המכונה רוחא דשדי בה בעלה. כנ"ל. שבינה וזו"ן דכלים העולים מבי"ע ומתחברים עם הנוקבא, נקראים כלי המעלה מ"ן. שהוא בחינות אחורים דשם ב"ן שבגימטריא רי"ו. ובחינות האורות שבתוך בינה וזו"ן המתלבשים בהכלי ההוא, הם: ס"ג מ"ה וב"ן, מבחינת הוי"ה דע"ב שבגימטריא רי"ו, וג' ע"ב אלו, הם בחינות רוחא דשדי בגווה, כנ"ל, וע"כ מצד א' נחשבים לחסד, להיותם באים מהתפשטות המוחין מהארת ע"ב, ומצד אחד נחשבים לגבורות, להיותם רק אורות דבינה וזו"ן, שהם אחורים וגבורה, כי ע"כ מכנים אותם רי"ו, שהיא בגימטריא גבורה כנודע, וזה אמרו, שלבוש הנשמה, שהוא בא מהאי רוחא דשדי בה בעלה, הוא מהחסד בסוד אלוה, והוא מגבורה מחמת שהוא מהרי"ו, כי האורות הם התפשטות המוחין דגדלות, שהם חסדים וזכרים, אמנם כיון שהם מתיחסים ומתפשטים בכלים דאחורים, בינה וזו"ן, ע"כ נבחנים לגבורות, אלא בחינות גבורות שבחסדים.
פרק כ
א הע"ב רי"ו נעשין המוחין דז"א: כמו שנתבאר לעיל אצל המוחין דנוקבא, כן הדבר גם בז"א, שע"י עליתו בהתכללות הזווג באו"א, מזדווגים או"א שהם ע"ב ס"ג, בבחינת פב"פ, ואז הארת ע"ב מורידה את ה"ת מעינים דאמא, ששם נכלל ז"א, ואז משיג ז"א, האחורים שלו, שהם הכלים דבינה וזו"ן עם האורות שלהם דג' ע"ב, שהם בגימטריא רי"ו. וגם המוחין דגדלות שלו שהם ע"ב דכורין, כנ"ל. ואז הוא נשלם ויורד למקומו. הרי שגם המוחין דז"א הם בחינות ע"ב רי"ו, המושפעים לו מאו"א.
ב אוירא דכיא ואשא דכיא וכו' ומכח ב' אלו נעשה דעת דז"א: פירוש כי בחינות כלי ורוחא המעלה מ"ן הנ"ל, ה"ס אוירא דכיא, והוא כולל ה"ח, דהיינו הארת ע"ב הנ"ל, שהיא מיין דכורין. ובחינת המ"ן דאמא, שה"ס ה"ג, נקראת אשא דכיא. והם שניהם ה"ס ע"ב רי"ו, שמהם נעשים המוחין דז"א, כמ"ש בדיבור הסמוך עש"ה. דהיינו בשעת עליתו למ"ן להתכללות הזווג באו"א להשיג שם המוחין דגדלות שלו, שאז מקבל מאור הזווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים שלו, ואח"פ שלו שבים להמדרגה, שאז נשלמים לו נה"י דכלים וג"ר דאורות כנ"ל. והנה הזווג הזה נבחן, שהוא בכלים דאו"א, וע"כ אותם הנה"י שנתעלו להשלמת הקומה דע"ס דגדלות דז"א, המה נתחברו בהכלים דאו"א, שהרי הזווג נעשה בנה"י דאו"א, אלא מבחינה חיצוניות שהיא מדרגת ז"א ולפיכך נבחנים אותם הנה"י חדשים שנתוספו בכח הזווג באו"א, שהכלים הם דאו"א עצמם, אמנם קומת האור היא קומת ז"א, שהרי הזווג נעשה על המ"ן דז"א. ולפיכך אחר שנולד ז"א נוטל עמו הנה"י דאו"א הנ"ל, מחמת שקומת האור שבהם אינה ממדרגת או"א, אלא ממדרגת הז"א, והם מתלבשים בבחינת הפנימיות דז"א, בבחינת לבושי מוחין. (כמו שהארכנו לעיל דף תרל"ז ד"ה עתה תבין. עש"ה) וזה אמרו "ומכח ב' אלו נעשו דעת דז"א" דהיינו מבחינות היסודות דאו"א, נעשה לבוש לדעת דז"א, ובהם האי אוירא דכיא ואשא דכיא. ומבחינת נו"ה דאו"א, שבהם הג"ר, דהיינו ע"ב דכורין הנ"ל, הם בחינת חו"ב דז"א, ונו"ה הם לבושים דחו"ב אלו. כי נו"ה הם בחינות ג"ר. ויסוד הוא בחינת ז"א, כנודע. וע"כ בחינת אשא דכיא ואוירא דכיא מתלבשים ביסוד, להיותם מבחינת רי"ו הנ"ל. ובחינת ע"ב דכורין שהם בחינת הג"ר, חו"ב, הם מתלבשים בנו"ה.
פרק כא
א עשית כלי זה הוא, כי גם ניתנין לה אז בחינת המוחין עלאין בג"ר, והם מתפשטין בכולה: כלומר, שצריך זווג עליון דע"ב ס"ג להוריד את ה"ת מעינים, שאז עולים ומתחברים הכלים דאחורים דבינה וזו"ן להמדרגה, ואז מתגלים המוחין דג"ר העליונים, והם מתפשטים בכלים דאו"א, ששם נעשה הזווג דזו"ן דגדלות, וכן בזו"ן גופיהו שעלו לשם בהתכללות הזווג דאו"א, אלא באו"א הם פב"פ, ובזו"ן נחשב זה לאב"א, עד שבאים למקומם למטה, וע"י מ"ן חדשים חוזרים גם הם פב"פ, כנודע.
ב אמא ומלכות מקבלים מוחין זו פב"פ, וזו אב"א: כי כל כמה שאין הזו"ן יורדים למקומם, ויקבלו מ"ן דנשמת הצדיקים המחזירם פב"פ, עדיין הם נחשבים לאב"א. כנ"ל.
ג נמשכים לזו"ן בסוד פרצוף עצמו, ואח"כ בסוד זווג: כי מתחלה נמשכים להם המוחין דג"ר בסוד פרצוף, דהיינו בבחינת פב"א, שזה מספיק לזווג דעובר בשביל הכלים דפנים דנשמת הצדיקים, ואח"כ עולים נשמות הצדיקים למ"ן פעם ב', בסוד זווג פב"פ.
פרק כב
זו"ן יש בהם חיצוניות ופנימיות: כבר ידעת, שכל האורות דאצילות באים רק לתקן את הכלים והקומות שיצאו בע"ס דנקודים ונתבטלו. גם ידעת, שהז"ת דנקודים, קבלו מב' פרצופים מיוחדים: כי ד' המלכים דחג"ת, קבלו ד' הקומות שמלמעלה למטה, מן ד' הקומות שיצאו באו"א דנקודים. וד' המלכים תנהי"מ, קבלו מד' הקומות דישסו"ת דנקודים. כמ"ש באורך בחלק ז'. ובזה תבין שתיקון ד' הקומות שמחזה ולמטה דז"ת דנקודים הם בחינות נרנח"י דחיצוניות דזו"ן דאצילות. וד' הקומות דחג"ת, שמחזה ולמעלה דז"ת דנקודים, הם נרנח"י דפנימיות זו"ן דאצילות.
פרק כד
החיצוניות וכו' עיבור הא' היה י"ב חודש, ועיבור הב' דמוחין היה ט' חדשים: כי העיבור דחיצוניות הוא בחינת התכללות נה"י בחג"ת של א"א, שה"ס ג' גו ג', וו"ק אלו צריכים להתכלל בו"ק דאו"א, ג"כ בהתכללות נה"י דאו"א בחג"ת דאו"א, וב' פעמים ו"ק הם י"ב חודש. אבל לגדלות שהיא עיבור ב', שאז כבר הו"ק שלו נגמרים, ואינם צריכים אלא להתכללות הו"ק דז"א בחג"ת דאו"א, שהם רק ט' בחינות, דהיינו ט' חודש.
ועיבור א' דפנימיות, הוא ג"כ ט' חודש, כי הו"ק דז"א נכללים אז בחג"ת דעתיק, שבחב"ד דא"א. שהם ט' בחינות. ועיבור ב' דמוחין דפנימיות נמצאים הו"ק דז"א בבחינת הז"ת דעתיק, שאז מקבל מז' תיקוני גלגלתא דא"א, וע"כ הם רק ז' בחינות דהיינו ז' חודש. ויש עוד טעמים רבים, כמ"ש לפנינו.
אמנם צריכים להבין מקורות הענין, לפי המתבאר לעיל, אשר בחינת הפנימיות, דזו"ן, ה"ס תיקון ד' הקומות דחג"ת דנקודים עד החזה. אשר עתה באצילות עומדים שם חג"ת דעתיק וג"ר דא"א, כי פה דראש עתיק מלביש מקום הפה דאו"א דנקודים, ונמצאים החג"ת שלו במקום דחג"ת של הנקודים ממש. גם ידעת, שראש דא"א מלביש על חג"ת דעתיק, הרי שחג"ת דעתיק וג"ר דא"א לקחו המקום של חג"ת דנקודים. ולפיכך בשעה שז"א לוקח משהו מנרנח"י דפנימיות, שהם הדחג"ת דנקודים, הנה הכרח הוא שצריך להלביש וליקח מהחג"ת דעתיק, העומדים שם עתה, אלא בהזווג דקטנות מטרם שמשיג הג"ר הפנימים, הוא לוקח, רק מבחינת חג"ת דעתיק, מטרם שמתלבשים בהראש דא"א, כי אז הם משפיעים ו"ק בלי ראש. ובזווג הב' של הגדלות, הוא לוקח גם מבחינת הראש דא"א, כלומר מבחינת החג"ת דעתיק שכבר נעשו לג"ר וחב"ד בא"א.
ועד"ז תבין ג"כ, ב' העיבורים דחיצוניות, כי בזווג דקטנות דחיצוניות, הוא מקבל רק מחג"ת דא"א מטרם שנתהפכו ונעשו לחב"ד באו"א, שאז אינו מקבל אלא ו"ק, בבחינת ג' גו ג' כנ"ל. אבל בזווג ב' של המוחין דגדלות, הוא מקבל מחג"ת דאו"א, כלומר מאותם החג"ת שחוזרים ונעשים לבחינת חב"ד. וע"כ הוא משיג ג"כ בחינה זו, אשר החג"ת שלו נעשים לחב"ד. כנודע. ועם זה תבין כל ההבחנות שבין נרנח"י דפנימיות ובין הנרנח"י דחיצוניות.
פרק כה
חזר פעם ב' א"א להזדווג מיניה וביה בבחינת פנימיותו ולא נתלבש תוך או"א: כנ"ל, כי עתה הוא צריך לקבל מהקומות דחג"ת דנקודים, אשר חג"ת דעתיק לקח אותם, אלא מתוך שהוא עיבור ב' למוחין, הוא צריך לקבל החג"ת האלו מבחינת מה שהמה חוזרים להיות חב"ד, דהיינו מהתלבשות הז"ת דעתיק בתוך רישא דא"א, שהם נעשים שמה חב"ד, כנודע. ולפיכך אין להם עתה שום ענין להתלבש באו"א דאצילות.
פרק כו
חג"ת שלו נכללו ונתלבשו בחב"ד שלו וכו' ונכללו יחד כל הט"ס דא"א: כנ"ל, כי עתה הוא צריך לקבל מחג"ת דעתיק, העומדים במקום דחג"ת דנקודים, וע"כ צריך א"א להעלות הזו"ן העומדים בנה"י שלו אל הג"ר שלו המלבישים על החג"ת דעתיק. וע"כ צריכים כל הט"ס דא"א להכלל זו בזו והן ט' חודש. ואז מגיעים זו"ן אל עיבור א' דפנימיות, לקבל מחג"ת דעתיק. כמבואר.
פרק כז
הז"ת דעתיק יומין שנתלבשו בשבעה תיקוני גלגלתא דא"א: כמ"ש לעיל, שלעיבור ב' דמוחין דפנימיות הז"א מחויב להשיג בחינות החג"ת דעתיק המתהפכים ונעשים לחב"ד, שזה נוהג רק בהז"ת דעתיק מלובשים בז' תיקוני גלגלתא, שהמה משפיעים שם בחינת חב"ד, ואז מקבל מוחין דג"ר דפנימיות.
פרק כח
החסד דעתיק יומין אין להם שום השגה כלל בשום אפשרות: כי החסד דעתיק מתלבש בכתרא דא"א, שהוא נעלם כמו רדל"א עצמו, כמ"ש לעיל דף תרצ"ד חלק ח' הסתכלות פנימית אות ט' ד"ה וז"א. כי הוא נחשב לשורש רק לבחינת ח"ס דא"א, ולא כלום לשאר המוחין, ומכ"ש לז"א. ע"ש. ואין להאריך.
פרק ל
או"א כבר היה להם מציאותם, ע"י הדיקנא ושערות רישא דא"א, ולא היה חסר להם רק נה"י שלהם והמוחין: דברים אלו עמוקים מאד, וצריכים לאריכות. ונבאר רק לפי הצורך כאן. וצריך שתזכור כל המתבאר בענין השערות רישא ודיקנא דראש הס"ג שהם בחינות ענפי ע"ב ס"ג שיצאו לחוץ מראש הס"ג דא"ק, כנ"ל (דף ת"ח ד"ה מסתכל, עי"ש כל ההמשך) וכבר ידעת שכל בחינה ובחינה שבאצילות יונקת מבחינה שכנגדה בא"ק, וע"כ כמו שבראש הס"ג דא"ק עצמו אין שום שינוי מכח עלית ה"ת בעינים בבחינת התכללות הזווג דנקודים שמה, אלא רק בבחינת הענפים היוצאים לחוץ, שהם ע"ס דשערות דיקנא. שג' התיקונים הראשונים: קוצי דשערא דתחות אודנין ושערות השפה עלאה, וארחא תחות חוטמא. הם בחינת הראש דדיקנא, שנקרא אח"פ במקום יציאתם. ושבולת הזקן הוא בחי' הבינה שיצאה מהראש של הדיקנא, לבחינות חג"ת. אלא הם בחינות ג"ר דבינה, שאינם סובלים כלום מן ה"ת בעינים, וע"כ הם נחשבים כמו ראש הב' דדיקנא. אמנם כל התיקונים שהם למטה משבולת הזקן, הם בחינת זו"ן אמיתים שהם בחינת גוף ממש. עש"ה. שהם נבחנים שם לבחינת ב' המזלות, חוטם פה, שבגופא דדיקנא.
וכל הקטנות דנקודים יצאה משבולת הזקן, שכתר נקודים יצא מאמצע השבולת, ואו"א מימין ושמאל דשבולת. והז"ת מזו"ן דדיקנא, שהם: ונוצר לז"א, ומזל ונקה לנוקבא. כמ"ש (דף ת"ט ד"ה ג"ר) עש"ה כל ההמשך כי אי אפשר להכפיל אריכות גדולה כל כך. ולפי"ז יש לשאול למה או"א דאצילות יצאו רק מזו"ן דדיקנא. והענין הוא כי שם יצאו הע"ס בקומת בינה דהתלבשות וז"א דעביות, שהן בחינת הג"ר של הנקודים. כי קומת בינה דהתלבשות היתה בכתר נקודים, וקומת ז"א, שהוא חוטם פה היתה באו"א דנקודים, כמ"ש שם. ונמצא הכתר בבחינת הבינה, דהיינו אזן, אלא שלא במקום יציאתו, רק בבחינת ראש הב' כנ"ל. וכיון שהוא קומת בינה, נחשב לג"ר כי בינה היא בחינת ג"ר, וכן אפילו או"א, שהם חוטם פה שהוא קומת ז"א, מ"מ כיון שהם בחינת נוקבא דכתר, כי הרשימו דכתר היתה מבחינת התלבשות והיתה מוכרחת להכלל עם או"א, שיש להם עביות דבחי"א, בזווג אחד, ע"כ נכללו גם או"א באור האזן דכתר, וגם הם נחשבים לבחינת ראש גמור, וע"כ גם הם קבלו שמה משבולת הזקן, שהוא ראש הב' דדיקנא.
מה שאין כן באו"א דאצילות שהם מהרשימות דז"ת דאו"א דנקודים, דהיינו מאח"פ שלהם, שבעת הקטנות היו האח"פ הללו מלובשים בחג"ת של הנקודים, אלא בעת גדלות המה נתחברו לאו"א. ונוסף על זה לא יצאה הקטנות דראשים דאצילות רק בקומת נה"י מבחינת העביות, ורק ז"א דהתלבשות שמבחינה זו נתפרדו או"א דנקודים מן הכתר של הנקודים, כי אין להם עוד שום התכללות באור האזן. וע"כ הם מקבלים את הקטנות שלהם רק מבחינת זו"ן דדיקנא שהם בהמזלות: ונוצר ונקה, שמתחת השבולת הזקן. בדומה לז"ת של הנקודים. כמ"ש שם.
גם נתבאר שמה שב' אורות שמשו בנקודים. א' הוא הסתכלות עינים באח"פ, שמהם יצא כל הקטנות דנקודים ג"ר וז"ת ע"ד הנ"ל: ג"ר יצאו מן השבולת, וז"ת, מזו"ן שלמטה משבולת הזקן. ב', הוא אור חדש שיצא ע"י הזווג דע"ב ס"ג דבקע לפרסא. ונתבאר שם, שהתחלקות ב' האורות הללו היא, מכח ב' מיני רשימות שנכללו בהמסך שנזדכך מגוף דס"ג, א' הן בחינות הרשימות דס"ג גופיה, שכאן בא בחשבון רק העביות שנשארת בהמסך, וכיון שלא נשאר שם רק עביות דבחי"א, והתלבשות מבחי"ב, ע"כ יצא הקטנות דנקודים, רק בקומת ז"א דעביות ובינה דהתלבשות כמ"ש שם. וב' הוא מבחינות הרשימות דנה"י דא"ק הכלולות בהמסך, שהן לא יכלו לקבל תיקון מהזווג שבנקבי עינים ע"י הסתכלות עינים באח"פ כמ"ש שם, ע"כ נשארו בבחינת מ"ן אל הטעמים דס"ג, וגרמו החזרת פנים דע"ב ס"ג, שאז ירדה הה"ת מעינים דס"ג, וחזר ונתבטל הצמצום ב'. ואז ירדה קומה זו למטה מטבור דא"ק, ודרך הטבור האירה לג"ר דנקודים, והשיבה או"א לבחינת ראש גמור, אלא בבחינת פב"א. ואח"כ האירה דרך יסוד להפה דאו"א והשפיעה להם המ"ן דו' ונקודה, שהם הטפות של זו"ן. ואז נזדווגו או"א גם הם פב"פ, כמו ע"ב ס"ג הנ"ל, והוציאו הז"ת דנקודים.
והנה מב' הבחינות הנ"ל נמשך גם ב' הבחינות קטנות וגדלות של פרצופי אצילות. כי כל תחתון מחויב לקבל מהעליון שלו, כל בחינה מבחינה שכנגדה בהעליון. וע"כ הקטנות של פרצופי אצילות, העלה מ"ן וגרם זווג א' דנקודים, מבחינת הסתכלות עינים באח"פ, דהיינו מהרשימות דמסך הס"ג גופיה. ומשם נמשך לבחינת זווג דקטנות של האצילות, למשל הקטנות דאו"א דאצילות העלה מתחלה מ"ן עד שנעשה הזווג בראש הס"ג על בחינת ה"ת בנקבי עינים, ומשם ירד אל הדיקנא דס"ג, אבל לא לבחינת השבולת הזקן, אלא לבחינת זו"ן דדיקנא למטה משבולת מטעם הנ"ל, שאו"א של אצילות הם רק מבחינת הז"ת דאו"א דנקודים, שאחר הביטול דגדלות של הנקודים שנפלו וחזרו לבחינת גוף כמו שהיו מלפני הגדלות. וע"כ הם מקבלים רק מבחינת הזו"ן דדיקנא, ע"ד שקבלו הז"ת דנקודים. ואח"כ בעיבור ב', דאו"א, לצורך הגדלות, העלו מ"ן עד שנעשה הזווג בהעליון דהיינו בראש הס"ג, ע"י הרשימות של הנה"י דא"ק, וגרמו שם זווג פב"פ דע"ב ס"ג דא"ק, ונולד אור חדש דבקע לפרסא, וקומה זו נמשכה עד עתיק וא"א דאצילות, ונזדווג או"א דא"א דאצילות פב"פ, והמשיכו האור חדש הזה אל נקבי עינים דאו"א של אצילות. והוריד ה"ת גם מעינים דאו"א. ואז השיגו או"א המוחין דג"ר.
והנה נתבאר שהזווג דקטנות נעשה על המסך דס"ג ודנקודים, שנזדכך לקומת נה"י דעביות וחג"ת דהתלבשות, שנמשך מהמסך דס"ג שנזדכך ועלה לנקבי עינים, שדרך הסתכלות עינים באח"פ דדיקנא, השפיע לדיקנא דא"א, וכן מדיקנא דא"א, עד הקטנות דאו"א. ועד"ז נמשך הקטנות גם לעתיק וא"א. אמנם לזו"ן לא היה כן, כי הקטנות דזו"ן אין לו שורש עתה ברשימות שבהמסך דנקודים ומסך דס"ג. שהם מתחילים רק מהרשימות דנה"י דא"ק, שעלו למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק המוליד האור חדש דבקע לפרסא וירד ליסוד דא"ק שהשפיע אותו בבחינת מ"ן לאו"א. הרי שזו"ן אין להם שורש באור של הסתכלות עיינין באח"פ, אלא באור הב' הבא מנה"י דא"ק. ואע"פ שהז"ת דנקודים בעצמן, היו יכולות לקבל מן הסתכלות עיינין באח"פ, דהיינו מן זו"ן דדיקנא כנ"ל. הנה זה היה מב' טעמים, א', שהז"ת דנקודים, היו הכלים שלהם מבחינת ט"ת דס"ג גופיה כמ"ש שם. וב', שהעליון שלהם שהם או"א דנקודים, קבלו משבולת הזקן, וע"כ הז"ת שהן מדרגה השניה לאו"א קבלו מז"ת דדיקנא, אבל כאן שאו"א ירדו ממדרגת ראש למדרגת גוף, כי עתה המה מקבלים מהז"ת דדיקנא, ע"כ יצאו זו"ן דאצילות לגמרי מבחינת האור דהסתכלות עיינין באח"פ, ואפילו הקטנות דזו"ן, מחויבת ג"כ לקבל רק מאור הב' דנקודים, דהיינו מאור חדש דבקע לפרסא.
וזה אמרו "שאו"א היה להם מציאותם ע"י הדיקנא ושערות רישא דא"א, ולא היה חסר להם רק בחינת נה"י ומוחין" דהיינו כמבואר, שבחינת הקטנות שלהם; אינה צריכה כלום לאור הב' דנקודים, אלא שהם מקבלים מבחינת המסך דס"ג ודנקודים שנזדכך לקומת נה"י, ונמצאים מקבלים מדיקנא דא"א המקבל מדיקנא דס"ג. וע"כ מספיק להם זווג אחד אל הקטנות שלהם. דהיינו כפי הצורך בהשתלשלות המדרגה שכל תחתון נתקן מתוך העליון שלו. וכן הזווג דגדלות בא להם מא"א, דהיינו בהעליון שלהם.
וזה אמרו "אמנם זו"ן עדיין לא היה להם שום מציאות כלל, ולכן הוצרך זווג הא' דא"א להמציא לו מציאותו הראשון, וכו' עיבור ב' של המוחין ע"י זווג דאו"א" דהיינו כמבואר, שהזו"ן אין להם שורש בשערות דיקנא, ואפילו הקטנות שלהם מחויבת להמשך מאור חדש דבקע לפרסא וע"כ צריכים לעורר ולהקדים הזווג העליון דנה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, שמשם מושפע ליסוד דא"ק, ומשם ליסוד דא"א המשפיע ליסודות דאו"א. ע"ד שהיסוד דא"ק השפיע את הו' והנקודה שהן שורשי זו"ן לאו"א דנקודים. ואינם יכולים להשתלשל מהעליון שלהם שהם או"א לבד, ע"ד הפרצופים העליונים, כי שורשם מתחיל מיסוד דא"ק, שהוא יסוד דפרצוף הכתר דא"ק, ועד"ז מחויבים גם באצילות להשתלשל רק מיסוד דפרצוף הכתר דאצילות, שהוא יסוד דא"א, ואינם יכולים להשתלשל מהעליון שלהם שהם או"א. אלא אחר שכבר נתהווה עצם אצילותם מיסוד דא"א, הנה אח"כ לזווג הב' דמוחין, מספיק להם העליון שלהם שהם או"א. והנה נתבאר ההפרש הגדול שיש בזו"ן מבג"ר, כי הג"ר בהיות הקטנות שלהם באה מעביות המסך לבד, ע"כ המה יוצאים אחד מאחד, בדרך השתלשלות המדרגה. אבל זו"ן מוכרחים לב' פרצופים שישתתפו באצילותם. כי לקטנות שלהם מוכרח ליסוד דא"א, כי אין להם שורש בהסתכלות עינים באח"פ דנקודים. אלא בהגדלות, אז יכולים להשתלשל ממדרגה העליונה שלהם שהם או"א. כמבואר.
פרק לג
עיקר הזווג היה בא"א וכו' מדרגת או"א גדולה על זו"ן אי אפשר לזו"ן לקבל הארת א"א אלא ע"י: כי כן סדר השתלשלות המדרגות, שכל אחד יוצא מהעליון שלו, על פי הסדר דע"ס דאו"י, ואין זו"ן יכולים לקבל משהו אלא מבינה, שהיא העליון שלהם מאו"י, אלא או"א כחדא שריין בתיקון הפרצופים, ע"כ הם מקבלים מאו"א יחד. באופן שהמקבל הא' מאו"א נקראים זו"ן, והמקבל הא' מהכתר, שהוא א"א, נקראים או"א. דהיינו לפי המדרגות הסדורות שבע"ס דאו"י. ולכן גם בנקודים לא יצאו זו"ן מיסוד דא"ק בדרך ישר, אלא רק שהיסוד דא"ק השפיע באו"א, בהפה שלהם, שהוא בחינת היסוד דכללות הפרצוף נקודים, כי הם בחינת אח"פ שירדו ונעשו לבחינת חג"ת, ונמצא הפה דאו"א, סיומא דת"ת דכללות, ששם היסוד. והנך רואה שגם יסוד דא"ק השתתף שם ביסודות דאו"א, והשפיע בהם המ"ן דו' ונקודה, ואו"א נזדווגו עליהם, והולידו מהמ"ן הללו את הז"ת דנקודים. ונמצאו זו"ן שיצאו מן או"א, שהם העליון שלהם אבל לא מיסוד דא"ק, שהוא מפרצוף הכתר דא"ק שהוא למעלה ממדרגתם. ועד"ז ממש היה כאן, כי יסוד דא"א השתתף ביסודות דאו"א דאצילות, והשפיע בהם המסך דבחינת נה"י דא"ק, עם הבחינות ו' ונקודה, והמסך דנה"י דא"ק נשתתף עם המסך דנקודים שבאו"א, ואז נזדווגו או"א על כללות המ"ן ההם, מבחינות החיצוניות שבהם, דהיינו מבחינת המצח, והולידו מהם קומת נה"י דזו"ן, שבתוכם נתלבשו קומת חג"ת דהתלבשות, ג' גו ג'. באופן שזו"ן יצאו ונולדו מאו"א, אלא שאו"א קבלו המ"ן מיסוד דא"א.
פרק לד
בעיבור ב' דמוחין זווג או"א היה העיקרי וכו': שהיה על ידי התלבשות אריך בתוכם: כבר נתבאר זה לעיל. שזווג ב' דמוחין צריכים זו"ן לקבל מבחינת חג"ת שנעשו לחב"ד, והיינו מחב"ד דאו"א, אשר חג"ת דא"א נעשו בהם לחב"ד. וע"כ נבחן שאו"א הם העיקריים בזווג זה. שהמוחין שלהם הם מבחינת חג"ת דא"א. משא"כ א"א, אין המוחין שבו מבחינת חג"ת, אלא כתר וחכמה אמיתים. ואע"פ שיש גם באו"א כתר חכמה. מ"מ כיון שהכתר שלהם הוא בחינת גרון דא"א. דהיינו בינה שיצאה לחוץ מהראש, ע"כ נחשבים לבחינת חג"ת ממש מבחינת קטנותם, אלא ע"י הגדלות נעשו החג"ת שלהם לחב"ד. וזכור זה.
פרק לה
א עיבור הא' דז"א הנה נחלק לתרין זווגים, הא' נק' זווג עליון בסוד נשיקין, והב' זווג תחתון בסוד היסוד: זווג דנשיקין פירושו, זווג דג"ר, דהיינו המוציא קומת הגדלות בהע"ס דראש, מכח האור חדש דזווג ע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים, וזווג תחתון היסודות, פירושו, זווג דז"ת, כלומר המוציא קומת הגדלות בשביל הז"ת, דהיינו זו"ן. והנך רואה איך שהרב אומר, אשר גם לזווג דקטנות גמורה, דהיינו לעיבור א' דחיצוניות, הוצרך להיות ג"כ ב' זווגים, ולכאורה קשה כיון דאין כאן קומת גדלות, למה צריכים לזווג עליון דנשיקין להוציא קומת גדלות בהראש.
והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר לכל בחינות הזווגים דאצילות, מוקדמים בהכרח אותן קומת הזווגים בא"ק, שמהם מושפעים מוחין לפרצופי אצילות. ואז יכולים גם המה להזדווג ולהוציא חלקם מאותם הקומות שיצאו בעליונים. גם נתבאר, שכל בחינה מחויבת לקבל המוחין שלה מבחינה שכנגדה בפרצופי א"ק. ונודע, אשר כל הבחינות שבז"א, מחויבות להמשך, מהמסך ורשימות אשר בנה"י דא"ק, כי משם מתחילות הז"ת דנקודים, שהן בחינות הזו"ן דאצילות, כנ"ל ע"ש. (בדף תשנ"ד ד"ה וזה אמרו אמנם) ולפיכך נמצא, שכדי להאציל אפילו בחינת העיבור א' דז"א, צריך מתחלה, שהנה"י דא"ק יחזרו ויעלו למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, לזווג אותם פב"פ, ולהוריד משם את האור חדש דבקע לפרסא, כלומר המוריד הה"ת מעינים דכל מדרגה, הנמשך ויוצא דרך הטבור דא"ק, אל הכתר דנקודים, ומוריד משם הה"ת מעינים דכתר אל הפה דאו"א, ואז חוזרים או"א לראש ומשיגים הגדלות שלהם, וכן הכתר נקודים משיג משם את הגדלות שלו, כנודע. ואחר שנעשה הזווג דגדלות בבחינות הג"ר דנקודים, אז נמשכת קומת הגדלות ההיא גם אל עתיק וא"א דאצילות, וגם המה מוציאים קומת הגדלות החדשה ההיא בהראש שלהם. אשר זווג זה נקרא זווג דנשיקין, כנ"י. ואח"כ נמשכת הקומה ההיא גם לראשייהו דאו"א, ומוציאים גם הם קומת גדלות בהראש שלהם.
ואחר שנגמר הזווג דג"ר הנ"ל. דהיינו זווג דנשיקין. שמקורו נמשך מאור חדש שיצא דרך הטבור דא"ק אל הכתר נקודים, כנ"ל. הנה אז יורד האור החדש ההוא עד היסוד דא"ק, ומשם אל היסוד דעתיק וא"א דאצילות, אשר היסוד דעתיק משפיע ההארה ההיא אל היסודות דאו"א דאצילות, וכבר ידעת שעם ההארה ההיא, נמשכת ג"כ בחינות הטפות השרשיות של זו"ן הנמשכות מהרשימות דנה"י דא"ק, דהיינו בחינות הו' והנקודה. שהן נעשות עתה למ"ן בתוך היסודות דאו"א דאצילות. ואז מזדווגים עליהם או"א דאצילות, בהתכללות המסך דעצמם, ואבא מוריד מיין דוכרין מקומת גדלות שיצאה בראשו מהזווג המוקדם דנשיקין, וכן אמא מבחינת קומת גדלות דנשיקין שיצאה בראשה, ומהאורות האלו הנ"ל דהיינו מא"א ומאו"א יחד, יוצאת ונולדת קומת העיבור דז"א.
והנך רואה שאי אפשר כלל להמשיך משהו אור בשביל זו"ן, אלא בהקדם עלית מ"ן דנה"י דא"ק לע"ב ס"ג דא"ק, שמקורו מתחיל מאור חדש הזה. אשר הארת הזווג דג"ר נקרא זווג דנשיקין, שמשם נמשך ויורד האור ההוא אל יסוד דא"ק ואל יסוד דא"א, ונעשה זווג התחתון דיסודות א"א ואו"א, ואז נולדים זו"ן.
אמנם שיעור קומתם דזו"ן עצמם, אינו תלוי כלל בשיעור הארה שיצא בהראש דא"א ואו"א, אלא רק בשיעור המ"ן שנתבררו אז בשביל זו"ן, כי האור חדש המוריד ה"ת מעינים דאו"א, עדיין אינו מועיל להוריד הה"ת מעינים דזו"ן (כנ"ל דף תשל"ו ד"ה המ"ן) ע"ש. ולפיכך לא יצאה אלא קומת הקטנות בזו"ן גופיה. ויש עוד דברים בזה, ויתבאר במקומו.
ב נמשכה טיפת הזווג ההוא העליון עד היסוד בו, ושם נעשה זווג ב' תחתון ומשם חזרה לצאת טפה ההיא ונמשכה באו"א: זה מסובב מהקדם הזווג, שנעשה ע"י עלית מ"ן דיסוד דא"ק אל ע"ב ס"ג דא"ק, והאיר דרך הטבור והוציא קומת גדלות בהראש דעתיק וא"א, כי הראש דעתיק עומד במקום הטבור דנקודים דוגמת הכתר דנקודים. ואז נעשה הזווג דנשיקין בא"א. המקבל מעתיק. ואח"כ יורד אור חדש ההוא דע"ב ס"ג אל יסוד דא"ק, ומשם נמשך גם לא"א, אשר טיפת הזווג דנשיקין יורדת ג"כ ליסוד שלו, וכמו שיסוד דא"ק השפיע ליסודות דאו"א דנקודים, כנ"ל, כן גם יסוד דא"א משפיע ליסודות דאו"א. כמ"ש בדיבור הסמוך באורך.
פרק לו
דעיטרא דחסד דכורא, ועיטרא דגבורה נוקבא וכו': פירוש, כי נודע שדעת כלולה מה"ח וה"ג, שהם בחינות זכר ונקבה שבדעת. והנה ה"ח נקראים עיטרא דחסד, וה"ג נקראות עיטרא דגבורה והמה מכונים בשם עטרין, משום שהם סוד העטרות דמעטרין או"א לז"א, כי עטרות פירושן כתרים. אלא מתוך שהגבורות שבדעת חשובות יותר מהחסדים. בסו"ה צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו': ע"כ נקראות עטרות. כי כל כתר מבחינת הנוקבין מכונה בשם עטרה. בסו"ה צאנה וראנה וכו' בעטרה שעטרה לו אמו כו'.
פרק לז
כשיורד האור העליון תוך ז"א איננו עובר דרך מסך כלל וכו' וכמו שיצאו האורות ההם ממוחין דאבא וכו': כי ז"א קבל המוחין ההם בבחינת הגדלות, אשר אז נמצא הדעת מזווג החו"ב שבראשו ממטה למעלה, ואח"כ מתפשט בהארת חכמה ממעלה למטה, דרך יסוד אמא המלובש בו עד החזה, ומחזה ולמטה, הוא מתגלה באותה ההארה כמו ז"א דאבא עצמו. וזה אמרו "וכמו שיצאו האורות ההם ממוחין דאבא" אל ז"א דאבא "כן הם עתה בתוך זעיר באותה ההארה עצמה" דהיינו רק הארת חכמה. אבל לא חכמה ממש, כי זהו כל ההבדל בין אבא לז"א, כי אבא הוא אור חכמה בעצמותו, אבל ז"א, הנה עצמותו הוא אור דחסדים, אלא בהארת חכמה בתוך החסדים שלו. כמ"ש בזוהר, (משפטים אות תק"כ) דרישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן.
פרק לח
מוחין לנוקביה הם בוקעים המסך והכלים של ז"א דרך אחוריו וכו' ואז נחלש כחם מאד: היינו מוחין דקטנות להנוקבא, כי מוחין אלו הוא נותן להנוקבא בעת קטנותה עד שהיא נעשית גדולה וננסרת ממנו, כמ"ש במקומו. ולפיכך, אין הגבורות באות מהזווג דחו"ב דעצמה, אלא היא מקבלת אותן דרך האחורים דחזה של ז"א, כמ"ש במקומו. וע"כ הן נחלשות מאד, ואינן מאירות.
פרק לט
ואנקיב חד נוקבא באחורים דגופא דז"א כנגד החזה: יתבאר להלן.
פרק מ
ואח"כ היא מעלה אותם בבחינות מ"ן הנה אז הם גבורות נקבות: ויש כאן מקום שאלה. הלא נודע מכמה מקומות, שכל מ"ן באים מתחתון לעליון, וכאן אומר, שז"א משפיע לה הגבורות מתחלה, דרך הנקב שבאחורי החזה, ואח"כ היא מעלה אותן למ"ן. נמצא, שאפילו המ"ן באים מעליון אל התחתון. וצריכים להבין היטב הדבר.
והענין הוא, כי ג' בחינות נכללות בהמ"ן, שהם אורות, ניצוצין, כלים. אשר הניצוצין והכלים המה בבי"ע, והאורות שלהם, דהיינו כל הרשימות שנשאר מהאורות אחר שנסתלקו מאותם הכלים שנפלו לבי"ע, הנה הן נשארו באצילות, כי ע"כ הן נחשבות לרשימות, בסוד מעולם לא זזה שכינה וכו': ואלמלי נפלו לבי"ע עם הכלים, כבר פקע מהם בחינות רשימות, ותדע שכל ענין המ"ן האמור בפרצופי אצילות, הם מבחינת הרשימות הללו, ובאותו השיעור שהרשימות מקבלות תיקונן ע"י זווגי הפרצופים, הנה באותו השיעור מתעלים אליהן הניצוצות והכלים שלהם לאצילות, והן מתלבשות עם הקומות החדשות שהשיגו, בתוך הכלים שלהן שהעלו. והוא ע"ד שנתבאר בהזווגים של פרצופי א"ק, שהמסך מעלה את הרשימות של הספירות להפה דראש, והזווג נעשה על הרשימות, כמ"ש בחלק ה' בתחלתו, עש"ה.
וכבר ידעת, שכל הרשימות של הספירות התחתונות כלולות בהבחינה העליונה מכלן, כמ"ש (שם דף רצ"ד ד"ה ותדע) ונמצא כאן, אחר שביה"כ, שכל הרשימות היו נכללות בזווג של פרצוף עתיק, להיותו העליון מכולן. אמנם לא כולן נתקנו בעתיק, אלא רק מה שהיה מתיחס בעת ההיא לבחינתו, ושאר הרשימות היו אז אצלו בבחינות פסולת והוריד אותן כולן להתחתון שלו, שהוא פרצוף א"א. וכן א"א בירר רק מהמתיחס אליו בעת ההיא, והשאר לאו"א, וכו' עד"ז, עד שז"א בירר ותיקן מהמתיחס לבחינתו, וכל השאר היה אצלו בבחינת פסולת, והורידן את כולן אל הנוקבא. באופן, שאותן חלקי הרשימות שנתקנו ונבררו בכל פרצופי אצילות, העלו אליהן את הניצוצין והכלים שלהן, שמהם נעשו כל הנוקבין של ה"פ אצילות, דהיינו בחינת הב"ן שבכל הפרצופים. ואותן הרשימות שלא נבררו בהן עדיין, שהן רוב מנין ורוב בנין, הנה הן כולן נשארו במקום הנוקבא דאצילות, להיותה פרצוף התחתון דאצילות, שלמטה ממנה אי אפשר עוד להורידן, כי אם היתה מורידה אותן לבי"ע, היו מתבטלות מתורת רשימות, כנ"ל. והנך רואה איך כל הרשימות שנשארו מכל פרצופי הנקודים שלא נתבררו, הנה כולן הן במקום הנוקבא דאצילות.
גם ידעת מ"ש הרב לעיל, (דף תשל"ה אות ו') שבפעם הא' עולים המ"ן עם האחורים דעליון אל עלי עליון, שאז מתתקנים בעלי עליון המוחין דגדלות של העליון, אבל המ"ן דתחתון הדבוקים באחורים דעליון, אינם מקבלים עוד שום ציור בעלי עליון, אלא אחר שהעליון יורד למקומו עם המוחין דגדלות שלו, הנה אז הוא מתקן המ"ן של התחתון, בכל בחינות הקטנות של התחתון, אשר אח"כ יכול התחתון להעלות מ"ן מעצמו. עש"ה בכל ההמשך.
ועד"ז תבין כאן, שבעת שעלה ז"א לאו"א למ"ן, בשביל המוחין דגדלות שלו, הנה קבל עמו כל המ"ן של הנוקבא, דהיינו בשיעור שהיו דבוקים באחורים שלו, (כנ"ל תשל"ט ד"ה בנים בכורים ע"ש כל ההמשך) אלא שאינם מקבלים עוד שום ציור עד שז"א בא עם הגדלות שלו למקומו, ואז הוא מתקן בתוכו עצמו את המ"ן דנוקבא, שהם הה"ג, בכל בחינות המוחין דקטנות, ומשפיע אותן להנוקבא דרך אחורי החזה, כנ"ל. ואחר שקבלה המ"ן שלה מתוקנים ע"י הז"א בבחינת הקטנות, הנה אז נעשים המ"ן האלו מוכשרים שיעלו אח"כ מעצמם למ"ן, אל הזווג דגדלות שלהם. משום שכבר נצטיירו ע"י הז"א.
והנה נתבאר, איך הה"ג האלו שהן בחינות המ"ן של הנוקבא, נכללו מתחלה באחורים דז"א, בעת שעלה הז"א למ"ן לאו"א. ואז עדיין לא היה להמ"ן דנוקבא שום ציור. אלא אח"כ כשירד הז"א למקומו בהגדלות שלו, עם המ"ן דנוקבא הדבוקים בהאחורים שלו, הנה אז נזדווג הז"א על המ"ן דנוקבא, ותיקן את בחינת הקטנות דנוקבא, ואז השפיע אותם אל הנוקבא, דרך אחורי החזה, בכל בחינת ציורם, כמ"ש להלן. ועתה נעשו למ"ן דנוקבא באופן שיהיו ראוים לעלות מעצמם לזווג דגדלות. וזה אמרו "שהיו בוקעות מסך אחורים דז"א ויוצאות בהנוקבא ומתפשטות בגופא דילה, ואח"כ היא מעלה אותם בבחינת מ"ן" דהיינו כמבואר, שאחר שה"ג אלו קבלו תיקונם בז"א, ויצאו דרך אחוריו להנוקבא, אז עולים למוחין דגדלות. והבן היטב.
פרק מב
הגבורות שיש בהזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה: והטעם הוא, כי כל הגילוי דהארת חכמה המתגלה מן החזה ולמטה דז"א, הוא רק בכח הגבורות, כמ"ש להלן, ונמצא שהגבורות גרמו להארת חכמה בה"ח דז"א. וע"כ הגבורות מכונות בשם אשת חיל עטרת בעלה, להיותן המועילות להג"ר שלו שה"ס כתר ועטרה, כנ"ל.
פרק מד
ז' זמנים אלו כללותם הם ד', והם הה' אחרונות, כי אז התחיל להיות בה בחינת שם כנ"ל בבחי' ג': כי השם נקבה, מורה על סוד הצלע שלקח מן האדם דאצילות, שהוא ז"א, ובנאה עד לפרצוף שלם פב"פ דז"א. כמ"ש לפנינו, ולפי שתחלת הבנין בא ע"י הנקב שנעשה באחורי הז"א, היא נקראת בשם נקבה כמ"ש להלן. ולפיכך, מטרם שקבלה צורת הצלע בכל השלימות, שהיא החומר ראשון שלה, אינה עולית בשם. והבן זה.
פרק מו
וכל בשליש עפר הארץ, כי מדת הארץ שהיא המלכות היתה שליש היסוד שהיא מדת העטרה: הנה יש בדברים אלו עמקות גדולה, ויש צורך גדול להבינם. והענין הוא כי ידעת שמסבת עלית ה"ת לעינים, יצאו אח"פ מכל המדרגות לחוץ מהם. ונמצא שלא נשאר בכל מדרגה זולת ג' ספירות, שהן: כתר וחכמה וג"ר דבינה. כי ז"א של הבינה וז"א ונוקבא, יצאו ממנה ונפלו להמדרגה התחתונה. כנודע. וז"ס התחלקות כל ספירה לג' שלישים: כתר, חכמה, בינה. וכל גדלות שלהם, הם רק נפש, רוח, נשמה, שנשמה בכתר, ורוח בחכמה, ונפש בבינה. כי בחסר ז"א ומלכות דכלים, חסר כתר חכמה דאורות. כנודע מערך ההפוך שבין הכלים לבין האורות. וכבר ידעת שענין עלית ה"ת בעינים, ה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, שתחלתו יצא בעולם הנקודים. ולא נתקיים מחמת המקרה דשביה"כ, אלא תחלת הקיום שלו מתחיל מעולם התיקון ואילך, דהיינו מעולם אצילות כנודע.
והנה ג' השלישים הנ"ל שבכל ספירה, קבלו שינוי גדול בספירת היסוד. והוא מטעם כי בינה רק עד הוד אתפשטותה כמ"ש בזוהר. וכבר נתבאר טעם הדבר, שהוא מכח חסרון החסדים שבכלי דיסוד, כנ"ל (דף של"ו ד"ה באופן. עש"ה) כי לא הגיע אל הכלי דיסוד, רק אור האחורים של ההוד, מחמת ההזדככות דבחי"א, שהיא קומת הה"ח, וע"כ נעשה שם הכלי ההוא לבחינת שורש לה"ג. ע"ש. ואע"פ שזה היה בפרצוף ע"ב דא"ק, אמנם שם קבלו הכלים ציורם הראשון, כי בפרצוף הכתר דא"ק, היו הכלים והאורות מעורבים זה בזה, בלי שום הכר כל שהוא להבחין ביניהם, כמ"ש שם. ובחלק ד'. וז"ס שהבינה נסתיימה בספירת ההוד, כי שם נזדככה העביות דבחי"א, ונתבטלה קומת החסדים, שהיא בחינת הבינה, שאינה אלא אור דחסדים, כנודע. והנך רואה שאין בכלי של היסוד רק ב' כלים כתר וחכמה, וחסר שם כלי דבינה, ונמצא הכלי של היסוד בערך שאר הכלים שהוא חסר שליש התחתון שלו.
ולפיכך בעת שעלה הה"ת בעינים, ובינה קבלה לתוכה הצמצום של המלכות, ומלכות קבלה לתוכה מדת הרחמים של בינה, בסו"ה ותלכנה שתיהן. עד שהחכמה בעצמה נתחלקה ונתקנה לדכר ונוקבא, כמ"ש בזוהר דאבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. שז"ס נקבי העינים, כי עינים שהן חכמה נתקנו בנוקבא, כנזכר לעיל. הנה אז עלתה ה"ת ונכללה בהיסוד, ונעשתה לשליש תחתון שלו. בסוד עטרה לראש צדיק. ואז השיג היסוד ג"ש כמו שאר הספירות. אלא שיש עדיין חילוק גדול ביניהן, כי בכל הספירות נמצא השליש תחתון שלהן, בחינת הכלי דבינה, דהיינו ג"ר דבינה, כנ"ל. אמנם ביסוד, נמצא השליש תחתון שלו בבחינת ה"ת, שהיא המלכות אחר שנתחברה בבינה, וקבלה ממנה מדת הרחמים. והבן שיש חילוק עצום בין השליש תחתון של שאר הספירות שהיא בחינת בינה בעצם, אלא שקבלה לתוכה בחינת ה"ת כדי למתקה, בין השליש תחתון של היסוד שהוא ה"ת בעצם, אלא שיש בה מיתוק של הבינה בסוד החיבור הנ"ל.
ובזה תבין סוד הכתוב, וכל בשליש עפר הארץ. שהרב מפרש אותו על הכלי של היסוד. שהשליש התחתון שלו שהוא העטרה, מכונה עפר הארץ שהיא המלכות וכו'. ומשמיענו בזה, ששליש תחתון של היסוד, אינו כשאר הכלים, שהוא בינה, אלא שהוא המלכות בעצמה. שהיא קנתה מקומה שם. ושם היא שורשה.
ויש כאן הבנה יתירה, כי לפי הכלל הנודע, שמדרך הכלים הוא, אשר העליונים נגדלים מתחלה, בהיפך מן האורות, שבהם התחתונים נגדלים תחלה וא"כ יקשה, שאין כלל בחינת מלכות בהע"ס, להיות שאחר עלית ה"ת בעינים לא נשאר בשום פרצוף וספירה זולת ג' כלים לבד, שהם כתר חכמה בינה, ובאורות, נפש רוח נשמה. וא"כ איך אפשר שהמלכות תקבל תיקונה בשעה שאין לה מציאות בשום ספירה. וזה שמשמיענו הרב, כי נשאר לה מציאות בשליש תחתון של היסוד. כי הוא אין לו חלק בבינה משורשו. כנ"ל, וע"כ לקח את ה"ת במקומה, כמ"ש לעיל.