הנתיב העשרים ושנים - נתיב ההרחקה · יא. שמירת הידים
הנה אמרו רבותינו ז''ל (שבת קיח), שאלו לרבי מאי טעמא קראו לו רבנו הקדוש, ומסיק, בשביל שלא הכניס ידו תחת אבנטו, ופרש רש''י, שלא הכניס ידו מן האבנט ולמטה. ולכאורה קשה זה הענין, וכי אפשר שלא חלץ מנעליו או בפשיטת בגדיו, וזה אי אפשר בלי הורדת הידים למטה מן האבנט? רק, כפי הנראה, הפשט, שלא הניח ידו על הבטן או הירכים מעולם. והגם שהיו גם צדיקים אחרים שנהגו כך, אבל לרבנו הקדוש היתה לו שמירה עליונה שלא הניח אפילו בשוגג ידו לשם. כך נראה לי לפרש הדברים שיובנו בשכלנו הדל.
ויזהר מלחכך עצמו על הבטן או על הירכים או סביב איבר היסוד, וכשיש לו שם איזה מכה או חיכוך קשה שאי אפשר לו להתאפק מגודל נסיון היסורים, אז ימשח שם באיזו משחה ויקח בגד קשה או עץ קשה וימשח על ידי זה.
וכל שכן שלא ירחץ, חס ושלום, ביד שם אותן מקומות, שאז נקרא פוגם הברית ממש, כי אפילו ליטול קוץ אמרו רבותינו ז''ל למסור נפש, וכל שכן ברחיצה, חס ושלום, שם, כמו שנוהגים, בעוונותינו הרבים, אפילו שופרא דשופרא [רוחצים ביד ובבורית]. אוי לעינים שכך רואות.
וכן אם מוכרח לסרוק שערותיו שם לפעמים, אז יקח מסרק קשה ויסרוק באימה ובנחת, ויבקש מה' שלא יבוא, חס ושלום, לידי קישוי וחימום. וכל זה אם מוכרח [וכבר הבאתי למעלה במאמר תשובת המשקל פרק י''ד, שלפעמים נדבקים באדם מיני כינים על בשרו, שהמה עגולים ונכנסים בבשר, אשר מבואר בפוסקים על זה שהוא חציצה לטבילה, ויש במרקחת רפואה ידועה לזה, שאם מושחים שתים או שלוש פעמים, בטלים ומתים אלו הכינים, והיות שזה גורם חיכוך גדול, ויש חשש שלא יבוא לידי קישוי וחימום, חס ושלום, על כן יקח זו המשחה וימשח, כמו שאמרנו].