אור ברסלב
אור לישרים דרוש יד

אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ

דרוש יד

דרוש יג

ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בבה"כ ציגייניר בימי הסליחות תקכ"ט לפ"ק ויש בו קצת הספד על אמי מורתי הצדקת מרת אידל ע"ה בת הקצין המנוח כהר"ר פייבל ירושלמי ז"ל ירמי' הנביא אמר מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר הי' אליו ויגידה על מה אבדה ארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ואיתא בגמרא (נדרים פ"א) אר"י א"ר מ"ד מי האיש החכם ויבין את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשה הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אר"י א"ר שאין מברכין בתורה תחלה, והנה לפי פשוטו הא דקאמר היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה הוא קושי' הגמרא וא"כ אינו מובן איך מתוך מה שלא ברכו בתורה תחלה מתורץ קושי' זו:

והר"ן כ' מצאתי במגילת סתרים של הר"ר יונה תירץ על קושי' זו וקלסוהו ולדעתי הוא דחוק מאוד רק לגודל הפליאה לא מצא פי' אחר לפרש מילת הגמרא בע"א ועוד האיך לא הבינו על מה אבדה הארץ הלא כל הנביאים מלא וגדוש במעשים רעים שנעשה בבית ראשון וביותר בעון זנות שהוא החמור שבכולם כאשר נבאר למטה בהדיא כתיב איש על אשת רעהו יצהלו וכן איש ואביו ילכו אל הנערה ואמאי על אלה לא היה לעזוב הארץ ועל שלא ברכו בתורה תחלה יהיה העונש חמור כ"כ שתעזוב הארץ ואע"ג דבאמת איתא במדרש וז"ל מצינו שוויתר הקב"ה על ע"א וג"ע וש"ד ולא וויתר על ביטול תורה, מ"מ קשה הא תינח על הקב"ה שהוא היה יכול לוותר כפי רצונו אבל על השאלה ששאל על מה אבדה הארץ קשה מה זו שאלה כיון שעברו כ"כ עבירות חמורות:

ונראה דשלמה המע"ה אמר (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר המשיל בחכמתו המצוה לנר יחידי והתורה לאור המאיר לעולם והתוכחה לדרך חיים וכן הוא באמת שההולך לתוכח' מוסר הולך בדרך כבא לחיי עוה"ב חיים הנצחיים רק זה הוא דוקא אם מבין התוכחה ואז הוא מקבלו ובא ע"י כן לחיים הנצחיים אבל מי שאינו מבין התוכחה שקשה לו איזה קושי' בודאי אינו מקבלו ואיך בא לחיי עוה"ב עי"כ ואיך אמר שהתוכחה היא דרך חיים, אמנם נאמר דהבנת הלב קרוי בלשונינו הארת העין כמו שאנו מתפללים והאר עינינו בתורתיך דהיינו שתתן לי הבנת הלב להבין תורתיך וכן הוא הדרך החיים דאם אדם רוצה לילך לאיזה עיר ויש דרך סלולה לפניו לאותו עיר בודאי יודע האדם איך יבא למחוז חפצו רק הדרך הסלולה מהני אם האדם ההולך בה רואה אותו כגון שהוא הולך לאור היום או אפילו לאור הלבנה או אפילו אם יש לו נר יחידי אבל אם הולך בדרך ההוא באישון לילה ואפילה מה מהני שיש דרך סלולה לפניו אם אינו רואה אותו וכן הוא הדרך החיים דהיינו התוכחה שאם הוא מבין אותה ויש לו הארת עין אז הוא יודע איך לילך בדרך החיים אבל אם אין לו הארת עין לא מהני הדרך הסלולה לפניו לבא לחיים הנצחיים:

ולכן הרשעים לא ילכו אל התוכחה כי הולכים בחושך כמ"ש דוד המלך ע"ה לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וכן כשאנו רואים באדם יחידי שעובר עבירה שאז הוא בחושך כדכתיב והי' במחשיך מעשיהם אין ראוי להוכיחו בדברי ריצוי וכהראותו גנות המעשה אשר הוא עושה כי ודאי לא יניחו מלעשות כ"א צריך לגעור בו ולהכלימו או להזהירו שיענשהו בב"ד ואפשר שיפרש אבל בדברי תוכחה בודאי לא יפעול מאומה וכן אמר שהמע"ה אל תוכח לץ אבל אם אדם רואה בחבירו שהוא עושה איזה מצוה אז הזמן שיוכיחו ויאמר לו אחי אשריך שאתה עושה מצוה כזו אך שמעתי עליך שכזאת וכזאת עשית ואני רואה שאתה עוסקן במצות וא"כ ראוי לך להניח מעשים מגונים כאלה ואז יקבל תוכחתו, ונמצא שמחמת שעשה מצוה אחת הוי כאלו נר יחידי בידו ורואה הדרך הסלולה לפניו לבא לחיים הנצחיים היא התוכחת מוסר וכן כשאדם עושה איזה מצוה ראוי לו שיקח איזה ספר מהספרי מוסר בידו ויקרא בו איזה דפין ואז יכנסו באזניו, ולכן דמה שהמע"ה המצוה לנר שעי"כ רואה הדרך החיים לפניו אך כ"ז להוכיח אדם יחידי טוב להוכיחו בשעה שעושה איזה מצוה אבל מי שרוצה להוכיח ברבים איך יעשה שיאיר עיניהם לראות הדרך החיים ולכן אמר שזאת עצה היעוצה שיאיר עיניהם תחלה בדברי תורה שהתורה אור המאיר לרבים ואז יראו הדרך החיים היא התוכחת מוסר, ולכן אף אנו טרם שנאמר דברי מוסר נאמר תחלה דבר קטן מדברי תורה בהאי עניינא שנבא מתוכו לדברי מוסר:

איתא בגמרא (גטין מ"ז) אתמר המוכר שדהו לפירות רב יוחנן אמר מביא וקורא ר"ל אמר מביא ואינו קורא ר"י אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין גוף דמי ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ותו אית' שם א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל ואיס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, והקשה בתוס' ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקיימ"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ וקיימ"ל נמי דבאורייתא אין ברירה דבסוף מס' ביצה פסקינן כר' אושיע ורב נחמן דקיימ"ל כוותי' בדיני ומתרץ תוס' שני תירוצים הא' דאף דקיימ"ל דלאו כקנין הגוף דמי מ"מ י"ל דמביא וקורא גבי ביכורים או דאף דקיימ"ל דמדאורייתא אין ברירה מ"מ האחין שחלקו אין מחזירין זה לזה וכתבו טעם על כל א' מהם עי"ש, אכן הרמב"ם פסק בהדיא המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא ופסק בהדיא אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ונראה לתרץ דדוקא ר' יוסף אמר כן לר"י לשיטתו אי לאו וכו' משא"כ לדידן לק"מ דהא דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל פירש"י שהטעם הוא מפני דאין ברירה דמאן יימר שהאי חלק שנטלוה ראוי לו דלמא חלק חבירו ראוי לו וצ"ל שכל אחד ואחד נותן חלקו הראוי לו נגד חלקו שנטל והיינו כלקוחות ומשו"ה מחזירין זה לזה ולפ"ז קשה מאי דאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן וכו' הלא אפשר להביא ביכורים בע"א עפ"י מה דאיתא בגמרא (ב"ב קכ"ו) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין בסיף לשון מתנה דבריו קיימין, ולפי"ז קשה הלא אם האב מחלק נכסיו על פיו אותו חלק שחילק לכל א' הוא הראוי לו וא"כ לכאורה א"צ להחזיר זה לזה ביובל ובודאי בזמן שיובל נוהג רוב האבות היו חולקי' על פיו כדי שלא יצטרכו להחזירו זה לזה ביובל וא"כ לא הוי קנין פירות לכך מביא וקורא ואמאי קאמר לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד וכו', אמנם זה ליתא דממ"נ דאם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום ואם אמר בלשון מתנה הלא קיימ"ל מתנה ומכר חוזרות ביובל וא"כ אעפ"י שחילק נכסיו על פיו צריכין נמי להחזיר זל"ז ביובל אעפ"י שלא ריבה לאחד מ"מ שמא אותו החלק אין זה חלק הראוי לו, אמנם הרשב"ם פי' דהא דאי' שאם אמר בלשון ירושה בריבה לאחד ומיעט לאחד לא אמר כלום אתיא דלא כר"י בן ברוקא דאיתא במשנה דף ק"ל האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשנה במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ריב"ב אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין ולפי"ז לריב"ב אם חילק נכסיו על פיו ואפילו ריבה לאחד דהלא כל א' ראוי ליורשו דבריו קיימין ואיתא התם אמר רבה הלכה כריב"ב וא"כ קושייתינו הנ"ל במ"ע דלמא חילק נכסיו על פיו בזמן שהיובל נוהג ואמרו בלשון ירושה כדי שלא יהי' צריכין להחזיר ביובל זל"ז ושפיר מייתי ביכורים אמנם איתא (שם קכ"ח) שלח ר' אבא כר' יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור' יוחנן אמר אינו נאמן מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כריב"ב ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן ונמצא דר' אבא שלח לר' יוסף הך מימרא ולא ידעו לפרשו ואביי תלמידו פירשו וא"כ רי יוסף שמע דר"י לר"י לשיטתו דכיון דהוא פסק כרבנן שפיר קאמר אי לאו וכו' משא"כ לדידן דפסקינן כריב"ב לא קשה איך מצאנו ידינו ורגלינו ודברי הרמב"ם נכונים וק"ל:

ועתה נבא ליישב במה שהתחלנו וניישב תחלה הא דאיתא בירושלמי בפ' כיצד מברכין ר' יחזקי' ר' ירמי' ר' אבין בשם ר"ש בן לקיש אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת, ונראה דר"ל לשיטתו אמר הך דרשא דבגמ' דידן איתא שם ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ולכאורה אינו מובן הלא נוכל לתרץ רומי' דקרא בע"א דאי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ המוכר שדהו לפירות בודאי אותו קרקע שייך לשני ב"א דמאן דאית לי' הפירות יכול לקרות על האדמה אשר נתת כי משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולהמוכר דהיינו בעל הקרקע בודאי נמי שייך לומר אית לי' קרקע לענין לכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות וכיון דשייך בקרקע הזה שני בעלי דברים א"כ לא קשיא רומי' דקרא דהא מה שנתן הקב"ה לאדם אין לו בה אלא קנין הפירות, והא ראי' דרש"י בחומש התחיל אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם אלא כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עכ"ל, ונמצא שאין הקב"ה נותן תמיד עד לעולם כי לפעמים הקב"ה נותן לאדם על זמן מיוחד וכשירצה נוטלה ממנו לא כאותן אשר מתגאין ושמו בזהב כסלם ובנוחונם שאם קבלו עשרם מאבותם יאמרו שהעשירות הוא להם עפ"י התולדה ולא ימוש מזרעם ואם קבלו עשרם ע"י עסקם יאמרו חכמתי עמדה לי וכחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה ודבר זה הוא עון גדול דכן כתב הרב ר' משה מקוצי שחיבר הסמ"ג הכולל כל התורה כולו כמו ספר הרמב"ם ומנה כל מצות עשה ול"ת ונאמר לו בחלום ששכח העיקר לאו שכל גופי התורה תלוי בו והצטער מאוד עד שהאיר ה' עיניו ומצא ששכח הלאו שנאמר השמר לך פן תשכח ה' אלקיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה את כל החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ר"ל כמו שהוא נותנו ברצונו כן יכול להיות רצונו ליטלה ממך עכ"ל, ונמצא שהקב"ה נותן לפעמים על זמן מהזמנים ולא לעולם ונמצא שאין לו בה כ"א קנין הפירות ואעפ"י שלא נתן אלא לקנין הפירות מקרי והארץ נתן לבני אדם למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ויכול לומר על האדמה שנתת לי אכן הגוף הקרקע שייך לה' וא"כ שפיר כתיב לה' הארץ ומלואה אמנם ר' לוי דרמא לי' הך קושי' לפי מה דקיימ"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא שייך הארץ נתן לבני אדם משום קנין הפירות אלא ע"כ שהגוף הקרקע נתן לאדם ומקשה שפיר מהא דכתיב לה' הארץ ומלואה והוצרך לשנוי דילי' אכן ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף נוכל לומר דס"ל דאין חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה ואפילו קודם ברכה נמי דילי' הוא ולפי"ז הא דאיתא בירושלמי הנ"ל כיון שאכלת וברכת אין אתה צריך להחזיק לי טובה כאלו משלך אכלת היינו לפי הגמרא דמחלק בין קודם ברכה לאחר ברכה והיינו דוקא ריש לקיש לשיטתו דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מה שאין כן לר' יוחנן וק"ל:

ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא בגמרא (ע"ז י"ט) על פסוק כתיב כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה אמר רבא בתחלה נקרא התורה על שמו של הקב"ה ובסוף נקראת על שמו ופירש"י אחר שטרח בה ולכאורה אינו מובן דהא נוכל לפרשו שקודם שמברך עלי' נקרא' התורה על שמו של הקב"ה כמו בברכת הנהנין ואחר שבירך עלי' נקרא' על שמו וכן הוא נוסח ברכת התורה ונתן לנו את תורתו לנו דייקא, אמנם התו' כתב דרבא לא פסק כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עיי"ש וא"כ לדידי' אין חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה והוצרך לפ' שלאחר שטרח בה נקראת על שמו אכן לפי"מ דקיימ"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי צריכין אנו בלאו הכי לחלק משום רמי דקראי דלעיל בין קודם ברכה לאחר ברכה וא"כ גם הכא איכא למימר דקודם שמברך נקראת התורה לה' ואחר שמברך נקראת ע"ש הלומד ועתה נבא ליישב הגמרא שהתחלנו בו דהנה בדברינו נתיישב קושי' האלשי"ך שהקשה על המדרש הנ"ל מצינו שוויתר הקב"ה על עבירות החמורות ולא וויתר על ביטול תורה למה באמת לא וויתר על ביטול תורה מק"ו מע"ז שחמורה כ"כ שכל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה ג"ע שיותר חמור כאשר נבאר לקמן כ"ש ביטל תורה שאינו חמור כ"כ והר"מ אלשיך מיישבו ע"פ משל ע"ש, ומ"מ לפי דבריו ק' של' וויתר משמע שלא הי' מענישן על כל עבירות החמורות לעולם אי לאו שביטלו מן התורה וזה ודאי ליתא שאין הקב"ה וותרן אבל לפ"מ שבארנו שעיקר מניעת קבלת מוסר הוא עזיבת התורה בלא"ה ניחא שאם לא הי' עוזבי' את התורה הי' המוסר פועל בהם ולא היתה הארץ נעזב' וכן מצאתי בהדי' במדרש ילקוט על פסוק הזה ויאמר ה' על עזבם את תורתי אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שאלו תורתי שמרו הייתי מחזירן אצלי ר"ל שהיו מקבלין התוכחה, וק"ל:

ולפי דברינו נוכל לומר דמה ששאלו לחכמה ולנבואה על מה אבדה הארץ לא שאלו מה חטאם ומה פשעם שיגרום עזיבת הארץ דודאי ידעו שהרבו לפשוע אלא ששאלו לחכמים ולנביאים מפני מה לא הוכיחו את בני דורם על כל התועבת אשר נעשו בתוכם עד שיקבלו מהן ויניחו מלעשות ולא הית' הארץ נעזבת ולא פירשוהו עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ר"ל שזה היתה המניעה שלא קיבלו התוכחה מפני שעזבו את תורתי ולא רצו לשמוע ד"ת ועי"כ טח עינהם מראות ולא ידעו ולא יבינו דרך החיים וזה דמסיים הקרא ולא שמעו בקולי ולא אבו בדרכי הלוך ר"ל שהעזיבת התורה גרם שלא שמעו בקולי ולא אבו בדרכי הלך ר"ל בקול התוכחה שאע"פ שהוכיחו כדכתיב ואשלח אליכם את עבדי הנביאים יום יום השכם ושלוח וזה גרם שלא אבו בדרכי הלוך וזה מה דקאמר בגמ' היינו לא שמעו בקולי היינו שלא הלכו בה בניחותא ולא בלשון קושי' ר"ל שעזיבת התורה גרם הכל ומה דאמר ר' יהודא אמר רב על שלא ברכו בתורה תחלה הוא מילתא באפי' נפשי' ואין כוונתו דמש"ה נענשו אלא דרצה ליישב לישנא דקרא דקאמר הלשון עזבום את תורתי דאין לומר שלא למדו כלל דהא הי' בהם החרש והמסגר אלף ואמרו בגמ' שכיון שפתחו נעשו הכל כחרשים וכיון שסגרו שוב אינו פותח ואמאי קרי לי' תורתי לכן אמר שלא ברכו בתורה תחלה וקודם ברכה נקראת התורה על שמו של הקב"ה וק"ל:

יצא לן מאלה הדברים שקבלת התוכחה מביא לחיים הנצחיים ומחזיר הכל למוטב ועזיבת התורה מונע קבלת התוכחה ונהירנא כד הווינא טלי' שכל מי שבשם ב"ב יכונה ואפילו דל מאוד רק שלא היה נצרך לבריות צמצם מזונותיו ושילם לאחד מידי שבוע בשבוע וקנה לו רבו שיבא בכל יום לביתו ללמוד עמו שעה או חצי שעה לפחות בכל יום ואז כשבאו אל המוסר קבלוה, אבל עתה אחר הגירוש נתבטל זה ועזיבת התורה מונע קבלת המוסר ומשו"ה נעשה הדור פרוץ מאוד כאשר נבאר למטה ואם תאמרו שמגודל עול מסים וארנונות וקושי הפרנסה א"א לקבוע עתים לתורה כי צריך לעסוק יומם ולילה במו"מ זה ליתא כי נהפוך הוא שביטל קביעת עתים גרם גודל עול מסים כמו שארז"ל כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכ"ש שאין להתנצל ולומר שאם אתן ללמדן עני מידי שבוע בשבוע דבר קצוב יאמרו שאם אין ביכולתי לעשות כן בודאי לא הייתי עושה ויחשבוני לאיש אמיד ואצטרך ליתן מס יותר מהראוי דזה ודאי הוא היפוך המשנה דלפי סברתו אם יפרוק עול תורה יפרוק ממנו עול מלכות ואם יקבל עול תורה יקבל עול מלכות וזה ודאי ליתא ומלבד המשנה מצד השכל ג"כ הוא בהיפוך דהא ישראל קדושים הם ומסתמא מקיימין מצות צדקה ונותנין מעשר מהריוח לעניים ואם נותנין לעניים בחנם בודאי יאמרו אם אין יכולת בידו לא יתן משא"כ מחלק מעשרות ללמדן עני ומתנה עמו שילמוד עמו כל יום או מגדל בניו אצל מלמד עני ומרבה שכרו כדי שישגיח על בניו וכן מרבה שכר לבחור עני המדריך בניו וכדומה לזה בזה אין ראי' שיש ביכולתו לעשות כן אלא שהוא צריך לעשות יותר מיכולתו כדי לגדל בניו לת"ת וכן הוא רוצה ללמוד בכל יום ויום ולקבוע עתים לתורה כחיוב המוטל על כל אדם מישראל והרי זה דומה למי שנאבד ממנו תפילין וקונה תפילין אחרים שאין זה ראיה שיש לו פרנסה בשופי כיון שהחיוב מוטל על כל אדם מישראל שיהיה לו תפילין ולא יצטרך להשאילן מאחרים והרבה שמחזירין על הפתחים עבור קניית תפילין כן הדבר הזה אם אדם רוצה להתנהג עצמו כאדם כשר מישראל וצריך להוציא ממון על זה אין זה ראיה שיש לו שפע ופרנסה דהא אפשר שמכלה מקרנו ובוטח בה' שימלא חסרונו ולמטה נבאר עוד שבלא"ה היא טענה כוזבת, לכן שמעו שמוע אלי וקנה לכם רב לקבוע עתים לתורה ותחי נפשיכם ר"ל שתפרנסו עצמיכם בקל ותחי הוא לשון מחיה ופרנסה כיון שתקבלו עליכם עול תורה פורק ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ או ותחי נפשיכם קאי על חיים הנצחיים שאם למדו תקבלו מוסר ותמצאו דרך חיים:

איתא במשנה ט"ז פ"ג דאבות הוא היה אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבא וילוה והגבאים מחזירין תמיד בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו ויש להם על מה שיסמכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה, ויש לדקדק טובא הא' דקאמר הכל נתון בערבון ועדיין לא קאמר ששום א' הלוה מאומה ולקמן גבי וכל הרוצה ללות יבא וילוה היה שייך לומר אח"כ והכל נתון בערבון, ועוד קאמר ומצודה פרוסה על כל החיים ואינו מובן הלא אין דרך מצודה לצוד מה שהוא תחת המצודה כ"א לצוד מה שהוא בא מלמעלה לתוכה וא"כ הול"ל ומצודה פרוסה תחת כל החיים, ועוד דקאמר החנות פתוח והחנוני מקיף ובתר הכי קאמר וכל הרוצה ללות יבא וילוה ואיך שייך לומר שהחנוני מקיף, ועוד קאמר והגבאים מחזירין תדיר ובלשונינו לא נקראו גבאים כ"א מי שיש אצלו דברים השייכים לרבים ולאו מי שגובה חובות מרבים ומה שגובין שייך לאחד כי אלו גובים מקרי וא"כ הול"ל והגובין מחזירין תדיר, ועוד דקאמר ויש להם על מה שיסמוכו מה סמיכות צריכין אותן הגבאים והול"ל ויש להם מה שצריכין לגבות וא"ל דר"ל דמשו"ה לוו כי' מפני שיש להם על מה שיסמוכו דהא דקאמר החנוני מקיף בלשון יחיד הול"ל בלשון יחיד ויש לו על מה שיסמוך ותיכף אחר החנוני הוי לי' לאומרו ואמאי המתין לאומרו בלשון רבים אחר שאמר והגבאין מחזירין וכו' ותו דקאמר והדין דין אמת קשה פשיטא מה"ת לומר שהדין אינו אמת וביותר קשה דמסיים והכל מתוקן לסעודה ופירשו בו המפרשים דר"ל שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וקשה איך שייך זה למאמר הקודם דבשלמא עד הנה דיבר לעורר הלבבות ליראת שמים שיראו מן העונש אבל במה שאמר והכל מתוקן לסעודה אינו מזרז לעבודת שמים כי אדרבה זה מוליד רפיון לעבודת שמים כיון שאפילו הרשע יש לו חלק עוה"ב כמו הצדיק א"כ ח"ו י"ל שמקרה א' לכולם לצדיק ולרשע, ולתרץ זאת נציע תחלה מה דאיתא בגמרא (ברכות) בוויכוח שנתווכחו ריב"ח עם סבא דבי אתינא שכתב המהרש"א שנתווכחו בענין אמונתינו והכחשם וכל השאלותיהם מפורשים דרך רמז ומשל ואינם כפי פשוטיהן כי אפילו לחכמי או"ה כמו סבא דבי אתינא שהיו מפורסמים בדורותם והיו מספרי' ששים גברי בוועד אחד עד שהקיסר טראיוס רצה לבטל דעת ריב"ח נגד דעתם לא ראוי לבלות זמן בדברי הבאי כנראה מפשוטיהן ק"ו שאין ראוי לריב"ח שהיה חכם מחכמינו ז"ל החכמים האמתיים כאשר באמת הוא יחידי נצחום איך יווכח בוויכוח ופלפול של הבל והש"ס יביאם א"ו שאינו רק משל וחידה ברמז להבין דברי חכמים וחידותם יש לי פי' אחר בהרבה שאלות ותשובות ממה שפי' המהרש"א ואין כאן מקומו לבאר כולם רק נבאר עתה שאלה אחת הנצרך לעניינינו והוא שאלו האי מאן דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר מוזיף א"ל זיל גברא לאגמא קטיל קמא טינא ולא מצי בי' קטיל ומנח עלווה עד שמתרמי לי' אינשא דמידלי לי' ע"כ והוא לכאורה דברים של מה בכך ועוד שהתשובה אינו דומה להשאלה דבשלמא אלו שאלו האי מאן דאוזיף ולא מפרע מאי חזי דהדר מוזיף שפיר היה משיב דסבר שבמעותיו הב' ירוויח שיוכל לפרוע גם הלואה ראשונה דומיא דקטל קמי' טינא אבל השתא ששאלו האי מאן דאוזיף וטריף דמשמע שכבר טריף בע"כ של לוה גם בתשובתו מהמשל דקטיל קמי' טינא אינו מיושב, לכן נאמר שבדרך משל נתווכחו באמונה והמהרש"א מבארו על ימי הקץ עיי"ש, ולי נראה לבארו באופן אחר ששאלו ורצו להוכיח שאין תורה מן השמים ואמרו כי ידוע מה סאתם אומרים שלה' הארץ ומלואה ואנחני אוכלים ושותים ומתכסים וכל צרכינו אנו נוטלין ממה ששייך לה' וכ"ז ניתן לנו בהלוואה ומהו הפרעון שאנחנו פורעין לו יתברך הם מעשי העבודת התורה והמצות ולבאר זה נאמר כי מה שאנו נהנים מהעולם ומלואה אינו אלא בשכר העבודה אכן איתא במדרש תנחומא א"ר ירמי' בן אליעזר עתיד ב"ק להיות מתפוצצת בראש ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו ורוח הקודש צווחות מי הקדמני ואשלם מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית מי הפריש בכורות ומעשרות וקרבנות עד שלא נתתי לו צאן ע"כ ונמצא שתחלת מה שחנן השם אותנו לאו משכר העבודה היא דהא חנן אותנו קודם שעבדנוהו רק שניתן לנו דרך הלוואה ואפילו אחר שכבר קיימנו איזה מצות לכאורה אפשר שמה שאנו נהנין אח"כ אינו הלואה רק שכר על מצות הקודמת ואף שהיה הפרעון על טובת העוברות אפשר ששכר המצוה גדול מהטובות שכבר קיבל כאשר באמת שכר מצוה היא גדולה מאוד כי יפה שעה א' מקורות רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז אמנם כד דייקת תראה שכל הנאת עוה"ז אינה אלא דרך הלואה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמו שדרז"ל על פסוק היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם ונמצא שכל מעשה העבודה אינו אלא פרעון על הטובה שקבלנו והמותרו' שכר נקבל בעוה"ב ואם אנו מקיימין את כל אשר ציוונו אנו פורעין מה שהלוה לנו ובאם לאו הוא גובה מאתנו את כל שהלוה לנו רק שמה שאנו פורעין במעשינו הטובים הוא שנפרע מן האדם מדעתו וכשאין אנו פורעין נפרע מאתנו שלא מדעתינו, וכשנפרע ממנו שלא מדעתו נקרא טריפת והיינו דקא שאלו סד"א לריב"ח האי מאן דייזיף וטריף מאי חזי דהדר ייזיף וכוונו על מעמד הר סיני שניתן לנו י' דברות ולא קיימנוהו שעשינו העגל עד שהוצטרך לטרוף דהיינו שנהרגו ע"י בני לוי ג' אלפים איש מאי חזי דהדר ייזיף ר"ל על מה ניתן לנו דברות השניות ומכ"ש שא"א להאמין שניתן לכם מצות היתירות על יו"ד הדברות א"ו שאין תורה מן השמים ועל זה השיב להם שפיר והענין הוא כך דודאי האדם נברח במדות משונות מתנגדות זמ"ז דהיינו נפש המשכלת הממאס מותרי עוה"ז ונפש הבהמיות המתאווה כל גם הזכרון והשכחה הזריזות והעצלות וכדומיהן ולכך הזהירה התורה על מצות תוכחה מאוד מאוד כאמרם הוכיח תוכיח אפילו מאה פעמים ואפילו תלמיד לרב ומחו ב להוכיחו עד קללה או נזיפה או הכאה לפי שלאדם לבד קשה לו להיות בזכרונו תמיד ליראת הסם לכן יזכריהו חבירו בכל עת ולכך כרת הש"י אתנו ברית בחורב כמו שנאמר ואל משה אמר עלי אלי ההרה וגו' ויאמר משה הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וגו' וארז"ל שזה היה קבלת הערבות מכל א' וא' מישראל ורש"י בחומש פי' שזה הפרשה נאמרה קודם מ"ת אכן הרמב"ן חולק עליו ואמר דהלא נאמר בהך פרשה ויבא משה ויספר להם את כל דברי הסם ואת כל המשפטים וגו' ובודאי קאי על המשפטים שכבר נאמר בסיני אחר מ"ת לכן דעת הרמב"ן שזה היה אחר מתן תורה צריך ביאור למה באמת לא נעשה זה קודם מ"ת, לכן נאמר שבשעת העגל עדיין לא נתערבו זה לזה ולכן בשעה שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים לא היה לאהרן פתחון פה לפניהם שאף הוא הי' ממאן באלהים אחרים מ"מ טענו עשה לנו דייקא ומה איכפת לך בזה אם תעשה לנו הלא לא נתערבת עבורינו ולכן ויבן אהרן מזבח לפניו ואמרו ראה חור שזבוח לפניו אחרי שהוכיחן ועמדו והרגוה והוא ג"כ בזאת הטענה כי קודם הערבות לא היה מקום להוכיח את חבירו באמרו מה איכפת לך אם נטיב דרכינו או לא נטיב ולכך הרגוהו ולכך לא רצה אהרן למאן בעשיית עגל ולפיכך כששאל משה לאהרן אמאי עשה את העגל לא אמר לו שחטא ועברת על ערבותיך שעדיין לא היה ערב עבורם רק אמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ר"ל אף שלא נעשית ערב עבורם מ"מ לא היה לך לעשות להם רעה אחרי שלא עשו לך מאומה והיה תשובת אהרן בזה אני לא הטיתם כי אם הם ציוו לי ואמרו קום עשה לנו אלהים לכן אחר כך כרת השם ברית עמנו ועשינו ערבות זה לזה ומשום כך יכול כל א' וא' להוכיח את חבירו בדברים רכים וקשים ולגערו בנזיפה או לקבול עליו בב"ד ויענשוה על ככה והחוטא אין יכול לטעון מה איכפת לך כיון שהוא וכל משפחתו עריבים עבורו ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים כיון שהקב"ה כרת עמנו ברית בחורב למאי הדר כרת עמנו משה ברית בערבות מואב ובדברינו יובן דהא כל ישראל עריבים זה בזה יליף לה בגמרא מדכתיב וכשלו איש באחיו ודרשינן איש בעון אחיו מלמד דכל ישראל עריבים זב"ז וממילא אמרינן אימת נעשה זה הערבות מסתמא בשעת כריתות ברית בחורב לפי זה הלא כל היכי דכתיב איש דרשינן איש ולא אשה וכן איש ולא קטן וא"כ ה"נ דכתיב איש דילפינן מיני' שנתפס איש בעון אחיו דמשמע דוקא איש ולא קטן ולא אשה וע"כ משום דבברית בחורב לא נתערבו אלא האנשים ולכן בא משה והוסיף בברית בערבות מואב שגם הנשים והטף יהיו עריבים כדי שיוכל יותר להוכיח כדדרשינן אתם נצבים היום כולכם וגו' כל איש ישראל נשיכם וטפכם וגו' לעברך בברית ודרשינן אתם נצבים היום כולכם כולכם עריבים זב"ז וגם הערבות הוא טובה אחרת דהכי איתא במדרש תנחומא אתם נצבים היום כולכם כולכם עריבים זב"ז ואפילו צדיק א' ביניכם כולכם עומדים בזכותו עכ"ל ונראה פי' משום דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות דכיון דמשום רשע א' עריבים כל הדור בעבורו כ"ש שבשביל צדיק א' יזכה כל הדור בעבורו אבל אי לאו הערבות לא היה הצדיק מגין על הדור ומשו"ה בחורב שלא נתערבו רק הזכרים הגדולים לא הי' הטף והנשים מגינים על הדור ובאמת הנשים הצדקניות יוכלו להגין על הדור כדאיתא דרש ר"ע בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלין ישראל ממצרים ולמטה נבאר מאי דוקא בזכות הנשים ואמאי קא' שבאותו דור ואין כאן מקומו ולכך הוסיף משה וכלל בערבות מואב גם הנשים והטף כדי שנזכה גם בצדיקות הנשים והטף וכן אנו אומרים עשה למען יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו ותינוקות שב"ר, וזהו תשובת ריב"ח לסד"א דשהמע"ה דמה יגיעת התורה כבוקע עצים מסיע אבנים יעצב בהם ובוקע עצים יסכן בהם ודרשו רז"ל על עוסקת התורה והיינו דקאמר זיל גברא לאגמא קטיל קמא טונא ולא מצי יכול ר"ל שבמעמד הר סיני שלא שמעו רק יו"ד דברות והיו יחידים באותו הפעם שלא היו עדיין עריבים זל"ז ולא היו מסייעין זל"ז ולא היו יכולין לקיימו והוסיף להם משפטים ומצות יתירות כיון שצריכין סיועת חבירו ונעשו עריבים זה לזה ועי"כ יתרבו התוכחה ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ויכלו לקיים תרי"ג מצות, וק"ל:

יצא לן מזה שאנחנו ב"ח תמיד להשם ב"ה כי כל טובות שגמלנו עד הנה אינה אלא דרך הלואה אם נקיים התורה יהיה לפרעון ואף אם נאמר שבעשיית המצות פרענו החובות מ"מ ברגע שאנו חיים אחרי כן אנו נעשים בעלי חובות מלבד הערבות ואף שיש לנו שכר מצות מ"מ בעוה"ז אין לנו כלום כי שכירות אין משתלמת אלא לבסוף ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואנחנו גרועים מעניים שאין לנו שכר כלום ואנחנו ב"ח, ונראה שמזה הטעם אמרו רז"ל נמנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו ואינו מובן כי חלילה שיהיה בריאת האדם מאת יוצרינו לרעתינו וכמה שבחים ותהלות יודו על חסד הקב"ה על יצירת האדם וכמה הבטחות הבטיח הקב"ה לאבותינו להרבות זרעם כעפרות תבל ואם יהי' להרע מה הבטחה היא זו א"ו שהוא לטובה כי איך נזכה לעוה"ב אם לא ע"י מעשה עבודה שבעוה"ז ואיך אמרו טוב לאדם שלא נברא, ועוד במה מחולקי' הנך ב' לישנא יפשפש במעשיו או ימשמש במעשיו ולדברינו יובן דהם אמרו בעוה"ז טוב לאדם שלא נברא כי כשלא נברא אף שאין בידו שכר מצות מ"מ אינו ב"ח משא"כ כשנברא שמלבד שאין בידו שכר מצוה בעוה"ז הרי הוא ב"ח ואפשר שיפרע ממנו שלא מדעתו ולכן אמר ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואותו דעה סוברת שלא יפרע ממנו שלא מדעתו אלא אחר שמיאן לפרוע מדעתו ר"ל שיעשה תשובה על העבר ואז לא יפרע ממנו שלא מדעתו והאמרי לה סבור שאף שלא מיאן עדיין מלפרוע כל שעתי' ושעתי' זמני' הוא שאימת ומתי שירצו יפרע ממנו שלא מדעתי, לכן זאת עצה היעוצה שימשמש במעשיו ר"ל שיחתור תמיד לעשות מע"ט כדי שיפרע מדעתו טרם שיפרע שלא מדעתו וק"ל:

ובזה מובן מה שמקשין העולם על מה סדרו לומר משנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב קודם פרקי אבות הלא כל פרקי אבות מלאים מוסר ויראת השם ומשנה דכל ישראל הוא לכאורה גורם רפיון ביראת השם כיון דבלא"ה יש להם חלק עוה"ב:

אמנם נאמר שזה הוא מוסר גדול דהא כבר בארנו שצריכין אנו לפשפש ולמשמש במעשים מחמת שאנו ב"ח וצריכין אנו לירא שיפרע מאתנו שלא מדעתינו ואלו לא היינו ב"ח לא הי' צריכין לנו לירא שיפרע מאתנו שלא מדעתינו וכבר בארנו שהיה אפשר לומר שאחר שקיימנו איזה מצוה כבר שלמנו הגמול שעשה לנו והגמול שעשה עמנו אח"כ הוא בשכר מצוה, אמנם כבר בארנו דזה ליתא מפני דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולהוכיח זה נאמר דממתניתין דכל ישראל מוכח כן דהנה אינו מובן איך קאמר הכתוב ועמך כולם צדיקים וגו' הלא ראינו בישראל הרבה פושעים ורשעים, אמנם בגמרא דרשו דור שבן דוד בא שאותו הדור יהיו כולם צדיקים ניחא אבל לפי המשנה דדרש לה על כל ישראל קשיא אמנם א"א ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ניחא דהא דרשו רז"ל על פסוק כפלח הרמון רקתך שאפי' הרקנין שבישראל מלאים מצות כרמון וא"כ כיון דאין מקפח שכר כל בריה ודאי שנשאר להם חלקם בעוה"ב וזה הטעם שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והיינו נמי דקאמר ועמך כולם צדיקים הרבה פעמים עושים מצות כמעשה הצדיקים ולכן לעולם ירשו ארץ וגו', נמצא דבהך מתניתין מבואר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכל גמילות הטובות שמקבלים אנו בעוה"ז אינה אלא דרך הלואה וצריכין אנו לירא שלא יפרע מאתנו שלא מדעתינו ולכן צריכין אנו לפשפש ולמשמש במעשינו ולקבל מוסר דפרקי אבות ולכן תקנו לומר הך משנה קודם הפרקי' וק"ל:

ובזה ראיתי נמי ליישב מה שאמר החכם שהמע"ה (משלי י"ט) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו ויש לדקדק אמאי דוקא דחנינת דל נקרא מלוה ה' ולא בשאר מצות ואי משום דהלואה לא שייך אלא בהלואת כסף או שוה כסף משא"כ הרבה מצות שאין בהם חסרון כיס מ"מ קשה הלא מלבד חנינת דלים יש הרבה מצות שיש בהם חסרון כיס כגון כתיבת ס"ת או סוכה ואתרוג נאה או להתענג שבת וכדומיהן הרבה, ועוד דקאמר וגמולו ישלם לו ולשון גמול היא בלשונינו פרעון על הקודם כמו אם גמלתי שולמי רע וא"כ איך שייך לומר שישלם לו הפרעון אשר פרע שיוחזר לו הפרעון אשר פרע שיוחזר לו הפרעון אשר פרע הל"ל:

ולדברינו יובן דהא כבר בארנו שכל מעשה המצות הוא פרעון לקב"ה על הטובות הקודמין אשר היטב עמנו ואף ששכר מצות הוא יותר מהטוב כאשר בארנו מ"מ אין הקב"ה חייב לנו מאומה לשלם בעה"ז שכך התנה עמנו היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם רק מצוה חדאאנו מוצאים שהקב"ה חייב לשלם בעוה"ז שכך התנה עמנו ויבואר עפ"י מה דאי' בגמרא (תענית ט') אשכחי' ר"י לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקיך אמר לי עשר תעשר א"ל מאי עשר תעשר א"ל בשביל שתעעשר א"ל מנ"ל אמר לי' זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי להקב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר ר' אושיעא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר והי' טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא עד שיבלו שפתותיכם מלומר די וכ' הטור ביו"ד סי' רמ"ז שלאו דוקא קאי על נתינת המעשר כי כל הצדקה בכלל ונמצא שבנתינת הצדקה אעפ"י שאין אנו עושין אלא פרעון הטובה הקדומה מ"מ הקב"ה חייב לנו לשלם כאשר הבטחנו והיינו דקאמר מלוה ה' חונן דל דבזה נקרא מלוה ה' ולא במצוה אחרת כדקאמר ר' אושעיא חוץ מזו ושפיר קאמר וגמולו ישלם לו ר"ל שאעפ"י שאין אנו נותנין אלא לגמול' הטוב אשר הקדים עמנו מ"מ הקב"ה נתחייב בכתב דהיינו מה שכתוב שר תעשר ולכן הקב"ה משלם כאשר נתחייב וק"ל:

ובזה ראיתי ליישב גם המסורה דאית במס רה הלוך ד' בתורה הלוך וחסור הלוך ושוב הלוך וגדול הלוך ונסוע ולחבר ד' אלו נראה דידוע הא דאיתא בגמרא מלח ממון חסר ר"ל שהרוצה שיתקיים הממון כדבר הנמלח צריך שיחסר דהיינו שיעשה ממנו צדקה ועי"כ יתקיים הממון, ובשו"ע יו"ד סי' רמ"ז איתא אין אדם מעני מן הצדקה ואין שום דבר רע בא ממנו שנאמר והיה מעשה הצדקה שלם עכ"ל דלא כמו ששמעתי מאחד שהוא אינו רוצה לחלק צדקות שלו כאן כי הוא מתיירא שיחזיקוהו לעשיר ויהיה לו ריעותא בענין המסים לכן הוא משלח צדקותיו לקהלות אחרים ולדעתי לא לבד שבני קהלתינו אינם יודעים מאומה ואפי' הקב"ה אין יודע מאומה ואפשר שלבני קהלות אחרים אומר שהוא מחלק לעניי עירכו ואף אם נאמין לו שהוא נותן לעניי קהלות אחרים עכ"פ עושה שלא כדין דעניי עירך קודמין והפחד אשר מפחד שיבא לו רע בענין המסים כבר נתנו עצה על זה לעיל שיוציאם לצרכי ת"ת ומלבד כל אלה פחדו הוא שקר דאין שום דבר רע בא מן הצדקה כדילפינן מן והיה מעשה הצדקה שלם ועוד גדולה מזו כבר אמרנו שלא די שלא בא ממנו דבר רע אלא אדרבה היא מעשרת ובכל המצות אין אדם רשאי לנסות את ה' כי אם בזאת ועוד מעלה אחת יש בצדקה משא"כ בכל המצות שבכל המצית אמרו רז"ל בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומע"ט נמצא שהתורה ומע"ט אינם אלא מלוין אבל מ"מ אינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו שאפי' ריב"ז שהיה המובחר שבדורו כאשר כבר בארנו זה בארוכה בבה"כ אניס והיה בוכה בשעת מיתתו ואמר שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו, מה נאמר אנחנו יתמי דיתמי רק יהי מוליכין את האדם לאיזה דרך שיהיה תמיד התורה ומע"ט אשר עשה הם מלוים אותו להיות מליצים טובים ולפרקליטו אשר בעדו אבל צדקה מדה אחרת יש בה שהיא הולכת לפני האדם ומורה אותו באיזה דרך שילך כאשר אמר נעים זמירות ישראל צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו וכיון שהצדקה הוא מוליכו בודאי אינו מוליכו אלא בדרך החיים, וכן אמר שלמה המע"ה באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות ונמצא שבכל המצות בשעת פטירתו הוא הנוסע ותורה ומע"ט הם המלווים אבל גבי צדקה הוא בהיפוך שהצדקה הוא הנוסע והאדם הולך אחרי' כדרך המלוה וזו שמרמז המסורה הנ"ל הלוך וחסור ר"ל שמרבה בצדקה על דרך שאמרו מלח ממון חסר וקאמר הלוך ושוב שא"א שלא ישוב דוהי' מעשה הצדקה שלם ועוד קאמר הלוך וגדול ר"ל שמלבד ששב מה שהיה חסר אלא שצריך לה ות הולך וגדול כדיליף מעשר תעשר וקאמר עוד מעלה יתירה יש בצדקה שהיא הלוך ונסוע ואינה כשאר מצות שאינם אלא מלווים והצדקה הוא הנוסע והאדם הוא כמלווה ולכך קאמר הלוך ונסוע הנגבה כידוע שימין הוא החסד והשמאל הוא דין ולכן שהצדקה מוליכתו לצד ימין, וק"ל:

ועתה הזמן גרמא לזרז על הצדקה כי כל מבוקשינו עתה שיגזור השם עלינו גזירות טובות ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והנה ידוע שהנך ג' הם כנגד ג"פ קול שהם צו"ם קו"ל ממו"ן דהתשובה עיקרה נעשית ע"י צום והתפלה ע"י קול והצדקה על ידי ממון והנה בהנך שנים אלו דהיינו הצום והקול ישראל קדושים הם דרוב העולם מתענין בימים האלו ויש שמתעני' הפסקה שני ימים או יותר וכן מרבי' בסליחות ובתהלים אבל בצדקה אינם נזהרים ור' יואל זצ"ל אמר דרך הלצה הקול קול יעקב והידים ידי עשו ר"ל דבשני הקולות שהם הצום והקול הם מתנהגים כיעקב אבל הידים שלהם הם ידי עשו ר"ל שאין נותנין צדקה שהוא הקול שלישית, לכן ביותר צריך אני לזרז במקום שיש חסרון כיס לפי שעה כפי דעתם אע"פ שלבסוף מרוויח כנ"ל, בפרט בימי תשובה ותפלה שיהי' שלשתן יחד וחוט המשולש לא במהרה ינתק רק הני שלשה מועילין דוקא למי שאינו מדבר ניבול פה אבל מי שמדבר ניבול פה או אפילו שומע ניבול פה ושותק שאינו מוחה למדבר לא מהני אלו שלשתן דכן איתא בגמרא (שבת ל"ג) בעון ניבול פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקי' ואינם נעני' שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטוי' מאי ועוד ידו נטוי' אמר ר' חנן בן רבא הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של ע' שנה לטובה הופכין עליו לרעה אמר רבה בר שילא אמר ר' חסדא כל המנבל פיו מעמיקי' לו הגיהנם שנאמר שוחה עמוקה פי זרות ר' נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק שנאמר זועם ה' יפול שם עכ"ה: והוא פליאה איך נשמע מן ועוד ידו נטוי' שאפילו נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה שנהפך עליו לרעה הלא מלבד הפורעניות דקאמר תחלה יש עוד פורעניות ר"ל וא"כ קשה דלמא ועוד ידו נטוי' קאי על אחת הנשארים ורש"י פי' בדוחק עיי"ש, ונראה דעוד יש לדקדק על לשון המקרא דקאמר ובכל זאת ולפי פשוטו קאי על הפורעניות הקודמין והול"ל ובכל אלה לא שב וגו' לכן נאמר דכבר בארנו בדרוש אחר דהנך ג' דהיינו תשובה תפלה צדקה מקרי זאת ולפי"ז ה"ק ובכל זאת ר"ל שאפילו עושה כל שלשתן במלואו וטובו כל שנותיו לא שב אפו ממנו להעביר רוע הגזירה והוא הדבר אשר דברתי שאפי' תתו"צ אינו פועל למנבל פיו:

והשתא פריך הגמרא שפיר מאי ועוד ידו נטוי' שכיון שאפילו עם תתו"צ כל שנותיו אין מעבירין ממנו גזירות רעות מאי ועוד ידו נטוי' לכן קאמר לא די שאין גוזרין עליו גזירה טובה אלא אפילו אם כבר נגזר עניו גזירה טובה באחת מכל שנותיו של אדם שהיא שבעים שנה נהפך עליו לרעה חס ושלום וק"ל:

ועתה נבא ליישב דברי ר"ע דהנה מה שמוסכם אצלינו שאנחנו עריבים זב"ז לא נאמר בהדיא בקרא אלא שיצא מדרש וכשלו איש באחיו שדרש הגמרא איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל עריבים זב"ז וא"כ כיון שהתורה נדרשת במ"ט פנים אם היה לנו דרש אחר על וכשלו איש באחיו היינו פטורים מהערבות אמנם מכח קושי' סד"א מוכח הערבות כאשר בארנו לעיל ואפילו בזמן הזה קשה קושי' סד"א דכשאנו רואין שבא פורעניות על אדם וע"כ שנפרעין ממנו שלא מדעתו וקשה אמאי מניחין לו להחיות דא"א בשכר מצותיו דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וע"כ שהוא דרך הלואה וקשה מאי חזי דהדר יזיף כיון שכבר טרף מיני', אמנם השתא דאיכא ערבות לא קשי' מידי די"ל כשהיו טורפין מיני' היה בשביל ערבות אבל חובותיו היה משלם או נימא מה שהי' טורפין מיני' היה עבור חובו ומה דהדר לוו לי' משום שיש לו ערבים טובים ונמצא מזה הערבות מוכח קושי' סד"א היה על יו"ד הדברות ודברות שניות והוסיף מצות ומשפטים קודם אשר כרת עמנו ברית על הערבות וכפי דעת הרמב"ן הנ"ל רק דהגמרא רוצה להורות מקום מוצאו מהקרא ויליף מוכשלו איש באחיו ואם נדרוש וכשלו באופן אחר צריך ללמוד הערבות ממקום אחר דמבלעדו א"א, ועוד אחת נציע דכל חכמי המוסר מקשי' אחרי שמפי עליון לא תצא הרעות מאין בא כל הפורעניות המתרגשות לבא בעולם ותירצו תירוצים שונים, ונ"ל לתרץ לפי דברי ר"ע אלו דהא קאמר והגבאין מחזירין תדיר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו וא"כ י"ל שודאי חסד אל כל היום ומשפיע כל הצורך לכל העולם חיים ופרנסה ובריאת ושלום וכל טוב לא תחסר כל בו אלא שבא ליד הגבאין ליתן בהלואה למי שירצו ללות לכן ד"מ אם לפעמי' לוו לאחד ג' שנים חיים ולא שילם כלום כשבא ליד הגבאין עוד מלמעלה לחלק לאיש הזה חיים הם נפרעין מהם ואין מניחין לו חיים וצריך למות וכן כשהלוו לאחד ב' שנים בריאות ולא שילם כלום לכן כשבא לאדם עוד ב' שנים בריאות הם נפרעין מהם וצריך שיחלה עוד שתי שנים וכדומיהן, וזש"ה (תהלים ל"ו) ה' בהשמים חסדיך אמונתך עד שחקים וכן כתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל השמים חסדיך ועד שחקים אמתיך, ויש לדקדק וכי רק בהשמים חסדך ולא על הארץ ועוד דקא' אמונתך עד שחקים ובין אי מלמטה למעלה או מלמעלה למטה קשה איך שייך לומר עד ולדברינו יובן כי ידוע שחסד נקרא מה שנעשה לפנים משורת הדין אכן אמת או אמונה נקרא מה שנעשה עפ"י הדין, והשתא ה"ק ה' בהשמים חסדך ר"ל שבשמים הוא כולו חסד אכן אם נעשה באחד משפט הנקרא אמונתך או אמתך אינו אלא עד שמים כי הב"ד של מעלה אינם מניחים לירד השפע למטה והשמים נעצרין ולכן גבי מורא מזכיר תמיד שם שמים כמו מורא רבך כמורא שמים וכן ויהי מורא שמים עליכם וכן אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולא מצינו לעולם שאמר אהבת שמים, ובדברינו מובן דהנה היראה אינה אלא היראת עונש והעונש אינו בא אלא שהשמים מעצרין הטובה הנשפע לו כפי צרכו דהנה הגבאי' שמחזירין תדיר לפרוע מן האדם נראה שהם הב"ד של מעלה וכשאין מניחין השפע לירד למטה השמים נעצרין וכדכתיב ועצראת השמים וכן איתא שמשה לקח שמים וארץ לעדות כדי שיד העדים תהיה בם בראשונה וממילא בא העונש ולכן נקרא יראת שמים ולכן הצדיקים שיש להם יראת שמים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כי יראים שאם יבקשו בתורת הלוואה השמים ירצו לגבות מהן ולכן אינם מבקשין כ"א מתנת חנם ואינם ב"ח שיוכל השמים לגבות מהן וק"ל:

אך כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו לו חייו ואיך יבקש מהקב"ה מתנת חנם אכן אם הצדיק עובד השם שלא ע"מ לקבל פרס והוא נותן מעשה עבודתו בחנם הקב"ה מתנהג עמנו מכ"מ נותן לו ג"כ מתנת חנם וזהו שאמר התנא בפ"א דאבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין שלא ע"מ לקבל פרס וקאמר ויהא מורא שמים עליכם ר"ל מפני מה אני מיעץ לכם כן מפני שאני רוצה שיהי' מורא שמים עליכם וא"כ אין אתם רוצים לבקש דרך הלואה וצריכין אתם לבקש מתנת חנם ואין הקדוש ב"ה וותרן לכן צריכים אתם להיות כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס וק"ל:

וזהו שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן ולכאורה אין זה דבר והפוכו דהול"ל וצדיק אינו לוה או הצדיק לוה ומשלם, ולדברינו מובן דהרשע אינו יכול לבקש מתנת חנם דהא עדיין לא עביד בחנם ומה שהוא מבקש אינו אלא דרך הלואה וקאמר שאעפ"י שכבר לוה אפ"ה אינו משלם אבל הצדיק הוא בהיפוך שהוא חונן ר"ל שהוא מבקש מהקב"ה מתנת חנם והוא נותן שבח והודי' ומעשה העבודה בחנם ועי"כ הקב"ה ממלא מבוקשו ונותן לו מתנת חנם, וק"ל:

והשתא דברי ר"ע נכונים ממילא דקאמר הכל נתון בערבון ר"ל שכל ישראל עריבים זה לזה וקאמר להוכיח זה שהמצודה פרוסה על כל החיים רצה לומר שהשמים הם פרוסי' למעלה מן החיים ומפסיק בינם לבין מקום השפעת צרכי טובתם ויוכלו ללכוד במצודתו היינו מב"ד של מעלה מה שיחפצו החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוחה והיד כותבת לתת קצבה מה שגזרו חסדיו ורחמיו כאשר ירצו כדכתיב ומשביע לכל חי רצון וכל הרוצה ללות יבא וילוה ר"ל דאפי' מי שאינו יכול לבקש מתנת חנם נותנין לו בהלואה וקא' והגבאין מחזירין תדיר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו הגבאין הם הב"ד של מעלה ומפני שבא לידם כל השפע מלמעלה נקראי' גבאים וקא' ויש להם על מה שיסמוכו ר"ל שיש להם השפע על מה שיסמוכו החיים וקאמר זה כדי שלא תיקשי הלא מפי עליון לא תצא הרעה ולכן קאמר שאין מעצרים כ"א סמיכות וקאמר והדין דין אמת ר"ל שעפ"י ביד של מעלה אינה אלא דין אמת וא"כ מוכח הערבות דאל"כ אמאי אחר הטריפה הדר לוין א"ו שהכל נתון בערבון וא"כ או שהטריפה היה מצד ערבות ומצד עצמו פרע מדעתו ומשו"ה לוו לי' או שהטריפה היה מצד עצמו ועתה לוו לי' עבור ערבי' רק דע"ז קשה דלמא אין הכל נתון בערבון ומה שיש ביד האדם טובות אחר הטריפה אינה בדרך הלואה אלא הוא בשכר המצות אשר עשה, אמנם זה ליתא ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולהוכיח זה קאמר והכל מתוקן לסעודה ר"ל דכל ישראל יש לכם חלק עוה"ב כדמוכח מקרא ועמך כולם צדיקים דמזה מוכח דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנ"ל והמשך דברי התנא נכונים וק"ל: ועתה אחינו בני ישראל נחזי אנן איך נעבור לפני ממ"ה הקב"ה בר"ה הבע"ל כשיעברו לפניו כל באי עולם כבני מרון באיזה פנים נעבור גם אנחנו בתוכם, הנה כבר דרשתי בבה"כ מייזל זה איזה שנים בעונשים החמורים המפוזרים בספרי הקודש הנדפסים על עון המוציא שז"ל והארכנו בזה מאוד אשר כל השומע תסמר שערת ראשו רק עתה באשר שבלי ספק יש פה הרבה שלא שמעו אותו דרוש לכן נאמר בתכלית הקיצור אפס קציהו ורק מה שנזכר בגמרא (נידה י"ג) בהדיא דאמר ר"י כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה שנא' וירע בעיני ה' וימת גם אותו עוד איתא אמר רב המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי ור' אמי אמר כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וגם בארתי מן אותו גמרא דהעון הרע הזה שקול כנגד ג' עבירות החמורות שדינם שעל כל א' יהרג ואל יעבור ק"ו שיעבור שלשתן בבת אחת, ולבאר דהעון הזה הוא שקול כנגד שלשתן הוא מדאיתא התם ר' יצחק ור"א אמרו כל המוציא ז"ל כאלו שופך דמים שנאמר הנחמי' באילים ותחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי סלעים אל תקרא שוחטי הילדים אלא סוחטי הילדים, והנה בדרוש ההוא דקדקנו למה צריך לומר א"ת הלא כפי פשיטו נמי א"ש לפי מאי דאיתא בראשית חכמה ובשאר ספרי מוסר שבעון הזה בנים מתים וא"כ שפיר נקראו שוחטי הילדים וישבנוהו באריכות אכן עתה נראה ליישבו דרך פשוט ומשום דהגמרא רצה להוכיח דמלת שוחטי ילדים קאי על המוז"ל, ולכאורה אינו מוכרח דהא נוכל לומר שהנביא הוכיחן על שוחטי ילדים ממש דהא מצינו שהיו מקריבין בניהם לע"ז רק דע"ז קשה אמאי הוכיחן על שוחטי ילדים דאפילו אם הרגו באופן אחר היה כמו כן גודל חטאם א"ו דמשו"ה נאמר שוחטי ילדים כדי שיוכל לקראותו סוחטי ילדים כדי להורות דקאי על המוז"ל והסוחט ילדים הרי נמי שוחט ילדים ונמצא שהוא בכלל שופכי דמים, ואיתא נמי התם ר' אסי אמר כאלו עובד ע"ז נאמר כאן ותחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן ונמצא שהוא כאלו עובד ע"ז, עוד איתא שם אמר ר' אליעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפי' ביד ת"ר לא תנאף לא יהיה בך ניאוף בין ביד בין ברגל עכ"ה וכיון שהוא בכלל לא תנאף הוא בכלל גילוי עריות ואם המז"ל הוא כנגד ג' עבירות החמורות וחייב עלי' מיתה והוא בנידוי ואין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ושאר עונשי' אשר יארך זכרם כ"ש מי שאינו מוציאו לבטלה ובעל בת אל נכר והוליד בנים לע"ז או שבא על נדה או על שאר עריות והוליד ממזר שעליו נאמר מעוות לא יוכל לתקן איך עונשו חמור, וכן איתא בהדיא בשו"ע א"ה סי' כ"ג אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה וכתב הב"ש וח"מ דמ"ש מכל עבירות שבתורה לאו דוקא דבא על א"א או על נדה חמור ממנו וכבר שמעתם עונש המנבל פיו והנה כל איסור נ"פ אינו אלא מפני חשש שיבא לידי הוצאת זרע לבטלה המוציא בפועל כ"ש שיעניש בעונשים הנ"ל וכל שכן הבא על אחת מן העריות, והנה בשנה הזאת נמולו בבה"כ אנ"ס קרוב ליו"ד בני הנדה כי הפנויות כולן הם נדות דאורייתא דכיון שהיא ראתה פעם א' ולא טבלה עדיין היא בנידתה שכן דרשו רז"ל בנידתה תהא עד שתבא במים ואפי' אם לא ראתה אחר שמת בעלה אומרים שמחמת חמוד ראתה והזכרים מבני הנדה נודע לנו שנתפרסמו אבל הנקיבות שנולדו מהם לא נתפרסמו אוי לנו שכך עלתה בימינו גודל פריצות הדור אשר לא היה עדיין לעולמים שיהיה מצוי כל כך כמו בשנה הזאת ואין איש שם על לב אין דורש ואין מבקש לגדור פרצותינו ואף שידעתי שאין פה א' מהפריצי' האלה וכל העדה שיש פה כולם קדושים מ"מ הלא יש לנו לדאוג על מה שהכל נתון בערבון ולירא מהמצודה הפרוסה על כל החיים וקודם השריפה הי' קהלתינו מגודר מהעריות יותר משאר הקהלות שלא הי' רשאים להיות מחולת נערים ובתולות יחדיו גם לא היה רשאי החתן לילך להכלה קודם החתונה כי אם פ"א, ועתה בעו"ה נפרץ הכל ואם תאמרו אין זה מוטל עלינו כי אם על הרב ובית דינו ב"ד מו"ש זה ליתא שכל ב"ב שורר בביתו על בני ביתו כמו הרב ובית דינו ויכול לטהר את ביתו מהפריצות שלא יניח שום פרוץ או פרוצה בתוך ביתו ושמא תאמרו שיש ב"ב שיש להם פרנסה ע"י הפרוצים בעריות ואם לא יניחם בביתם יתמעטו פרנסתם לא כן הוא כי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ואדרבה אם תגרשם יש לכם שטר חוב על הקב"ה והוא מאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך דכיון שהוא מגרש מביתו לכבוד השם ב"ה העוזר לפרנסתו בודאי הוא משליך על ה' יהבו ובהיפוך אם יחוש שיתמעט פרנסתו מכח זה הרי הוא בוטח באדם והוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם ואם הדור המדבר שהיו מובחר הדורות השיאה בלעם הרשע עצה לבלק להטות ישראל לזנות מפני שאלהיהן של אלו שונא זמה והיה גורם למות במגפה ר"ל כ"ד אלף ואלולי פנחס בן אלעזר שקינא קנאת ה' היה כליון בבני ישראל כדכתיב השיב חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי וממילא נשמע הדיוק שאלו לא היה מקנא היה כליון גמור ובאותו פעם לא זינו אלא הזכרים אבל הנקיבות לא זינו כדכתיב ויחל העם לזנות את בנות מואב אבל לא כתיב ויחל מואב לזנות את בנות ישראל מה נאמר אנחנו דור יתום ערומים וערום מן התורה ומצות שזינו זכרים ונקיבות אם לא נקנא קנאת ה' צבאות בהפרוצים בעריות לרודפם עד חרמה גורו לכם מפני חרב יום הדין הלא לא נדע אם נצא בדימוס, גם אני לא ידעתי זה שנה שעברה שיהיה נגזר עלי גזר דין הרע והמר שנלקח מאתי בשנה הזאת אשתי הצדיקית והצנועה ע"ה, וראוי היתה להספידה בכל תפוצות ישראל אם אספר שבחי' יכלו הזמן והם לא יכלו גם לא נהנית בכך בחיי' אם אחת סיפר בשבחי' היתה גוערת בה ק"ו במיתתה ובהדיא איתא בשו"ע יו"ד סי' ד' וז"ל כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן ונספדות בין האנשים והחכמים, ואם כן יש לתמוה על מה לא נהגו הדין הזה בזמנינו ואין ליישבו מפני שאין לנו מקום הספד כ"א בבתי כנסיות ובתי מדרשות ושם בסעיף ו' איתא מספידין ת"ח ונשותיהם בבה"כ ובה"מ אבל לא שאר העם, ונמצא דמי שאינו ת"ח אף שהוא צדיק וישר מאוד אין מספידין אותו בבית הכנסת וכ"ש נשיהם וא"כ מיושב מה שאין אנו מספידין על צדקניות שאין בעליהן ת"ח אבל עדיין קשה אמאי אין אנו מספידין נשי ת"ח וא"ל מפני שאין לנו דין ת"ח ק' לענין כמה דברים יש לנו דין ת"ח כמבואר ובפרט לענין הספד דבהדיא איתא ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זע"ז ומספידין זע"ז ומשום שכל א' מחזיק לחבירו שהוא רבו וכן נוהגין להספיד ת"ח בבה"כ וא"כ ק' אמאי אין אנו נוהגין להספיד נשותיתם, אמנם נראה ליישב המנהג דמי יספידן דאם יספידן איש אחר שאינו בעליהן ויספר בשבחיהון אין זה שבח לאשה צנועה שאיש אחר יכיר מעשי' כי כל כבודה בת מלך פנימה ואין רגילות להיות בין האנשים, ואף שנוהגין להספיד לת"ח שאין מכירין אותו מ"מ נוכל להספידו מחמת שמו הטוב ושבח מעשיו הנשמע מאנשים אחרים אכן לאשה אין זה שבח שיכירו אנשים אחרים במעשי' ואם יעידו עלי' נשים או בעליהן ובניהן הרי הם פסולין להעיד עלי', ואם יספיד אותן בעליהן עצמן הא' שהשומעים לא יאמינו בשבח מעשיהן ועוד שא"כ צריך הבעל להחזיק עצמו לת"ח דאם לא כן אינה ראוי להספידן בבה"כ וצ"ל שהוא מספידה מפני שהוא ת"ח וזה ודאי לא נאה ויאה להחזיק עצמו לת"ח ולספר בשבח עצמו והא דפסקינן בשו"ע שהובאנו לעיל שמספידין נשי ת"ח בבית הכנסיות היינו על פי מנהג הקודם שהיו נוהגין אשר עדיין היה נוהג בילדותי שהנשים היו הולכין בשעת לוי' אחרי האנשים והם היו יודעין ממעשים הטובים של הצדקניות והם בכו במר נפשם ודמעתיהן על לחיים אז הי' לאות ולמופת שאותה אשה היא בת עוה"ב אף שאין נשים ראוי' להעיד מ"מ הלא ארז"ל שמהספידו של אדם ניכר אם בן עוה"ב וכיון שנתוודע בבירור להאנשים שלוה אותה שהיא בת עוה"ב גם הם נתעוררו בבכי וביותר נתברר שהיא בת עוה"ב וכיון שכ"כ נתברר הי' יכול להספידן בבה"כ כל מי שירצה מפני שיש אות ומופת מגודל התעוררת של שעת לווי' שהיתה בת עוה"ב, אבל עתה חדשים מקרוב באו שנתבטל מנהג הקודם שעתה אין מניחין לאשה לילך אחר המטה ומתוך כך אין שומעין קול בכיות הנשים שיהיה למופת שהיא בת עוה"ב ואף ששומעין קול בכיות בעליהן ובניהן אין זה מופת כי אפשר שבכו על שנעדר מהם הרבה הסיבות מעסקי עוה"ז ומש"ה אין אחר יכול לעורר לבות האנשים על נסי ת"ח שיאמינו שהיתה צדיקת: ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא בפרקי דר"א והובא בילקוט על פסוק ויבא אברהם לספוד את שרה ולבכותה, מהיכן בא מהר מורי' בא, ולכאורה קשה מה איכפת לן בזה לכן נאמר דהביא' היה צורך הספד דאל"כ הול"ל ויספוד את שרה ויבכותה א"ו דאף הביאה הי' צורך הספד ולכן קא מקשה מהיכן בא ומתרץ שהיה בא מהר המורי', ולכאורה אכתי קשה האיך הי' הביא מהר המורי' צורך הספד ועוד קשה אמאי לא מצינו בשאר אמהות שהספידו בעליהן כמו באברהם, ולדברינו יובן דאברהם היה סבר כיון שהיה בעלה אף שהוא בכה עליה לא יהיה בזה התעוררות לשאר בני אדם שיאמרו שהוא בוכה עליה מפני שהיא אשתו ולא מפני כשרותה ואפשר שזנתה תחתיו והוא אינו יודע מזה מפני שהעלימה ממנו כאשר אמרו עלי' ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה אבל ממה שבא מהר המורי' מוכח שלא נבעלה מעולם בעילת זנות דהא ר"א סבר דולד של בהמה הנרבעת פסול לגבי המזבח אף אם נתעברה הנרבעת אח"כ וא"כ אם בהמה שאינה מצוה ואינו בכלל שכר ועונש מ"מ כיון שנעשה ע"י עבירה וולדותי' פסולה ק"ו אם שרה היתה נבעלת באיסור כ"ש שהיה בנה פסול למזבח ואיך היה יצחק נבחר לעולה ואילולי שמה"ש בקשו רחמים עליו היה נקרב לעולה אלא ודאי שלא היתה שרה אמנו נבעלת בעילת איסור מימי' וע"זהספידה שהיתה נחשדת במה שאין בה וא"כ הביאה מהר המוריה היה צורך הספידה והיינו דקאמר מהיכן בא שיהיה הביאה צורך הספד וקאמר מהר המוריה בא, וק"ל:

והשתא מתורץ נמי מה שלא מצינו שהספד שום א' מהאבות את נשיו כ"א באברהם מפני שאין ראוי לבעל לספוד לאשתו כי אם במופת שהיתה כשירה ולא היה זה אלא לאברהם אחר שבא מהר המורי':

והנה הארכתי קצת בענין הזה ואף שעתה אין כוונתי להספידה ובפרט באלו הימים שהם תוך ל' לרגל שעפ"י הדין אין מספידין כ"א למי שמת למ"ד תוך לרגל או שבא יום השמועה תוך כ' לרגל מ"מ הוכרחתי לאומרה כדי להתנצל אותי לפני קהל ועדה על שהתעצלתי בהספידה של הצדיקת ע"ה וגם לכבודה שלא תאמרו שמא ידוע לי שלא היתה ראוי להספידה דאם לא כן לא הייתי מתעצל בהספידה לכן הייתי מוכרח להודיע לכם שהיא היתה ראוי להספידה בכל תפוצות ישראל וזה שהתעצלתי הוא מפני שאין ראוי לבעל להספיד לאשתו כ"א ע"י מופת כנ"ל ואף שאין להספידה מ"מ נקח ממנה מוסר כי בודאי אינה מתה בחטאה כ"א בעון אחרים ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אם אש קדחה בלחי' מה יעשו:

קוצים כסוחים הלא לכם לחוס על נשיכם ובניכם איתא בגמרא (כתובות ח') דדרש על פסוק וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שהאבות מנאצים לקב"ה הוא כועס על בניהם ובנותיהם ויש לדקדק דכיון שאמר דור שהאבות מנאצין להקב"ה משמע שהדור קאי על הבנים דאי לאו הכי הול"ל דור שמנאצים להקב"ה א"ו דמלת דור קאי על הבנים וא"כ איך שייך למימר הוא כועס על בניתן ובנותיהן והול"ל הוא כועס עליהן והוי קאי על הדור שהם הבנים:

ועוד קשה איך דרש הגמרא עולה למלת הפסוק דבשלמא דאי הוי כתיב וירא ה' וינאץ ויכעס על בניו ובנותיו יהיה שפיר הפי' כמשמעות הגמרא אבל השתא דכתיב מכעס בניו וגו' משמע שהנאיצה בא מתוך כעס בניו ובנותיו וזה אינו מובן עפ"י דרש הגמרא, אמנם נאמר כי ידוע מה דארז"ל דממזר דלא ידעו לא חיי והנה אף שהגוף הממזר לא חטא מ"מ הקב"ה חס על קהל ישראל שלא יטמאו בממזרים האסורים לבא בקהל ה' וממיתין כשהם קטנים ואף שאין הקב"ה נואץ עליהם מ"מ האבות שהולידו הממזרים דלא ידעו הם גרמו והכריחו להקב"ה שינאץ עליהם, והנה איתא בב"ר פ' י"א ר' חמא בר חנינא אמר ראוי אדם שלא לטעום טעם מיתה ולמה נקנסה בו מיתה ופי' המפרשים משום דאדם הראשון עשה תשובה ושב בתענית ק"ל שנים ולכך ראוי היה שלא לטעום טעם מיתה אלא שצפה הקב"ה בנ"נ וחירם מלך צור יעשו עצמן אלקות לפיכך נקנסה בו מיתה א"ל ר' יונתן א"כ יגזר המיתה על הרשעים ואל יגזור המיתה על הצדיקים אלא שלא יהיו רשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא שהם מסגלים תורה ומע"ט אף אנו נסגל תורה ומע"ט ונמצא שעשייתן שלא לשמה עכ"ל, והנה כבר ישבנו בזה המדרש רבה קושי' עצומות ואין רצוני לכפול הדברי' רק עתה נקח הצריך לעניינינו דכיון שהקב"ה הוכרח לנאץ על הממזרים קטנים דלא ידעו לרבים אם לא יכעוס הקב"ה על שאר בניו הקטנים שאינן ממזרים ולא ימות כ"א ממזרים יאמרו אותן הרשעי' שהולדו ממזרים והם ידעו שהם ממזרים רק שלא נודעו לרבים מ"מ מתו רק אלו מפני שהם ממזרי' מעתה לא נולד ממזרים ונמצא שעשיי' שלא לשמה לכך הוכרח הקב"ה לכעוס על שאר בניו הכשירים ג"כ שלא נולדו מבעילות האיסור ומתוך כך לא יתלו הרשעים שמתו מפני שהם ממזרים דהא רואי' שמתו גם הרבה מן הכשירים כשהן קטנים וק"ל:

והיינו דקאמר הגמרא דור שהאבות מנאצין להקב"ה ר"ל דור שיש בהן ממזרים דלא ידעו והאבות של אותן הממזרים הם מנאצין אותו עתה רצה לומר שהם גרמו הניאוץ על הממזרים והקב"ה כועס על בניהם ובנותיהם הכשרים כדי שלא יבינו הרשעים שמתו בשביל שהם ממזרים וק"ל, ומפני שדרכי השם ב"ה כך הוא כאשר ביאר הגמרא לפי דרכינו מיושב לשון הקרא דודאי מה שהוכרח הקב"ה לבער הממזרים מקרב ישראל אין זה מוסיף ניאץ להקב"ה כי ראוי הי' להם שלא יולדו ואינם בכלל קהל ה' ואדרבה אסורין הם לבא בקהל אבל מה שהוכרח הקב"ה לכעוס על הבנים הכשירים והם נקראים בני ובנותיו של הקב"ה מזרע קהל ה' זה הוא שמוסיף ניאץ והיינו דקאמר וירא ה' וינאץ ר"ל שמוסיף ניאוץ מחמת כעס שכועס על בניו הכשירים הנקראים בניו ובנותיו של הקדוש ברוך הוא וק"ל:

ועתה ראינו בעו"ה שהדין מתוחה על הילדים הקטנים והנה בסליחה שחיבר הרב ר' משה מענדלש שהיה אב"ד ור"מ דקהלתינו ק"ק פראג והמ"א הביאו חיפש כמה עוונות שגרמו מיתת בנים הקטנים אבל אין אנו צריכין לחפש אחרי עוונות שאדם דש בעקביו כי רואי' בעינינו עון גדול של כל פינות שאנו פונים לכל צד אנו רואים פריצות הדור והקב"ה צריך לבאר ממזרים דלא ידעו ועי"כ הוכרח לכעוס גם על בנים הכשירים ולהמיתן כשהם קטנים ואף שאין לנו להצטער על מיתת הממזרים דלא ידעו אבל יש לנו לבכות על מיתת בנים הכשרים שהן נקראין בניו ובנותיו של הקב"ה ועי"כ מוסיף ניאוץ ואלה הצאן מה עשו:

ירמי' הנביא התאונן ואמר (ירמי' ח') מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים עצרת בוגדים, ויש לדקדק כיון דקאמר כולם מנאפים א"כ אמאי בכה על חללי בת עמי הלא באבוד רשעים רנה, אמנם לפי מה שבארנו שבשביל הניאוף מתים הבנים קטנים והמנאפים אינם אלא גדולים לכן אמר שבעון המנאפים מתו הבנים קטנים ועליהם אמר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה על חללי בת עמי שהם הבנים הקטנים שלא טעמו טעם חטא מאי דקאמר עצרת בוגדי' הוא משום דעיקר הניאוף בא על ידי חבורות רשעים וסעודות מריעים ואוכלין ושותין ומשכרין יחד ועי"כ נעשו אנשים ונשים לעם א' ושפה אחת להם דהיינו שכולם מדברים ניבול פה ואז לא יבצר מהם מאומה מכל אשר יזמו לעשות דאע"ג דביום ליכא איסור יחוד באשה א' עם ב' אנשים ובלילה עם ג' אנשים מ"מ זה דוקא בכשרים אבל בפריצים אפי"ה אסור להתייחד עמהם וא"כ שעיקר פריצות בא מתוך סעודות העושין כל ימיהן כחגין בודאי שהם מנאפין והיינו דקרי לי' עצרת בוגדים ר"ל חג של הבוגדים או נאמר שירמי' לא ראה החורבן בילדים קטנים באותו פעם כמונו היום אלא שהי' מקונן על גודל חילול השם המחולל בין הגוים באמרם עד הנה בני ישראל היו מגודרים בעריות יותר מכל האומות, ועתה הלא ככל הגוים בית ישראל ומשו"ה נקט בת עמי ר"ל שע"י הנשי' מישראל יותר מתחללים כי הזכרים לא נודע מי המה אי מבני ישראל או מהגוים אבל מהזונות מבנות ישראל נתחלל השם יותר או נאמר שבאותו פעם עדיין לא היה כ"כ חלול השם שבאותו פעם עדיין לא היו מפוזרים בין האומות כמו אנחנו היום וחפלי הוא מלשון חללה שמי שמזנת ונבעלת לפסול לה נעשה חללה אם היא בת כהן את אביה היא מחללת וכן מחללת את זרעה וע"ז היה ירמי' הנביא מקונן ואמר מי יתן ראשי מים וגו' ואבכה את חללי בת עמי ובזה מיושב הלשון את דודאי האבות והזרע שנתחלל ע"י זנות של בת עמי המה בוכים ואמר ירמי' שהוא רוצה לבכות עמהם יומם ולילה ואם הנביא ירמי' היה מקונן על אחת משלש אלה הלא בנו המה שלשתן יחד מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי דהיינו אביהם ואמם של הזנות וגם הבנים שהיה להם אח"כ שהמה לא עשו מאומה ובודאי יש להן לבכות וראוי לבכות עמהם ועוד יש לנו לבכות ולהוריד דמעות על גודל חילול השם בין הגוים שכל הזונות מודיעי' לערכאות הגוים ואפשר שבשנה הזאת היה מבני עמנו יותר מבניהם מה שלא היה מעולם ואיך יש לנו לבכות על הבנים קטנים שמתו על ידיהם בנים טובים וכשרים שלא טעמו טעם חטא כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגים והם בניו ובנותיו של הקב"ה ועל ידיהם הוא מוסיף ניאץ ואיך נעבור לפני יוצרינו כבני מרון ואנחנו רוצין ליכנס לדין מקמי דליפוש חרון אף ועתה בעו"ה הוא ההיפוך ואין לכו עצה לשכך חמתו קודם ר"ה הבע"ל כ"א לבכות יומם ולילה מיעט ימים שנים ולילה שאנו קיימים בה כבר אזלה מקצתה ובשבת אין לבכות ואולי יחנן ה' צבאות ואם בערה כאש חמתו נכביהו בדמעות עינינו וירחם על צעירי הצאן ויאמר למלאך המשחית הרף ידיך:

ועתה נבא ליישב מה שכבר יעדנו אמאי בשביל נשים צדקניות ואמאי קאמר דוקא שבאותו הדור ובזה נסיים דאיתא בגמרא א"ל אלי' אמריתו אמאי לא אתי משיחא האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולות בנהרדאי ע"כ הגמרא, ונמצא שבעון הזנות לבד הוא מעכב וכן הוא בהיפוך אם היינו גדורים בעריות נשאר הקושיא אמאי לא אתי משיחא והיה ההכרח לביאת משיח, והנה במצרים היו הנשים גדורים בעריות וכן יליף לה בגמרא שהרי זונה אחת היתה ביניהם ופרסמה הכתוב שנאמר ושם אמו שלומית וגו' ולפי"ז אלו היו הנשים שבאותו הדור שנגאלו פרוצים לא היו נגאלין ומתוך שהיו צדקניות היו נגאלין והיינו דקאמר בזכות נשים צדקניות שבאותו דור היו נגאלין ועתה אנה נוליך חרפינו ואיך נשא בשתינו על הנתהווה בקהלתינו בשנה הזאת הרבה זונות הידועים מלבד מה שלא נודע לנו ואם בקהלה שאין בה ב' אלפים ב"ב יש בשנה אחת הרבה זונות כמה מגיע לששים ריבוי ואם זה בשנה אחת מה יהיו ברד"ו שנים הלא לפי החשבון עולה לסך עצום ורב ולא היה בם כ"א אחת ופרסמה הכתוב ולא היה להם לא תורה ולא ערבות ולא מוכיח כל אחת ואחת גדרה עצמה מן העריות ואיך לא נבוש ולא נכלם אנחנו שבכל הני אמירות ואזהרות לא די שלא פעלנו מאומה אלא שבכל השנה הפריצות מתגברת ואיך נתמה על אריכות גלותינו הרע ומר הזה זה שבע עשרה מאות שנה במלואה ושכינה מה אומרת הלא השכינה מקוננת עלינו תחת יושבת ומחכת עת שובתינו היא רואה פריצות דורינו הלא אמנו רחל מבכה על בניה אשר מתו עתה בעוונינו מאנה להנחם על בניה, לכן אחינו בנ"י קדושי עליון עם סגולה נגער ברשעים האלה ונרדפם עד חרמה ואם נשמע דבור ניבול פה לא נשחוק עמו כ"א נגער בו ונקלליהו קללות נמרצות והעיקר שנשגיח שלא יתייחד איש אפילו עם נשים הרבה ובלילה לא יתייחדו שני אנשים כי אם צריך להיות ג' כל אחד ואחד ישגיח על שכיניו כי בלי ספק בהרבה בתים סוגרי' בלילה ואין בתוכו כ"א שני זכרים עם נשים נדות שלא טבלו בנידתן ועוברין על יחוד עריות האסור מדאורייתא והגודר פרצת ישראל הוא יגדור פרצותינו ובזכות זה אף אם נגזר גזר דין לרעה ח"ו יהפך עלינו לטובה ויוציא לצדק דינינו ובספר הצדיקים לאלתר לחיים יכתבנו ויהיה קץ ותכלית לאבלינו ומארבע כנפות הארץ יקבץ נדחינו ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

תושלב"ע:

מודעה רבא:

כל מקום שנזכר בחיבור זה עכו"ם הכוונה על אוה"ע הקודמים אשר לא ידעו את ה' לא כן עתה הגוים אשר בצלם אנו חוסים מאמינים בה', עלינו החוב להתפלל בעדם כמאמר התנא הוי מתפלל בשלומה של מלכות ה' יר"ה: רב תודה וברכה משולשת בתורה מא' הגדול הגבור והנורא יעלה ויבא על ראש כל אשר רוחם נדבה אותם לסייעיני בהדפסת זה הספר הק' אור לישרים בין בסיוע שיש בו ממש ובין בשאר דברים וזכות בעל המחבר הק' זצלה"ה יעמוד להם ויגן עליהם שינצלו מחבלי המשיח ויתברכו בכל מיני ברכות ישועות ונחמות ויזכו לבנין בית מקדשינו בכלל כל ישראל בב"א: והנה כי כן יבורך גבר בפרטיות ה"ה ידיד ה' וידיד נפשי הה"ג חו"ב חרוץ ושנון ז"ר חכם הרזים וכו' כקש"ת מו"ה חיים אלטער בערקאוויטש כ"ץ לאל עליון שליט"א תופס ישיבה קטנה פק"ק יצ"ו שהוא הי' בעוזרי והעיר את רוחי להדפיס שנית זה הספר הק' ישלם ה' פעלו ותהא משכורתו שלימה מעם ה' וזכות הרבים תלוי בו וזכות בעהמ"ח זצלה"ה יעמוד לו ולזרעו אחריו פ"ע ויזכה במהרה לבנין ע"ע אכי"ר:

סוף הספר

תוכן העניינים

אור לישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה