הנתיב העשרים וארבעה - נתיב ''אמונת התיקון'' · י. ראיה מוחצת שחולשת הדעת אצל עובד ה' אינה מעצם החטא אלא מקטנות אמונה בתיקון החטא
ונראה כי ברור הדבר שמעידותינו אינן מכובד התאווה אלא מחוסר אמונת התשובה. וראיה מוחצת ישנה לכך שהתפשרות האדם מקבלותיו אינה מסיבת חוזק התאווה אלא מיאוש, שהרי אדם שמעד ונכשל בתאוותו, הרי שבא בזה על סיפוקו, ונרגע רגיעת חום הדם מתאוותו לאחר שכבר עשה תאוותו, ומצד התאווה העתידה אינו מתפתה שהרי אינה כעת מול עיניו ואין חום יצרו עתה על התאווה שיתאווהו יצרו לעתיד, א''כ למה האדם לא חוזר לעצמו והלא אין מה שיפתהו יותר, שהרי מהתאווה שעברה - נרגע, ומהעתידה אינו מתאווה לה כרגע, אלא ודאי כל שבירתו היא מחמת שנחלשה דעתו ונתייאש לשוב לעצמו ונשבר הוא בלבו, ונחשב לעצמו כדחוי ומאוס שאין להקב''ה חפץ בו, ולו היתה אמונת התשובה חזקה בלבו הרי שמחמת שאין התאווה עתה לנגד עיניו בנקל היה חוזר לעצמו מיד, ומאמין שהינו אהוב ונחמד בדיוק כמו קודם הנפילה, ובכח זה היה ממשיך.