אור ברסלב
אור לנתיבתי הנתיב החמישה עשר - נתיב התורה › יא. כל ליצנות אסורה מלבד ליצנות מעבודה זרה שמותרת - הביאור לכך

אור לנתיבתי

הנתיב החמישה עשר - נתיב התורה · יא. כל ליצנות אסורה מלבד ליצנות מעבודה זרה שמותרת - הביאור לכך

ט. על פי הנ''ל ביאור הגמ' ''עשיר עני ויפה באים לדין'' וכו'

ועוד יובן בזה מה שאמרו חז''ל (מגילה כ''ה ע''ב) ''כל ליצנותא אסורה מלבד ליצנותא דעבודה זרה'', דמה ענין הכא להדגיש איסור ליצנות בהדי ליצנות דעבודה זרה, והלא עיקר רצונם להתיר ליצנות דעבודה זרה, ומה ענין להזכיר איסור ליצנות? ועוד, מהו לשון ''כל'' מה בא לטפויי בזה?

אלא ליצנות המוזכרת כאן הינה על פי אותו משקל שפירש''י גבי ליצנות בקידושין - ''לומר שקל להתגבר על היצר אם רוצים''. באו בזה לומר דאין היתר להתלוצץ ולומר שבנקל להתגבר על היצר אם רוצים אלא מעבודה זרה, לאפוקי ליצנותא מעוברי עבירה של תאוות ורצונות, וכמו שהתלוצצו ר''ע ור''מ, ובאו לחדש בזה דרק ליצנות מעבודה זרה שרי ולא ליצנות מעוברי עבירה.

וההבדל בין ליצנות דעבודה זרה לליצנות מעוברי עבירה דהיינו להתלוצץ מתקיפות היצר ולומר שבקל אפשר להתגבר, דזה שרי וזה אסור - יובן על פי מה שביארנו פעמים רבות, דענין האמונה הוא פשוט ביותר, וכל שכל הקטן ביותר מחוייב לומר דיש רבון לעולם, וכלשון הגר''א וסרמן הי''ד: ''אם רק יצא האדם מכלל שוטה הרי שהאמונה ברורה אצלו'', וכל הכח לערער ולספק את אמת זו הוא שוחד התאווה, וכנאמר בגמרא (סנהדרין ס''ג) ''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדוה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'', ולכן כיון שליצרא דע''ז אין דרוש כי אם שלא להיות משוחד, ואז במילא יראה בפשטות את שטותא דע''ז, ולכך שרי ליצנות מיצרא דע''ז, כי מצד עצמה - שטות הוא לעובדה ולהאמין ביכולתה, מה שאין כן את השוחד עצמו שהוא התאווה קשה להסירו, ורק באמצעות התורה אפשר לשברו ולהתישו.

ואמנם אין סכנה בליצנותא דע''ז כאמור, היות ומצד שגעון רעיון הע''ז כשלעצמו, די בשכל מועט לסלקו, ושפיר קאי עליה ''בנקל הוא להתגבר על יצרו אם רוצים'', אולם ודאי הוא שצריך ליזהר מיצרא דע''ז מכח שוחד תאוות העולם, שמא מחמת שוחד זה יפנה לבבו לע''ז, אלא רק מצד אמיתות הע''ז מצד עצמה אין סכנה להתלוצץ על שטות שכזו.

ולכך מדוקדק בלשון חז''ל: כל ליצנותא אסורא מלבד ליצנותא דע''ז, שמשמע דליצנותא דע''ז שריא ולא שמחוייב הדבר, משום דלעולם עדיף ע''י עסק התורה לבער כל מיני יצרים שהם, אולם שרי להתלוצץ מיצר ע''ז מצד עצמו, דאין בזה סכנה כ''כ, אחר דהדבר פשוט מצד השכל, אולם מהשוחד המעוור את האמת שהוא התאווה, אסור לנקוט בדרך ליצנותא אלא דוקא דרך עסק התורה, ואם כן הרי שבמילא חייב אדם לנקוט בנשק התורה כדי להנצל משוחד התאווה, ואז ודאי שבכללה ינצל מיצרא דע''ז שהיה אפשר להנצל ממנו גם בדרך ליצנותא, ולולי התורה יפול גם בע''ז לפי שאומנם היא שטות, אולם התאווה - העריות משחדים לאותו טימטום, ולטימטום נצרך עסק התורה כמבואר, כך שלולי התורה יפול גם לשטותא דע''ז.

יב. הנוצח יצרו וכובשו באיזו שהיא מידה או תאווה ידע שהוא מכח התורה שלמד בסמוך לאותה גבורה שנתגבר על יצרו

העולה לנו מכאן, דאם אדם יוצא לרחובה של עיר ומצליח להתחזק בשמירת העינים ולשמור על קדושתם במסירות נפש, וכן בייתר שבירת המידות והתאוות, זהו הודות לכך שבסמוך לנסיונותיו עסק בתורה, והיא ורק היא שנתנה לו את הכח להתגבר על יצרו.

יג. מעוון ביטול תורה יש לפחד הן מצד עצם עוון ביטולה והן מצד שבכך הינו חשוף לתאוות ובנקל יפילו יצרו לעבירות חמורות

וכמו כן יבין האדם וירטט כל גופו כאשר הוא נמצא במצב של ירידה בשקידת התורה, ועוון ביטול תורה על צווארו, ידאג לא רק מפני עוון ביטול תורה לבד אף דכשלעצמו עוון חמור הוא, אלא ידאג דעלול הוא בקלות ליפול בעבירות אחרות כתאוות ומידות רעות - אחר שאינו נושא הנשק עליו, כי כל הנצחון נגד היצר הוא בלתי אפשרי בהתמודדות של התבוננות או של אמונה בלבד, אלא אך ורק בסיוע נשק התורה, וכשאין עמו נשק זה הרי הוא כחייל במערכה מבלי נשקו עמו.

יד. את יסוד זה שכל כח ההתגברות על היצר הוא אך ורק באמצעות התורה - מעלימו היצר מבני אדם, והוא כמעט בבחינת ''סוד''

ודע, דאת יסוד זה שרק עסק התורה מציל מכל העוונות, וביטול תורה הוא הגורם לכל העוונות, מעלים אותו היצר מבני אדם ומכסהו באלף כיסויים, וכמבואר במסילת ישרים לעיל, שמבלי תורה יתכן והאדם לא ירגיש בתגבורת חוליו - עד שימות, משמע א''כ שזה סוד שנצרך לגלותו לאוזני האדם, והעובדה, כי יתכן ותעלם ידיעה זו מהאדם ולא ירגיש בחסרונה עד שימות ויאבד.

ונראה לכך שהענין הוא סוד מעוד ראיה מוחצת, והוא ע''פ מה שפירש רבי אייזיק חבר בספר ''אור תורה'' פירוש על ספר ''מעלות התורה'', אהא דאמרו חז''ל (בנדרים סא ע''א) דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת: ''על מה אבדה הארץ'' (ירמיה ט יא) ולא פירשוהו, עד שבא הקב''ה בעצמו ופירשו, שנאמר: ''ויאמר ה' על עזבם את תורתי'', והוא פלא, דהלא בבית ראשון היו עוונות חמורים - ע''ז ג''ע ש''ד, ואם כן מהו ענין דשאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו? אלא דזה גופא היה קשה בעיניהם, היאך נפלו לעוונות כאלו שבשבילם אבדה הארץ, ומה היה גורם לעוונות חמורים כאלו אצל עם הקודש השרויים בארץ ישראל עם בית מקדש, ועשרה ניסים היו רואים במו עיניהם בבית ראשון כמבואר במשנה באבות, אם כן ''איכה היתה לזונה קריה נאמנה'', וזה מה שנעלם אף מהחכמים והנביאים ומלאכי השרת, ועל זה בא הקב''ה ופירש: ''על עזבם את תורתי'', זהו הגרמא שממנה התחילה נפילתם, כי בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואחר שלא לקחו התבלין - נפלו. ואף למה שפירשו על שלא ברכו בתורה תחילה - היינו הך, דסוף סוף הפגם היה מצד התורה שלא נטלוה כראוי, ולכך לא פעלה את כחה וסגולתה בלומדיה, והוא שגרם לכל.

והוא נורא לראות עד כמה מעלים היצר מהאדם סוד זה שהכל תלוי בתורה להיות והיא ורק היא הכח נגדו, עד שהוצרך שיגלה זאת הקב''ה בעצמו. וכמו שהסברנו למעלה, דגם לצדיקים רק לעתיד לבוא תתגלה אמת זו לאמיתה, שהנה גם החכמים והנביאים להיותם בעלמא הדין נעלם מהם אמיתות הדבר, כמבואר ב''אור תורה'' לעיל.

טו. התורה מכפרת עוון, והוא ''תשובת המשקל'', דהיות וכל העוון הינו תוצאה ישירה של ביטול תורה, התיקון לכך שיעסוק בתורה, כי רק בכך תהא תשובתו תשובה אמיתית להבטיח שלא ישוב לחטא הזה עוד

ובזה גם יובן מה שאמרו חז''ל (מנחות ק''י ע''א), דכיון שעוסק אדם בתורת חטאת ועולה, מתכפרים עוונותיו ואינו זקוק לכפרה אחרת, לכאורה קשה, דמה תשובת המשקל יש כאן בכך שיעסוק אדם בתורה כדי לכפר לו על עוונותיו?

אלא, היות וכל חטאי האדם המה תוצאה ישירה מעוזבו את התורה ועל כך יפשע גבר ולא על עצם החטא, דעל עצם חטא מצד עצמותו אנוס הוא האדם דהיצר תקיף הוא באדם מאד כאמור, ואם כן כל פשעו של האדם על שהכניס עצמו לאונס זה של העבירה והוא בכך שבטל מן התורה, ואם כן תשובתו היא רק בכך שיחזור לעסק התורה ובזה ישמר מיצרו, שהרי שלימות התשובה היא בכך שיעיד עליו יודע תעלומות לבל ישוב החוטא לחטאו שוב, והיאך יגלה דעתו כלפי בוראו שבאמת אינו חפץ לשוב לחטאו עוד, הלא רק בזה שיאחז בכל כוחו במונע מהעבירה והוא באמצעות עסק התורה, כי רק אז יהא בטוח שלא ישוב לחטוא, שהרי מבלי שיעסוק בתורה בודאי שיפול בחטא כמקודם, ואם כן אין זו תשובה אמיתית. ועוד, שהרי התשובה לתקן את מה שפשע, והפשיעה של בעל העבירה היא לא העבירה מצד עצמה כי אנוס הוא בתאוותו, אלא פישעו הוא הביטול תורה שהביאו לעבירה, ועל פשיעה זו אם שב עליה נתכפר לו.

טז. מי שאין בו טל תורה אין טל תורה מחייהו לתחיית המתים, משום דבהכרח התאוות והמידות הרעות טמונים בו אחר שלא עסק בתורה שהיא האמצעי היחיד לסלקם ממנו

ועוד יובן בזה מה שאמרו חז''ל (כתובות קי''א ע''א) דמי שיש בו טל תורה - טל תורה מחייהו לתחיית המתים, ועד ששאלו בגמרא: נשים דליכא גבייהו עסק התורה במאי קזכיין? והטעם, דמי שאין בו טל תורה במילא הנה הוא בעל עבירה, וגם אם לא בפועל אזי בכח בודאי טמונים בו תאוות ומידות רעות והינם בתוקף אצלו. ומה שאינו מוציאם בפועל, הוא מסיבות חיצוניות בלבד כסיבות חברתיות, פחד המלכות, שם טוב, כבוד, ממון, וכיוצא. דלא יתכן להיות שמור מיצר הרע מבלי תורה, דאחרת קשה להבין, וכי צדיק הנקי מעבירות ומקיים מצוות ה' למה לא יקום בתחיית המתים בשביל עוון ביטול תורה גרידא, אלא כאמור, דעוון ביטול תורה בודאי הביאו לאותו הַבָּטֵל מתורה לעוונות חמורים, ואם לא בפועל - בודאי שבכח טמונים בו תאוות ומידות רעות, ומי שאין בו טל תורה ולא עסק בנשק המגרש ומסלק את הרע, הרי שהרע בתוקף אצלו ומסוכן הוא מלזכות בתחיית המתים.

יז. כשם שתבשיל ללא תבלין יפה הוא רק בחיצוניותו אולם באיכותו חסר הוא כל טעם, כן המתייפה במידותיו ללא תורה יפה הוא בחיצוניותו אולם פנימיותו רקובה לחלוטין

ולפי זה, כמה מן הטעות לחשוב שאפשר להיות אדם מנומס ובעל מידות טובות ללא תורה, אכן בחיצוניות יוכל אדם בשביל כל מיני אינטרסים כאמור לעיל להראות יפה נפש, דורש צדק, וותרן, עניו וכדומה, ואין זה אלא בחיצוניות, אולם בעת מבחן נסיון לא יעמוד בנפשו לכבוש את טבעיו שבעצם הינם בתוקפם ללא שינוי כלל.

וזהו מה שאמרו חז''ל: ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'', וידועה התמיהה מהו המשל והנמשל בענין זה לומר שהתורה פעולתה לגבי יצר הרע כמו פעולת התבלין בתבשיל, התבלין הלא מטעים את התבשיל ומוציאו ממרירותו, ומה הנמשל בזה שהתורה כתבלין בלבד ליצר הרע דהיינו למתקו ממרירותו, והלא בכח התורה אף לכובשו לגמרי, וכמ''ש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ?

אלא כוונת חז''ל בזה תתבאר היטב על פי האמור, דכמו שהתבשיל ללא תבלין נראה מבחוץ תאווה לעינים ונחמד לאוכלו, שהרי נראה הוא מאכל מבושל כל צורכו ומושך את העין במראהו ובצבעו, וכשבא האדם לטועמו אינו מוצא בו לא טעם ולא ריח אחר שחסר ממנו התבלין, כן הוא האדם המתייפה ומתהדר בחיצוניותו להראות איש גבור חיל במידותיו, מאחר ואינו לומד תורה הרי שכל הידורו ויופיו אינו אלא חיצוני, וכשתבוא לטועמו בכוסו בכיסו ובכעסו תמצאהו ללא טעם וריח - רקוב לחלוטין! כי אז תתגלה מהותו האמיתית שהינו כתבשיל שאי אפשר לטועמו כלל.

תוכן העניינים

אור לנתיבתי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה