אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ
דרוש יא
ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בבה"ב ישינה וחדשה בעי"ת תקכ"ח לפ"ק: איתא בגמרא (ב"ק ס') יתיב רב אמי ורב אסי קמי' דר' יצחק נפחא מר אמר לי' לימא מר שמעתת' ומר א"ל לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר פתח למימר שמעתת' ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל למה"ד לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה ילדה מלקטת לו לבנות זקנה מלקטת לו סחור' נמצא קרח מכאן ומכאן א"ל א"ה אימא לכו מילתא דשוי' לתרווייכו כי תצא אש מצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שבערתי אני הצתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון ותאכל כל יסודותי' ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומה אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונות וכו' נראה משום דאמרינן (סנהדרין ל"ח) כי הוי דרש ר"מ בפירקא הוי אמר תילתא שמעתתא תילתי אגדתא תילתי מתלתא עכ"ה נמצא שנחלקת הדרוש לג' מינין לכן כשמיאנו לשמוע שמעתתא ואגדתא הוצרך לומר להם משל לכן אמר להם משל שעי"כ ישמעו לו ויתבאר להם שישמעו אחר כך מלתא דשוי' לתרווייכו, ואמאי אמר משל לאדם שיש לו ב' נשים וכו' הלא אין זה מצוי שיניח אדם למרוט את ראשו ומה תועלת יש לנשים שמלקטות לו השערות ואם פעם א' נזדמן כך הל"ל משל לא' שהיה לו מדקאמר שיש לו משמע שכל אדם יש לו ב' נשים כמותם וצריך ביאור, ועוד דקאמר בתר הכי אמר להם אי הכי וכו' מאי נתחדש לו דשייך לומר עליו א"ה:
לכן נאמר ונציע תחילה לבאר מה שהכתוב מתפאר שהמע"ה איך היה שופט את ישראל בחכמה ומספר הכתוב (מלכים א' ג') איך שבאו לפניו ב' נשים זונות וכתיב שם ויאמר המלך קחו לי חרב ויביאו חרב לפני המלך אמר המלך גזורו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת ותאמר האשה אשר בנה חי אל המלך כי נכמרו רחמי' על בנה ותאמר בי אדוני תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה גזורו ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו היא אמו וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, והנה כל המשפטים אשר באו לפני שלמה לא סיפר הכתוב מאומה אלא מזה משמע שזה עולה על כולם, ולדעתי עתה אפי' בפסקי' ב"ב יוכל להיות שיזדמן שיחקירו לפעמים חקירה קטנה כזו ולמאי סיפר הכתוב שהיו זונות דאף אם היו כשירות לא היו נשתנה תביעתן והפסק, עוד יל"ד דלפי הפסק של שהמע"ה שאמר גזורו את החי היינו כממון המוטל בספק וצ"ל שגם את המת יחציון וא"ל שאין המת שוה כלום דא"כ מה מה מהני שתקח כל אחת חצי חי ואי משום ששניהם יהי' שווין וכאשר אמרה באמת אח"כ גם לי גם לך לא יהיה דא"כ היה די לומר שתמית את החי ועוד שלשון גזורו לשון רבים אינו מובן הלא יחיד יכול לחלקו גם מה שחזר שלמה את טענתם ואמר זאת אומרת בני החי אינו מובן דהלא לא הי' מסופק איזה חי או מת אלא שהי' מסופק איזה בנה של זה ואיזהו בנה של זה והול"ל זאת אומרת החי בני ועוד כיון שהראשונה אמרה שתתן לה את הילד החי מכח גודל רחמנותי' אמאי מיאנה השני' בזה הלא מתחילה לא באתה למשפט אלא בשביל זה, וביותר קשה איך הבין שלמה תחילה שתמיאנה השני' בזה ואם השני' תרצה לקחת את החי אי' איפוא חכמת שלמה וא"ל שהיה ניכר מכח רחמנותה שהיא האם קשה הלא אפשר שגם מי שהוא קצת רחמן לא יתן להמית ילד חי הלא לא היה יודע מי היא האם, ועוד שבתשובות הזונות נאמר שהראשונה אמרה והמת לא תמיתוהו ושני אמרה גזורו לשון גזורו ולא על חינם שינה הכתוב ועוד שלא נזכר שנשלשו הילדים אלא לפי פשוטו משמע שהי' תחת יד אחת מהן הילד המת ותחת יד חברתה הילד החי וא"כ הול"ל החצי לאחת והחצי ישאר בידה גם מכח שאם החי נכמרו רחמה עלי' ואמרה תנו לה הילד החי משמע שלא היה ביד חברתה וא"כ היה תחת ידה ואיך אמר שלמה תנו לה את הילד החי היא אמו הול"ל הניחו בידה ועוד אם אם החי אמרה שיתן החי לחברתה למאי הוצטרכו לומר והמת לא תמיתהו פשיטא שאם תתן לחברתה כפי טענתה בטל דינא, וכן קשה על פסק שאמר תנו לה הילד החי והמת לא תמיתהו היא אמו, שאם אמר שיתן לה את החי שהיא אמו פשיטא שהמת לא תמיתהו ועוד דקאמר וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך, והוי לי' למימר ויראו מפניו:
ולתרץ הכל נאמר וקצת מזה שמעתי מר' יואל מוכיח ז"ל דהנה במדרש איתא משל על היצה"ר, לבן מלך שאביו רוצה לנסות אם הולך בדרך הישר ומתנהג עצמו כראוי לבן מלך מה עשה שכר זונה אחת וציוה לה שתפתיהו לזנות ואם ישמע לה יתן לה שכרה ואם לאו יכפול לה שכרה ע"כ הוא במדרש ואני רוצה להאריך את המשל גם על היצ"ט:
דהנה הבן המלך שמע לפיתוי' וכשנודע זה להמלך ויסרוהו על מה שעשה ככה ונתחרט בן המלך ובוכה והבטיח להמלך אביו שלא יעשה כן לעולם וכן פעם ב' הדר ניסהו ולא שליט ברוחו ומילא תאוותו וכן בפעם ג' ובכל פעם נתחרט אח"כ ומשם ואילך לא היתה צריכה לתבעו כ"א הוא היה תובעה אותה והזונה לא היתה יכולה למאן שלא לשמוע לו כי היא ידעה שיבא פעם בן המלך על כסא מלוכה והיתה מתיירא שינקום ממנה גם המלך לא היה יכול לענוש את הזונה כי הוא היה גרם בניזקין ונתחרט על שהתחיל זאת, מה עשה המלך שכר עוד זונה אחת שונא של זונה הראשונה אשר תהיה תמיד אצלה שאם יתבע הבן לראשונה תהיה השני' מוכיחו בשעת מעשה ותאמר לו אין מעשה כזה ראוי לבן מלך אשר לבסוף ישפוט מדינות רבות ועכשיו יעשה כאחת הנבלים וכן עשתה וזה היה מהני וכבש את יצרו ונעשה אצלו רגילות ומאס בהראשונה וציית להשניי' ושמח המלך והמליכו על הרבה מדינות, כך המלך הוא ממ"ה הקב"ה שליט בכל העולמות ורוצה להנחיל לכל צדיק וצדיק שהם בניו כדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם ש"י עולמות ורצה לנסות אותו אם הוא כדא' לכך לכן ברא יצה"ר לפתות אותנו אם אנחנו נכבוש אותו וכשראה הקב"ה שאין יכולין לעמוד ברוחינו לכובשו ע"פ מוסרו היא תורתינו הקדושה כאמרם בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו תורה וכשאנחנו רגילין בחטא א"צ היצה"ר לתבוע אותנו כארז"ל עבר עבירה ושנה בה נעשו לו כהיתר וע"כ הקב"ה נתחרט על שבראו וכן אמרו רז"ל ד' הקב"ה מתחרט עליהם על שבראם וחשב בתוכן היצה"ר שנאמר אשר הרעותי ע"ש מה עשה ברא בתוכינו גם היצינו אשר תמיד תיכף בשעת פיתוי של היצה"ר יוכיחנו ויפגע בנו לסרב ולמאן בעצת היצה"ר וא"כ נעשה ישמח המלך הוא ממ"ה הקב"ה ויקוים מה שאמר הנביא ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך:
יצא לנו מזה שהב' יצרים נמשלו לב' זונות, והנה מצינו כשהקב"ה השרה נבואתו על הנביא היה מראיהו לעת הצורך מראה אשר היה מרמז על הנבואה ההיא כמו שמצינו גבי ירמי' שנאמר לו מה אתה רואה ואמר מקל שוקד אני רואה וכן סיר נפוח אני רואה וכדומיהן, ועתה נאמר שאלו ב' זונות שהיו באים לפני שהמע"ה הי' מרמזים על ב' יצרים השוכנים בבית אחד דהיינו בגוף האדם לכן קאמר זאת אומרת בני החי ובנך המת ר"ל שהיצה"ר טוען בני החי ר"ל הרשע אשר הוא בני אשר אני גדלתיהו הוא חי ראו נא איך הוא עב ושומן ופניו צהובות מלא דם ובעל כח מרוב אכילה ושתיה ותענוגים הולך בקומה זקופה מרוב שרירות לבו והוא ברי וחזק ובנך המת ר"ל אתה היצ"ט ראה מה שאתה מגדל אינו אלא כמת הוא כחוש ורז ובנפשו אין לו טיפה דם הולך בכפיפות קומה לבו נשבר ונכנע בקרבו וכמעט אין לו כח הדיבור מרוב תשישת כח ומרוב הסיגופים ולימוד התדורים וזאת אומרת היינו היצ"ט לא כי בנך המת ר"ל אדרבה בנך הוא הרשע הוא המת כי הרשעים בחייהם קרוים מתים אבל בני הוא החי כי צדיקים במיתתן קרויים חיים וכל אחת ואחת היתה טוענת שישמעו בני אדם לה ואל ישמעו בדברי חברתה שיותן לה גם השני שביד חברתה לגדלו לכן אמר שהמע"ה גזורו את הילד החי לשנים וגו' ר"ל שכל אחת ואחת יחתך את הילד החי לפי טענתה לב' חלקים ויותן החצי לאחת ועל החצי' הנשאר בידה לא הוצרך לדבר וכן תעשה השנית ויותן החצי' לאחת ומשו"ה אמר לשון רבים שכל א' וא' יגזור את בנה החי לפי טענתה וגם לא אמר שיחלקו גם את המת כי בלאו הכי לפי טענתם על שניהם הוא אומר תיחלקו ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך ר"ל היצ"ט שבנה חי באמת כי נכמרו רחמה עליו דהיינו על הצדיק לכן אמרה בי אדוני תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו ר"ל גם החי לפי טענתה יותן לה כדי שלא תצטרכו להמיתו אם תוכל לפתות את הצדיק יפתוהו אך שלא יהיה לה שליטה עליו להמיתו באשר שהוא שליח להמית וזאת אומרת היינו היצה"ר גם לי גם לך לא יהיה גזורו ר"ל שיתקיים הפסק היתה כוונת שימותו שניהם כי הוא היצה"ר והשטן והמ"המ ולא לבד שלא נכמרו רחמים עליו אלא שהוא אכזרי וחפץ במיתתן דמשו"ה עולה ומסטין כדי שיותן לו רשות, ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי ר"ל שגם הילד החי לפי טענת חברתה תנו לה להושיבו מדרכו הרעה והמת אל תמיתוהו שאפי' הרשע אשר נקרא מת אל תמיתהו כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי' היא אמו ר"ל שהיא באמת אם כל חי מי שישמע לו אבל היצה"ר אעפ"י שהיא אומרת שהיא אמו לא כן היא רק היא נכרי' כמ"ש שהמע"ה לשמרך מאשה זרה מנכרי' אמרי' החליקה, ועתה ראו לא איך בירור שהמע"ה עפ"י משפט טענה הכוזבת של היצה"ר לכן אמר הכתוב וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך ר"ל שהמלך בתרא דקרא קרי על הקב"ה ר"ל שנכנס יראתם בלבבם ובטלו טענת היצה"ר מלבבם וק"ל: ועתה נבא לבאר המשל שהביא ר"י נפחא לר"א ולר"א ונבאר תחילה הא דאמר ר' כרוספדאי אר"י ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים א' של רשעים גמורים א' של בינונים של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין למיתה ושל בינונים תלוי' ועומדין עד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה דלפי פשוטו האי זכו היינו שנעשה בימים שבנתיים צדיקים וא"כ לא זכו היינו שנשארו בינונים וא"כ אינו מובן למה נכתבין למיתה ויותר קשה דבתחילה קאמר שצדיקים גמורים דוקא נכתבין לחיים ורשעים גמורים דוקא נכתבין למיתה וא"כ מי שהוא צדיק שאינו גמור או רשע שא"ג הוא בכלל בינונים וא"כ הא דקאמר זכו היינו שיצא מכלל צדיק שאינו גמור ונעשה צדיק גמור וא"כ מי שנשאר צדיק שאינו גמור נכתב למיתה ואינו מובן למה אמנם נאמר שבאמת כן הוא שהחיוב על כל אדם להיות צדיק גמור ולא די במה שיהי' בינוני דכן איתא בגמרא (ע"ז י"א) דרש ר"ש בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים שלא הלך לתרטיאות ולקרקסיאות בדרך חטאים לא עמד שלא עמד בקניגון ובמושב ליצים לא ישב שלא ישב בתחבולות שמא יאמר האדם הואיל ולא הלכתי לתרטיאות ולקרקסיאות אלך ואתגדר בשינה כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה עכ"ה, והיינו משום דכל פעל ה' למעניהו דכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם כדי שיהיה הכל מוכן לפניו וכל האדם לא נברא אלא בשביל ישראל וישראל לא נבראו אלא לעבוד את ה' כדכתיב כי לי בני ישראל עבדים אכן לא מהני שיאמר האדם אלך ואתגדר בשינה שבודאי שמי שיש לו פועל ולא רצה לעשות לו מאומה בודאי משלחו מאתו וכן אפי' אם עובד אלא שאינו עובד כראוי הוא משלחו וכן נמי האדם אם הוא בינוני הרי הוא כאלו לא היה והוי כפועל שאינו עושה כלום ואפילו הוא צדיק אלא שאינו צדיק גמור הוי כפועל שאינו עובד כראוי ומשו"ה אינו נכתבין לחיים אלא צדיקים גמורים וק"ל:
ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא בגמרא טוב לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשים ואינו מובן האיך תלוי הא דקאמר ועכשיו שנברא וכו' במה דקאמר מקודם שטוב לאדם שלא נברא ובדברינו יובן דקודם שנברא לא היה לה לנשמה שום מעשה מצוה או עבירה והיתה כבינוני ואפ"ה היתה יושבת בגבהי מרומים אבל עתה שנברא לא נברא אלא לעבוד ית' וכדכתיב וכל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וצ"ל צדיק גמור כנ"ל, ר"ל שעתה לא די שיהיה בינוני רק שצריך פשפוש רב שלא יעבור על שום דבר דאל"כ לא מקרי צ"ג וק"ל:
ובדברים האלה מיושבים נמי דלכאורה היה לע"ה תירץ על עוונותיו מפני דמצי למטעון היצה"ר הוא היה בעוכרי ולא הייתי יכול לכובשו ובשלמא הת"ח יוכל לכובשו ע"י התורה וכאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו תורה אבל הע"ה יש לו טענה מה אעשה כי אבי לקחתני מבית הספר טרם שנפקחו עיני וכשבאתי לשכלי כבר היה מוטל עלי לפרנס אשתי ובניי לכן אין לי פנאי ללמוד ובמה אכבוש היצה"ר ואף שעתה היא טענת כוזבת שעתה נדפסים הרבה ספרי מוסר בל"א מ"מ הע"ה שהיה טרם שנדפסים אלו ספרים היה להם תירץ, אמנם זה אינה דאם הוא לא עשה מאומה במה שעשה הרע דאינו אלא מעצת היצה"ר א"כ גם המע"ט אינם נחשבים לו למאומה כי אינו אלא מעצת היצ"ט שהוא יותר קשה לכובשו מלכבוש היצה"ר כי עצת היצה"ר אינו אלא כסילות כי כן דימוהו שהמע"ה למלך זקן וכסיל אבל עצת היצ"ט אינו אלא חכמה שדמוהו לילד מסכן וחכם וכיון שאינו בידו לא מעשים רעים שזה גורם היצה"ר ולא מעשים טובים שזה גורם היצ"ט וא"כ הוא הי' כאלו לא היה ולמה לי חיים והנה ידוע שהמעשים הרעים נקראו שחורות כמו שאמר הכתוב (קהלת יו"ד) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחורות הבל אכן המעשים טובים נקראו לבנות כמו שאמר שהמע"ה (שם ט') בכל עת יהי' בגדיך לבנים וקאי על מעשי המצות שהם לבושו הנשמות, והיינו המשל של ר"י נפחא לאדם שיש לו ב' נשים היינו האדם שיש לו ב' יצרים וקאמר הא' ילדה ואחת זקנה דהיינו היצ"ט נקראת ילדה שכן דימוהו שהמע"ה לילד מסכן והיצה"ר נקראת הזקינה שכן דימוהו שהמע"ה למלך זקן וקאמר שאם הילדה מלקטות לו לבינות ר"ל שהיצ"ט לוקח ממנו המעיט כפי טענתו שהוא לא יכול לכבוש את יצרו אעפ"י שגם הזקינה מלקטות השחורות ר"ל שגם היצה"ר לוקח ממנו המעשה עבירות הלא נמצא קרח מכאן ומכאן ואינו שוה שיחי' כך אם נשב בטל ולא נאמר לא שמעתתא ולא אגדתא לא נהי' יוצאים ידי חובותינו כדאמרינן אעפ"י שלא הלך לתרטיאות ולקרקסיאות לא יתגרה בשינה כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה וכשראה שלא השיבו דבר ולא חזרו מדעתן הובן שלא קפדו מלשמוע שמעתתא או אגדתתא אלא שקפדו במה שיפתח לכן אמר אי הכי אימא לכו מילתא דשווי' לתרווייכו דלישב בטל א"א ובודאי אין כוונתם אלא אימא לנו מילתא וכו' וק"ל:
והנה ידעתי שיש פה הרבה אשר ניחא להם בדברי אגדתא והרבה אשר ניחא להו בשמעתתא לכן אימא לכו מילתא דשווי' לתרווייכו:
איתא בגמרא (ביצה ט"ו) ת"ר מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יו"ט יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין כת שני' אמר הללו וכו' בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, וכן אמר עזרא לישראל ביום א' דר"ה לאחר שקראה בתורה ע"ש בנחמי' ולבסוף קאמר הגמרא מאי לאין נכון למי שלא הניח ע"ת ע"כ, והנה לפי פשוטו שציוה להם לשלוח מנות לעניים דא"כ לאין לו מבעי' לי' מאי אין נכון לו א"ו אע"ג שיש לו רק שאין מוכן מפני שלא הניח ע"ת נמי ישלחו לו אבל רש"י בפירושו על תנ"ך פי' בנחמי' על פסוק ושלחו מנות לאין נכון לו לעני שאין מאכלו מזומן לו ונראה מלשונו לדחות הדקדוק הזה ולתרץ ולפרש מלת נכון ואיברא שי"ל דרש"י סבר דמשו"ה לא רצה הגמרא לומר דר"א היזהר להם שישלחו מנות לעניים משום דהא מקרא מלא הוא ושמחת אתה והלוי והגר והיתום וגו' לא הוצרך ר"א להזהיר להם ולכך מפרש הגמ' מי שלא הניח ע"ת אכן גבי עזרא שהיה נשכח הרבה מאתם מן המצות וכדכתיב אח"כ שמצאו כתוב לחוג את חג הסוכות ושפיר הוצרך עזרא להזהיר להם שישלחו לעניים אך מ"מ יש לדקדק מנ"ל לרש"י דלמא שם היה ג"כ כוונת עזרא להזהר לשלוח למי שלא הניח ע"ת דהא אפי' א"א ע"ה קיים ע"ת, ונ"ל ונקדים לתרץ קו' העולם וקושי' המהרש"א על התוס' דאיתא (ר"ה י"ט) מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכתבו התוס' משמע דבימי עזרא היה מעובר וסמך קצת לדבר דכתיב ויגיע החודש הז' וכתיב ויבא עזרא הכהן את התורה וכתיב ביום א' לחודש הז' וגו' וכתיב ויקר בו וכתיב בי' היום קודש וכתיב ביום השני נאספו ראשי האבות משמע שעשו בו י"ט של ר"ה וקרי לי' שני למלתא וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש נאספו כל ישראל בצום ובשקים משמע לפי שאז הי' מוצאי סוכות ואי לאו דעברוהו ועשו סוכות א"כ י"ד דירחא וח' דסוכות הרי כ"ב ויום כ"ג מוצאי סוכות וא"ל דשבקוה לתעניתי' משום מחרת י"ט ומשום כך המתינו עד כ"ד בו דמאז לא הי' נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבציבור היה א"ו דעברוהו אלול ע"כ, ומקשין העולם על תוס' מאי הוכיחו מן כ"ד לחודש דלמא היה יום כ"ג בשבת ומשו"ה המתינו עד יום כ"ד וכן מוכח הא קאמר כ"א לחודש אמר עזרא להם ושלחו מנות לאין נכון לו וקא' הגמרא למי שלא חניח ע"ת וע"כ אי לאו דעברוהו לאלול ולא עשו אלא יום א' ע"כ שהיה ר"ה חל ביום ו' וא"כ יום כ"ג לחודש חל בשבת ומשו"ה המתינו עד כ"ד ואף אי אפשר דגבי עזרא אין פירושו מי שלא הניח ע"ת אלא כפרש"י מ"מ מנ"ל לתוס' להוכיח דלמא היה חל ר"ה ביום וי"ו אפי' לפרש"י גם המהרש"א כתב לפ' התוס' שכתבו דמש"ה המתינו עד כ"ד משום דעברוהו לאלול מה שקרי לי' כ"ד הלא לא היה אלא כ"ג לחודש היינו כ"ד למלת' כמו שני למלתא עכ"ל וקושיתו עצומה ותירוצו דחוק מאוד חדא הלא כתיב ביום כ"ד לחודש ואיך נאמר שהוא למלתא והכתוב אומר שהוא לחודש משא"כ גם ביום השני דסתמא כא' שני ושפיר י"ל שהוא למלתא ועוד בשלמא גבי שני מפרשינן שני של יו"ט של ר"ה מפני שגם השני דומיא דראשון אבל גבי כ"ד לא שייך לומר שהוא כ"ד למלתא דאל"כ שנוכל לומר דחשבינן מהתחלת יום ראשון א"כ מה הוכיחו תוס' מביום השני שעברוהו לאלול דלמא לא עברוהו ואפי"ה שפיר קרי שני למלתא להתחלה יום ראשון א"ו אי לא הוי שני ג"כ יו"ט כמו ראשון לא שייך למימר שני ה"נ כ"ד לא שייך למימר כיון דלאו יו"ט הוא וקו' המהרש"א במ"ע:
ונ"ל דעוד יש לדקדק בלשון התוס' שכתבו וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש וכו' דמשמע שהוא מחזיק הוכחה הקודמת ולפי פשוטו אינו כן אלא שהוא הוכחה אחרת והכי הול"ל ועוד דכתיב וביום כ"ד לחודש וכו', ונ"ל דבאמת אין כוונתם אלא לחזק הוכחה הראשונה ושיעור דבריהם כך הוא בתחלה הוכיחו מהוכחה הראשונה רק שיש לדחות כאשר יתבאר מ"מ לפי פשוטו משמע דעברוהו לאלול ואח"כ כתבו וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש דמיני' מוכח שאין לדחות הוכחה ראשונה אבל מן כ"ד לחודש אין כוונתם להוכיח כלל דא"כ קשה קו' העולם וקו' המהרש"א וכאשר יתבאר ונקדים מה דאיתא (ר"ה ג') דמשני על הא דפריך התם מנ"ל דמונין למלכים מניסן אלא מהכי ויחל לבנות בחודש השני בשני בשבת די למלכותו מאי שני לאו שני לירח שמונין בו למלכותו מתקיף לה רבינא ואימא שני בחודש ומשני א"כ שני בחודש בהדי' הוי כתיב בי' ופריך ואימא שני בשבת ומשני חדא דלא אשכחן שני בסבת דכתיב ועוד מקיש שני בתרא לשני קמא מה שני קמא חודש אף שני בתרא חודש ע"כ, והנה הך שנוי' בתרא דקאמר מקיש וכו' רצה לשנוי' אפילו אם נאמר דשני בשבת נמי כתיבי מ"מ לק"מ דמקיש שני בתרא וכו' ולפ"ז התוס' שכתבו הכא דביום השני נאספו היינו שני למלתא קשה נמי קו' הגמרא מנ"ל דלמא שני בחודש רק די"ל נמי כתי' הגמרא א"כ שני בחודש בהדי' הוי כתיב בי' רק דעדיין קשה קו' שני' של הגמ' דאימא שני בשבת ובשלמא לתי' הראשון ה"נ י"ל כן אבל לתי' שני דמקיש שני בתרא וכו' הכא לא שייך לשנוי' הכי וא"כ מנ"ל להתוס' דהוא שני למלתא דלמא שני בשבת רק דבריהם אזלי לתי' הראשון של הגמרא רק עכ"פ אין זה מוכרח לתי' שני וע"ז קאמר וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש דמיני' מוכח דע"כ אין זה שני בשבת כאשר יתבאר, דהנה מתוך הפסוקים שהביאו תוס' בהוכחה ראשונה משמע דהך וביום השני היה תיכף אחר היום קדוש משום שתוס' תירצו על מה שלא צמו ביום כ"ג ולכאורה קשה אמאי לא צמו מיד אחר ר"ה אמנם כיון שמצאו כתוב בתורה שיעשו סוכות והיו טרודים במצות סוכה כדכתיב ויבואו ויעשו סוכות איש על גגו דמהאי טעמא איתא במדרש ולקחתם לכם ביום ראשון ראשון לחשבון עוונות שביוה"כ נמחלו עוונות ובד' ימים שבנתיים אנו טרודים בענייני סכך וד' מיני לולב אבל הם היו טרודים בעשיית גוף הסוכה דהיינו גם בהדפנות והתחילו טורדתם מיד אחר שמצאו כתוב שיעשו סוכות וא"כ מוכח שמיד אחר ר"ה מצאו כתוב דאל"כ הי' להם לצום מיד אחר ר"ה וא"כ א"א דהאי וביום השני היה שני בשבת א"כ היה ר"ה חל ביום א' ויום כ"ג חל ביום ב' וא"כ קשה אמאי המתינו עד יום כ"ד לחודש וצ"ל כקושי' העולם שהיה כ"ג לחודש חל בשבת וא"כ היה ר"ה ביום וי"ו וביום השני היה חל לפי"ז בשבת ואמאי קרי לי' שני א"ו שני למלתא ומשום דעברוה לאלול ודברי התוס' עולים כהוגן ומתורץ קושי' העולם וקו' המהרש"א וק"ל:
ועתה נבא ליישב גם מפני מה מיאן רש"י בפירושו של תנ"ך לפרש כפירש הגמרא דהיינו שלא הניח ע"ת דהנה עד הנה לא היה מוכח אימת היה באותו פעם ר"ה רק לפי קו' העולם שהקשו שמא היה ביום ו' ולא עברוה לאלול אכן לפי מה שבארנו דברי תוס' מוכח שעברוה לאלול ועשו ב' ימים ר"ה ע"כ שהיה יום ראשון ביום ה' דכיון שיום א' בחודש היה ביום ו' ואין מונין אלא מיום ב' ע"כ היה ר"ה ביום ה' וביום ו' וביום ראשון אמר עזרא האי קרא ושלחו מנות לאין נכון לו וא"כ א"א לומר דעזרא היה אמר לשלוח למי שלא הניח ע"ת ביום ה' דהא גם מי שלא הניח ביום ה' יניח ויתנה ואע"ג דבר"ה אין להתנות היינו לאחר התקנה שאם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה מקבלין אותן והוי שני ימים ר"ה כיום אריכתא אבל בימי עזרא לא היתה עדיין התקנה הזאת לכן הוצרך רש"י לפרש לאין נכון לעני שאין מאכלו מזומן לו וק"ל:
והנה מן הפסוקים האלה שהביאו התוס' ניקח מוסר, דקודם הפסוק לכו אכלו משמנים נאמר ויאמר נחמי' הוא התרשא ועזרא הכהן הסופר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קודש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה הזאת ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדוש ואל תעצבו, וא"כ מצינו שבכו ביום ר"ה ומחו בידם שלא לבכות קשה על שנהגו בכל תפוצות ישראל להתעורר העם קודם ת"ש ובודאי מנהג ישראל תורה הוא וצריכין אנו ליישבו הלא הוא נגד מקרא מלא שהובאנו, אמנם נתרצו בב' אופנים הא' עפי"מ ששמעתי מר' יואל מוכיח ז"ל שאמר שע"פ שורת הדין מותר להתעורר העם בבכי בשבת ויו"ט ואי משום ביטול עונג או שמחת יו"ט הלא מצינו שמילה דוחה שבת ויו"ט ואם מילת ערלת בשר דוחה שבת ויו"ט כ"ש מיל' ערלת לב כדכתיב ומלתם ערלת לבבכם, אך מפני שהיה ראוי לימול לבבם קודם לכן לכן הוי מילה שלא בזמנה שאינו דוחה את השבת ע"כ דבריו וד"ב, ונראה הא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת משום שאפשר להימולו אח"כ כיון שבליה כבר עבר זמנו, וזה שייך לומר על כל שבתות וי"ט של כל השנה משא"כ בר"ה ויוה"כ דאם לא עכשיו אימתי כבר הוא עומד בדין וא"כ מנהגינו הוא מיושב, ומה שמיחו בימי עזרא הוא משום שהתם לא היה כוונתם להתעורר ומאליה' בכו א"כ כבר היה נימול לבבם ולא הי' ערלי לבבו' כלל והראי' שזכו לבנות בהמ"ק בימיהם ומשו"ה מיחו שלא לבכות:
או נאמר באופן אחר יותר אמיתי דהלא קיי"ל ספק פקוח נפש דוחה שבת דאם ח"ו נפל גל על א' מישראל ואין אנו יודעים אם הוא חי או מת הלא מותר לפקח את הגל בשבת וא"כ בר"ה ויו"הכ שאין אנו יודעים אם נצא בדימות ואולי ע"י דמעותינו ימחו עוונותינו ונכתוב לחיים ואם לאו שמא ח"ו נכתב להיפוך וא"כ הוי ספק פקוח נפש ודוחה שמחת יו"ט אכן בימי עזרא שכבר היה ב"ה בנוי' ולא היה להם שום חטא כמו שארז"ל לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו שתמיד של שחר מכפר על העבירות הנעשים בלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על העבירות הנעשים ביום ואם כן בודאי לא בכו על העבירות שבידם שהתמידים כבר היה מכפר להם ומה שבכו לא היה אלא דרך משל לא' שעובר בים ובידו כיס מלא הגרי' לקנות בו סחור' שיוכל להרוויח בו הרבה והניח עצמו לישן בירכתי הספינה ובתוך השינה לקח מלא אגרופו הגרי' וזרקו לים וכן עשה פעמים רבות עד שאיבד רוב מעותיו ובתוך כך נראה מעשיו לאחד שהיה עומד בספינה מיד היה מעוררו משנתו וכשנודע לו זאת התחיל לבכות, והנה איש כזה אינו בוכה מיראת העונש כי מי יענשהו על ככה רק הוא בוכה על איבוד דמיו:
כך בימי עזרא אף שלא היו יראים מיראת העונש על חטאתם מפני שתמיד היה מכפר מ"מ היו בוכים על איבוד ימיהם שלא ידעו מן התורה ואיבדו רוב ימיהם וכשבא עזרא הסופר ועוררם משנתם ונודע להם מה שעשו בכו על מה שאיבדו וכיון שלא היה בכי' זאת פ"נ לכך מיחו אותן שלא לבכות בר"ה, אבל אצלינו שהוא ספק פ"נ לא לבד שאנחנו רשאים לבכות אלא אנו מחויבין לבכות בר"ה ומיושב מנהגינו:
ועתה מ"ו הלא ק"ו בן בנו של ק"ו הלא כעת הוא ימי חול לכן תקיימו ומלתם את ערלת לבבכם אף שהוא מילה שלא בזמנה ואם בימי עזרא שהיו שוגגים שלא ידעו מהתורה בכו על איבוד ימיהם איך לא נבכה אנחנו על איבוד ימינו שאנו במרד ובמעל כלינו בהבל ימינו ואם הם שהיה בה"מ בנוי והיו יכולין לקיים מהיום והלאה את התורה כולה בכו על איבודה איך לא נבכה אנו על איבוד ימינו שגם מכאן ולהבא לא נוכל לקיים הרבה מצות התלוים בארץ ואם שהי' בה"מק קיים ולא היו יראים מהעבירות שבידם מפני שהקרבנות היו מכפרים להם בכו אנו שאין לנו לא ב"המ לא זבח ולא חטאת ולא מנחה שיכפר בעדינו איך לא נבכה בשמעינו את דברי תורתינו הקדושה אין רצוני לעורר הדין עתה ולפרט פרטי המצות אשר אנו מבטלין אלא כל יחיד ויחיד יראה בשכלו איך בטלהו אבל יחיד עשו לכם במסתרים תבכה נפשינו ובפרט עתה שהוא מילה בזמנה וספק פ"נ כי אנחנו תלוים ועומדים, פן יתפוס ח"ו א' בעוונינו, איתא בגמרא כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות ושאלו תלמידיו מפני מה הוא בוכה והשיב אילו לפני מלך ב"ו הי' מוליכין אותי שהיום בכאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתי מיתת עולם ואני יוכל לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפי"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתי מיתת עולם ואינו יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון ולא עוד שיש לפני ב' דרכים א' של ג"ע וא' של גיהנם ואינו יודע באיזה דרך מוליכין אותי ולא אבכה? ואם ריב"ז שהיה ראש וראשון בדורו אשר כל ישראל נשען עליו בתלמוד שבע"פ כמ"ש במשנה דאבות וריב"ז קיבל מהלל ושמאי וגם חשב שם ה' תלמידים שהי' לו וחשב ר"א בן ערך ור"א בן הורקנוס ביניהם והוא היה אומר שאלו יהיו כל חכמי ישראל בכף מאוזנים ור"א בן הורקנוס בכף שני' מכריע את כולם ואם יהי' כל חכמי ישראל ור"א בן הורקנוס עמהם בכף מאוזנים ור' אליעזר בן ערך בכף שני' מכריע את כולם והנה ראו נא הרב שהיה לו זכי' להעמיד חמשה תלמידים כמותן שהיו שקולים ג"פ נגד כל ישראל שבאותו דור שהיו צדיקים ואפילו הכי היה מתיירא ומפחד מפני דין הגדול והנורא איך יש לנו לבכות שמוליכין אותנו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואין בידינו מעשים להצתדק ואם יכעוס עלינו יהי' חס ושלום כעסו כעס עולם, אך רבי יוחנן בן זכאי היה מדבר על יום הדין שאחר המיתה שאז א"א לפייסו בדברים ולשחדו בממון שמי שלא טרח בע"ש אין לו מה יאכל בשבת אכן עתה העת שנוכל לפייסו בדברים ולשחדו בממון והדברים המה ווידוי ותפלה ובתחנונים ואעפ"י דכתיב סכות בענן לך אעפי"כ שערי דמעות לא ננעלו לכן אם נתפלל בדמעות מקירות לבינו ובכניעות הלב בודאי נפייס אותו וכן נוכל לשחדו בממון דהיינו בצדקה כדכתיב מתן בסתר יכפה אף וכן צדקה תציל ממות הלא יש לעשות כל הצטדקאות שנוכל לעשות ולחוס עלינו ועל עוללינו וטפינו שלא יפגיע המות בינינו והנה אחינו בכי ישראל ידעתי מהרבה שישנו פה עמנו מצרות לבבכם ומלבכם הנשבר בקרבכם אשר מחמת גודל מיעוט השפע והפרנסה לא איכפת לכם בחיי הצער אשר אתם חיים ולדעתי אפשר ששליש הקהלה או רובם המה מחכים למות כי מתייראים שמא ח"ו יבואו לידי בזיון ויצטרכו לבריות ומרגלא בפומי' אינשי טוב למות בכבוד מלהחיות בשפלות ובבזיון לכן לא תפחדו מאימת היום הדין ואינם מפשפשים במעשיהם כראוי, אבל אחי ורעי זה הוא רק טענת היצה"ר שרוצה לאבדיכם בשני עולמות דהא תינח אם תדעו שבעולם אחר תבואו מיד לג"ע אכן הלא ראינו שאפילו ריב"ז שהיה ראש לבני דורו כנ"ל והיה אומר שיש לפניו שתי דרכים א' של גיהנם וא' של ג"ע ואינו יודע באיזה מוליכין אותו מה נאמר אנחנו מלאים חטא ועון ומה נעשה כי יקום אל למשפטינו וכי יפקוד עוונותינו נבואו לחשבון מה אשיבנו אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה הלא כל זמן שאנו בחיים נוכל לתקן את עיוותינו ועוד אם לא נשוב בתשובה שלימה אפשר שע"כ אתם חיים באשר יגורתם יבואו לכם אבל אם תשובו באמת ובלב שלם שתתפלל על החיים יתן לכם שאר בקשתיכם ותוכל לתקן שלא תבושו בעוה"ז ובעוה"ב והיינו דאמר במשנה ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כיון לזה ר"ל שלא תתפלל על החיים כי השאול בית מנוס לך שלא תבא בעוה"ז לידי בזיון אבל באמת אינו כן וקאמר התנא מב' טעמים הא' מפני שע"כ אתה חי וע"כ אתה מת שלא כפי רצונך יעשה אם לא שתעשה רצונו כדי שיעשה רצונך ועוד שע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון ואו לאותו בושה ואוי לאותו כלימה כי יקום וכי יפקוד מה אשיבנו הלא לא תנצל מבושה גדולה אשר היא גדולה מאוד מה שאתה מתיירא ולכן גם אתה התפלל בלב שלם ונפש חפיצה על החיים שתוכל לתקן אכן אם ח"ו תתקלקל יותר כל הימים שאתם חיים על הארץ בודאי יותר טוב המות מהחיים ולכן עתה שהם ימי רצון לה' ובפרט בשנה הזאת הלא אם מלך ב"ו הוא בשעת רצון והוא מראה פנים שוחקות לאדם הלא באותו זמן הוא עת לבקש ממנו צרכיו ומכ"ש שאנחנו רואים שנעשה לנו נס מפורסם בסוף שנה הזאת וממ"ה הקב"ה מלא חסד ורחמים עלינו הלא עתה הוא העת וזמן לבקש וביותר נבקש על סליחה וכפרה על חטאתינו ומק"ו הנ"ל נבין שיש לנו לבכות ולמחות עוונותינו בדמעות עינינו הלא עתה הוא ספק פ"נ כנ"ל כי אילי יחנן ה' ויתן לנו חיי' טובים וכל בקשתינו לכן נמחה עוונותינו בדמעות עינינו אוי לנו כי פנה היום אוי לנו כי פנה ה' יומי מעי"ת אך ה' יומי אם בקולי תשמעון עדיין נשאר לנו ה' יומי לתקן עוויתנו ופן יש פה מי שיטעה במה שאמרו למעלה שאין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים אלא צדיקים גמורים וצדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור המה בכלל בינונים ותלוים ועומדים עד יוה"כ וצ"ל זוכה מר"ה עד יוה"כ ובארנו שכן הוא שורת הדין אפי' אם הוא בינוני אין ראוי להחיות אם אינו צדיק גמור ופן יש פה מי שמתייאש עצמו שא"א לו להתהפך ולהיות צדיק גמור באלו הימים מעוטים מאחר שהלך כל השנה כולה אחר שרירות לבו ואף אם יוכל לתקן באלו הימים מעוטים כל מה שעיוות לא יהיה אלא בינוני, לכן נאמר ויתורץ בזה מ"ש הנביא (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, והדקדוקים יובנו מעצמן גם יתורץ מה שמקשי' העולם למה הוצרך כלל ספר של בינונים הלא אם זכו ביוה"כ יכול לכתבן בספר הצדיקים ואם לא זכו יוכל לכתבן בספר הרשעים, גם בעל עשרה מאמרות הקשה שחזינן שהרבה צדיקים מתים בלא עתן ובודאי לא היו נכתבין בר"ה ויוה"כ שעבר לחיים:
אך לפי מש"ל שאין נכתבין לחיים רק צדיקים גמורים נוכל לתרץ קו' זאת בפשוטו אפשר צדיקים שמתו בלא עיתן היה בהן שום חטא ועי"כ לא נקראו צ"ג לכן לא נכתבין לחיים אך קשה על הרשעים שחיים ובודאי לא נכתבין למיתה בר"ה שעבר, ובודאי שהם אינם בכלל נ"ג איך נכתבין לחיים: וכבר בארתי הקו' אלו עפ"י הקדמה ועתה נתרצם באופן אחר עפ"י משל דהנה דרך סוחרי לייפציג שנותנין סחורות מיריד ליריד להקונים מהן בהקפה והרבה מהקונים כשמוכרים בביתם מקצת מהסחורות משלחים מעות שיש להם תוך זמן להסוחר על לייפציג והם לוקחין ריווח מהקדמ' המעות וכשבאים פעם אחרת לקנות ביריד שאחריו והוא בורר מה שירצה ורוב סחורות שומתן ידוע ואינו צריך רק לברור וכשבורר בורר בפרהסיא לעין כל ולבסוף הולך עם הסוחר בחדרו ביחידות ומחשב עם קוניהו מה שנשאר חייב לו מיריד העבור וכשמשלם הוא נותן לו הסחורות אשר בירר, פעם א' הי' לא' ג' ב"ח שלא שלחו לא מאומה בין יריד ליריד והיו מאחרים לבא שכל הבאים באים קודם היריד והמה לא באו והיה הסוחר מחכה על ביאתם וכשבא זמן היריד באו רק שנים מהם בתוך הבאים ושמח עמהם הסוחר, והנה השלישי שלא בא לא די שלא קיבל שום סחורה אלא הסוחר שלח לגבות חובו בעירו ונגבה ממנו בע"כ ושנים האחרים כאשר באו ביררו סחורות כדרכן תמיד והסוחר חשב שישלמו כל מה שחייבים לו וכאשר בא הזמן התשלומין הראה כל א' וא' כתוב וחתום מביתם ומעירם שע"י מכשול נאבד מאתו כל אשר לו ואין בידו מאומה ואמר אל הסוחר עתה תראה שאין בידי לשלם לך לכן אבקש שאל תכפיני ואל תתבע אותי כלל לשלם לך ויהיה נא נחשב בעיניך כאלו נתת לי את חובך בצדקה וכשיהיה ביכולתי לשלם לך אז אשלם לך בלי כפיי' מרצוני הטוב גם תעשה עמדי חסד שתתן לי את הסחורות אשר בררתי בהקפה עד יריד הבע"ל:
אמר הסוחר מה שאתה אומר שלא אתבע אותך עד שיהיה ביכולתך לשלם לי כן אעשה מפני שאני רואה שאין בידך מאומה אבל מה שאתה אומר שאתן לך את הסחורות בהקפה לא ארצה פן תאבד הסחורות בצרכי ביתך כי ידעתי שצרכי ביתך מרובים לפי נהגתך והלך כל א' וא' מהסוחר בפחי נפש, ושמחו על שהבטיחו שאל יכפינו לשלם והיה עוד ימים אחדים טרם שנוסעין משם ובנתיים ראה הסוחר שאותו אשר חייב לו הרבה כל יום ויום מתנהג עצמו באופן אחר ממה שהיה מתנהג עד הנה דהיינו שראה איך אפשר להרוויח על ידי סרסרות ואפי' ע"י מלאכה כבידה ואף עפ"י שהוא אינו לפי כבודו כגון לישא משאות גדולות והיה מלגלגין עליו מ"מ לא הניח ומה משתכר בכל יום צמצום והסתפק עצמו בלחם צר ומים לחץ והיה די לו בחצי' ממה שהשתכר ומה שנשאר לו הלך כל יום אל הסוחר ונתן לו על חובו וכן עשה בעת נסיעתו משם שנתן מה שנשאר עוד בידו והבטיח להסוחר שאעפ"י שלא יבא עוד הנה מ"מ ישלח לו כל פעם מה שיהיה ביכולתו לצמצם מצרכי ביתו, וכאשר פנה לדרכו האמין הסוחר לדבריו אמר בלבו כיון שכל כך שינה במנהגתו בודאי יוכל להרויח בסחורות אשר בירר כדי צורכי ביתו וכדי לשלמנו ושלח הסחורות לביתו טרם בואו לעירו כאשר בא לביתו ומצא הסחורות בביתו אז נתגאה והנהיג עצמו במנהגו הקודם ולא די שלא היה יכול לשלם מה שנ"ח אלא אפילו הסחורות אשר קיבל עתה לא היה יכול לשלמן וכאשר בא עוד היריד אמר להסוחר איזה תירץ ואמתלא והדר האמין לו וכן עשה פעמיים ושלש לפי טבע הסוחר, אכן הב"ח האחר אעפ"י שלא היה חייב להסוחר כמו הראשון מ"מ כיון שראה הסוחר בימי היריד שלא שינה ממנהגו וכאז כן עתה אז הואיל שלא פרע מאומה על חובו ולא האמין הסוחר על הבטחתו ולא רצה להקיפי:
הנמשל הוא כך הסוחר הוא הקב"ה לה' הארץ ומלואה הזמן היריד הוא מר"ה עד יוה"כ שבאים אנחנו הקונים לקנות ובוררים מה שאנחנו חפיצים דהיינו חיים טובים פרנסה וכלכלה ומלא ידינו מברכותיך וכולם שומתן ידוע שמכל יום ויום של חיים טובים אנו מחויבים לקרות ק"ש שחרית וערבית ולהניח טלת ותפילין ולהתפלל בבה"כ ולהגות בתורה יומם ולילה וכדומה ועבור פרנסה וכלכלה חייבים אנו לברך תחילה מכל מה שנהנין וכן על כולם והכל ניתן לו בתקפה כמו שאמרו החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוחה והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבא וילוה והנה הצדיק גמור משלם כל יום ויום פרעון חובו למעל' דהיינו ק"ש ותפלותיו ולימוד תורותיו ומעשה מצותיו ולכן כשבא זמן היריד שאחריו לא נ"ח כלום ומשום הכי מיד נותנין לו בהקפה ונכתב לאלתר לחיים וכן רשע גמור שלא פרע מאומה ולא בא על היריד שגם בר"ה אינו נותן מרדה בלבו להתפלל תפלות א"מ לכן נכתב לאלתר למיתה מהיכי תיתי ניתן לו בהקפה אכן הצדיק שאינו גמור או בינוני או רשע שאינו גמור שאלו נ"ח אלא שיש מהם שבאים אל הסוחר לפני היריד הם הבאים בחודש אלול אכן מי שלא בא קודם לכן בא בר"ה ובירר סחורות דהיינו שאומר א"מ וכשאומרים לו בא חשבון אומר א"מ חכינו וענינו כי אין בנו מעשים ר"ל שע"י מכשול נאבד מאתי כל אשר לי דכן אמרו בגמ' דישעי' קרא ליצה"ר מכשול שנאמר הרימו מכשול מדרך עמי ור"ל שע"י היצה"ר אבדתי ימות השנה וזה מביא כתוב וחתום והעד עדים סאבכיו וקורותיו ורהיטיו מעידין עליו לכן מבקש צדקה וחסד עשה עמנו ר"ל שלא תבקש פרעון על מה שעבר ויהי' נחשב לצדקה כי כך ה' הצדקה ותעשה עמי חסד שתתן לי בהקפה ולכן הם תלוים ועומדים עד יה"כ ואם באלו הימים הם משנים מנהגם ומקמצין צורכי ביתם ומה שקימצו פרעו על חובן דהיינו שמתענין ונותנין המעות שצמצמו לעניים וכן חוקרים ודורשים איך יש להשתכר היינו שרצין אחר מצוה קלה כבחמורה ורצין לענות קדושה וברכו ואיש"ר ושמיעת ד"ת ונושאין משאות גדולות דהיינו שמקבלין עליהם עול המצות וכן אם רואה בחבירו דבר שאינו הגון אינו מונע מלהוכיחו בינו לבינו ואעפ"י שחבירו מלגלג עליו ואומר ראו חסידתו הלא כל השנה הוא עשה כל תועבות ה' ועתה הוא מוכיח ואם כל זה לא איכפת לי' ומקיים מה שכתב הרמ"א בתחילת א"ח שזה כלל גדול בתורה שאל יתבייש מן המלעיגין שאם כן עושה עד סוף עי"ת אז מאמינו הקב"ה ונותן לו בהקפה כל מה שביקש וכותבין אותו לחיים בעת נעילת שער ביוה"כ בספרן של בינונים ואף שהיה רשע שאינו גמור ולא פרע באלו הימים אלא מיעוטא דמיעוטא ונשאר רשע שאינו גמור ומכ"ש אם היה בינוני או צדיק ש"ג שנותנין לו בהקפה ומשו"ה נכתבין בספרן של בינונים כדי לדעת שלא פרעו החוב הישן רק עפ"י הבטחתן הדר והיקוף להם ואם לא יקיימו הבטחתן ויאמרו איזה אמתלא שנה אחר שנה ונתמלא סאתן דשוב לא יאמינו לו וא"כ שוב לא קשה דחזינן כמה רשעי' שחי' ולא הי' נכתבין למיתה דאפשר שנתנו מרדה בלבם קודם נעילת שער והבטיחו בלב שישנו את דרכם לטוב ולפי"ז אם הוא צדיק שאינו גמור וחטא באחת ממצות ה' ולא נתן על לבו לשוב ממנו או שנתן מרדה בלבו ועשה מעשים טובים בימי התשובה רק שקלקל בענין אחר עד שנ"ח כמאז ולא פרע מאומה על חובו ומשו"ה אינו רוצה להקיפו והיינו דקאמר לא זכו נכתבין למיתה, ועתה הנכם רואים שאעפ"י מי שהוא רשע רק שלא היה רשע גמור שלא נכתב בר"ה לאלתר למיתה וא"צ שיפרע באלו הימים המיעוטים כל חובו אלא אם יפרע קצת ויבטיח בלב שלם שדעתו לפרוע כפי יכולתו ונכתב לחיים ביוה"כ, והנה ממשל הנ"ל נבין שאם לא ביקש תחילה מהסוחר שלא יגוש אותו עבור חובו והבטיחו על ככה אף שהיה בא בזמן היריד ופרע קצת והבטיחו גם על היתר שיפרע מעט מעט היה סבר הסוחר שמפני היותו כאן במקומו כדי שלא יתפוס אותו פרע קצת וכשיסע משם לא יפרע מאומה אבל אחר שהבטיחו הסוחר שלא יגוש אותו ואפי"ה פרע קצת ידע הסוחר שאין כוונתו אלא לפרוע ומשו"ה האמין לו והיינו דקאמר הושע הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך ר"ל אל תתייאש עצמכם מן התשובה ואפי' שכבר הוא בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ותתירא שתכתבו למיתה שלא תוכלו להתהפך ולהיות לצדיקים גמורים באלו הימים המעוטים שכבר אנחנו היינו עצלים ע"ד שה' קרוב אלינו דהיינו בעי"ת שאמרו רבותינו ז"ל דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב קאי על יו"ד ימי תשובה לכן אמר הנביא אל תתייאשו כי יש לכם טענה כי כשלת בעווניך ר"ל שע"י מכשול הוא היצה"ר כנ"ל בא לנו עון וזאת עשו וחיו קחו עמכם דברים ר"ל שאף שאין בידכם מעשים טובים בדברים שתקחו עמכם תרציהו ושובו אל ה' ר"ל שלא תתרחקו ממנו ואמרו אליו כל תשא עון דהיינו שתבקשו ממנו שישא על עונותיכם ובלי ספק ימלא משאלותיכם כדכתיב מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ואח"כ תאמרו אליו קח טוב שצימצמו עתה קח מאתנו למקצת פרעון ונשלמה פרים שפתינו ופרים הוא מלשון פור התפוררה הארץ ר"ל שתבטיחיהו שתרצו לשלם מעט מעט ובמה בשפתינו או במה שנקמץ משפתינו דהיינו ע"י תענית נשלמה או בתפלה או בווידוי ובלי ספק יאמין לכם ותכתבו לחיים טובים ותוכלו להשלים תשובותיכם ואם נשלם התשובה יהיה הגאולה אכן אם לא נעשה תשובה אנחנו חרבנו את בית מקדשינו שכן אמר שכל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו והיינו מהאי טעמא שיש בידינו לבנות ע"י תשובתינו כי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ואם לא נבנה בימינו אנחנו חרבנוה אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה שאנחנו גרמנו כל זאת שיש בידינו וביכולתינו לפעול פעולה טובה שאין למעלה ממנו פעלנו רעה לנפשינו, עתה נתוסיף עוד שנה על שנת החורבן ואנו גרמנו בעונינו עיכוב הגאולה עבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ובזה ראיתי ליישב סדר הפסוקים של סוף התוכחה של פ' בחוקותי שמעיקרא קאמר והיתה ארציכם שממה ועריכם חרבה אז תרצה הארץ את שבתותי' כל ימי השמה וגו' ואח"כ קאמר והנשארים בכם והבאתיו מרך בלבבכם וגו' ואח"כ קאמר ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארי' בכם ימקו בעונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותיכם אתם ימקו והתוודו את עוונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את ברית יעקב ואף את ברית יצחק ואף את ברית אברהם אזכור והארץ אזכור והארץ תעזוב מהם ותרץ את שבתותי' בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם, והנה באלו הפסוקים יש לדקדק טובא הא' דקאמר תחילה והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם וגו' והדר קאמר והנשארים בכם ימקו בעונם ולמאי התחיל עה"פ והנשארים בכם היה די לומר והם ימקו בעונם גם הא דקאמר ואף גם בעוונות אבותיכם אתם ימקו והב' של בעוונות אין לו שחר הל"ל ואף עוונות אבותם ימקו:
עוד הקשה בשל"ה דקאמר בתר הכי אף אני אלך עמכם בחמת קרי והבאתי אותם בארץ אויביהם הלא כבר נאמר שהם בארץ אויביהם והשל"ה ר"ל שיתרחקו עוד יותר והוא דחוק, גם הא דקאמר או אז יכנע לבבם לשון או אינו מובן כלל גם איך שייך לומר ואז ירצו את עונם הלא מעיקרא כבר אמר והנשארים בכם ימקו בעונם וגו' דמשמע שכבר סבלו עונם ועון אבותם ואין לומר ואז ירצו את עונם הוא מלשון הרצאת דברים ר"ל שיתוודו את עונם הלא כבר נאמר והתודו את עונם ועוד דקאמר בתר הכי וזכרתי את ברית וגו' ויש לדקדק הא דקאמר והארץ אזכור מה זכות יש לארץ ועוד שאמר שאחר שיזכור זכות אבות והארץ קאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה ואיך שייך זה לומר אחר שאמר שיזכור ברית אבות ועוד הלא זה כבר נאמר למעלה ועוד דקאמר בתר הכי ואף גם זאת בהיותם וגו' והוא סותר למה שאמר למעלה והנשארים בכם ימקו, ולתרץ נציע תחילה עוד קו' אחד שהקשה השל"ה על פסוק א' מאלו הפסוקים ותירוצו דהנה בשל"ה הקשה עוד על הא דכתיב והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואת אשר הלכו עמי בקרי:
וקאמר בתר הכי ואף אני אלך עמכם בקרי מה שכר הוא זה על שהתודו את עונם ומתרץ שזה העונש על שהתודו במעלם אשר מעלו בי והפי' שכל במעלם הוא בעוד מעלם בלבבם שלא כוונו לעזוב את החטא ולא די שלא מהני הוידוי דהוי כטובל ושרץ בידו אלא שע"ז ה' כועס יותר שעושה עצמו כאלו אין הקב"ה בוחן לבו ופי' השל"ה דהיינו מה שיסדו חכמינו ז"ל על חטא שחטאנו לפניך בוידו פה דהיינו שהיו מתודים רק בפה ולא בלב על זה צריך להתודות שזה הוא חטא גדול ויותר היה עדיף שלא להתוודות כלל ועוד נציע שמלשון דקאמר הגמרא כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה משמע דקודם שכלו כל הקיצין לא היה דבר תלוי בתשובה והוא נגד מה שזכרנו כבר הרבה פעמים מה דאיתא במדרש הנעלם שהקב"ה נשבע שלא לפדותם עד שישובו אמנם נאמר דקודם הקץ הראשון אף אם היו עושין תשובה לא היו נגאלין מיד אלא היו נגאלין בזמן הקץ הראשון וכן אם לא עשו תשובה עד אחר זמן קץ הראשון אף שעשו אח"כ לא היו נגאלין עד זמן קץ השני וכן בכל קץ וקץ אכן אחר שכלו כל הקיצין אז א"צ שוב זמן כי מיד כשנעשה תשובה מיד נהי' נגאלין אכן בלי תשובה אינו נגאלין שכבר נשבע הקב"ה שלא יפדה אותנו בלי תשובה רק העיקר הוא קבלה בלב שלם שלא ישוב עוד לכסלה, ועתה נפרש סדר הפסוקים דבתר דקאמר והיתה ארציכם שממה וגו' עד בשבתיכם עלי' דבזה מבואר שתשבית הארץ תחת אשר לא שבתה בהיותם עלי' ולא מבואר כמה שנים שיצטרכו לשבות נגד שמיטה אחת שביטלה אם די בשנה אחת נגד שנת השמיטה ושנת השביעית עתה בכלל לפי שעתה אין נוהג שמיטה או עוד צריך שיהיה מספר השנים מלבד שנת השמיטה וכאלו הי' על הארץ או צריך שישלם גם הששה שני השמיטה דהיינו שישלומו שבע שנים לשמיטה וכדומיהן הרבה ספיקות אשר יאריך זכרם והיינו קץ אחר קץ שכלו ועברו וקאמר שבשבעה שעדיין לא הגיע הקץ, אף שיולדו דור אחר אם יחטאו ימקו בעונם ואף אם יחטיאו ימקו בעון אבותם אכן כשהגיע זמן הקץ הראשון יהיו נגאלין אם יעשו תשובה מקודם לכן יתודו את עונם ועון אבותם, אך איתא שהקב"ה יכריח' לתשובה והיינו דקאמר והנשארים בכם ר"ל שהדור שנולדו בזמן הקץ והביאותי מורך בלבבם ר"ל שיתנו לב לשוב וקאמר עוד והנשארים בכם ימקו ר"ל שגם הנשארים באותו פעם נמי לא יגאלו אף שישובו אחר כך מדרכם הרעה ימקו בעון אבותם שלא יהיה אפשר שיחי' עד זמן הקץ השני וקאמר מפני מה לא יהיו נגאלין בזמן קץ הראשון וקאמר מפני שהתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ר"ל שהתודו בפה ולא בלב לכן קאמר אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם שבהם היה הדבר תלוי שאם רצו היו נגאלין לכן הוי כאלו נחרבו בהמ"ק בימיהם וקאמר הכתוב או אז יכנע לבכם הערל ר"ל כשהביאותי מורך בלבבם אפשר שיתודו רק בפה וביארתי איך יהיה סופם ועתה מבאר אם יכנע לבבם כשהבאתי מורך בלבבם ואז ירצו עונם והלשון ירצו הוא מלשון הרצאות דברים והיינו שיתודו בכניעת לבבם ומיד יהיה וזכרתי את בריתי וגו' וקאמר והארץ תעזוב מהם ר"ל שאף שיתודו בכניעת לבם קודם לזמן הקץ לא מהני שיהיה מיד הגאולה אלא ותרץ את שבתותי' בהשמה מהם אעפ"י שהם ירצו את עונם ואפילו בכניעת הלב וקאמר הטעם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלו נפשם לכן נגזור עליהם שתשבות הארץ אבל אם ירצו את עונם בשעתה מיד יהיו נגאלין ע"י זכירת ברית אבות וקאמר ואף גם זאת בהיותם וגו' שזאת הפעולה תעשה הוידוי בהכנעת הלב שאפי' בהיותם בארץ אויביהם ר"ל שלא אפשר שיפדו שלא בזמן הקץ עכ"פ לא מאסתים ולא געלתים וגו', ועתה לא נשאר לנו לבאר כ"א הא דקאמר והארץ אזכור ונבאריהו עפ"י משל ובזה יבואר איך יש לנו לעורר ולקונן על גלותינו וגלות השכינה וזהו המשל:
משל למלך ומטרוניתא שהיה אהבה ואחוה ביניהם מאוד מאוד והיה להם בן יחיד אשר היה חביב מאוד בעיניהם והבן ההוא היה הולך בדרך הישר בעיני אלהים ואדם, גלל כן גדלה חיבתן עד שהוצרכו להראות חיבתן אליו, אכן הבן כאשר ראה גודל חיבתן אליו מתחטא וחטא והלך בשרירות לבו בדרכים לא טובים והמלך אביו לגודל רחמנותיו על בנו יחידו כבש כעסו ויסרו בדברים וכן עשה הרבה פעמים אכן הבן לא השגיח אל כל הדברים ובכל יום ויום הרבה לחטוא, ויותר לא רצה אביו המלך לעצור ברוחו ועונשו על מה שעבר והכהו מכות רבות זא"ז והבן צועק ובוכה מגודל היסורים, ואמו רוא' גודל הצער של בנה והיתה מפצרת בבעלה המלך שלא להכותו כ"כ ואפי"ה לא השגיח בה המלך עד שהתחילה לבכות והיתה צועקות ובוכות עד שנכמרו רחמי המלך ואמר שאם יבטיח לו הבן שיניח מעשיו הרעים ויתן לו ת"כ על זה יניח מלהכותו והבן היה קשה עורף מאוד וסבל כל היסורים ולא רצה ליתן היד וכיון שראה המלך שהוא סובל יסורים קשים ומרים ואמו יש לה צער מזה ואפי"ה לא השגיח הבן על זה אעפי"כ נכמרו רחמי המלך ובכה עמהם רק שלא רצה להניח מלהכותו כדי שהוא ינצח את הבן שלא יהיה קשה עורף כזה לכן שלח האב ידו לתוך יד הבן והבן סילק את ידו ולא רצה שיקחנה האב ומשום כך יותר הכהו והאם מפצרת כל עת בבעלה המלך ואומרת איך יסבול שבנה יחידי כל הצער ועונש אשר אתה מענשיהו אך האב לא רצה לחשוך את שבטו כדי שלא לנצחו מ"מ צער המטרוניתא לא היה יכול המלך לראות לכן שלחה לבר מפלטירין דילי' ואז הכהו מכה רבה מאוד והבן עמד במרדו עד שדחיהו לבר מפלטירין ואפילו הכי לא נח ולא שקט ארוגזו אלא שהלך אחריו והכהו חבורות ופצעים:
והאם היתה אצל בנה יחידה ונכמרו רחמי' עליו ואמרה להבן חמול נא חוסה על נפשיך והבטיח לאביך שתשוב מדרכך הרעה ואפי"ה לא האזין לדבריה וכשראתה האם שלא תוכל לסבול עוד הצער ברחה מאתו ואפי"ה הכהו האב אז הבן נתן מרדו בלבו ואמר עתה אין אמי אצלי שהפציר באבי שיניח מלעונשי לכן נתן לו יד והבטיחו שלא ישיב עוד לכסלה וחזר האב והכהו וצעק הבן אבי אבי הלא תתקיים הבטחתך שהבטחני שתמחול לי על כל מעשי הרעים, אמר המלך עתה אין אני מענשך על המעשים הרעים שעשית רק אני מכה אותך על שחבלת בנפשיך וגרמת שאצטרך להכותך כל כך מכה רבה מאוד והיית עומד במרדך ובקשה ערפך עד שגרמת שאשתי אהובה הלכה מאתי אשר חביבה עלי מאוד ואי' איפה אשיבנה גלל כן הוצרך הבן להבטיח לאביו שיחפש אחר אונו ויחזירה למלך:
הנמשל הוא כך האב הוא אבינו אב הרחמן ואנחנו בניו וחטאנו הרבה פעמים בעגל ובמרגלים וכדומיהן ונתחייבו כלי' עליהם ומגודל רחמנותיו עלינו כבש כעסו ויסרנו בדברים ע"י שלוחיו ונביאיו יום יום השכם ושלוח וחטאנו עוד והתחיל להכותינו מכה אחר מכה ברה אל צרה נוגשת וגנסינו שנחלקה מלכות בית דוד ויסרינו בדבר חרב ורעב כנזכר במלכים כל ימות המלכים אשר עשו רע בעיני ה' עד שהגלה מאתנו עשרת השבטים ע"י מלך אשור ועל כל אלה היתה אמנו האהובה מבכה ומבקש ומתפלל עלינו כדכתיב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה ואפי"ה אין הקב"ה רצה להשיבנו לנווינו לפדות אותנו מבית שובינו וכשראה האב צער האם הגלה אותה מבית פלטרין שלו והיינו עשר מסעות נסעה שכינה והחריב את בית שכינתו היא בהמ"ק ומ"מ נשארנו עדיין אצלה דהיינו שהיינו בירושלים והעמיד נ"נ עליהם גדלי' בן אחיקם והיתה קצת ריוח והצלה לשארית הפליטה ומחמת קשיות עורף אשר בנו נהרג גדלי' בן אחיקם ע"י ישמעאל בן נתני' ואז נתגרשנו גם אנחנו מבית אבינו והאם יושבת ומאוננת כדכתיב ממעון קדשו יתן קולו שאג יסאוג על נויהו עד שנכמרו רחמי האב וגם הוא היה בוכה כדאמרינן בגמרא בשעה שזוכר הקב"ה את בניו שהגלה בין האומות מוריד עליהם דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו לכן ביקש מאתנו שנבטריחיהו שיניחו המעשים הרעים שעשינו ולא נשוב עוד לכסלה כדכתיב שובה אלי ואשיבה אליכם כאשר בארנו שאם נעשה תשובה בלב שלם מיד אנו נגאלין שאין הדבר תלוי אלא בתשובה אבל אנחנו סובלים מכות ופצעים ואין אנו מתודים אלא בפה ולא בהכנעת הלב לכן לא נסענו וכשנכמרו רחמי האב יותר שלח ידו לקחת ידינו כמו שיסדו בתפלת נעילה אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים ועד מתי אנחנו נעמוד בקשה עורף וכל זמן שאמנו היא אצלינו יש לנו קצת נחמה, וכן איתא בזוהר על פסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו' א"ר אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי לי' אלא לא מאסתים ולא געלתים געלתים מאן דסני לאחרא מאיס הוא לקבלי' וגעלא הוא בגיעולא קמא אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים מ"ט בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו בגינה כולהו חייבין גבאי הדיד לכלותם לכלתם כתיב חסר ו' בגינה לא מאסתים ולא געלתים בגין דאיהי רחימא דנפשאי רחימותא דלי' גבאי כבר נש דרחים איתתא והוות דיירא בשוקא דבורסקא אי לא הוות היא תמן לא עייל בה לעלמין כיון דהיא תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלא דכל ריחין דעלמא טבון אשכחי' תמן אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקא לא מאסתים ולא געלתים ואמאי לכלתם בשביל ככתם דאנא רחימנא לה דאיהו רחימתא דנפשאי דשיירא תמן ודמי עלי ריחין טבון דעלמא בגין ההיא כלה דבגווייהו עכ"ל הזוהר, והנמשל ההוא שאף שאנו שוכנים בארץ עממים מלאים עונות מלוכלך בחטאים ובפשעים ומפני שהשכינה עמנו בגלותינו עיני ה' תמיד אלינו אכן אם ח"ו נגרום שיסתלק שכינה מאתנו כמו שמצינו הרבה עבירות שגרמו לשכינה שתסלק כדאיתא החולק על רבו גורם ששכינה נסתלק מישראל וכן אמרו ז"ל כל האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם ששכינה נסתלקת מישראל וכדומיהן הרבה ואז אם ניתן מרדה בלבינו ונשוב בלב סלם אינו מהני שנענש ח"ו על שהיינו קשה עורף זה זמן ארוך ע"ז אמר הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ר"ל שכל זמן שהיסורים המה על פשעים שעברו היסורים ממרקין עוונות אבל אם היסורים באים על עיכוב התשובה כל עוד שמתייסר יותר עונשו גדול והיינו דקאמר על מה תוכו אין זה כפרת עוונותינו כ"א עוד תוסיפו סרה גם מה שגרמנו ברחות השכינה מאתנו כדכתיב ובפשעיכם שלחה אמכם ואפשר שזה גורם אריכות גלותינו דהא חזינן שעברו עלינו כמה יה"כ ומסתמא הקב"ה מוחל כל עוונותינו כי ישראל קדושים הם ושבים מקירות לבם ומלך מוחל וסולח בלי ספק מכפר עוונותינו ואפי"ה אין אנו נפדין וכבר הבטיחנו שאם נשוב מיד נהי נגאלין א"ו סילק שכינתו גורם את כל זאת אכן אם נזכה ונעשה המצות שגורמים השראת השכינה בינינו כמו שאמרו בגמרא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינתו בישראל וכמו שדרז"ל וירא ישראל שוכן לשבטיו ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה ואם מהני תשובתינו והיינו דקאמר והארץ אזכור שאף ע"י שירצה עוונם בהכנעת לבם וגם אזכור ברית אבות מ"מ אזכור הארץ עליונה ר"ל שאענשי' על שגרמו שליחתה מאתי לכן הארץ תעזוב מהם וגו לכן אין לנו תרופה כ"א ע"י תשובה ובפרט באלו הימים המסוגלי' לתשובה כדכתב השל"ה כי מלת תשובה הוא תשוב ה"א דהיינו שבתשובותינו נוכל להשיב ה' אחרונה של השם הוי"ה ב"ה המרמזת על השכינה ועדיין יש לנו ה' ימים לתקן ולהשיב ה"א בתראה והשם יאמר די לצרותינו, או נאמר דעיכוב גאולתינו הוא משום דאעפ"י דיוה"כ מכפר אינו מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום אבל על עבירות שבין אדם לחבירו אינו מכפר עד שירצה חבירו, בעו"ה בקהילתינו אעפ"י שבדברים שבין אדם למקום קהילותינו נזהרות יותר מכל קהילות ישראל דהיינו לימוד התורה והתפילה וכל המצות מדקדקים בה רובם ככולם מאוד אבל בעבירות שבין אדם לחבירו היא גרוע מכולם ועוברים על שנאת חנם רכילות ומלשינות ולקיחות הפרנסה א' מחבירו וחילול השם וכדומיהן ומי הוא אשר יתרצה את חבירו ומעולם לא שמעתי פה שבאה שאלה לשום חכם שכך וכך גזלתי לחבירי אם אני מחויב להחזיר לו ולכן בתפילת נעילה יסדו אתה נותן יד לפוסעים וימינך פשוטה לקבל שבים ותלמדינו ה' אלקינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו ר"ל שאין הוידוי מועלת אלא עד שישיב הגזילה שתחת ידו לכן זאת עצה היעוצה שכל א' ימחול לחבירו את כל מה שעשה לו אפי' אם גזלו ימחול לו בתנאי שאם לא יוכל להוציאו בדיינן ואז אם תתוודעו לו לא יפסיד ואיתא בגמרא (ר"ה ט"ז) א"ר כל המעביר על מדותיו מוחלין לו על כל עוונותיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע וא"כ אם אתם לא ימחול את חבירו ולא יעבור על מדותיו איך יוכל להעיז פנים ולבקש שימחול מה שחטא נגד ה':
ובזה ראיתי ליישב מה ששתי הגמ' סותרין זא"ז דכאן קאמר הגמרא שנושא עון למי שעובר על פשע ובסמוך דרש על שארית נחלתו א"ר אחא ב"ח אלי' וקוץ בה לשארית נחלתינו לא כתיב אלא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשירי' ולפי פשוטו היינו שאינה מתגאה וכן פי' הרי"ף בע"י אלא שהוא רוצה לומר דכיון שמעביר על מדותיו מסתמא עשה את עצמו כסיריי' ואינו מובן דהלא אפשר שהוא מתגאה ואפי"ה הוא מעביר על מדותיו ואם כן הם סותרין אהדדי דברי ראב"ח ודברי רבא דלדברי ראב"ח משמע שאינו נושא עון אלא למי שעושה א"ע כסיריי' ואיך אמר רבא מעיקרא שכל המעביר על מדותיו מוחלין לו על כל פשעיו ועוד איך כיני הכתוב מי שאינו מתגאה לסיריי' הלא יכול לכנותו אפר ועפר ולאין ודומיהן, ובדברינו יובן דבודאי מי שאינה מעביר על מדותיו אינו מבקש סליחה מאת ה' דאיך יעיז פניו מי שהוא ברי' שפילה ואפי' יתש קדמה ומי יודע אם הוא יכול לנקום ממנו ובודאי אם היה יודע שיכול לנקום ממנו לא היה חוטא לו ואינה רוצה למחול איך יבקש מחילה ממ"ה הקב"ה שהוא מלך גדול גבור, ונורא אשר ברא ארץ ושמים ויש מאין ונותן לו כל צרכיו ובידו לנקום ממנו ואפי"ה מרד בו איך יבקש מחילה א"ו שמי שאינה מעביר על מדותיו אינו מבקש סליחה מאת ה', והנה כתיב בימים ההם ובעת ההיא נאום ה' יבוקש עון ישראל ואיננו את חטאת יהודא ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר והנה בודאי אין הקב"ה מוחל עבירות שבין אדם לחבירו ואיך קאמר שיבוקש עון ישראל וחטאת יהודא ולא תמצאנה א"ו שהם ימחלו זה לזה או שלא עשו זה לזה מאומה ולכן שפיר קאמר ולא תמצאנה ונמצא שעושה עצמו כסיריי' הללו שיהי' בכלל שיבוקש עוונו ולא תמצאנו בודאי הוא מעביר על מדותיו לכן עתה אם אנחנו מבקשים מהשם ב"ה שיסלח וימחול לחטאתינו צריכין אנחנו למחול את כל עוונות שבינינו ובין חברינו ובפרט עתה בחודש הזה דמה"ט נקרא החודש תשרי שהתרגום של תמחול ותסלח הוא תשרי ותשבק לכן בחודש הזה מצוה על כל אדם שימחול לחבירו כל מה שעשה לו וע"י כך יעבירו כל פשעיו, אכן אם לא ימחולו לא יעברו פשעיו:
ונראה דזה מרומז בפסוקים דהאזינו הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידת למו כי ידין ידוד עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וגו', אם נקח אות הי"ב מהני מקראות תמצא די תשרי ויעבור ר"ל אם תמחול יהיה הקב"ה עובר על פשעיו ואם לאו ח"ו לא יעבור ונאמר בתוך הני מקראות לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי ידין ה' עמו כלומר שיש בידו לנקום ואפ"ה על עבדיו יתנחם וגו' מכח די תשרי:
וכן אני מבקש מכם שתמחלו לי אולי חטאתי בשפתי נגדיכם כי מי פנו גדול ממרע"ה אשר לא יכול לשמור את לשונו וחטא באמרו שמעו נא המורים וכן ישעי' חטא על שאמר תוך עם טמא שפתים אנכי יושב ק"ו אני שאין בי לא חכמה ולא תבונה ולא דעת לכן תמחלו לי וכן אני מוחל לכם וזה נמי מבואר בקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ולפי פשוטו הול"ל לפני ה' תתטהרו אכן האמת הוא כן שתחילה תתטהרו אתם את חבירכם ואז הקב"ה יכפר עוונותינו שתטהרו מכל חטאתינו ובזכות שנעבור על מידותינו יעבור הקב"ה על פשעינו ויכתבינו ויחתמינו ליוה"כ הבע"ל לחיים טובים ושנת ברכה ויקוים בעת ההיא ובימים ההם יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודא ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר ובל"ג בב"י אמן: