הנתיב העשרים ושנים - נתיב ההרחקה · ח. שמירת הפה
הנה, מלבד הדברים המביאים לפגם היסוד שמנו רבותינו, כמו לשון הרע, שקר וכעס וכדומה, שהמה דיבורים המביאים לפגם היסוד, ואכילות ושתיות יתרות ואסורות, וכן תאוות רבות גם בהיתר - אבל עצם פגם היסוד שבפה הוא שלושה דברים
אחד - נשיקת עברה, חס ושלום, ומרשעים כאלו אין אנחנו מדברים כעת.
והשני - מה שמובא בזוהר הקדוש (בראשית ח, א) על הכתוב (קהלת ה) ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'', שלא ידבר דברים כאלו המביאים להרהור בעברה, אפילו עם בני ביתו, וכן יזהר שלא ידבר דברים כאלו ליד בחורים או אברכים שיכולים לבוא על ידי זה להרהור, ויהא, חס ושלום, בכלל מחטיא רבים, ולא רק דברי חול, אלא גם בדברי מצוה שיכול לצמוח מזה הרהור עברה או קישוי אבר, חס ושלום (כמובא בראשית חכמה שער הקדושה פרק יא).
וכן שלא להרבות שיחה עם נשים. וכשמוכרח לדבר עם אשה, יסתכל לצד אחר (כמובא בספר הקדוש ''דרך פקודיך''). ואמר הקדוש רבי פנחס מקאריץ, שמה שאומרים על חטא שחטאנו בועידת זנות, הפירוש והכוונה מזה, מי שמדבר עם אשה בדברי רעות ובלשון חביבות, וכל שכן, חס ושלום, המרמזים להם או שוחקים עמהם הוא ממש בגדר אביזרייהו דגילוי עריות, רחמנא ליצלן. וירא שמים הרוצה להיות בכלל שומר היסוד, ישמור לנפשו עד כמה שיוכל, וכל מה שבכוחו - ויותר מכוחו.
ופוק חזי מגדולי התנאים (ערובין נג:), התנא הקדוש רבי יוסי הגלילי, שפגע בברוריה, אשת רבי מאיר, ושאל אותה איזו דרך נלך ללוד, ורגזה וכעסה עליו שהיה לו לקצר בדיבורו ולומר רק איזו ללוד, ולא איזו דרך. והלא זה התנא הקדוש והנורא שהיה מופשט מכל גשמיות, ורגזה עליו בשביל דיבור יתר, וכל שכן אנן, שפלים שבשפלים, ובזמן שפלות שלא היה כמוהו, בודאי צריך ליזהר כל מה שבכוחו. ומפני שנעשה הדבר כהתר גמור, באתי לעורר בזה יראי השם וחושבי שמו.
והשלישי - העיקר שבעיקרים שבפגם היסוד התלוי בפה, הוא ניבול פה, חס ושלום. שאמרו רבותינו ז''ל (שבת לג), כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, ועוד (שם), כל המנבל פיו -אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה, ואפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו, ועוד הרבה אזהרות בדברי רבותינו ז''ל על ניבול פה.
ואמר מורי ז''ל, שאביו הקדוש ז''ל היה כל כך קדוש בקדושת הדיבור, שלא הוציא מפיו אפילו שם שרץ טמא או כל דבר טמא, רק בדרך רמז.
ואמרו רבותינו ז''ל (פסחים ג:) באיזה תלמיד שסיפר שהגיע לו מלחם הפנים כזנב הלטאה, ובדקו אחריו מצאו בו שמץ פסול במשפחתו, ולא עשה דבר עברה - רק שנתן סימן על לחם הפנים בשם שרץ טמא, ואמרו (קידושין ע), כל הפוסל פסול וכו' - במומו פוסל, ואמרו (שם ע:), דרגיל דקרי אינשי עבדא קרי עליה עבדא וכו' ומצאו שהוא ממשפחת עבדים, כי היה רגיל לקרות לאנשים - עבדים.
וכתבו הקדמונים, שאם רואים אחד שמגנה בני אדם באיזה שם גנאי או דברי גנאי, בלתי ספק שהוא בעצמו יש בו מזה הפגם.
ונהגו היראים שלא להזכיר שם צואה או שתן וכדומה, שום דבר משוקץ שלא לנבל פיו, וכל שכן, חס ושלום, איזה דבר ניבול פה שנוגע לדבר עריות, חס מלהזכיר, שאז הוא תכף בנידוי, וכל מלאכי שמירה הסובבים בעולם לשמור על בני ישראל וכל היכלות שלמעלה קוראין לפניו: טמא, טמא, בזוי ומשוקץ.
ולפעמים מצוי גם באיש ירא שמים שלא בכוונתו יצא איזה דבר ניבול פה מפיו, אז יחרד וילפת לנפשו, כי הוא תכף בנידוי, ויכול להיות קטרוג עליו, ואפילו על דורות הבאים, כמו שאמר צדיק אחד, שלפעמים מחמת איזה דבר מגונה יכולים לסבול כמה דורות, חס ושלום, ואם שומר פיו, הקדוש ברוך הוא ישכין שכינתו על פיו ולשונו, ותורתו ותפילתו יהיו מקובלים בעיני ה'. מה שאין כן להפך, חס ושלום - תורתו ותפילתו נמאסות בעיני ה'. ודע וזכור, אחי, אלו הכללים. ומי שמרגיל עצמו בקדושה, אינו דבר קשה אצלו כלל, כי ההרגל על כל דבר נעשה טבע שני.
איתא בספר תומר דבורה (מהרב המקובל רבי משה קורדוברו) צריך האדם להזהר מאד מדיבור המביא לידי הרהור, ואיננו צריכים לומר שלא ידבר דברי נבלה, אלא אפילו דיבור טהור - אם מביא לידי הרהור - צריך להזהר ממנו.
ומה נואלו אלו מבני הנערים שאין מעצור לפיהם ומדברים ביניהם לפעמים דברים האסורים ומגרים יצר הרע בנפשם, ואינם יודעים עד כמה חמור ענשם, כדאיתא בגמרא שבת, שהמנבל פיו, אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה. ואל יחשבו, ומה בכך אם מדברים, כי הדיבור - לרוב מעלתו שהוא מותר האדם מן הבהמה - הפוגם בו גורם הרס גדול לנפשו ורוחו משני העולמות.
ומדיבור יכול לבוא לידי מעשים נוראים, ובפרט בזמננו היום, שמסתובבים אינשי דלא מעלי, ובשפת חלקות הם צדים נערים וילדים, וחוב על כל מלמד ומורה ומשגיח להתריע לתלמידיו, ואב לבניו, שיזהרו מלדבר עם אנשים סתם ברחוב, וידוע על הרבה מכשולים בזה, שהשם יתברך ישמרנו מכל זה.
שלמה המלך אומר (קהלת ה') ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'', כידוע דגם הלשון נקרא ברית, ואי אפשר לשמור ברית המעור מבלי לשמור ברית הלשון. והפוגם לשונו בלשון הרע ובדברים אסורים בא לידי פגם ברית קודש כמובא הרבה בספרים הקדושים.
אם כן העצה המחוייבת לשמירת ברית קודש הוא לשמור פיו ולשונו, ולכן יש ללמוד הלכות לשון הרע בכל יום ולהתחזק בענין שמירת הלשון כי הוא תנאי הכרחי שמבלעדיו לשוא שקד שומר.