אור ברסלב

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק ח

חלק ז

פרק א

א להחיות את המתים: היינו ז' מלכין קדמאין דנפלו לבי"ע דפרודא, אשר נפילה זו נחשבת למיתה, להיותם שם נפרדים מאור החיים שפירושו אור החכמה, בסו"ה, והחכמה תחיה את בעליה, כי כן נקרא אור החכמה בשם אור חיה, כנודע. וע"כ מכונים ג' העולמות בי"ע, בשם עלמין דפרודא, משום שבמקומות אלו אין אור החכמה יכול להתפשט שם, וכל המציאות שבהם ימותו ולא בחכמה, ואין להם תקנה זולת בעליה לאצילות, דהיינו אל המקום שחכמה מצויה להתפשט בהם, ולכן כשעולים לעולם האצילות, נבחנים שקמו לתחיה, שזכו לאור החיה. וזה אמרו "כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים". דהיינו להעלותם מבי"ע לאצילות, שז"ס תחיית המתים. וז"ס תיקון ז' המלכים. כמבואר.

ב גזר והעלה מ"ן מתתא לעילא: היינו ממקום זו"ן עד הכתר. וכבר נתבאר היטב דף תק"א ד"ה המדרגה ענין עלית מ"ן ומשם תדרשנו. אלא שצריכם להבין כאן ענין נוסף עיקרי, כי המ"ן הללו, הם ז' האורות שנשארו מז' המלכים, דהיינו הרשימות שהניחו האורות דז"ת אחר שנסתלקו. כמ"ש הרב להלן. כי אחר שנזדכך המסך דנקודים לגמרי מכל עביות דגוף שבו, הנה חזר ועלה לשורשו שבראש דנקודים, עם כל הרשימות הכלולות בו, כנודע. וכיון שכבר בא שם בבחי"א בזווג הדעת של הנקודים כנ"ל באו"פ (דף תקמ"ג ד"ה וכאשר) נמצא שבחינה אחרונה שלו היא בחי"א, ע"כ לא נתעבה המסך מכח התכללותו בראש, זולת בשיעור העביות של כתר, כי בחינה אחרונה נאבדה. ונמצא שלא יכולה לצאת עליו זולת קומת מלכות, כנודע. ונבחן ע"כ אשר הה"ת הכלולה בהמסך עלה מעינים אל כתר, ונעשה הזווג בספירת הכתר. ונמצא בזה, שעלית המ"ן האמורה, היא למקום הכתר.

פרק ב

א חזר ההתפשטות להאסף למעלה וכו' והעלה עמהן למעלה במקומן וכו' כל הז' אורות: כי כל התפשטות הנ"ל היתה מבחינת ה"ת בעינים, ועתה שנזדכך המסך לגמרי מכל העביות דגוף של בחינת ה"ת בעינים, ע"כ גם הם עלו ונסתלקו עם המסך ורשימות אל שורשם שבראש, בבחינת מ"ן.
(נכתב בצד מכ"י המחבר זצ"ל דהיינו לג"ר דנקודים. ומכאן יצא הזווג דקטנות דה"ת בעינים, אבל לזווג דגדלות אינו מספיק הזווג שבג"ר, כי גם הג"ר אינם מתוקנים לגדלות, אלא צריכים להעלות מ"ן לזווג ע"ב ס"ג דא"ק המוריד ה"ת מעינים. נמצא שמ"ש גזר והעלה מ"ן, ועי"כ היה הזווג דחו"ב, אינו אלא לצורך ירידת ה"ת מעינים בדומה לאור חדש שבנקודים דבקע לפרסא).
וצריכים לזכור כאן מ"ש הרב לעיל (דף תקכ"ח אות מ"ט) אשר האחורים האלו שנפלו לחג"ת, הם בחינת המ"ן דאו"א שזו"ן מעלים להם תמיד עד לע"ל. גם ידעת, שהתפשטות ג' קוי כח"ב לחג"ת, הם האחורים דכתר ואו"א שנפלו לחג"ת. (כנ"ל דף תקל"ז ד"ה אור הת"ת) ומזה יוצא, אשר הרשימות שעלו, דהיינו הז' אורות, הם המ"ן לצורך זו"ן דאצילות של כל ה"פ. ואחורים דכתר ואו"א, שהם התפשטות דג' קוי כח"ב, הם המ"ן לצורך ג"ר של כל הפרצופים דאצילות. וזכור זה. גם תשכיל כאן, איך זו"ן שהם הז' אורות, העלו את המ"ן דאו"א שהם האחורים שלהם. כי הזדככות המסך של הז"ת העלה את התפשטות הנ"ל למעלה לשורשם אל הג"ר. כמבואר בדברי הרב דף תקכ"ח אות מ"ט.

ב במקום הבינה, כי היא אם הבנים, ושם היא מציאות מקום הריון ועיבור: כי אין דבר עלית מ"ן נוהג אלא לספירת בינה לבד. ואפילו עלית מ"ן למלכות, היא ג"כ אחר שנתקנה בתיקונים דאמא, כמ"ש במקומו. וטעם הדבר, כי כל הקשר של עלית מ"ן, הוא מכח היחס של בינה דאו"י לזו"ן דאו"י, כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה הד') ולפיכך אינו נוהג בשאר הספירות שאין להם היחס הזה.

פרק ג

א עלו גם הכלים שירדו בבריאה למעלה באצילות: משמיענו, שעלית האורות, דהיינו הרשימות בתיקון המ"ן, מתקן עמהם יחד גם הכלים שלהם, באותו השיעור שנתקנו הרשימות בעליה זו. כי הרשימות מקבלות תמיד תיקון הכלים. וזה אמרו כאשר עלו הז' אורות למעלה עלו גם הכלים שירדו בבריאה למעלה באצילות.

ב אך לא נתחברו יחד: כלומר, אע"פ שמקום הרשימות הוא בהכלים שלהם ואע"פ שהכלים כבר קבלו תקון על ידיהן לעלות באצילות, כנ"ל בדיבור הסמוך, מ"מ עדיין אינן יכולות הרשימות להתלבש בהכלים שלהן, והוא משום שהרשימות בעצמן עדיין לא קבלו את תיקונן הגמור ע"י עלית מ"ן ההיא, כי עדיין צריכים זווגים המכונים ירחי עיבור, שענינם יתבאר במקומו, וע"י שהיתם של הרשימות שם במעי הבינה מקבלות שם כל המ"ד מן הזווגים דעיבור, ומתתקנות לגמרי, ואז מתלבשות בכלים שלהן.

פרק ד

א אפילו ג"ר אינם מתוקנים: כי לא נשאר בהם מכל המוחין דגדלות שקבלו בנקודים ולא כלום, אלא רק מה שיצא בהם בעצם אצילותם, מכח הזווג דה"ת בנקבי העינים, כמבואר בחלק הקודם, וע"כ המה חסרים כל בחינות הגדלות. וזה אמרו שאפילו הג"ר אינם מתוקנים.

ב העלאת מ"ן אלו היה למעלה בע"ב ס"ג דא"ק: פירוש, כי אין עלית מ"ן אלא מתחתון לעליון שלו במדרגה אחת, דהיינו מזו"ן לאו"א, ומאו"א לא"א, וכדומה, אבל לא אל הגבוה ממנו ב' מדרגות. וזה אמרו, כיון שגם הג"ר, צריכים תיקון, וגם הם צריכים אל העלאת מ"ן, ע"כ הכרח הוא שהבחינה העליונה דהעלאת מ"ן תהיה ראש הס"ג כי המ"ן דז"ת מתתקנים באו"א דנקודים, ומ"ן דאו"א בכתר דנקודים, ומ"ן דכתר בראש הא' דנקודים, ומ"ן דראש הא' דנקודים מתתקנים בראש הס"ג, דהיינו כל תחתון בעליון שלו.
ואע"פ שאומר לעיל, שכל המ"ן ביחד, הן דז"ת דנקודים, הן מג"ר דנקודים, עלו לג"ר דנקודים, שהן ז' רשימות דז' אורות דז"ת, עם האחורים דחו"ב וכתר. אין הכוונה שנתקנו שמה כולם ביחד, אלא רק דרך המדרגה כנ"ל, שכל תחתון העלה המ"ן של העליון שלו אל העלי העליון, אשר העלי עליון מתקנם בשביל העליון. באופן, שכל אחד בירד חלק מתוך כללות המ"ן, והעלה אותם לעלי עליון שלו, כמ"ש לפנינו, עד שעלו לע"ב ס"ג העליונים.

פרק ה

א המוחין דא"ק עם בחי' הטעמים דס"ג: ואע"פ שכל הנקודים אפילו הראש הא' שבהם, נמשכים מנקודות דס"ג, וא"כ היה המ"ן צריך לעלות רק עד הנקודות שבראש הס"ג, אמנם באמת הם עלו לנקודות דס"ג, אלא כיון שעם עליתם זו נעשה הזווג דע"ב ס"ג, אשר הארת הע"ב שהגיעה אל הס"ג, הורידה הה"ת מעינים דס"ג אל הפה דס"ג, שבזה מתחברים האח"פ אשר יצאו מראש ס"ג ושבים לבחינת ראש, ונמצאות הנקודות דס"ג מתחברות עם הטעמים דס"ג למדרגה אחת, אשר אז אין הנקודות דס"ג עולות יותר בשם, כי הן בטלות בהבחינה העליונה שבהן, שהן הטעמים. ולפיכך נבחן גם העלית מ"ן, שעלו אל הטעמים כי הנקודות אינן עולות בשם כי בטלות להם. כמ"ש הרב לעיל. (דף שצ"ו אות ו' עש"ה).
ותדע, שמכאן, יוצא הכלל אשר כל עלית מ"ן הם מתחתון לעלי עליון והעלי העליון מתקנם בשביל העליון. כי זו"ן מעלה את המ"ן בשביל העליון שלהם שהם ישסו"ת, אל העלי העליון שהם או"א, ואו"א מתקנים אותם בשביל ישסו"ת. וכן בכל המדרגות. והוא כי כל עלית מ"ן, גורם להוריד הה"ת מנקבי עינים למטה, שעי"ז קונה את הג"ר. ונמצא בשעה שזו"ן מעלים את מ"ן דישסו"ת, גורמים בזה להוריד את הה"ת מעינים דאו"א למטה, שאז נמצאים ישסו"ת מתחברים עם או"א למדרגה אחת, וקונה ישסו"ת את ג"ר שלו, דהיינו בחינת או"א. והנך רואה, שהמ"ן שזו"ן העלו לצורך ישסו"ת, עלו לבחינות או"א, דהיינו לה"ת שבעינים דאו"א, שהורידו אותה למטה, ותיקנו בזה המוחין דישסו"ת. הרי שהתחתון העלה את המ"ן בשביל העליון שלו שהם ישסו"ת, לעלי עליון שלו שהם או"א, ואו"א נזדווגו יחד על המ"ן והורידו את הה"ת מעינים שלהם למטה, וחיברו בזה את ישסו"ת למדרגת עצמם, וקנה ישסו"ת הג"ר שלו, ובזה תבין מה שהרב מדמה שם (דף שצ"ו אות ו') את ע"ב ס"ג לאו"א וישסו"ת. ע"ש.
וענין זה התחיל בעלית המ"ן הראשונה שהיתה בעולמות, שהיא עלית מ"ן של נה"י הפנימים דא"ק, אל הטעמים דראש הס"ג, שבדברי הרב הנ"ל בדף שצ"ו. ששם הוריד הה"ת מעינים לפה דס"ג. כנ"ל בתחלת הדבור. אמנם כאן כיון שה"ת עלתה לכתר, שה"ס המצח, ע"כ ירדה הה"ת ממצח לפה, כמ"ש לפנינו.
וזה אמרו, "שע"י עלית המ"ן דז' אורות נזדווגו בחינת הויה דע"ב דיודין, שהם כללות בחינת המוחין דא"ק, עם בחינת הטעמים דס"ג, שהם אח"פ". כי ראש הס"ג מכונה בשם אזן חוטם פה, משום שהבחינה העליונה שבו הוא אור האזן, דהיינו בינה. והוא מלביש לפרצוף ע"ב דא"ק מחזה ולמעלה עד הפה דע"ב. וע"כ נבחנים חג"ת דע"ב דא"ק לבחינות מוחין אל הס"ג, וגם לכללות המוחין הנמשכים מא"ק, כי הפרצוף הא' דא"ק נשגב מן העולמות ואינם מאירים זולת דרך חג"ת דע"ב שהם המוחין דס"ג דא"ק. ואחר שהארת המוחין מע"ב אלו, נמשכת לראש הס"ג, דהיינו אל הטעמים, הנה אז יורדת הה"ת ממצח לפה, כמ"ש.

ב הטעמים דס"ג לא היה בהם שום שבירה: וצריך שתדע כאן, כי סוד השבירה מתחלת עוד לפני עולם הנקודים, דהיינו בט"ת דפרצוף ס"ג דא"ק, הנקראות נקודות דס"ג, שהמה נתפשטו מטבור ולמטה דס"ג עד סיום רגליו כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ג אות ג') כי מתוך שנתפשטו מטבור ולמטה במקום הנה"י דא"ק הפנימים, ע"כ נתערבו בבחי"ד, שזה גרם לצמצום שני בהעולמות, המכונה צמצום נה"י דא"ק. כי מחמת התערבות בחי"ב, שהיא בינה, בבחי"ד שהיא מלכות. קבלה הבינה בחינת הצמצום שבמלכות. וע"כ יצאו בינה וזו"ן מכל המדרגות לחוץ, שאח"פ דראש יצאו לבחינת גוף, ובינה וזו"ן דגוף יצאו לבחינת נה"י למטה מטבור, ובינה וזו"ן של ע"ס דנה"י יצאו לגמרי לחוץ מן אצילות ונעשו לבי"ע דפרודא.
הרי שגם בס"ג יצאו בינה וזו"ן דנה"י ונפלו לבי"ע, דוגמת שבירת הכלים. אמנם זה נעשה רק בנקודות דס"ג, שנתפשטו מטבור ולמטה ונתערבו בה"ת כנ"ל, אבל אין זה נוגע כלום לחצי העליון דס"ג שנקרא טעמים, המסתיימים למעלה מטבור דא"ק. וזה אמרו, "שעליות מ"ן היה אל הטעמים דס"ג שלא היה בהם שום שבירה". כמבואר.

ג היוצאים מן הבל אח"פ רק על בחינת עצמם ופנימיותם: כי יש ב' מיני אח"פ: א', ראש דס"ג שנקרא טעמים דס"ג, שלהיות קומתו עד בינה הוא נקרא בשם אח"פ. וב', הוא הבלי אח"פ שיצאו לחוץ מהמדרגה, כנ"ל, ונבחנים לענפים היוצאים לחוץ מס"ג שהם השערות דיקנא דס"ג, הנעשים שורשים אל הג"ר דנקודים. כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ד אות ד') וזה אמרו, שהזווג דע"ב היה עם האח"פ שהם הטעמים דס"ג, ולא עם פרצוף השערות שיצאו לחוץ, שהן בחינות הנקודות דראש הס"ג שהיה בהן שבירה, כנ"ל.
והגם שהעליון המיוחס לע"ס דנקודים, הוא רק הנקודות דס"ג, דהיינו השערות דיקנא, כנ"ל. אמנם הן בטלות בטעמים דס"ג ואינן עולות בשם כלל, כי הזווג דע"ב מחבר אותן למדרגת ראש דס"ג בשעת הזווג, כנ"ל (דף תר"א ד"ה המוחין דא"ק, ע"ש. )

פרק ו

א מ"ה דאלפין: היינו הוי"ה במילוי אלפין, כזה: יוד הא ואו הא. וסוד המילוי עם אלפין מורה, על תיקון השבירה, כי אור החדש הזה היוצא מזווג דע"ב וס"ג, מחזיר את אח"פ שנשברו מן המדרגה, אל מדרגתם כבתחילה. וענין זה מרומז בצורת א' כי בה ב' יודין ופרסא ביניהם: אשר יוד עליונה, היא כתר וחכמה שנשארו בהמדרגה, וה"ס מים עליונים. והיוד התחתונה, היא אח"פ, דהיינו בינה וזו"ן שנשברו מהמדרגה ויצאו לחוץ, וה"ס מים תחתונים. והקו המבדיל ביניהן הוא הפרסא, וסוד הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים התחתונים. וע"י זווג עליון דע"ב ס"ג, יוצא אור חדש ובוקע להאי פרסא, ומחבר האח"פ בחזרה אל המדרגה.
ואע"פ שענין שבירת אח"פ קרה עוד בפרצוף נקודות דס"ג, כנ"ל, ומ"מ הוי"ה דס"ג הוא במילוי יודין ולא במילוי אלפין. אמנם כיון שהשבירה היתה בחצי התחתון דס"ג שהם הנקודות, כי בחצי העליון לא היה שום שבירה, כנ"ל בדברי הרב, אשר בטעמים דס"ג לא היה בהם שום שבירה ולפיכך חציו העליון שהם יוד הי, הם במילוי יודין, אבל חציו התחתון כבר יש מילוי, א' בואו שלו, שהא' הזו רומזת על שבירת אח"פ שהיתה שם. ותדע שהא' הזו שבמילוי ואו דס"ג, נחשבת לשורש של שם מ"ה דאלפין. ועי' לעיל בלוח התשובות לפירוש המלות חלק ו' תשובה א'.

ב טנת"א הכוללים כל האצילות: הטעמים הם כתר, והנקודות חכמה, והתגין בינה, והאותיות זו"ן. אשר הטעמים דמ"ה שהם כתר, הוא עתיק יומין דאצילות. וא"א, הוא חכמה דמ"ה, ואו"א הם בינה דמ"ה. וזו"ן הם ז"ת דמ"ה שנקראות אותיות.

ג יוצא מן המצח דא"ק: כלומר, שעלית מ"ן היה אל המצח, דהיינו לספירת הכתר דראש, שנקרא גלגלתא, ששם הוא המצח. וטעם הדבר הוא, כי הבחינה האחרונה של הנקודים, הוא בחי"א, וע"כ לא נשאר בהמסך זולת בחינת העביות של הכתר, (כנ"ל דף תקצ"ט ד"ה גזר עש"ה.)
וצריכים לזכור שאין עלית מ"ן אלא לבינה, כנ"ל, ולפיכך אין הכוונה שהמ"ן עלו לכתר דכתר, אלא לבינה דכתר. ובאמת הגלגלתא נחשבת רק לבינה דכתר, כמ"ש הרב (בעץ חיים שער י"ט פרק ח') ע"ש. ותשכיל עם זה, כי הגלגלתא נחלקת דוגמת הבינה ודוגמת הת"ת, ששליש העליון שלה היא תמיד מכוסה ונעלם באחורים דבינה, אלא רק בב"ש תחתונים, שהם בחינת ז"ת דבינה, ובחינת מחזה ולמטה דת"ת, שם מתגלה ההארת חכמה, כמ"ש לעיל (דף תקכ"ד ד"ה עתה) ותדע שז"ס פנים ואחורים דגלגלתא. כי מהמצח ולמעלה הוא בחינת ש"ע דת"ת הנעלם ומכוסה באחורים דאמא, וע"כ מכסים שם השערות רישא. ומקום הפסק השערות רישא ולמטה עד העינים, זה המקום נקרא בשם מצח. והוא בחינת ב"ש ת"ת המגולים שמחזה ולמטה ששם כבר נפסק יסוד דאמא. וזה אמרו "ומציאת שם מ"ה דאלפין הזה יוצא מהמצח דא"ק" כי שם מתחיל מציאות הגילוי דהארת חכמה, כנ"ל. אבל למעלה משם, הוא מכוסה בשערות רישא כי הוא בחינת ג"ר דבינה, ושליש עליון דת"ת, שהארת חכמה לא יכולה להתגלות שם והבן היטב.

פרק ז

הדברים הולכים במדרגה: כלומר כי ההשתלשלות הולכת על פי סדר המדרגה, של העביות שבמסך. כי יש בו ה' בחינות של עביות, הנבחנות לפי הספירות דאו"י. וג' בחינות הראשונות, שהן בחי"ד, בחי"ג, ובחי"ב, הנקראות פה, חוטם, אזן, הם הבלים ממש, כי הם מעלים או"ח המכונה הבל, באופן שמספיק ליציאת פרצוף ברת"ס, והם ג' הפרצופים: גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. כנודע. אמנם בחי"א דעביות אינה מעלה הבל שיספיק להתפשטות אל הגוף, וע"כ היא מכונה בשם הסתכלות דק. ומכ"ש בחינת העביות דשורש הנקראת כתר, שאין לה הבל להתפשטות גוף. אלא ע"י עלית ה"ת לעינים נעשה גם בחי"א מוכשרת ליציאת פרצוף, שהוא הפרצוף הנקרא נקודים או ב"ן. וכן ע"י עלית ה"ת לכתר, דהיינו אל המצח, נעשה גם בחינת השורש דמסך ראוי ליציאת פרצוף, והיינו פרצוף שנקרא מ"ה החדש, שהוא ע"ס דאצילות. ולפיכך מכונה האו"ח הזה היוצא על ה"ת שעלתה למצח, רק בשם גילוי הארה, או רצון, ולא בבחינת הבל או הסתכלות, להורות שאין בו בחינת עביות ממש, אלא בחינת שורש של העביות, וע"כ מכונה רצון. כי ד' בחינות העביות הן הגדלות שברצון לקבל בסדר המדרגה, כנודע. אמנם בחינת השורש שלהן היא בחינת רצון להשפיע לבד, כנודע, ואין בו מרצון לקבל כלום, רק מה שהוא שורש להם. ולכן נקרא רצון סתם. או רעוא דמצחא. והבן זה מאד.

פרק י

א בירר מהנקודות דס"ג שבהם היתה השבירה, מה שיוכל לברר מהם: אשר בירור זה מתחיל מראש הב' דנקודים, שהוא כתר דנקודים, אבל הראש הא' דנקודים, העומד למעלה מטבור, לא נתחבר עם המ"ה החדש הזה, משום שבו לא היה שום שבירה, משום שהמסך עומד למטה הימנו, ואין העביות שבמסך יכולה לפגום למעלה ממקום הויתה. כנ"ל בחלקים ו' ז'. ויתבאר עוד לפנינו.

ב וס"ג נעשה בחינת נוקבא: אין הכונה על ס"ג דא"ק, רק על ע"ס של הנקודים, שהרב מכנה אותן בשם ס"ג, משום שהכלים שלהם הם מבחינת ט"ת דס"ג, הנקראות נקודות דס"ג. כנ"ל דף תס"ג ד"ה המלכים. עש"ה.

פרק יא

נקודות דס"ג בלבד, אינו נקרא ס"ג כמו הכלל: כנ"ל בדיבור הסמוך שע"ס דנקודים מכונות לפעמים בשם ס"ג, משום שכלים שלהן הם מנקודות דס"ג, דהיינו מחצי התחתון שלו, וזה אמרו "שהם נקודות דס"ג בלבד אינו נקרא ס"ג כמו הכלל, כי אינם אלא פרט אחד" כי העיקר של הס"ג הם הטעמים שבו, שפירושם בטרם שהמסך שבו התחיל להזדכך, שיש שם קומת חכמה כנודע, אבל אחר שהתחיל להזדכך מקומה זו כבר אין בו קומת ס"ג. ועי' לעיל באו"פ (דף ש"צ ד"ה וס"ג) עש"ה שנתבאר זה בהרחבה.

פרק יב

בחינה המתחברת עם הטעמים דמ"ה. וכו': כי ע"ס דנקודים יצאו בה"פ געסמ"ב, כנ"ל בחלק ז'. וע"כ יש בהן עצמן ג"כ טנת"א, שכל בחינה מהן מתחברת בבחינה שכנגדה בטנת"א דמ"ה החדש, אלא שיש בהן איזה שינויים, שיתבארו לפנינו.

פרק יג

ואור המצח וכו' ומתחיל מציאותו מן הטבור עד סיום רגליו: והוא משום שכל ע"ס דמ"ה החדש הן תולדה של ע"ס דנקודים, שהרי יצאו על בחינת המסך דגוף הנקודים שנזדכך ועלה למצח, כנ"ל באו"פ (דף תקצ"ט ד"ה גזר. ע"ש) וע"כ אינו יכול להלביש את הראש הא' דנקודים, העומד מטבור דא"ק ולמעלה, אלא שמתחיל מן הפה דראש א' הנמצא במקום הטבור דא"ק. ובהכרח שמתחיל מציאותו מן הטבור, עד סיום רגליו.

פרק יד

א נקודת הכתר נמשכה ונתפשטה ממקומה עד למטה וכו': דהיינו שספירה אחת דכתר, נתפשטה בעצמה לפרצוף שלם ראש וגוף, הנקרא פרצוף עתיק דאצילות, שמקומו מתחיל מטבור דא"ק ומתפשט עד סיום האצילות.
וטעם התפשטות זו הוא, משום עלית ה"ת אל הכתר. כי בנקודים, שה"ת עלתה לעינים, נתחלק משום זה כל מדרגה לשנים, שגו"ע היו לעליון ואח"פ היו לתחתון, על דרך התחלקות או"א וישסו"ת. ועתה שה"ת עלתה אל הכתר ונמצאות כל הט"ת שיצאו לחוץ ממדרגת הכתר, ע"כ נחלק הכתר ונעשה מדרגה שלמה בפני עצמו. שממצח ולמעלה הם ג"ר שבו וראש שבו, וממצח ולמטה הוא בחינת גוף וז"ת שבו. והוא הנקרא עתיק דאצילות. ועד"ז נתחלקה כל ספירה וספירה דע"ס דמ"ה לפרצוף שלם בפ"ע: ראש, וגוף, כמ"ש לפנינו.

ב והלבישו זה את זה עד בחינת זו"ן: כי כל פרצוף נולד ויוצא מפה של ראש דעליון, ע"כ הוא מלביש את ז"ת דעליון שמפה ולמטה.

ג מעט למעלה מסיום רגלי א"ק ושם הוא סיום האצילות כולו: כי סיום רגלי א"ק, הם בנקודה דעוה"ז ממש, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. אמנם סיום האצילות הוא הנעשה בצמצום ב' דא"ק, אשר בינה וזו"ן דע"ס דנה"י מבחינת ס"ג דא"ק יצאו לחוץ מעולם אצילות ונעשו בי"ע דפרודא, ונמצא המרחק שבין סיום האצילות אל הסיום של רגלי א"ק, הוא כמדת בינה וזו"ן דע"ס דנה"י הנ"ל. וזה אמרו, שסיום האצילות הוא מעט למעלה מסיום רגלי א"ק.

ד הכלים שלהם הגדילו ע"י שנתפשטו עד למטה ובזה יש בהם כה לקבל אורות שלהם: כי גדלות הכלים, פירושם ריבוי המסכים, שהמסכים ממעטים את האורות שיתפשטו במדה ובמשקל באופן שיוכלו האורות להתקיים בהכלים.

פרק יז

א עיבור הנ"ל, להשתהות ולהתאחר שיעור י"ב חודש: קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור. שהוא מלשון עברה ודינין בסו"ה ויתעבר ה' בי למענכם. אמנם יש להבין כאן, שהן ג' ספירות בעובי בסוד ג' קוים הנקראים נה"י, כי פחות משיעור זה לא נקרא פרצוף, כמ"ש הרב (ע"ח ש"ל דרוש ב'). בס"ה והנה באר בשדה ושלשה עדרי צאן רובצים עליה, שהם נה"י. ע"ש. כי אע"פ שכל הקומה אינה אלא ספירה אחת של מלכות, מ"מ כיון שיש שם תיקון קוים, הרי יש בה ג' בחינות: ימין, שמאל, אמצע, ואלו ג' הבחינות שבקומת מלכות נקראות נצח, הוד, יסוד. וע"כ אנו מבחינים אותם שהם בעובי זה אצל זה להורות, שאע"פ שיש שם ג' ספירות, אין אלו מגדילות כלום את הקומה של המלכות, וכל הג' הם בקומה דספירה אחת. וזכור זה.
וענין חדשי העיבור, פירושם, חידושי הארות, שהפרצוף מוציא ומגלה בהמשך המצב דבחינות עיבור, שהם: ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש, שכל חידוש הארה מכונה בשם חודש. וכאן אומר הרב, שהעיבור הזה כולל י"ב חודש, עד כדי לגלות י"ב פרצופים, כמ"ש לפנינו.

ב והטעם הוא כדי להתתקן כל האצילות, שהם י"ב בחינות: כלומר, כי ע"י עלית מ"ן הנ"ל לסוד המצח שהיא בחינת בינה דכתר, שיצאו שם ע"ס בקומת מלכות, הנקראת בשם עיבור, כנ"ל בדיבור הסמוך הנה עיבור זה צריך לתקן את כל האצילות יחד עד הסוף. וכיון שהן י"ב בחינות, ע"כ צריכות לי"ב חודש.
וטעם הדבר, הוא, משום כי כל הבחינות כולן שנתמעטו ונפלו ונשברו בעת שבירת הכלים דנקודים, הנה כולן ביחד עלו למ"ן לעיבור הזה. כדברי הרב לעיל (דף תקצ"ט אות ב') שהן כוללות כל הפרצופים מעולם אצילות ובי"ע כולם, (עי' לעיל דף תר"א ד"ה ואע"פ כי עלו כל ד' האחורים של או"א עלאין וישסו"ת, הכלולים בהתפשטות ג' קוי כח"ב, שחזרו ונאספו למעלה, כנ"ל, (דף תקצ"ט ד"ה חזר. ע"ש) וכן ז' אורות הרשימות שנשארו מז' המלכים שנפלו לבי"ע, אשר ד' אחורים דאו"א וישסו"ת, הם כוללים כל הפרצופים דג"ר שיצאו באצילות, וז' האורות, כוללים הזו"ן ד' עולמות: אצילות ובי"ע. הרי שכל העולמות כלולים בהמ"ן שעלו, אל הזווג לכתר, ולפיכך מוכרחים כולם להתתקן ע"י זווג דעיבור הזה.
וכבר ידעת שיש ערך הפוך בין האורות אל הכלים, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, ובאורות להיפך, התחתונים מתלבשים מתחלה. ולפיכך, נמצא שקומת העיבור, הנקראת נה"י, מתלבשים בכלים דכח"ב. ונמצא שע"י זווג הכללי הנ"ל, יצאו כל הי"ב פרצופים מבחינת העיבור, זה תחת זה מתחלה כח"ב דעתיק ונוקבא. ואח"כ כח"ב דאריך ונוקבא. ואח"כ כח"ב דאו"א. ואח"כ כח"ב דישסו"ת, ואח"כ כח"ב דזו"ן. ואח"כ כח"ב דיעקב ולאה. שכל אלו יצאו ע"י זווג העליון האחד, אלא שבאו זה תחת זה ע"פ סדר המדרגה.

פרק יח

א ריבוי האור אשר במקום ההוא גורם שנמשך ומתפשט הארה למטה: פירוש, כי נתבאר, שכל ד' אחורים דאו"א וישסו"ת, וכל ז' אורות מז' המלכים עלו כולם למ"ן אל המצח. גם נתבאר, שמתחלה נעשה הזווג על המסך רק בקומת המלכות, המכונה עיבור, כנ"ל, שבזה לא נתקן מן כללות המ"ן שעלה שמה רק חלק מועט מאד, שהוא רק בחינות נה"י שבכל פרצוף מפרצופי אצילות, ולפי"ז נשארו שמה רוב המ"ן בלי תיקון כלל, וכל אלו ד' קומות: ראש וגוף הכלולות באחורים דאו"א עילאין וד' אורות דדחג"ת. והד' קומות ראש וגוף הכלולות באחורים דישסו"ת וד' אורות נהי"מ, הנה כל אלו נשארו שם בלי תיקון.
וזה אמרו "ריבוי האור אשר במקום ההוא גורם שנמשך ונתפשט הארה למטה" כי ע"י כך נעשו למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, כמ"ש לפנינו, שע"י הזווג הזה מהארת ע"ב, יורדת ה"ת ממקום המצח למקום הפה, ואז נעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, ויוצא עליה קומת כתר דמ"ה. שהוא בחינת הזכר דעתיק, דהיינו קומה ראשונה דמ"ה החדש.

ב אור זה שיצא מין המצח נתפשט משם ולמטה: כי אור החדש הזה, שיצא מזווג דע"ב ס"ג, נתפשט ובא לראש א' דנקודים, העומד מטבור ולמעלה דא"ק וממנו לראש דעתיק העומד במקום הג"ר דנקודים, ויצא הראש דעתיק, ממקום הפה דנקודים ולמעלה, עד הטבור דא"ק, וע"ס דגוף, מפה דנקודים ולמטה, עד סיום האצילות.
וצריכים להבין היטב השינוי הזה שבכאן מבפרצופים הקודמים. כי בכל הפרצופים הקודמים, היה דבר עלית המסך אחר גמר הזדככותו, אל הראש דפרצוף העליון שלו, דהיינו לשורשו. וכאן עלה המסך לעלי עליון, שהרי העליון של מ"ה החדש הוא פרצוף הנקודים, והיה לו לעלות אל הפה של הג"ר דנקודים, ולא לע"ב ס"ג, שהם פרצוף העליון של הנקודים. אמנם דבר זה כבר באר הרב לעיל (דף תר"א אות ד') שאומר שם הטעם, שהוא משום שג"ר דנקודים עצמן אינן מתוקנות, ולכן בחינת העלאת מ"ן היתה לע"ב ס"ג. ע"ש. ואע"פ שג"ר דנקודים לא נשברו, ואפילו ביטול האחורים אינו נוגע בהם כלל, כי הם רק בחינות תוספות ממה שקבלו ע"י הארת נה"י דא"ק. אכן בחינתם עצמם, דהיינו כל מה שיצא מתחלת אצילותם לא נתבטל מהם אפילו משהו, כנודע. עכ"ז, כיון שעלה אליהם המסך וכל הרשימות שבו, גרם בהם עליתם בחינת גילוי של חסרון. כי כל ענין תיקונם דג"ר של הנקודים היה מכח אב"א, דהיינו בחינת הארה קצת שקבלו מאור האזן. (כנ"ל דף תפ"ט ד"ה ואין להקשות. ועי' היטב בדף תצ"ח ד"ה ונתבאר) כי ע"י הארת אחורים דבינה, אינם נפגמים כלום מה"ת שבעינים הנמצאת בכתר דנקודים ממעל להם, המונעת מהם הארת חכמה, כי בלעדה, ג"כ לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת הבינה אשר בהם, שאינה חפצה חכמה, זולת אור חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא. עש"ה.
ולפיכך אחר שהמסך והרשימות אלו אליהם, שכל הרשימות הללו הן בחינות זו"ן הצריכות להארת חכמה, ושכבר היו בהם הארת חכמה, כי אפילו הד' אחורים דאו"א וישסו"ת המה ג"כ הרשימות מהקומות שיצאו על המ"ן של יסוד דא"ק, הנקרא ו' ונקודה, שהן בחינות זו"ן. כנודע. והנה אז הוכרחה אמא דנקודים להפסיק את בחינת אחורים שלה, ולא יכלה לעשות כן, מפני הה"ת שממעל לה, וע"כ נגלה החסרון מפאת הצמצום חכמה מכח הה"ת שעליה, וכיון שנגלה החסרון, הנה צריכים גם הם לעלות למ"ן אל העליון שלהם כדי לקבל תיקון.
ולפיכך הוצרכו הג"ר דנקודים לעלות עם המסך והרשימות אל הראש דעליון שלהם, שהוא ראש הס"ג דא"ק, ונעשו כולם בחינת מ"ן לראש הס"ג, שמתחלה נכלל המסך בזווג דראש הס"ג עצמו, שע"י זה נתעבה לא יותר מבחינת העביות שבכתר דמסך, משום שהבחינה האחרונה שהיה לו למסך בפרצוף הנקודים, היא בחי"א, ונודע אשר בחינה אחרונה נאבדת תמיד מכח של הזדככות העבר, נמצא שאין המסך יכול להתעבות עתה רק בבחינת שורש שהיא בחינת עביות דכתר. ולפיכך נבחן, שהמסך דראש הס"ג עלה בשביל הזווג הזה, אל בחינת המצח שלו, דהיינו לגלגלתא, שהוא הכתר דראש, כי המצח הוא חלק הגלגלתא, אלא בחינת בינה שלו, ואור העליון נזדווג עם המסך ויצאו עליו ע"ס בקומת מלכות, כי אע"פ שהה"ת כלולה ג"כ במסך זה, מ"מ כיון שעומדת בכתר, לא יוכל להתגלות בה רק עביות דכתר, שהיא מוציאה רק קומת מלכות. וכבר ידעת שהזווג הזה, הוא נקרא בחינת עיבור ויש בה ג' קוים הנקראים נה"י.
אמנם עדיין לא נגמר בזה, כי בזווג זה לא נתקנו הרשימות שבמסך רק החלק היותר קטן שבהן, וע"כ היה שם עוד דוחק גדול מריבוי אור של כל הרשימות הצריכות תיקון, ונודע שיש אל הרשימות דזו"ן קשר גדול עם בחינת בינה, שהיא ס"ג, לקבל ממנה בחינת הארת חכמה, מכח הקשר דבינה וזו"ן דאור ישר. ולפיכך עלה למ"ן פעם שנית לס"ג דא"ק, ואז השיב ראש הס"ג הפנים אל המוחין שבתוכו, דהיינו בחינת חג"ת דע"ב המלובשים בראשו בבחינות מוחין ונשמה, ונמצאו ע"ב ס"ג מזדווגים, ואור החדש היוצא מזווג זה, כשמגיע לראש ס"ג מוריד הה"ת שעלתה אל המצח שם, כי אורות דע"ב הם תמיד שלימים, ואין שום שבירה נוהגת בהם, וע"כ הוריד את ה"ת למקום הפה, דהיינו במקום הזווג הנוהג בע"ב גופיה, וכיון שה"ת באה למקומה בפה, קבל המסך ממנה בחינה ד'
דהתלבשות, ובחינה ג' דעביות שבה ואז אור העליון שהזדווג עם המסך הוציא ע"ס בקומת כתר. וקומה זו יצאה על המסך והרשימות הכלולות עתה בראש הס"ג עצמו, ומשם ירד המסך אל מקום הטבור דא"ק, דהיינו אל התחתון דס"ג, ויצאו גם שם אותן הע"ס בקומת כתר, שהיא בחינת הראש הא' דנקודים. ומשם ירד המסך למקום הפה דנקודים, ויצאו גם שם ע"ס בקומת כתר, וע"ס אלו הן בחינת ראש דעתיק דוכרא. ומפה דנקודים ולמטה, נתפשטו ע"ס דגוף ממעלה למטה, הנקראות ז"ת דעתיק.
ובאמת היה צריך המסך לירד אל מקום החזה דנקודים, כי שם שרשו האמיתי, כי המסך הזה היה מבחינת הגוף דנקודים, דהיינו מהתפשטות ז' המלכים. אמנם כיון שג"ר דנקודים היו צריכים אליו, כי מקבלים ממנו קומת כתר, ע"כ המה מחזיקים אותו במקומם. ולא עוד אלא שנחשב לבחינת הזכר שלהם, (נ"ב מכי"ק המחבר זצ"ל, וצ"ע. ויותר נכון שעתיק מלביש הגוף דראש הא' דנקודים כי עתיק הוא ראש הא' דאצילות. ועוד יש לתרץ אע"פ, שלמעשה עומדים ג"ר דנקודים למטה מטבור דא"ק מפני בחי"ד שנתערבה בהם, מ"מ להלכה הם מלבישים מפה דראש הס"ג ולמטה, והאצילות למטה מטבור דס"ג.) והיינו בשביל שמשפיע להם ג"ר, החסרים להם מתחלת אצילות שלהם כמבואר.

פרק יט

א התחיל לברר מהם הנצוצות והכלים גם כן: כלומר, כי מלבד שמברר את האורות דב"ן, שהם הרשימות, הוא מברר ג"כ את הנצוצים והכלים, כי ע"י שמברר את אורות הרשימות, נמצא גם הכלים מקבלים את תיקונם, כי הרשימות מתקנות ומעלות אליהן את הכלים המיוחסים להן.
וענין הבירור הזה, פירושו, שמשפיע אליהם מהארתו, כנ"ל בדיבור הסמוך, אשר הראש דע"ס דמ"ה החדש, שיצא ע"י זווג העליון דע"ב ס"ג, הוא נתלבש במקום ג"ר דנקודים, והם מקבלים ממנו קומת הכתר. וזה נבחן, שמ"ה החדש בירר את ג"ר דנקודים, ותיקן אותם להיות בחינת נוקבא אליו דהיינו לקבל ממנו השפעתו. ומה שנקרא בלשון בירור, הוא משום, שכל מדרגה של המ"ה החדש, בירר בדיוק אותם החלקים של ב"ן המיוחסים למדרגתו. כי כל הרשימות כולן של הב"ן מהג"ר והז"ת עלו בבת אחת למ"ן כנ"ל (דף תר"ט ד"ה והטעם) ומ"ה החדש בירר אותן לאט לאט בזו אחר זו, דהיינו לפי הגילוי המדרגות שלו עצמו, כי כשנאצל העתיק דמ"ה בירר את היותר משובח שבכללות המ"ן, דהיינו הג"ר דנקודים, וצירף אותם לעצמו לבחינת נוקבא דעתיק, ואח"ז כשנאצל א"א דמ"ה, בירר חלק השייך למדרגתו, וצרף אותו לעצמו, לבחינת נוקבא שלו, וכו' עד"ז. וע"כ נקרא זה בשם בירורים.

ב הנוקבא שבכל הפרצופים: כי כל הדכורין נעשו ממ"ה החדש, וכל הנוקבין נעשו מאורות ונצוצין וכלים שנשארו מהנקודים אחר שביה"כ. אכן באו"א וזו"ן יש התכללות הב"ן גם בדכורין וכן התכללות המ"ה גם בנוקבין. ויתבאר במקומו עיבור העליון הנ"ל התחיל לברר היותר משובח שבכולם: כי ראשית הבירורים הם בעת הזווג הראשון של עלית המ"ן למצח דס"ג, שהיה בראש הס"ג עצמו. שאז יצאה רק קומת המלכות כנ"ל (דף תר"ח ד"ה עיבור) וכיון שאך יצאה קומה הזאת ועיבור של מ"ה החדש, תכף בירר לו מכללות המ"ן של הב"ן את האורות, וגם הניצוצים והכלים השייכים לו באותו הכמות והאיכות דבחינות העיבור, ונתעלו מבי"ע לאצילות, ונתקנו שם בבחינת ג' גו ג' וכבר נתבאר שקומת העיבור היא ג' הספירות נה"י, והם מתלבשים בג' כלים העליונים כח"ב, מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות, כנ"ל (דף תר"ט ד"ה וכבר) ולפי"ז נמצא, שנבררו עתה ועלו מבי"ע ע"י הקומה דעיבור, רק הכלים המשובחים העליונים, מהכלים והניצוצים שנפלו לבי"ע, דהיינו הכלים דכח"ב. וזה אמרו "מתחלה ע"י עיבור העליון התחיל לברר היותר משובח שבכולם".

ג וממנו נעשה נוקבא דעתיק: רצונו לומר, הז"ת דנוקבא דעתיק, אבל ג"ר דנוקבא דעתיק, לא נבררו אפילו משהו מניצוצים וכלים דבי"ע, אלא שנעשית מג"ר דנקודים מאותן הבחינות שלא פגעה בהן השבירה כלל.

פרק כ

זווג דכורא דעתיק וכו' חלק הראוי אל נוקבא דאריך: הנה הרב קיצר כאן מאד, שסמך עצמו על מקומות אחרים. כי בין הזווג דעיבור הנ"ל, לבין הזווג דכורא עם נוקבא דעתיק, היה בינתים הזווג דגדלות ע"י ע"ב ס"ג, שהוציא הה"ת ממצח לפה, ויצאו ע"ס דראש וגוף דעתיק בקומת כתר. כנ"ל (דף תרי"א ד"ה אמנם) כי אין זווג נוהג בעת שהפרצוף הוא בבחינת עיבור, כנודע. אלא אחר הזווג דגדלות דע"ב ס"ג, שעתיק ונוקבא השיגו קומת כתר, אז נזדווגו וביררו את הנוקבא דא"א. גם לא פירש כאן איך נאצל הדכר דא"א. כי לא נחית כאן לבאר רק את הבירורים של הנוקבין דאצילות איך כולן נעשות משם ב"ן.
אכן בכלל נמצאים ענייני מ"ה וב"ן ואופן חיבורם, מפוזרים מאד בדברי הרב, גם בקיצור נמרץ ונחוץ מאד לקבץ העקרים שבהם במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לפרש את כל הפרטים המרובים שמביא הרב לפנינו.
ומתחלה צריכים להבין את ההפרש בין מ"ה החדש על הב"ן. ותדע שכל ההפרש הוא, בדבר עלית ה"ת, אשר בב"ן נמצאים כל הכלים שלו, שהם מבחינת ה"ת בעינים, כי כן יצאו מתחלת אצילותם. ובמ"ה החדש נבחנים כל הכלים שלו מבחינת ה"ת שעלתה בגלגלתא, כי כן יצא מתחלת אצילותו וכל היוצא בהפרצוף מתחלת אצילותו אינו משתנה לעולם, ואע"פ שמקבל אח"כ תוספות גדלות, אין הכלים של הקטנות משתנים משום זה, ומכ"ש שאינם מתרבים, אלא אותם הכלים בכמותם ותכונתם שהיו לו בעת הקטנות מתגדלים בקומה ובעבי, בעת הגדלות שלו. והבן וזכור זה.
וכבר נתבאר הזווג דעיבור של מ"ה החדש. שמקורו הוא מהמסך דגוף של הנקודים, שנזדכך ועלה עד ראש הס"ג, ומכח התכללותו בזווג דשם, נתעבה רק במדת העביות של הכתר, וע"כ בהזדווג עם אור העליון לא העלה אור חוזר רק בקומת מלכות. והוא משום שבחינה אחרונה שלו שהיה לו בגוף הנקודים היא בחי"א, והיא נעלמה עם הזדככות המסך. אמנם צריך שתזכור שבחינת התלבשות נשארת תמיד גם מבחינה אחרונה, וא"כ גם כאן יש בחי"א דהתלבשות, ונמצא שיצא כאן גם קומת בחי"א שהיא קומת ז"א, אלא שהיא בחינת זכר, שאין לו זווג רק בהתכללות עם הנקבה, שיש לה עביות, כי אין זווג אלא מבחינת עביות, כנ"ל (בהסתכלות פנימית חלק ו' אות י"ד) וא"כ באמת יש כאן קומת ז"א אלא בהתחשבות עם בחינת הכלים אין כאן כלים אלא מקומת מלכות, ולפיכך נקרא רק בשם נה"י, שהם ג' ספירות בקומת מלכות, אמנם ודאי שיש שם גם קומת ז"א שהיא חג"ת, דהיינו ג' ספירות בעבי, מקומת ז"א, אלא שהם מלובשים בתוך הנה"י, כיון שקומה זו באה מרשימו דהתלבשות, שאין ממנה כלים.
ותדע שעיקר שם מ"ה, הוא קומת ז"א הנ"ל, כי קומת מלכות אינה נקראת לעולם בשם מ"ה, וע"כ נבחן המ"ה תמיד בבחינת חצי פרצוף הזכר, משום שאין זווג מבחינת עצמו, להיות בו רק בחינת התלבשות לבד, ואין לו תקנה זולת בהתחברותו והתכללותו עם העביות של בחינת הנקבה. והנה נתבאר זכר ונקבה מבחינת המ"ה החדש בעצמו, שהם הרשימו דבחי"א דהתלבשות ובחינת ה"ת שבגלגלתא, שהיא קומת מלכות מבחינת עביות.
ויש כאן לדעת עיקר גדול, אשר הנקבה דמ"ה החדש הנ"ל, שהיא מלכות שלו, הנה היא נשארה גנוזה בראש דעתיק, אמנם בכל הפרצופים שלמטה מעתיק אינה מתגלית כלל. ואין להקשות לפי"ז איך יש בחינת מ"ה בכל הפרצופים, כיון שמ"ה הוא רק בחינת התלבשות, שאינו ראוי לזווג עם אור העליון, כנ"ל. אמנם על כן הוא מתחבר עם העביות שברשימות של כלים דב"ן, וע"כ נחשב הב"ן לבחינת נקבה דמ"ה, כי הנוקבא של עצמו אינה משמשת רק בראש דרדל"א לבד, שהוא ראש א' דמ"ה החדש, כנ"ל ומשם ולמטה, לוקח לו את הרשימות דעביות הב"ן לבחינת נוקבא שלו. וזכור זה.
אמנם כבר נתבאר שגם המ"ה דראש א' אע"פ שיש לו שם בחינת מלכות של עצמו כנ"ל, מ"מ בירר לו את ג"ר דב"ן לבחינת נוקבא. אכן הזווג הזה הוא נעלם מאד, וגם יש ספקות שם בענין הבחינות של הנוקבא, כמ"ש הרב בשער רדל"א בע"ח. ואין כאן המקום להאריך בהם. וכבר ביארתי את הספקות בפירושי פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ החיים בדף רמ"ו עד דף רנ"ט. ומשם תדרשנו.
ותדע שה"ת הגנוזה בראש דעתיק, כנ"ל היא מתגלית בגוף בב"ש תתאין דנצח והוד דעתיק, אמנם ע"כ יצאו לבר מאצילות בסוד ב' דדי בהמה, כמ"ש במקומו, אבל בכל האצילות אין לה שום גילוי, אלא רק מבחינת הארתה לבד, ולא כלום מבחינת עצמותה.
ועיקר ההבחן מכלים דמ"ה לכלים דב"ן הוא בשעת הקטנות, דהיינו בעיבור, כי מצד הכלים דב"ן, צריך להיות גם מבחינת עיבור, קומת ז"א בשלימות, דהיינו ג' קוי חג"ת וג' קוי נה"י, כי הקטנות דב"ן היא ה"ת בעינים, המשאירה ב' כלים בבחינת אצילות דכל דמדרגות, שהם כתר וחכמה, ובינה וזו"ן מוציאה לבחינת בי"ע, כנודע. וע"כ יש בכל פרצוף ב' אורות רוח נפש, המלובשים בב' כלים כתר וחכמה. אבל מצד הכלים דמ"ה מה"ת עלתה בכתר, הנה לא נשאר באצילות דכל המדרגות זולת ספירה אחת, שהוא ספירת הכתר, וט"ת דכל המדרגות יצאו לחוץ מן המדרגה, (כנ"ל דף תרי"ג ד"ה וכבר, עש"ה.) וע"כ לא יש בזווג של הקטנות רק בחינת ז"א דהתלבשות, שהוא בחינת חג"ת אבל אין לו כלים כנ"ל, וקומת מלכות דעביות אשר יש לה כלים. וע"כ מוכרחים חג"ת להתלבש תוך נה"י, דהיינו בכלים דקומת מלכות.
ובהמתבאר, תבין ההפרש שמבין ג"ר דאצילות לבין זו"ן דאצילות. כי בג"ר דאצילות נוהג רק ב' זווגים לבד, שהם זווג דקטנות הנקרא עיבור, וזווג דגדלות. אכן בז"א, נוהג ג' זווגים, הנקראים, עיבור, יניקה, ומוחין.
והטעם הוא, כי יש הפרש גדול בין הנוקבין דב' הפרצופים עתיק וא"א, אל הנוקבין דאו"א וזו"ן. כי הנוקבין בעתיק וא"א, הן מבחינת הכתר דנקודים שהשבירה לא פגעה בהן כלום, ונשארו ע"כ בכל האור, מהע"ס שנמשכו להן מנקבי עינים דס"ג, דהיינו בכל השיעור שיצאו בעת הקטנות של הנקודים. וע"כ נמצא, שבעת הזווג דעתיק ונוקבא להוציא בחינת קטנות דא"א, שנקראת עיבור, הוא נולד משם, בקומת ז"א בשלימות, שהם אורות דרוח נפש בכלים דחג"ת נה"י. ואע"פ שזכר דעתיק הוא בחינת מ"ה, שאין כלים בחג"ת שלו, להיותו בחינת ז"א של התלבשות, כנ"ל, מ"מ ע"י שהייתו בבחינת מעי הנוקבא דעתיק, אשר גם הקטנות שלה היא מה"ת שבנקבי עינים, הוא קונה הכלים דחג"ת הנוהג בנקבי העינים. הרי שאפילו הזווג הא' של הקטנות דעתיק ונוקבא, הוציא את פרצוף דא"א בקומת ז"א בשלימות, בכלים דחג"ת וכלים דנה"י. ועד"ז כשנזדווג א"א ונוקבא לצורך הקטנות דאו"א, שנקראת עיבור, נולדו גם הם בקומת ז"א בשלימות, כי גם הנוקבא דא"א אינה צריכה אל הזכר שלה בבחינת הזווג דקטנות, להיותה בחינת כתר דנקודים, וע"כ נתנה לאו"א הכלים דחג"ת מבחינת ה"ת בעינים, ויצאו או"א בכלים שלמים דחג"ת ונה"י. אלא שהם חסרים ג"ר, וע"כ עלו למ"ן פעם ב' לזווג דגדלות, שעתיק ונוקבא האצילו בפעם אחת את הג"ר לא"א. וכן נזדווגו א"א ונוקבא והאצילו ג"ר לאו"א. הרי שבב' זווגים נגמר כל שלימותם.
מה שאין כן ז"א. כי באו"א אין הנוקבא על שלימותה אפילו מבחינת הקטנות דב"ן, וע"כ אפילו בחינת הקטנות דב"ן, צריכה לקבל מן הזכר שלה מבחינת המ"ה. כמ"ש הרב (בע"ח שער מ' דרוש ח' ע"ש) ונמצא שהזווג דאו"א דקטנות לצורך העיבור דזו"ן, היה בעיבור מכח המ"ה, וכיון שמ"ה הוא רק קומת ז"א מבחינת התלבשות, ומבחינת עביות אין לו אלא קומת מלכות, ע"כ אין לו אלא כלים דנה"י לבד, וקומת חג"ת מוכרחת אז להתלבש בתוך נה"י. ונמצא משום זה שז"א נולד רק בקומת נה"י, אשר בחינות החג"ת מלובשים בו, כמבואר. שאין לו רק בחינת כלים דמ"ה. שהם קומת מלכות, שע"י תיקון קוים היא נחלקת לנה"י.
ולפיכך כדי להשתלם עם כלים לחג"ת, הוא צריך לזווג דיניקה. כי ע"י יניקה מחלב אמו, הוא משיג בחינות הכלים מה"ת בעינים. בסו"ה עיניך רוחצות בחלב יושבות על מלאת. וע"י זווג זה קונה כלים דחג"ת. ואז נשלם בו קומת ז"א בבחינות נפש רוח בשלימות, שרוח מתלבש בכלים דחג"ת כהלכתו, ונפש בכלים דנה"י. ובכדי להשיג גם ג"ר, הוא צריך לעלות למ"ן לעיבור ב' דמוחין, ואז מזדווגים או"א מבחינת גדלות והם משפיעים לו מוחין דג"ר. ואז נשלם לגמרי. הרי שאין ז"א נשלם בטרם שיעברו עליו ג' זווגים שהם: עיבור א', לג' גו ג', דהיינו חג"ת תוך נה"י, מפאת שאין לו אז רק הכלים מצד מ"ה. ואח"כ זווג דיניקה, שעי"ז משיג כלים מצד ב"ן, מה"ת בעינים, שאז משיג כלים דחג"ת, ואז מתפשטים החג"ת מתוך הנה"י, כי כבר יש להם כלים. ואח"כ עיבור ב' דמוחין, שאז משיג ג"ר שלו.
אמנם ג"ר דאצילות שהם א"א ואו"א, אינם צריכים לזווג דיניקה, כי גם מזווג דעיבור א', הם משיגים כלים דב"ן, משום שנוקבא דעליון יש לה אורות דב"ן מבחינת ה"ת בעינים בשלימות, ואינם צריכים בזה לבחינת הזכר דמ"ה, כנ"ל. וע"כ תכף כשנולדים יש להם כלים דחג"ת ונה"י בשלימות. אלא שצריכים עיבור ב' דמוחין ודי. הרי שאינם צריכים יותר מב' זווגים, שהם עיבור א' דקטנות. ועיבור ב' לצורך מוחין.
ועתה נבא לעצם דברי הרב שבכאן שאומר "שבתחלה ע"י עיבור העליון התחיל לברר היותר משובח שבכולם וממנו נעשה נוקבא דעתיק" והיינו העלית מ"ן הראשונה שעלו כל הבחינות דאחורים דאו"א וישסו"ת, וז' האורות דז' המלכים בהיותם כולם כלולים במסך דנקודים שנזדכך ועלה לבחינת מסך דראש הס"ג כנ"ל. (דף תקצ"ט ד"ה גזר) ואז יצא שם בחינת הקטנות של עתיק ונוקביה, כי גם מבחינות הב"ן הכלולות בהמסך שעלה, נתחברו עם זווג החדש הזה, אלא מבחינות המשובח שבהם שהיא בחינת הכתר דב"ן. ואח"ז עלו עתיק ונוקבא למ"ן לבחינת זווג ב' דגדלות, לראש דס"ג, ואז נזדווג ראש דס"ג עם ע"ב שהם המוחין, אשר הארת ע"ב מורידה ה"ת מעינים של ראש ס"ג אל הפה, כמו מקום הזווג שנוהג בע"ב גופיה, ואז יוצאת קומת כתר, ואז יורדים עתיק ונוקבא למקומם, ומוציאים ע"ס ממטה למעלה בקומת כתר לבחינת ראש שלהם, ואח"ז מתפשטים גם ממעלה למטה לבחינת גוף שלהם. אמנם יש לזכור, שעכ"ז לא נשתנו בחינות הקטנות שבהם, שיצאו בהם בזווג הראשון, כי כל ע"ס של ראש וגוף הזה נתפשטו בכלי הא' דכתר שהיה להם בשעת הקטנות, אשר מבינה דכתר ולמעלה יצאו ע"ס דראש בקומת כתר, ומבינה ולמטה יצאו ע"ס דגוף. באופן שכלי דכתר שהיה מקודם רק נקודה אחת נתפשט עתה לפרצוף שלם ראש וגוף. עד סיום האצילות.
וזה אמרו "ואח"כ ע"י זווג דדכורא דעתיק עם נוקביה, העלו ובררו נצוצות שהיו נופלות למטה מן החלק הראוי לנוקבא דא"א ונכנסו במקום העיבור בסוד מ"ן ונעשים בחינת פרצוף". פירוש, כי נודע, שכללות כל המ"ן השייכות לכל ד' עולמות אבי"ע, עלו יחד בסוד רשימות כלולות בהמסך עד ראש ס"ג, אלא שכל פרצוף לקח רק מה שמתיחס לבחינתו וכל הנשאר הניח אל המדרגה שלאחריו, וכן פרצוף ב' לקח בחינת המ"ן מן אותה הכללות השייך למדרגתו, והשאר הניח לפרצוף שלאחריו, וכן עשו כל המדרגות עד סוף עשיה. וכבר נתבאר ב' בחינות מ"ן שבירר לו ראש דס"ג, בשביל ב' הזווגים דקטנות וגדלות דעתיק ונוקבא. וכל הנשאר בכללות המ"ן, הניח לבירורים דעתיק ונוקביה בשביל א"א ונוקביה.
ומתחלה בירר עתיק את בחינת המ"ן המתיחס לזווג דקטנות דא"א ונוקבא, שהוא לעצם אצילותם. כנ"ל, כי עיקר הפרצוף הוא מזווג דקטנות, אבל הזווג דגדלות אינו עיקר בשום פרצוף, ונבחן רק לבחינת תוספות, שדרכו להמצא בפרצוף בדרך עובר ושב, ולא בקביעות. ולפיכך נשתנו פרצופי אצילות מפרצופי א"ק, כי פרצופי א"ק היו יוצאים בכל צביונם בפעם א', אבל פרצופי אצילות אפילו ג"ר שבהם יוצאים בב' זווגים. וטעם הדבר כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שהוא מכח עלית ה"ת בעינים בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין. וע"כ בפרצופי נקודים יצאה ה"ת בעינים, בסוד הקביעות, וכאן באצילות יצאה ה"ת במצח, בסוד הקביעות, אלא שמשותף בקביעות גם מבחינת ה"ת שבעינים. כנ"ל. ותדע שהוספה זו שנעשה כאן היא הגורם לכל התיקון, כי השבירה שהיתה בנקודים, היא מחמת חולשתה של הפרסא, כי בעת ביאת אור חדש של הגדלות דבקע לפרסא, כבר לא עצרה הפרסא כח שלא תתפשט ההארה גם אל עולמות בי"ע דפרודא, ונתבטל לגמרי צמצום הב'. אבל עתה מכח העליה של ה"ת אל המצח, קבלה הפרסא כח גדול מן הכתר שהוא שורש כל פרצוף. וע"כ אגלידא הפרסא ונתחזקה, באופן, שגם בעת זווג הגדלות, שיורד אור חדש ובוקע כח הפרסא, מ"מ אין האור חדש מאיר למטה מפרסא דבי"ע. וע"כ נמצא עתה קיום אל הגדלות משום שאינה מבטלת את הקטנות. ויתבאר עוד לפנינו.
ואחר שיצאו א"א ונוקביה בבחינת הקטנות, כנ"ל, אז חזרו א"א ועלו למ"ן לעתיק ונוקבא, ואז ביררו עתיק ונוקבא, את המ"ן מן הכללות שהניח להם הס"ג, לצורך א"א, דהיינו בחי"ג דעביות, שיש בכללות המ"ן, ואז נעשה זווג בעתיק ונוקבא, ויצאו ע"ס בקומת חכמה. וקומה זו נחשבת לבחינת מ"ה כי זה הכלל, כל הקומות שיצאו מחדש, נחשבות להוי"ה דמ"ה דאלפין. וא"א דמ"ה ההוא, בירר לו מחצית התחתון דכתר דנקודים, ונעשתה לבחינת נוקבא שלו. אשר הוא משפיע אליה קומת חכמה שלו. והבן.
והנה השארית מן המ"ן אחר קומת א"א, נתן עתיק אל א"א ונוקביה, והם ביררו מהם את המ"ן המתיחס אל או"א דמ"ה, דהיינו לב' הזווגים דקטנות וגדלות, שמתחלה ביררו את המ"ן המתיחס אל הקטנות דאו"א, ונולדו או"א בקומת ז"א, כנ"ל. ואח"כ עלו או"א למ"ן אל א"א ונוקבא והמה ביררו את המ"ן דבחי"ב, והוציאו ע"ס בקומת בינה. וירדו או"א דמ"ה למקומם, והלבישו לחג"ת דא"א. ולבחינת נוקבא שלהם ביררו את ז"ת דחכמה ובינה דב"ן. כמ"ש במקומו.
והשארית דכללות המ"ן שנשארה אחר בירורים דאו"א, הניח א"א לאו"א. והם בררו את המ"ן המתיחס לזו"ן, שמתחלה בררו השייך לקטנות, ונזדווגו על המ"ן והוציאו קטנות דזו"ן, שהיא קומת נה"י וחג"ת בתוכו, כנ"ל. ואח"כ לזווג דיניקה, ונשלמו גם בקומת חג"ת. וירדו והלבישו למטה מטבור דא"א. כמ"ש במקומו. ושארית הנשארת אחר הבירורים דזו"ן, הניחו או"א לזו"ן, והמה ביררו אותם בשביל פרצוף עתיק דבריאה ע"ד הנ"ל. ועתיק בשביל א"א, וכו' עד"ז כמו בה"פ אצילות. וכן זו"ן דבריאה, ביררו משארית דכללות המ"ן שהניחו להם או"א דבריאה, לצורך עתיק של עולם היצירה, ועתיק בירר לא"א, וכו' עד זו"ן דיצירה, וזו"ן דיצירה ביררו לעתיק דעשיה, ועתיק דעשיה בשביל א"א דעשיה וכו' עד שנתבררו זו"ן דעשיה באו"א דעשיה. והשארית מבירורים דזו"ן דעשיה, המה כבר נחשבים אז לסיגים גמורים, שאינם ראוים להצטרף לקדושה, וע"כ נפלו אל הקליפות, שמהם נבנו אבי"ע של הקליפות. אמנם נשארו בהם הרבה ניצוצי קדושה, ולא עוד אלא מהחשובות שבהם, והמה הם ההולכים ונבררים ע"י נשמות הצדיקים בכל דור ודור, עד גמר התיקון. וכשיגמרו כל הבירורים אז נופל בנין אבי"ע דקליפות, כי נשאב מהם כל חיותם, שהם הניצוצים הראוים אל הקדושה. ואז נאמר בלע המות לנצח וכו'.

פרק כג

א מלכות נגלית לבדה לא נמצאת בא"א וכו' וכן בעתיק יומין: כמו שנתבאר בדיבור הסמוך (דף תרי"ג ד"ה ותדע) כי ה"ת דמ"ה נגנזה בראש דעתיק,ואין עצמותה מתגלה בכל האצילות. עש"ה.

ב נתגלית המלכות מסוד האי רישא עלאה מכולהו דלא אתיידע וכו': שהוא נקרא ראש דעתיק יומין, שהוא הראש הא' דאצילות, ושם נגנזה הה"ת, כנ"ל. והארתה מתגלית במלכות של עולם האצילות, דהיינו במלכות שנעשית לפרצוף גמור לנוקבא דז"א.

פרק כד

א וז"ס אשת חיל עטרת בעלה, אשר תהיה לעתיד גדולה מן השמש, וז"ס היתה לראש פנה: זה סובב על בחינת מלכות הגנוזה בראש דעתיק יומין, שאינה מתגלית בעצמותה, זולת אחר כניסת כל מקיפים דאצילות לבחינת אורות פנימים בט"ת שלה, שהן ט"ס דראש וגוף דא"א, עם ד' המלבושים שלו שהם או"א וזו"ן. ואחר זה מתגלית המלכות הגנוזה בראש דעתיק, בסוד הכתוב היתה לראש פנה, כי אז הכל רואים מעלתה, איך היא עומדת בראש פנה, שהוא הראש הא', וכולהו עלמין דאבי"ע הם תולדותיה.
וזה אמרו "ט"ס דא"א ורישא עלאה דלא אתיידע, לעילא מכלהו, היא בחינת העתיק" דהיינו כמבואר, שא"א וכל ד' לבושיו: או"א וזו"ן, נחשבים להתפשטות הט"ס תחתונות שלה, והיא כתר להם. כנ"ל.

ב מלכות עולם העליון נעשית היא עצמה בחי' העתיק של עולם שלמטה ממנו: כי כל הספירות דתחתון מושפעות מן העליון דרך מסך, שמתמעטות הרבה, ע"י המסך שעוברות, לבד המלכות של העליון שאינה עוברת דרך המסך, אלא שבוקעת את המסך ועוברת אל התחתון. כמ"ש לעיל בדברי הרב (דף קכ"ו אות ל"ד. ועי' באו"פ שם ד"ה בקיעה)

פרק כה

א א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה, והנוקבא לקחה כל הב"ן: כי הזכר דעתיק הוא קומת כתר, שיצאה על ה"ת שירדה ממצח לפה, והוא מ"ה החדש, כי כל האורות שיצאו ע"י זווגים בעולם האצילות, מכונים בשם הוי"ה דמ"ה. וכל האורות והכלים שזווגם נעשו בעולם הנקודים, מכונים בשם הוי"ה דב"ן. ולפיכך נקודת הכתר של עולם הנקודים, שמחציתה העליון לקח עתיק לבחינת נוקבא שלו, נבחנת להוי"ה דב"ן. הרי שהזכר הוא מ"ה לבדו, והנקבה היא ב"ן לבד. ועד"ז הזכר דא"א הוא קומת חכמה, שיצאה על הבחי"ג בעולם האצילות, וע"כ הוא מ"ה, כנ"ל. והנקבה שלו היא מחצית התחתונה דנקודת הכתר של עולם הנקודים, וע"כ היא כולה ב"ן.

ב נמתקת ואינה צריכה אליו: כלומר, שמקרה של שביה"כ לא נגע כלל בספירת כתר דנקודים, ויש לה כל האור שיצא עמה בתחלת אצילותה, וע"כ היא ממותקת מעצמה ואינה צריכה אל המ"ה שיתקן אותה. ומבחינת הזווג דקטנות, אינה צריכה אפילו לקבל אור מן המ"ה החדש. כי האור שלה חשוב אז יותר מהמ"ה, להיותה מבחינת ה"ת בעינים. כנ"ל (דף תרי"ד ד"ה ועיקר) אמנם מצד הגדלות היא מקבלת ג"ר שלה מן המ"ה. כמ"ש שם.

ג מאו"א ואילך הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של הנקבה אפילו הקטנות שבה כדי למתקו: כיון שהיה ביטול באחורים שלהם מחמת שביה"כ, ע"כ, אפילו כשהם בבחינת הזווג של הקטנות, צריך הב"ן למיתוק של האור חדש דקטנות של המ"ה, ולכן בטרם שבא לפרצוף הנקבה, הוצרך הב"ן להתחבר עם הזכר בתוך הכלים שלו דמ"ה, כדי למתקו ולהשלימו, ואח"ז, הזכר משפיע את הב"ן אל הכלים של הנקבה. ונבחן הזכר לבחינת עליון אל הנקבה, גם בשעת הקטנות. וע"כ נבחן שנשאר השורש של הב"ן בהזכר, ורק ענף ממנו יוצא אל הנקבה. כנודע, בכל עליון ותחתון, שאע"פ שהאור מתיחס כולו אל התחתון, מ"מ כיון שעובר דרך העליון, נשאר עיקר האור בעליון ורק ענף ממנו מושפע אל התחתון.

ד ונשאר בהם שורש מן הקטנות: כלומר, שנשאר בזכרים שורש של ב"ן מחמת שקבלו אותו תחלה בשעת הקטנות, וע"כ אע"פ שאח"כ נתנו אותו אל הנוקבא שלהם, עיקר האור נשאר בהזכרים. כנ"ל בדיבור הסמוך.

ה והמ"ה הארתו לבד, וכו' ולא עקרא, כי עקרא נשאר בו: פירוש, כי יש כאן התכללות הנקבה בזכר, כי מתוך שהב"ן בא תחלה אל הזכר, נמצא נכלל עם המ"ה שבזכר, וע"כ מקבל הב"ן הארתו של המ"ה, ואח"ז כשמושפע אל הכלים דנקבה, יש אל הנקבה גם בחינת האורות דמ"ה. אמנם העיקר שבה הוא שם ב"ן. אבל בהזכר הוא להיפך, כי העיקר שבו הם האורות דמ"ה, והב"ן שנטל מחמת התכללות הנקבה בו, נבחן אצלו רק לבחינת הארה ולא לעיקר.

ו דעתו שלם וכו' אך הנקבה וכו' דעתה קלה אפילו בגדלות: כי הזכר יש לו חסדים וגבורות בשלימות, כי החסדים הם ממ"ה והגבורות הן מב"ן, וכיון שגם שורש הב"ן נשאר בהזכר הרי החו"ג שבדעת שלו הם בשלימות. אבל הנקבה שאין לה מעצמות המ"ה שהם החסדים שבדעת, רק הארה לבד, לכן דעתה קלה.

פרק כו

א המ"ה וב"ן דגדלות נקרא תוספות, המסתלק: כי רק מה שיצא מתחלת אצילות נבחן לעצם הפרצוף, דהיינו בחינת הקטנות שבו, אבל מה שמשיג אח"כ ע"י זווגים חדשים, נבחן לו לתוספות על עצם בנינו, והוא יכול להסתלק ממנו. כנ"ל.

ב ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם וזהו בזו"ן: נראה שצריך לומר מ"ה וב"ן דקטנות. שהרי עיקר הקטנות הוא רק המ"ה, כנ"ל, ואפילו הב"ן מושרש במ"ה וצריך לו. ויש לדחוק לקיים הגרסא, ולפרש, שמכנה למ"ה דקטנות בשם ב"ן, משום שהיניקה המגלה את הכלים דחג"ת, באה מבחינת ב"ן מבחינת ה"ת בעינים. כנ"ל (דף תרט"ו ד"ה ולפיכך) ומשום שבחינת ב"ן זה גבוה ממ"ה, ע"כ מכנה את כל הו"ק בשם ב"ן.
באופן שבחינות עיבור ויניקה דז"א נחשבות לעצם אצילותם דזו"ן, דהיינו: האורות של נפש המלובשים בכלים דעיבור, ואורות דרוח המלובשים בכלים דיניקה. אבל זווג דגדלות דמ"ה וב"ן, שהם בחינות ג"ר, ואפילו הן ג"ר דנשמה נחשבות לבחינת תוספות, והיא מסתלקת בעת שיש גורם להסתלקות.

ג באו"א לעולם נשאר להם המ"ה וב"ן כי כבר היה בהם תחלה שם ב"ן שלם, בעת המלכים, בכל הי"ס: היינו מ"ה וב"ן דגדלות, כי מ"ה וב"ן דקטנות נשארים אפילו בזו"ן, כנ"ל. שהוא מטעם שכבר היה להם ב"ן שלם בעת המלכים, גם מבחינת ג"ר. כלומר שענין הביטול אחורים שהיה בהם לא היה מחמת עצמם, אלא מחמת הבנים שהם ז"ת, כמ"ש שם. וע"כ אחר ששוב נתקן הב"ן בבחינת ג"ר, הוא נחשב לעצם אצילותם. וזה הכלל כל מה שיצא בעולם הנקודים בשלימות נחשב כאן בעולם האצילות, לבחינת עצם הפרצוף, וכיון שנתקן פעם, שוב אינו מסתלק. ואע"פ שאו"א דנקודים נתבטלו האחורים שלהם, וחזרו שם אב"א, אמנם כיון שהמיעוט אב"א לא היה מחמת עצמם, נחשבים כשלימים, וע"כ אחר שנתקנו באצילות בבחינות פב"פ, שוב אינם חוזרים אב"א לעולם כמ"ש הרב בכמה מקומות.

ד אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן על דרך הנ"ל בזו"ן: כלומר, אע"פ שכבר היה בהם ב"ן שלם של י"ס בעת המלכים, שזה הועיל להם, שלא תסתלק מהם המ"ה והב"ן דגדלות, מ"מ כיון שבטרם שנתקנו, היה בהם ביטול האחורים, ע"כ הוא צריך מיתוק ותיקון מן המ"ה והוא מוכרח לבא מקודם בחיבור עם המ"ה, בטרם שמתלבש בכלים דנקבה. כנ"ל אצל זו"ן. שמטעם זה יש מ"ה וב"ן בזכר, ומ"ה וב"ן בנקבה, כנ"ל.

ה שרשם דינים ולא רחמים, עם שהם מ"ה: כלומר שיש שם שורש הדינים, כי מבינה דינין מתערין מינה, בסוד הבוצינא דקרדנותא דגניז במעוי של הבינה. ויתבאר במקומו.

פרק כז

ב"ן שהוא בירורי הז' מלכים עם האחורים דאו"א: היינו מא"א ולמטה, וגם בז"ס תחתונות דעתיק, אבל ג"ר דעתיק, אין בהם מאחורים דאו"א וכתר, כלום, ומכ"ש שאין בהם מז"ת דנקודים. כמ"ש לפנינו.

פרק כח

א הי"ס דאצילות נתחלקות לה"פ: שהיא ע"פ ה' הבחינות הנודעות, שעל מסך דבחי"ד יוצאת קומת כתר, ועל מסך דבחי"ג יוצאת קומת חכמה, ועל מסך דבחי"ב יוצאת קומת בינה, ועל מסך דבחי"א יוצאת קומת ז"א, ועל מסך דבחינת כתר יוצאת קומת מלכות. וכבר ידעת, שקומת ז"א היוצאת על בחי"א, כוללת שש ספירות חג"ת נה"י, וע"כ ה' הקומות הנ"ל נבחנות לעשר ספירות.

ב אינם לוקחים אותם על זה הסדר: משום השינוי שיש בין מ"ה לב"ן, כי אלו ה' הקומות הנ"ל שיצאו באצילות נקראות מ"ה החדש, כי כל חידוש אור שיצא באצילות, בנוסף על אורות הב"ן שכבר היו בהכלים, בעת הז' המלכים מכונה בשם מ"ה החדש. והאורות הישנים שכבר היו בעת המלכים, נקראים בשם ב"ן. ועם זה תבין שכל האורות של ה' הקומות הנ"ל, שיצאו על ה' הבחינות שבהמסך, באצילות גופיה, המה נבחנים, על שם המ"ה החדש. אמנם כל קומה וקומה דמ"ה, לוקחת לה ספירה אחת מב"ן לבחינת הנקבה בעדה, כמ"ש לפנינו, ובהם יש שינויים, כי כתר דב"ן נחלק לשנים, וחציו העליון נתחבר בקומת כתר דמ"ה, וחציו, התחתון נתחבר בקומת חכמה דמ"ה, ועוד שינוים, וע"כ נמצאים פרצופי האצילות אינם מדויקים כל כך ע"פ סדר הקומות, כי צריכים להתחשב גם בבחינות ב"ן שיש בפרצוף. כמ"ש.

פרק כט

א העתיק ואריך שהם נקראים כתר דאצילות לוקחים בין שניהם ב' הבחינות: והוא משום שכל עיקרו של המ"ה הוא בשביל לתקן את ב"ן, וע"כ אנו מכנים את שמות הפרצופים לפי היחס שבהם מצד הב"ן. אמנם המצבים של הפרצופים הוא לפי היחס של המ"ה, להיותו בחינת הזכר שבהם, כלומר, שכל האור המושפע בהפרצופים, הוא בחינת מ"ה, כנ"ל, וע"כ ודאי שהוא השולט על הסדור שבהם. ולפיכך כיון שעתיק ואריך הם שניהם בחינת הכתר של הנקודים, נבחנים ע"כ גם לכתר דאצילות. אכן מצבם, הוא בהכרח על פי היחס שבמ"ה שבהם, אשר כתר דמ"ה הוא בחינת הזכר דעתיק, וחכמה דמ"ה הוא בחינת הזכר של א"א, וכבר נתבאר שמסבת עלית ה"ת אל הכתר, יצא גם חכמה מבחינת ראש דכתר, וע"כ, נבחן שפרצוף א"א יש לו יחס של גוף כלפי פרצוף עתיק, להיותו חכמה דמ"ה, והוא מלביש את גוף דעתיק. אע"פ שלפי הב"ן הם שניהם כתר. והוא מטעם הנ"ל, כי המצבים הם בשליטת המ"ה להיותו בעל האור שבפרצופים.

ב הכתר והחכמה של מ"ה לצד דכורא שבהם וכו': וצריכים להבין היטב את השינוי הגדול הזה שנעשה כאן, אשר הזכר והנקבה של פרצוף אחד, שבהכרח מתחיבים להיות במדרגה אחת, יהיו מב' ספירות, ולא עוד אלא שהזכר יהיה מספירת חכמה, והנקבה תהיה מספירת כתר. גם ענין התחלקות ספירת הכתר בין שני פרצופים, ולמה לא לקח עתיק גם מחציתה התחתונה של ספירת כתר דב"ן.
ובתחלה נבאר למה באו"א דנקודים בזווג דגדלות, נתחברו כל ג' ראשים דנקודים אל או"א, לבחי' ע"ס דראש בקומת כתר, וכאן במ"ה החדש, לא היה כן, אלא אפילו בזווג דגדלות שלו, שע"י הארת ע"ב יצאה ה"ת ממצח וחזרה למקומה בפה, ויצאו הע"ס בקומת כתר, מ"מ לא הועיל זה, אלא רק לספירת כתר לבד, וכל שאר ט"ס התחתונות לא שבו לראש. ולא עוד, אלא שלא קבלו כלום מזווג זה, כמ"ש הרב, כשנתקן עתיק לא נתקן ממה שלמטה מבחינת עתיק כלום, וכן כשנתקן א"א לא נתקן כלום ממה שלמטה ממנו, וכן או"א, וכן זו"ן, כנ"ל.
וכבר ידעת שורש של מ"ה החדש, שהוא המסך דגוף דנקודים, שהעלה את הרשימות דז' המלכים, וד' אחורים דאו"א וישסו"ת, ואחורי נה"י דכתר והביא אותם לראש הס"ג. לבחינת המצח, שהיא בחינת בינה דגלגלתא דס"ג, ויצאה עליו קומת ז"א דהתלבשות, וקומת מלכות דעביות, מבינה דכתר ולמעלה, כנ"ל (דף תרי"ג ד"ה וכבר) ולפי שמקום הזווג הוא בינה דכתר, ע"כ קבלו שם בחינת אחורים דבינה, והמה נתקנו אב"א, בסוד תיקון קוים, שהם נקראים ג' גו ג'. כי משום שאין כאן אלא מקומת המלכות דעביות, ע"כ, אין כאן אלא קומת נה"י, כי קומת חג"ת, היא רק בחינת התלבשות שאין לה כלים, וע"כ הוכרחו חג"ת להתלבש תוך נה"י, שזה מכונה ג' גו ג', או בחינת עיבור.
והנה מקומת העיבור זו לא נתקן רק בחינת הכתרים שבכל הרשימות שעלו שמה למ"ן. ולא כל הע"ס שיש בכתר, אלא רק מבינה ולמעלה לבד, מטעם שהארת אחורים דבינה שבהם, לא נתנה אותם להתפשט לזו"ן, משום שכחה של האחורים דבינה הוא, רק מטרם שמתפשטת להארת זו"ן, אבל כשמתפשטה להארת זו"ן, כבד היא מוכרחת להפסיק האחורים שלה, ולהזדווג בחכמה, לקבל ממנו הארת החכמה בשביל הזו"ן, כנ"ל (דף תק"ב ד"ה ותדע) ולפיכך, נמצאים כאן הזו"ן באותו המצב דז"ת דנקודים, אשר הארת הראש לא הגיעה אליהם מפני הארת אחורים דאו"א. והנך מוצא אשר מלבד, שחכמה יצאה מבחינת ראש לבחינת גוף, אלא גם זו"ן דכתר עצמו, יצאו ג"כ מבחינת ראש לבחינת גוף, משום שה"ת עומדת בבינה דכתר, כמבואר. ואפילו ההארה דג' גו ג' לא הגיעה להם.
ועוד ענין אחד נוסף כאן במ"ה החדש, כי מתוך שה"ת עלתה לכתר, קבלה הפרסא התחזקות גדולה, כי כל עוד שהיתה הפרסא מבחי' ה"ת בעינים לא היה לה כח להתקיים גם בשעת הזווג דגדלות, דע"ב ס"ג. כי בעת שירד האור החדש דזווג ע"ב ס"ב והוריד הה"ת מעינים לפה, ובקע לפרסא, והאיר בנקודים, כנ"ל בחלק ז' הנה אז לא עצרה הפרסא כח לעכב על האור שלא יתפשט לבי"ע. כי ע"כ היתה השבירה כנודע. ועתה שנכפלה כח הפרסא מסבת ה"ת שעלתה בכתר. היא נתחזקה ביותר, באופן, אשר אפילו הזווג דגדלות המוריד הה"ת ממצח אל הפה אינו מבטל את הגבול דקטנות של הפרסא במאומה, אלא רק הכלים מתגדלים.
ולפיכך גם האור החדש שירד מהזווג דע"ב ס"ג, שהוריד הה"ת ממצח לפה, ויצאו הע"ס דראש דעתיק בקומת כתר, לא נתבטל מחמת זה הגבול הקדום דקטנות, וזו"ן דכתר לא חזרו לראש, אלא שע"י קבלתם הקומה של ראש ממעלה למטה, נתגדלו הכלים, באופן, שחג"ת דגוף נעשו לכח"ב, ונה"י לחג"ת, ויצאו להם נה"י חדשים. אמנם נשארו בבחינת גוף ולא חזר עליהם תורת ראש כמו שהיה באו"א דנקודים. ולכן אע"פ שנתקן עתיק בקומה שלימה דע"ס עד הכתר, מ"מ לא הגיע מזה כלום לפרצוף א"א, שהרי אפילו גופו עצמו לא חזר לבחינת ראש, ומכ"ש שאר הט' ספירות התחתונות. וע"כ כל הקומה הזו דכתר, יצאה ונתפשטה רק בספירה האחת דכתר, ושאר הספירות לא קבלו ממנו כלום. ועד"ז היה בספירת חכמה שנתפשטה בעצמה ע"י ב' הזווגים: קטנות וגדלות, לרת"ס ולא הגיע ממנה לבינה כלל. וכו' עד"ז.
ובזה תבין שאלו הע"ס בקומת כתר שיצאו בקומה דהסתכלות עיינין של או"א, הכוללות בתוכן כל שאר הקומות שיצאו בנקודים, באות כאן במ"ה החדש בזו אחר זו, בה' זווגים מיוחדים, דהיינו בכל ספירה קומה מיוחדת, על דרך שנתבאר לעיל. גם לא בקומה שוה כמו שהיה בהסתכלות עיינין דאו"א, אלא בזו למטה מזו: שרק בעתיק יצאה קומת כתר, ובא"א יצאה קומת חכמה, ובאו"א קומת בינה, ובזו"ן קומת ז"א. והוא מטעם, כי כל תחתון יוצא מבחינת הגוף דעליון, להיות הה"ת, ממעל לו, כנ"ל. ונמצא קומת א"א, שנבחנת בערך הכתר לבחינת גוף, ואינה נחשבת לבחינת ראש, אלא מבחינת ספירת החכמה, ונמצא א"א חסר בחינות ג"ר דיחידה, כי מבחינת האור דיחידה נחשב לגוף. כמבואר. וכן או"א, נחשבים לבחינת גוף כלפי א"א, שהוא חכמה, והמה נחשבים לראש רק מבחינת הזווג החדש שנעשה על המסך דבחי"ב, שהוא בינה. ומ"מ כל ג' הפרצופים: עתיק, וא"א, ואו"א. נחשבים לפרצופים שלמים מן ראש וגוף, כי א"א יש לו ראש וג"ר עכ"פ מהזווג החדש דבחי"ג. ואו"א יש להם ראש וג"ר מזווג החדש דבחינה ב' בדומה לפרצופי געסמ"ב דא"ק, שכל תחתון הוא גוף לעליון, אמנם מבחינת עצמו יש לו ראש גמור כנודע.
מה שאין כן זו"ן, כיון שיצאו רק בקומת ז"א, שהוא נפש רוח, ע"כ חסר להם ג"ר לגמרי, ויצאו בבחינת גוף בלי ראש. והנך רואה ההתמעטות הגדולה שנעשה בסבת עלית ה"ת למצח, כי מלבד שנתחלקו הספירות, ויצאו כל ספירה וספירה בקומה מיוחדת לפי עצמה, הנה גם יצאו זו למטה מזו, עד שגרם ליציאת ז"א בחוסר ראש. אבל באור חדש שירד מזווג דע"ב ס"ג בנקודים. יצאו עי"ז באו"א ע"ס כח"ב זו"ן שהיו כולם קומתם שוה עד הכתר. ואפילו המלכות שבהם.
ונוסף על הנ"ל, צריכים לזכור שיש הפרש גדול בין כלים דג"ר של הנקודים אל הכלים דז"ת דנקודים. כי הכלים דג"ר הם מבחינת ה"ר, ואין בהם מבחינת ה"ת. והכלים ההם יצאו ע"י הארת נה"י דא"ק דרך הטבור, שעל ידי זה ירדה ה"ת שבעינים דכתר לפה הנקודים, וחזרו או"א לבחינת ראש, אלא משום שאמא חפצה בחסדים, עדיין אינה מחזרת פניה לאבא לקבל חכמה זולת ע"י מ"ן. ואלו הג"ר הם מבחינת כלים דאו"א, שאין בהם מה"ת כנ"ל (חלק ו' בהסתכלות פנימית אות ט') אמנם הכלים דז"ת יצאו ע"י מ"ן דו' ונקודה מן היסוד דא"ק, שמ"ן אלו השיבו לאו"א פב"פ, ונזדווגו על המ"ן והוציאו קומת ע"ס ממטה למעלה בקומת כתר, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, ומשם ולמטה הוציאו ז' המלכים:
מתחלה את מלך הדעת, ואחר הזדככות לבחי"ג הוציאו מלך החסד, וכו' כנודע. וע"כ רק הקומה שממטה למעלה, שיצאה ע"י המ"ן דיסוד א"ק, היא הנחשבת לבחינת ראש דזו"ן, אבל לא הקומות שיצאו מטרם המ"ן מבחינת פב"א, שהמה אין להם יחס לזו"ן, משום שאין להם חלק בבחינת ה"ת, כמבואר.
והנה נתבאר שאותן הע"ס שיצאו לאו"א דנקודים בקומת כתר, יש לחלק בין הג"ר שבהן, שאין להן שייכות עם זו"ן, אל הזו"ן שבהן שהן נחשבות לראש של ז"ת דנקודים. ובזה תבין שאותם הג' פרצופים הראשונים: עתיק, וא"א, ואו"א, שיצאו בנקודים, אין להם שייכות עוד לזו"ן דאצילות, להיותם מבחינת ג"ר שבראשייהו דאו"א דנקודים.
ובזה תבין שיש כאן ג' בחינות בע"ס דנקודים, שיש הפרש גדול ביניהם בדרך תיקונן: בחינה הא' היא בחינת הקטנות שיצאה בנקודים, ע"י עלית ה"ת בעינים, דהיינו כמה שיצאו מעצם אצילותם, שהיא בחינת אב"א לבד. ב' היא, בחי' פב"א שיצאה בנקודים, ע"י הארת הטבור דא"ק, שהורידה ה"ת מעינים דכתר דנקודים אל הפה דנקודים, והחזירה או"א לראש, אשר אמא עדיין נשארת באחורים לאבא, אע"פ שנעשית בחינת ראש לגמרי, משום כי חפץ חסד הוא. וההפרש מן בחי"א לבחינה ב' הוא, כי בהבחינה הא' שהיתה הה"ת ממעל לאו"א, לא היה לאו"א אלא קומת זו"ן, כנודע, אבל עתה יש להם קומת כתר, להיות הה"ת במקומה בפה, אמנם אמא, אע"פ שיכולה לקבל אור החכמה, מ"מ חפץ טבוע יש בה מכח טבע אצילותה באור ישר, אשר היא חושקת רק לאור דחסדים, כנודע. ויש אמנם ריוח מזה לז"ת דנקודים, שעתה הן יכולות לקבל בחינת אור דחסדים מאמא בשלימות, שהן בחינות הע"ס בקומת ז"א, המתפשטות אליהן מאמא מחזרה לראש. וזכור זה.
והבחינה הג' היא, ב' הראשים שיצאו בג"ר דנקודים בבחינת פב"פ, דהיינו על המ"ן דו' ונקודה שקבלו מן היסוד דא"ק, ובחינת הממעלה למטה שלהם, הנקראות ז"ת דנקודים.
והמובחר שבהם, היא הבחינה הא' דהיינו אב"א, שנשאר באו"א דנקודים. שהם לא סבלו מן השבירה כלום. כנ"ל. ואחריהם הוא הבחינה הב', דהיינו ג"ר דאו"א שיצאו בבחינת פב"א, להיותם נקיים מה"ת, כנ"ל, וכן הארת הרוח נפש שנתפשטה מהם לז"א, הם ג"כ באותו המעלה. וע"כ בב' הבחינות הנ"ל, יש הבחן גדול, כי אחר שנתקנו באצילות נשאר תיקונן בקביעות, ואין פגם התחתונים גורם להם שום הסתלקות. מה שאין כן, בהבחינה הג', להיותה באה ע"י המ"ן דיסוד א"ק, שהיא בחינות ו' ונקודה, דהיינו שיש שם בחינת ה"ת, ע"כ אין תיקונה קבוע, אלא כל התיקונים הבאים בבחינה הזאת, הם בעולה ויורד לפי מעשה התחתונים. וזכור כל הנ"ל, שהיא הקדמה להבין על ידה המשך דברי הרב שלפנינו.

פרק לא

א עתיק לוקח לעשות נוקבא שלו, את הטעמים דב"ן, והם ה"ר שבכתר דב"ן: כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך שע"ס דנקודים שיצאו שם בבת אחת אינן יכולות להתתקן במ"ה החדש, רק בזו אחר זו, וע"כ כשנתקן עתיק שהוא ספירת כתר, לא יכול להתברר כלום מבחינת חכמה. עש"ה. ולפיכך לא נתחברה בחינת מחצית הכתר התחתונה של הנקודים לבחינת עתיק דמ"ה, משם שהיא בחינות הנה"י דכתר שנתלבשו למוחין באו"א, וע"כ ירדו ממדרגת כתר למדרגת חכמה, ושוב אינם ראוים להתחבר בכתר דאצילות בהראש הא'. ומה שאומר שהן ה' ספירות ראשונות, הכונה היא, שהן מחצית המדרגה. כי מעת עלית ה"ת בעינים נתחלקו כל המדרגות לב' חצאים: גו"ע, ואח"פ. אשר רק מחציתה העליונה נשארת במדרגתה, שהם גו"ע, אבל מחציתה התחתונה יצאה לבר מן המדרגה, ונחשבת לתחתונה ממנה, כמ"ש הרב בע"ח שער מ' דרוש ח'. וזה לשונו, וזה כלל גדול שתבין בו הכל, כי לעולם פרצוף הב' הוא החצי דעליון. עכ"ל. והוא מפתח היותר חשוב בהחכמה, הצריך להיות תמיד מול העינים. כי רוב קשרי החכמה מתבארים בזה. ובאמת אין בחלק העליון אלא ב' ספירות שהן מה שיצאו מתחלת אצילותו, הנקראות גלגלתא ועינים, ובחלק התחתון שיצא לחוץ מן המדרגה יש ג' ספירות שהן: בינה, ז"א, ונוקבא. אלא להיותן ב' ספירות העליונות, נחשבות למחצית.

ב וגם לוקח ג"ר מספירת חכמה, וארבע ראשונות מבינה דב"ן: וטעם הדבר כי ידעת שמקום עמידת הראש דעתיק דמ"ה, הוא ממקום הפה דנקודים ולמעלה עד הטבור דא"ק. כנ"ל (דף תרי"א ד"ה אמנם) דהיינו מקום עמידת ג"ר דנקודים. ולפיכך כל מה שנשאר בג"ר דנקודים אחר שביה"כ לקחם הזכר דעתיק המלבישים שם, שהוא מה שיצא מתחלת אצילותם, שהוא באמת בחינת הקטנות דג"ר ובחינת אב"א, אמנם להיותם בחינת גלגלתא ועינים של המדרגה, ע"כ מכנה אותם בשם ג"ר, כי כל ענין הגדלות אינו אלא החזרת בינה וזו"ן אל המדרגה, כי ע"י הורדת ה"ת לפה שבים בינה וזו"ן אל המדרגה, ואז קונים ג"ר דגדלות. הרי שעצם מה שיצא בקטנות הוא ג"ר, דהיינו גלגלתא ועינים ועצם התוספות הבא בעת הגדלות, הם בינה וזו"ן, לפיכך מכנה הקטנות בשם פנים או ג"ר, והגדלות, בשם אחורים או ז"ת. והבן זה היטב.
ונתבאר שעתיק דכורא להיותו מלביש במקום ג"ר דנקודים, ע"כ הוא לוקח לבחינת נוקבא שלו, כל מה שנשאר שם מג"ר הללו. אמנם מבינה, שהיא אמא דנקודים, לוקח ד' ספירות הראשונות, דהיינו גם חסד של בינה. והוא מטעם, שאור החסד נמצא תמיד בבינה, בעת היותה באחורים לאבא, ואינו יוצא משם, אלא בשעה שאמא פונית פניה לאבא. כמ"ש הרב לעיל (דף שכ"ו. ובאו"פ דף שכ"ט ד"ה וזה אמרו) עש"ה. וז' הכתרים של ז"ת דב"ן שלקח עתיק דכורא לקחם רק לבחינת הגוף שלו, כמ"ש זה להלן.

ג ואריך לוקח חמשה אחרונות דכתר דב"ן, וכו' ואבא לוקח ז"ת דחכמה דב"ן, ואמא לוקחת ו' תחתונות דבינה דב"ן, וזו"ן לוקחים כל הז' תחתונות דב"ן: כדי להבין החיבורים האלה דמ"ה וב"ן, ואת החיוב של הקצבות האלו שנתן להם הרב, הכרח הוא להאריך קצת, וליתן מושג נאמן בעשר ספירות דאצילות בהקפן, איך הן מסובבות ויוצאות זו מזו, הן חלק המ"ה שבכל אחת, והן חלק הב"ן שבכל אחת, והחיבור המחויב להן בכל ספירה וספירה.
ונחזור על הדברים, שכבר נתבארו עד הנה, בדרך קצר. כי תחלת הכל היה עלית המ"ן בכללות לג"ר דנקודים ומשם לראש הס"ג, עד שעלתה ה"ת למצח דס"ג, כי המסך לא נתעבה זולת בעביות המצויה בכתר, שעביות דקה כזו אינה מוציאה כי אם קומת מלכות בלבד, שבשביל תיקון קוין שבה נקראת נה"י. אמנם יש שם ג"כ בחינת התלבשות דהבחינה האחרונה, שהיא קומת ז"א דהתלבשות. וע"כ נבחן שחג"ת מלובשים בכלים דנה"י. שזה נקרא ג' גו ג', או עיבור דעתיק. ועי' היטב לעיל דף תר"ח ד"ה עיבור. ודף תר"ט ד"ה והטעם.
והנה עיבור זה דעתיק הוא באמת בחינת עיבור המתקן לכללות המ"ן שעלו שם. כמ"ש באו"פ הנ"ל. כי ע"כ היה בסוד עיבור י"ב חודש. וע"כ העלה תכף כללות הכלים של ז' המלכים מן בי"ע אל נה"י דאצילות. בסוד עיבור כללי אל הכלים. כדברי הרב לעיל (דף ת"ר אות ג') אמנם הוצרך ג"כ לעיבור פרטי, שכל תחתון מתתקן בו על ידי העליון שלו. כנ"ל בדברי הרב (דף תרי"ג אות כ')
ונקרא ג"כ זווג דקטנות. ואח"ז היה זווג דגדלות כנודע, אכן תדע, שיש כאן בזווג דגדלות ב' בחינות: פב"א, ופב"פ. כי אין התחתון נולד אלא מזווג פב"פ דעליון,,וע"כ יש להבחין כאן ג' זווגים: א' זווג דקטנות, שהוא אב"א ועיבור, ב' הוא זווג דגדלות שהיא הורדת ה"ת ממקום המצח, והוא בחינת פב"א, כי אין בחינת פב"פ אלא ע"י מ"ן, כמ"ש היטב לעיל בחלק ז'. ג' הוא הזווג שעל המ"ן שעלו אל הנוקבא, שהוא פב"פ.
גם ידעת שכל אלו הקומות היוצאות ע"י זווגים דקטנות וגדלות שבאצילות, מכונות בשם מ"ה החדש, ולא עוד, אלא אפילו בחינות המסך והעביות של הרשימות, שהם רק מספירות של ע"ס דנקודים, שהם ב"ן ודאי, מ"מ הן נחשבות לכלים דמ"ה. והוא מטעם שעליהן יצא הזווג מאור העליון והן מודדי הקומות שבאצילות, וע"כ נעשו בהכרח לכלים למ"ה, כי המסך שבמלכות של ראש מתפשט לע"ס מינה ובה, ונעשה כלים אל הע"ס דתוך וסוף הנקראים גוף. כנודע. אלא רק האורות כלומר הרשימות, והניצוצים, והכלים הישנים, שכבר שמשו בהלבשת האורות בזמן המלכים, בהג"ר והז"ת, המה מכונים בשם ב"ן, וזכור ואת.
והנה הבנין של הקטנות דעתיק נעשה מהתכללות המסך בה"ת מעצמותה, שהיא היותר מובחר שבמ"ן ורשימות, כנודע, שמבחינת הזווג כל העב יותר הוא משובח יותר. אלא מטעם החולשות שבהמסך, שאין לו אלא בחינת כתר מעביותו, ע"כ העלה הה"ת לכתר, אל המצח שהוא בינה דכתר, כנ"ל. ומכאן יצאה קומת העיבור דעתיק, כנ"ל.
והגורם לזווג דגדלות דעתיק, הוא שארית המ"ן שנשאר שם בראש הס"ג בלי תיקון כל שהוא, כי מבחינת המ"ה לא יצא אלא קומת נה"י, שנתחברה עם מחצית העליון דכתר ב"ן, בתיקון קוים אב"א. ושאר המ"ן, שהם כל ד' האחורים דאו"א וישסו"ת וז' האורות דז"ת נשארו בלי הארה כלל. ומ"ן אלו גרמו לזווג ע"ב ס"ג, שהארת ע"ב הורידה ה"ת ממצח לפה, וכיון שה"ת ירדה במקומה, חזר ונתעורר בהמסך העביות דבחי"ד, ואור העליון שנזדווג עם המסך הוציא קומת כתר. ואחר שהוכר העביות דנקודים שיש בהמסך, חזר המסך לפה דנקודים, והוציא ע"ס דראש בקומת כתר. ממטה למעלה, מפה דנקודים עד הטבור של א"ק, דהיינו באותו המקום של ג"ר דנקודים. (כנ"ל דף תרי"א ד"ה אמנם.) וכבר נתבאר, שבחינת הגדלות הזו, היא בחינת פב"א, כי חו"ב שבע"ס הללו אינם פב"פ בלי מ"ן, כנ"ל, ולכן לא נתפשטה עוד קומת כתר דראש לבחינת גוף, משום שבינה דראש עומדת אב"א עם חכמה, וע"כ לא ירד לגוף אלא בחינת רוח נפש לבד, שהיא קומת ז"א, בלי הארת חכמה.
ותדע, שכאן הגיעה הארת העיבור לחצי כתר התחתון, כי ידעת שב' חצאי הכתרים האלו, היו בגדלות ג"ר דנקודים למדרגה אחת. אלא מסבת שבירת המלכים, שחזרה ה"ת לעינים, ע"כ, שוב נתחלקו ב' חצאי הכתר לב' מדרגות: עליונה ותחתונה שגו"ע נשאר בהמדרגה, ואח"פ יצאו משם לבחינת תחתונה, ולפיכך עתה שע"י הזווג החדש דע"ב ס"ג, שוב ירדה ה"ת למקום הפה, א"כ שוב נעשו ב' חצאי הכתר למדרגה אחת.
ועכ"ז לא חזרה מחצית התחתונה דכתר לראש דעתיק, והוא מטעם חוזק הכפול שנעשה עתה בהפרסא, כנ"ל (דף תרכ"ב ד"ה ובתחלה. ע"ש) אמנם קבלה הארה במקומה למטה, והארה זו היא הארת העיבור דא"א בנה"י דעתיק, שהיא מהראש דעתיק מבחינת פב"א, להיות מחצית הכתר העליונה שבה לגמרי לבחינת ראש, מכח קומת הכתר שבזכר דעתיק, שהשפיע לה בחינת אח"פ חדשים כמ"ש במקומו, וע"כ גם אח"פ הישנים מבחינת ב"ן קבלו עכ"פ תיקון גדול, אלא משום שבינה דעתיק עדיין נמצאת באחורים לאבא, ע"כ אין אח"פ הללו יכולים לקבל יותר אלא הארת עיבור לבד. והבן היטב. והנה נתבאר, ראש וגוף דעתיק ובחינת העיבור דא"א.
ואחר שנשלם א"א, שהוא חצי התחתון דכתר, בכל הבחינות דעיבור, ונולד בבחינת רוח נפש, אז עלה למ"ן לראש דעתיק, דהיינו לחצי כתר העליון, שהיא נוקבא דעתיק, ואז גרם בזה, שבחינת בינה דעתיק החזירה פניה לחכמה דעתיק, ונעשה הזווג פב"פ, בחו"ב דראש עתיק. והגיעה בחינת ג"ר גם לגוף דעתיק. וכשהוכרה העביות דאח"פ דכתר, מבחינת הנקודים, ממה שהיו שם בחינת מוחין לחו"ב דנקודים כנ"ל, הנה אז ירד משם לבחינת גוף דעתיק. והוציאו ע"ס ממטה למעלה בקומת חכמה, וג"כ מבחינת פב"א. כמו הראש דעתיק מטרם עלית מ"ן.
ומה שלא יצא בקומת כתר, הוא משום, שבחינת העביות החשובה יותר שהיא בחי"ד, כבר שאב פרצוף עתיק לעצמו, וע"כ לא נשאר בכללות המ"ן, כי אם עביות דבחי"ג. והנה הקומה שיצאה על עביות דבחי"ג, נקראת מ"ה החדש, והכלים דאח"פ דכתר שכבר שמשו בעת המלכים למוחין בחו"ב של הנקודים, הם נקראים ב"ן, והם נוקבא דא"א. אמנם עדיין לא נתפשטו לבחינת גוף שלהם, זולת רוח נפש, מטעם שבינה דראש דא"א היא באחורים אל חכמה. כנ"ל בעתיק.
וכיון שנתקנו אח"פ דכתר דב"ן בבחינות ג"ר לנוקבא דא"א, הנה הגיעה ממנה הארת העיבור לז"ת דחכמה ובינה דנקודים. שהם בחינת אח"פ, דחו"ב שלקח עתיק. כי בחינת גו"ע דחו"ב דנקודים לקח עתיק, שהם בחינות הקטנות שנשארה אחר שביה"כ, ואח"פ, שהם האחורים דחו"ב שנתבטלו, הנחשבים לז"ת, המה שקבלו עתה הארת העיבור מהנוקבא דא"א, כי יש אל הנוקבא דא"א שהיא אח"פ דכתר, קשר ישר עם אח"פ דחו"ב, מעת המלכים, שאז היו מתלבשים אלו באלו, ואח"פ דכתר היו המוחין שלהם, וע"כ גם עתה היה מהראוי אשר אח"פ דחו"ב יעלה לראש דא"א, וילבישו את אח"פ דכתר שמה, באופן ששניהם יתקנו בתיקון אחד. אלא מכח חוזק הפרסא, אינם יכולים לעלות כנ"ל. אמנם בשביל כך המה מקבלים הארת הנוקבא דא"א במקומם למטה, והארה זו נבחנת להארת עיבור. מטעם שבינה דראש דא"א עדיין בבחינת אחורים על חכמה, וע"כ המה מקבלים רק הארת העובר בלבד. והנה נתבאר גדלות דראש וגוף דא"א, מבחינת פב"א. ובחינת העיבור דחכמה ובינה דאצילות, הנקראים או"א.
ואחר שנשלמו או"א דאצילות, שהם ז"ת דחו"ב דב"ן, בכל הבחינות דעיבור, ונולדו בבחינת רוח נפש. מפאת הארת הראש דא"א בבחינת פב"א. הנה אז עלו או"א למ"ן אל הנוקבא דראש דא"א, שהיא אח"פ דכתר ב"ן. וגרמו בזה, שבינה דראש דא"א החזירה פניה לחכמה דראש א"א פב"פ. ונזדווגו חו"ב דראש א"א פב"פ, ואז הגיעה הארת ג"ר גם לגוף דא"א. ואחר שהוכרה העביות בז"ת דחו"ב שעלו למ"ן הנה חזרו למקומם בגוף דא"א, והוציאו קומת בינה ממטה למעלה, מבחינת העביות, ויש ג"כ קומת חכמה מבחינת התלבשות, כנודע. וגם הם היו בבחינת פב"א, כנ"ל אצל עתיק וא"א. ומה שלא יצאו בקומת חכמה הוא, מפני שהעביות דבחי"ג כבר שאב א"א מכללות המ"ן, ולא נשאר בהם זולת העביות דבחי"ב. וקומת בינה שיצאה על בחי"ב, נקראת מ"ה החדש, ובחינת הכלים דז"ת דחכמה ובינה נקראת ב"ן.
ואחר שנשלמו הראש דאו"א בבחינת ג"ר דבינה, מבחינת פב"א, הגיעה הארת רוח נפש אל הגוף דאו"א, גם הגיעה הארת עיבור לז"ת דנקודים, והוא משום שיש להם יחס דפרצוף אחד ראש וגוף מזמן המלכים, כנודע. ואחר שנשלמו הז"ת בכל הבחינות דעיבור נולדו ויצאו לחוץ בבחינת רוח נפש.
והנה נתבאר ראש וגוף דאו"א, גם בחינת הקטנות דזו"ן. שמ"ה דזו"ן הוא הארת העיבור שקבל מראש דאו"א, ונבחן לז"ת דמ"ה, וב"ן דזו"ן הוא ז"ת דנקודים. כנ"ל.

תוכן העניינים

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה