אור ברסלב
אור לנתיבתי הנתיב העשרים וארבעה - נתיב ''אמונת התיקון'' › יא. השב הינו צדיק גמור מיד, ואין צריך להמתין ליום כיפור וליסורים

אור לנתיבתי

הנתיב העשרים וארבעה - נתיב ''אמונת התיקון'' · יא. השב הינו צדיק גמור מיד, ואין צריך להמתין ליום כיפור וליסורים

י. ראיה מוחצת שחולשת הדעת אצל עובד ה' אינה מעצם החטא אלא מקטנות אמונה בתיקון החטא

ואין קושיא מהא דמובא בגמרא (יומא פז, א), דיש עבירות שתשובה תולה ויוה''כ מכפר, או מחייבי כריתות דיוה''כ תולה ויסורים ממרקים, ואם כן היאך העושה תשובה נהפך לאהוב וידיד הלא טרם השלים התשובה ביוה''כ ויסורים? דאין זה מעכב מלהחשב צדיק גמור מיד, כיון שהחוטא מצידו עשה המוטל עליו בכך ששב והתחרט וקבל על להבא, וכל מה שנצרך יוה''כ או יסורים זו כבר פעולה מצד הקב''ה כלפי החוטא למרקו לגמרי, אולם מצד החוטא כלפי הקב''ה, סיים את תשובתו בחרטה וקבלה. והראיה כאמור שנחשב לצדיק גמור מיד, וקידושיו - באומר על מנת שאני צדיק גמור - קידושין. וכן הוא כמבואר בלשון הרמב''ם: ''אמש היה שנאוי והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד'', ואף שלא עבר כיפור ויסורים על אותו חוטא. למה הדבר דומה? לנשפט אצל השופט על גניבה ודינו היה שיבואו לעכל את תשמישיו לטובת הניזק, הרי שהוא מצידו גמר את משפטו, הלאה זו עבודת השופט לשלוח ולעכל את מטלטליו. כן הוא האדם ששב התחרט וקיבל עליו להבא לעזוב חטאיו, מצידו עשה הוא הכל, כיפור ויסורים אלו פעולות שיעשם הקב''ה לטהרו מעוונו. או יתכן גם שלא יבואו עליו, ע''י שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ובכך ינצל מהיסורים כפי שיראה למשפטו של ה'. אולם החוטא מצידו גמר פעולתו.

יב. מעשה שנבע מחוסר אמונת התשובה

וכדי להמחיש יותר את קטנות אמונתנו בעוצמת כוח התשובה, אביא מעשה אמיתי. נזדמן לי פעם לדבר עם חוזר בתשובה שבור ומיואש, ושאלתיהו: הכיצד התחילה אצלו סיבת היאוש? וענה לי: שהלך הוא בדרך התשובה בהצלחה, אולם באחד הימים התעצל מאוד ולא קם לתפילה בבוקר, ועבר זמן קריאת שמע ותפילה, ואת הנחת התפילין דחה באותו יום משעה לשעה עד ששכח ולא הניח תפילין באותו יום, וכשנזכר בערב שאותו יום לא הניח תפילין, נשבר לגמרי, ובעקבות משבר זה עוד כמה שבועות אחר כך לא הניח תפילין ממשברו ויאושו. אכן זהו מקרה קיצוני, אולם העיקרון שבמעשה הוא, לראות היאך חוסר אמונה בעוצמת התשובה מביאה ליאוש ושברון.

ותופעה כזו כאמור מצויה הרבה, לא רק אצל השבים בתשובה, אלא כמו כן אצל בני התורה המועדים במהלך גדרים וקבלות שקיבלו על עצמם, ומסיקים מסקנא לרדת בשאיפותיהם ולהתפשר עם השטן, בחושבם שבכך שירדו מהרמה לה שאפו, יסתדרו עם יצרם ויחיו עמו בשלום ללא מלחמה, ושכחו שאותו שטן אינו בר פשרה, אלא ברצונו להאביד את האדם לגמרי ורק ניגש הוא בדרך פשרה, אולם לא זו כוונתו אלא כפשוטו של מקרא: ''צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'', להמיתו ורק להמיתו, להמיתו לגמרי ולא לחצאין ולשליש.

אבל לו חכמו ישכילו זאת לדברי הגמרא (יומא פו ע''א) אמר רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה: שמעת חילוקי כפרה? אמר לו: עבר אדם על מצוות עשה - לא זז משם עד שמוחלים לו, הרי אותו חוזר בתשובה שמעד ולא קרא קריאת שמע ולא תפילה ולא תפילין, אם באותו יום היה עושה תשובה ומאמין לדברי הגמרא ב''יומא'' שלא זז משם עד שמוחלין על ביטול מצוות עשה אלו שלא קיימם, מיד היה מתעודד וממשיך את הרצף. אולם בגלל קטנות אמונתו בעוצמת התשובה, החליט שאין באפשרותו לאחות את הקרע, ולדעתו כדאי לזרוק הכל, כאותו שזרק את הבגד בשביל קריעת חוט התפירה.

וכמו כן כאמור אף במצוות לא תעשה וחייבי כריתות - למחילה יזכה לאחר היסורים, אולם להחשב צדיק ואהוב ונחמד זהו מיד כששב, ואפילו כמה פעמים באותו יום, כאמור זו סגולתה של התשובה.

ואכן כן, להאמין בהחלט לדברי הרמב''ם שהחוטא ''שנאוי משוקץ ומתועב'', זהו בוודאי טוב להאמין כן קודם העבירה כדי שלא לחטוא, אולם לאחר החטא, חייבים אנו להאמין למשפטו השני של הרמב''ם - שהשב בתשובה נחשב הוא ל''אהוב קרוב נחמד וידיד'', אלא שיצרנו הרע מלמדנו להיפך, קודם החטא מעודד הוא אותנו לחטוא שהרי אפשר לשוב ולהיחשב לאהוב קרוב וידיד, אולם לאחר החטא מראה לנו את ה''שנאוי משוקץ ומתועב'', ומרחיק מלבנו את אמונת עוצמת התשובה המקרבת לידידות ואהבה את החוטא.

תוכן העניינים

אור לנתיבתי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה