אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ
דרוש ז
ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בבה"כ פנחס בימי הסליחות תקכ"ו לפ"ק: נחמי' בן חכלי' סיפר שבחודש כסלו שנת עשרים לארתחשסתא היה בשושן הבירה ובא אליו חנני' ואנשים מיהודה ושאלום על היהודים הפליטה הנשארים מן השבי ועל ירושלים ואמרו לו הנשארי' אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעב גדולה ובחרפה וחומות ירושלים מפורצת ושערי' נצתו באש ויהי כשמעי את כל הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימי' ואהי צם ומתפלל לפני אלקי השמים, נראה הא דקאמר ואהי צם ולא קאמר ואצום משום דהי' משמע שלא הי' צם אלא יום א' אכן כשאמר ואהי צם משמע שכל זמן שהי' צריך לאותו תפלה הי' יושב בצם ואמר אנא ה' אלקי השמים האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצוותיו תהי נא אזניך קשובות ועיניך פתוחות לשמוע אל תפלת עבדיך אשר אנוכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה על בני ישראל עבדיך ומתוודה על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך אני ובית אבי חטאנו חבול חבלנו ולא שמרנו את המצות ואת החוקי' ואת המשפטים אשר צוית את משה עבדיך זכור נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו בי אני אפיץ אתכם בעמי' ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אם יהי' נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאותם אל המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם והם עבדיךועמיך אשר פדית בכחך הגדול וביד חזקה אנא אדני תהיה נא אזניך קשבת אל תפלת עבדיך ואל תפלת עבדיך החפצי' ליראה את שמך והצליחה נא לעבדיך היום ותניהו לרחמים לפני האיש הזה ואני הייתי משקה למלך וכתיב שבחודש ניסן שנת עשרים הביא יין לפני המלך ואמר לו המלך מדוע פניך רעים וסיפר מבוקשתו וה' נתן חינו בעיני המלך וציוה למלאות משאלותיו לבנות חומות ירושלים וכן עשה:
הנה טרם שנדקדק איזה דקדוקים בקפיול הזה נאמר דהנה איתא בסדרה שלפנינו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב ונראה הפי' דהנה בארנו בבה"כ גבוה שסגולה גדולה שיכנסו דברי המוסר בלב השומע ולא יעכב השאור שבעיסה דהיינו היצה"ר השוכן בלב כדכתיב (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו שיאמר תחלה ד"ת ועי"כ יבריח היצה"ר מלבו וכבר בארנו בבה"כ מייזל שכתבו חכמי המוסר שת"ח נקראי' שמים ע"ש שהם מלאים תורה שנמשלו לאש ומים כדכתיב (ירמי' כ"ג) הלא כה דברי כאש נאום ה' ולמים דכתיב (ישעי' נ"ה) הוי כל צמא לכו למים והארץ היינו שארי עמא דארעא הנה ידוע שהתורה צריך הבנת הלב אבל דברי מוסר בשמיעה בעלמא מובנים והנה מילי דשמעת' נקראי דברים קשים ומילי דאגדתא נקראים דברים רכים כדאמרינן שילמוד אדם קשים בישיבה ורכי' בעמידה גם איתא דדיבר הוא קשות ואמירה הוא דברים רכים והיינו דברי אגדתא והיינו דקאמר מרע"ה האזינו השמים ואדברה ר"ל השמים שהם בני תורה יאזינו בהבנת הלב ואדברה מה שאני רוצה לדבר מילי דשמעת' ואז תשמע הארץ אמרי פי ר"ל שעי"כ ישמעו שארי עמא דארעא אמרי פי שהם דברים רכים והיינו דקאמר יערוף כמטר לקחי והוא יבואר עפי"מ דאיתא בספרי והובא בילקוט בפסוק הזה שהמטר אין הכל שמחים בו דמי שבורו וגיתו מלא יין וגרנו לפניו עצבים בו אבל הטל אינו כן אלא שהכל שמחים בו גם הלשון לקחי הוא לימוד התורה כדכתיב (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם והנה גם בדברי התורה שאומרים לפני המוסר שמתכנסי' יחד בני תורה ושאר עמא דארעא ודברי תורה שאומרים לפני' שמחים בו רק בני תורה כבמטר אבל שארי עמא דארעא אין שמחים בו אכן בדברי אגדת' הכל שמחים בו כבטל והיינו דקאמר יערוף כמטר לקחי ר"ל שתחלה אומר דבר מעט בדברי תורה אעפ"י שלא יהיה אלא כמטר שאין הכל שמחים בו מ"מ א"א לעולם בלא מטר ואח"כ תזל כטל אמרתי שיהיו הכל שמחים בו וקאמר הטעם למה כן שאומרים תחילה ד"ת ואמר כשעירים עלי דשא דהנה האדם נמשל לעשב השדה ולדשא כדכתיב (ישעי' מ"ו) כל הבשר חציר וכעשב דכתיב (איוב ה') וצאצאיך כעשב הארץ והנה חכמי האמת כ' בשעת לימוד התורה יתנועע כדכתיב גבי קבלת התורה וינועו העם מרחוק וכן הוא מצד השכל דבר שהוא צריך הבנת הלב ולבל יתבלבל לתת מחשבתו במה ששמע ע"י ראיות דברים אחרים טוב להתנועע שלא יוכל לראות על ד"א ועי"כ יהיה מחשבתו פנוי לשמוע ד"ת לכן קאמר שיאמר תחלה ד"ת שעל ידי כן יתנוע השומעים ויהיה הד"ת כשעירים עלי דשא ר"ל שיהיה הד"ת כרוח מטרא ע"ג דשאים שמתוך כך מתנועעים אכה ואנה ואח"כ אמר כרביבים עלי עשב ר"ל מכח דברי אגדתא ומוסר עי"כ יכנעו בני אדם ויהיה דבריו כרביבים עלי עשב, או נאמר שהלשון כשעירים המה מזיקים כדכתיב (דברים ל"ב) ושעירים ירקדו שם לכן קאמר דמשום הכי ראוי להתחיל בד"ת משום דכשעירים עלי דשא ר"ל דלפעמים שוכנים המזיקים על האדם ואין מניחי' לכנוס דברי מוסר אל לבם לכן צריך שיאמר דברי תורה המבריח את המזיקי' מעליו ויהיה טוב לו כרביבים עלי דשא, והבן:
לכן גם אנכי אתחיל דבר קטן מילי דשמעתתא דהנה מפסוקי' דנחמי' בן חכלי' שהובאנו לעיל יליף ר"ח בגמרא (ר"ה ג') דהא דאי' במתני' באחד בניסן ר"ה למלכים היינו דוקא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן מדקאי בכסליו וקרי לי' שנת עשרים לארתחשסתא וקאי בניסן שלאחריו וקרי שנת עשרים ארתחשסת' מכלל דר"ה לאו בניסן הוא ופי' התו' כיון דלאו ניסן הוא מסתמא תשרי הוא שהוא ר"ה לכל מילי מתיב ר' יוסף ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש וכתוב בשביעי בשנת שתים בכ"א לחודש ואם איתא בשביעי בשנת שלש מבעי' לי' א"ר אבוהו כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לי כמלכי ישראל מתקיף ר' יוסף חדא דא"כ ק' קראי אהדדי דכתיב ושיצא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר דא היא שנת שית למלכות דריוש מלכא ותני' באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו וכתיב ויבא ירושלים בחודש החמישי היא שנת השביעי למלך ואם איתא שנת השמינית מבעי' לי' ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא כורש שמלך כשר היה ארתחשסתא ע"ש מלכותו ומה שמו דריוש שמו מ"מ קשי' א"ר יצחק ל"ק כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ תו' ד"ה שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו פשטי' דקרא משמע דהאי עובדא דנחמי' בפני ארתחשסת' המלך היה דהוא דריוש בן אסתר שנבנה הבית בימיו אבל א"א לומר כן דהא בשנת שיתא למלכות דריוש נבנה הבית כדכתיב ושיצא ביתא ובסמוך מייתי לה אהך עובדא דהכא בשנת עשרים הוי ועוד דבסמוך פריך ר"י לר"א דאמר מניסן מנינן למלכי ישראל א"כ ק' קרא אהדדי ה"ל להקשות מהך קרא גופי' דשנת עשרים לחודש תשרי קחשיב וצריך לפרש דה"ק קרא שנת עשרים לארתחשסתא דהוא כורש ראשון של פקידת המלך דריוש הביא יין לפניו דהוא דריוש בן אסתר ומעשה הוי בשנת שלישית למלכותו כדכתיב באדין בטלית עבודת ביתא אלהא עד שנת תרתין לדריוש מלך פרס ובשנת שלש למלכו דיבר נחמי' לפני המלך על חומות ירושלים המפורצת כדכתיב בעזרא והיא היתה שנת עשרים לכורש הראשון כדאיתא במגילה בפ"ק תלת דכורש וארביסר דאחשורוש וב' דדריוש בן אסתר ובשלישי ביקש נחמי' על בנין העיר, ומיהו יש לפרש הקרא כפשוטו דבשנת שתים לדריוש שהתחילו לבנות הבית ונגמר הבנין בשנת שש למלכותו ולא בנו חומות העיר ושערי' כ"א בנין בהמ"ק לבדו והיו נתונים ברעה גדולה ובחרפה לפי שהאומות שוללים אותם עד שנת עשרים לדריוש שביקש על חומות העיר עד שעלתה ארוכה כחומות ירושלים כדמוכח מקראי אך בבנין הבית לא נתעסקו שכבר היה בנוי עכ"ל התוס' והקשה המהרש"א איך כ' התוס' ומיהו יש לפרש קרא כפשוטו וכו' הלא מכח קו' ב' של התו' שאינו מתורץ בדבריהם דהכא ע"כ מוכרחי' אנו לומר כפירש הא' של תוס' וכ' מהרש"א דזה באמת כוונת התוס' שיש לפרש הקרא כפשוטו ולתרץ קו' א' אבל מכח הב' אין לפרש כפי' הא' ודלא כפשוטו והוא דחוק דא"כ הכי ה"ל לתוס' לסדר דבריהם אחר שהקשו ב' הקושי' הל"ל ומיהו יש לפרש קרא כפשוטו וכו' אך הקושי' הב' אינו מתורץ דה"ק קרא וכו' לכן נראה לבאר עפ"מ שכתבו התו' ומיהו יש לפרש קרא כפשוטו מתורץ נמי קו' הב' דהנה לכאורה אין מקום כלל לקו' הב' של תו' דהא צריכין אנו להבין דבשלמא מהא דילי' ר"ח מדקא בכסליו וקרי לי' שנת כ' לארתחשסת' וקאי בניסן וכו' דר"ה למלכי או"ה מתשרי מנינן פריך ר' יוסף שפיר מקרא מדקאי בששי בשנת שתים לדריוש ובשביעי בשנת שתים לדריוש מכלל דר"ה לאו תשרי ואף דאכתי לא ידע מהך ברייתא דדריוש וכורש וארתחשסת' חד הוא וכאשר נבאר מ"מ שפיר פריך דכיון דר"ח יליף מארתחשסתא לכל מלכי או"ה א"כ אף דריוש הוא מלך או"ה אחר פריך שפיר אבל שתירץ ר' אבוה כורש מלך כשר היה לפיכך מונין לו כמלכי ישראל ופריך ר' יוסף מקרא דושיציא ביתא דנא דמוכח דלא מנו לדריוש מניסן וקאמר ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש וע"כ דלא ידע מהך ברייתא ואכ"ק לר' יוסף לנפשי' איך פריך ר' יוסף על ר"א דאמר כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל מדריוש הלא לא ידע דכורש ודריוש חד הוא, אמנם דברי ר"י כך הוא דמעיקרא פריך ר"י מקראי דדריוש דלא מנינן לי' מתשרי וע"ז תירץ כורש מלך כשר היה וקשה מאי תירץ הוא על דריוש וצ"ל דמנו לו דקאמר ר"א קאי על דריוש ר"ל דכיון דכורש מלך כשר היה לפיכך מנו לדריוש כמלכי ישראל וא"כ פריך ר"י שפיר א"כ ק' קראי אהדדי ר"ל כיון שתרצת דמכח דכורש מלך כשר היה מנו לדריוש כמלכי ישראל ק' מקראי דושיציא ביתא וגו' ועוד מי דמי ר"ל מה פירש יש בדברי ר"א דכיון דכורש כשר היה לפיכך מנו לדריוש הלא לא דמי להדדי ונמצא דעיקר קושי' ר' יוסף מפני שמוכח שר' אבוה דאמר מנו לו היינו לדריוש ופריך מדריוש אדריוס וא"כ אין מקום שכתבו דה"ל לר' יוסף למיפרך מהני פסוקים דשנת כ' לארתחשסת' אר"א דאמר דמנו לדריוש מניסן דהא משנת כ' מוכח שלא מנו לארתחשס' מניסן ולפ"ד זה ליתא דהא ר"י לא ידע מברייתא דפורס ודריוש וארתחשסת' א' הוא וא"כ הי' ס' דדריוש וארתחשס' שני מלכים היו ואיך ה"ל למיפרך מדריוש אארתחשס' ואין מקום לקו' התו':
אמנם דברי התוס' נכונים הם דהא התו' הקשו קושי' א' שלהם דא"א לומר דבשנת כ' לארתחשסתא דהוא דריוש בן אסתר שנבנה הבית בימיו נבנה החומה ג"כ דהא בנין בהמ"ק נגמר בשנת שית ואיך אפשר לומר דבשנת כ' למלכותו התחילו לבנות החומה ולא אסקו התוס' מה שכ' אח"כ ומיהו יש לפרש הקרא כפשוטו שאע"ג שעסקו בבנין בהמ"ק וגמרו אותו ועסקו בבנין החומה עד י"ד שנה אחריו אלא נ"ל להתוס' לדוחק לומר שהניחו החומה של ירושלים מפורצה וגמרו בנין בהמ"ק וכיון שכן שפיר הקשו דע"כ אף ע"ג דר"י לא ידע מהברייתא מדפריך מי דמי ולא ידע דכורש ודריוש חד הוא מ"מ מוכח מהפסוקים דארתחשס' ודריוש חד הוא דכתיב דבתחלת מלכות אחשורוש כתבו השכינים רעים שטנה על ירושלים וכתבו למלך שאם יבנה קרתא דירושלים ימרדו היהודים וכתיב באדין בטילת הבנין עד שנת תרתין לדריוש ומסתמא גם החומה לא הי' מניחים לבנות וא"כ בודאי לא התחילו לבנות החומה עד שנת ב' ובשנת שש לדריוש כבר נגמר בנין בהמ"ק ולפי סברת התוס' דהשתא לא גמרו בנין הבית וניחו חומת ירושלים מפורצה כנ"ל וא"כ מוכח שהתחילו לבנות החומה בימי דריוש ובקרא נאמר דבימי ארתחשסתא התחילו לבנות החומה אלא ודאי דארתחשסתא ודריוש חד הוא ונמצא אף דר"י לא ידע מהבריי' מ"מ מתוך הפסוקים מוכח דשניהם חד הוא שפיר הק' התו' לפי סברתם דהשתא גם קו' ב' דהוי לי' לר"י להקשות מארתחשסתא לדריוש אכן לפי מה שכתבו ומיהו יש לפרש קרא כפשוטו וכתבו שלא התחילו בבנין החומה עד י"ד שנה אחר גמר בנין בהמ"ק וא"כ נוכל לומר דר"י לא ידע מהברייתא והוי ס' דארתחשסתא ודריוש לאו א' הוא אלא דארתחשס' עמד אחר דריוש והיה סבר ששהו אחר גמר בנין בה"מ כ' שנה או יותר ומשו"ה לא יכול למיפרך מארתחשסתא לדריוש דאפשר דלדריוש מנו כמלכי ישראל ולא לארתחשסתא ומשו"ה פריך מדריוס אדריוס ומתורץ קו' מהרש"א, ודוק: והנה רבותי לא לדרשה קאתינא כ"א באשר שאימת יום הדין הממשמש ובא נפלו עלי הוא יום ר"ה הבע"ל שמלכו של עולם יושב ודן כל העולם כולו וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ואני בתוך הבאים ולא ידעתי במה אקדמנו האקדמנו בעולו' ובעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים ברבבות נחלי שמן לכן כליותי יעצוני לעורר אתכם לתשובה ואני עמכם ותשובת רבים מקובלת יותר לכו ונשובה אל ה' נבחין נא באחד הלילות ונחשוב אותן הכ"ד שעות אחרונות שעברו עלינו מה שעסקנו בהן כמה שעות בטלנו וכמה מלות אשר נבלעו בק"ש ותפלה ובבהמ"ז וכמה מחשבות זרות חשבנו בה כמה לה"ר וכמה רכילו' ומלשינות אשר דברנו תוך אלו הכ"ד שעות ושאר המעשים אשר לא יעשו הלא נבוש ונכלם להרים פנינו אל ה' אם זה ביום א' מה היה בכל השנה כולה אף אם יש בנו אנשים צדיקים וכשרים אשר לא יפחדון ממעשיהם הלא יש להם לצום ולבכות ולהתפלל על צרות אחיהם ונקח מוסר מהקפיטל שהתחלנו שנחמי' בו חכלי' אף שהוא היה שר המשקה אצל המלך ולא היה חסר לו מידי לדעת התוס' שכ' ומיהו יש לפרש קרא כפשוטו כבר הי' בה"מ בנוי רק שהחומה הי' מפורצה ועי"כ היו בני ירושלים בצרה גדולה ובחרפה כתיב שם שאמר ויהי כשמעו ישבתי ואבכה ואתאבל' ואהי צם והי' מתפלל עבורם שישא חן בעיני המלך והיה מצטער כל כך בצרות אחיו עד שהמלך ראה בנפשו את צערו הגדול אנחנו שאין לנו מקדש ואנחנו יותר בחרפה ובצרה גדולה דבירושלים הי' באין לפעמים באישון לילה ושוללים ובוזזים אותם אבל אנחנו מובלעין בתוך מעיהם ובפרט שעתה יש לנו לבכות על כובד עוונותינו ואין לנו זבח ומנחה שיכפר בעדינו כ"א לב נשבר ונדכה עתה המה במקום קרבן כמי דכתיב (תהלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה ואף שיחשב אחד מאתנו שהוא חף מפשע הלא יש לו להצטער בצרות אחיו ופירצת הדור שהם כ"כ אחינו בני אברהם יצחק ויעקב ובפרט כשיזכור שגם הוא בכלל ערבות שיבכה ויתאבל ויצום ואז כשנביא המשקה לפני מלכינו מלך הרחמן נמצא חן בעיניו ומהו המשקה אשר אהב המלך הוא דמעות עינינו שנקרא משקה כדכתיב (שם כ') ותשקימו בדמעות שליש, והוא נקרא מלך מתרצה בדמעות ובזה תכו ר הערבות וכן כ' הטור בסי' תקפ"א ונוהגין באשכנז להתענות בער"ה וסמך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עוונות: משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו ובא עלי' בחיל לגבותו כשקרב אלי' בי' פרסאו' יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו והניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר יותר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עוונות כל השנה ער"ה הגדולי' מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם בי' ימים בינונים מתענים ומוותר להם ב' שלישים ביוה"כ הכל מתענים ומוותר להם הכל במוצאי יוה"כ עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות לכך קורא יו"ט ראשון ראשון לחשבון עוונות עכ"ל הטור ובשל"ה דף רי"ו ע"ב כ' וז"ל ויש להקשות דלא יהיה הדבר בשוה לכל נפש כי לפעמים שליש עבירות של זה המה יותר בכפלי כפליים מהעבירות של חבירו נמצא הש"י מוותר יותר לא' מלאחר למשל לזה יש עשר עבירות ולזה שלשים עבירות הנה הקב"ה מוותר לבעל השלשים השליש שהוא עשרה ולבעל העשרה אינו מוותר אלא השליש מעשרה וכיוצא בזה ולמה תצא כן מלפניו ברוך הוא שתמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה והיה עולה על דעתי לומר שהוויתור הנזכר כאן אינו על עבירות מה שהאדם עושה בעצמו כי כל האומר הקב"ה וותרן וכו' אלא קאי על העבירות שכל ישראל הן ערבים זה לזה והש"י מוותר בער"ה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה ואח"כ בי' ימי תשובה השליש השני וכו' וכן על ענין הזה היה בגדי כהונה מכפרים כמ"ש רז"ל החשן מכפר על המשפט אפוד מכפר על ע"ז מעיל מכפר על לשון הרע וכו' וקשה הלא חורבן הבית היה מחמת אלו עבירות ואיך נענשו הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם אע"כ צ"ל דבגדי כהונה אינן מכפרים אלא על הערבות אבל לא על החוטאים בזה בעצמ' וכן כל המתכפרי' שהזכירו חז"ל כמו שעיר של יוה"כ הנעשה בפנים והנעשה בחוץ שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד כדאיתא ריש מס' שבועות בכולם הכוונה על הערבות וזהו דברי התנא אם אין אני לי מי לי ר"ל אם אין אני מתקן לי כלומר עבירות שהם שלי שפעלתי בעצמי מי יתקן אותם לי בשלמא העבירות שאין לי אלא מצד הערבות אז הם מתוקנים ע"י אחר דהיינו בגדי כהונה שהיו מכפרים על הערבות אבל אותן העבירות שהם לי אז מי לי לתקנם כ"א אני בעצמי:
וכן מצאתי בספר עבודת יוה"כ שבגדי כהונה מכפרים על הערבות וכן היה עולה ברוחי לפרש ג"כ כאן בענין הג' שלישי' אבל לאחר דקדוק האמיתי אפי"ה לא יהיה החשבון מכווין כי גם בערבות אין בני אדם דמין ויקש' כי הלא לצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר ממה שיש לרשע כי הרשע שערב בעד הצדיק ערב בעד מעט עבירות והצדיק שערב בעד הרשע ערב בעד הרבה עבירות הרי שלדרך א' ק' שנעשה עיוות לצדיק שעשה מעט עבירות ולמה לא יהיו נמחלי' כולם בער"ה ולדרך השני קשה בהיפוך דנעשה עיוות לרשע שהוא ערב בעד מעט עבירות וע"ש מה שתירץ:
ולי נראה דלעולם קאי על הערבות ואי משום קושי' השל"ה דלצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר מרשע נאמר מאוד ימתקו דברי המדרש תנחומא שהמשיל דבר זה למלך שבא לגבות המס דוודאי בגביית המס אין כל אפין שווין דודאי אין העני יכול ליתן כמו העשיר והנה בנהוג שבעולם כשהמלך רוצה לעשות חסד עם בני מדינתו ומוותר להם המחצה או השליש וכי נאמר שהוא משפט מעוות שיניח לעשיר חצי המס שהוא הרבה ולא יניח לעני רק חצי המס שלו שהוא מעט אלא דכן הוא היושר שמי שהיה נותן לו תמיד הרבה עתה בחסדו מוותר להם הרבה ולמי שהיה נותן לו מועט אינו מוותר לו כ"א המעט וכן הדבר הזה ממש הנה התורה והמצות שאנו מסגלים הוא המס אשר ביקש מאתנו מלכינו מלך העולם והנה הצדיק שהוא נתן הרבה מס המלך מוותר לו הרבה א"כ אם החיוב של ערבות ד"מ ב' פעמים מה שפרעו כבר והמלך רוצה לוותר ב"פ כמו שנתנו בודאי שלצדיק שנתן הרבה מוותר לו הרבה ולרשע שלא נתן אלא מעט אינו מוותר לו אלא מעט ולכן להצדיק אע"פ שלצד הערבות חייב הרבה הקב"ה מוותר לו הרבה אכן להרשע שלא נתן אלא מעט אינו מוותר לו כ"א המעט ומתורץ קו' השל"ה, וקיל:
והנה בארנו שע"י התענית שהגדולים מתענים קודם ר"ה והבינונים בי' ימי התשובה וביוה"כ כולם נמחל להם הערבות בודאי אך לא התענית הוא העיקר כ"א החרטה ועזיבת החטא כשדרז"ל במס' (תענית ט"ז) גבי אנשי נינוה וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא וירא כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אז עכ"פ נפטר מן הערבות ובשנה זו אנחנו צריכי' יותר פטורים על הערבות מבשאר השנים כי אי' במדרש תנחומא אתם נצבים היום כולכם ערבים זל"ז אפי' צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק א' ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד שנאמר וצדיק יסוד עולם וכשאחד מהם חוטא כל הדור לוקה וכן אתה מוצא בעכן הלא עכן בן זרח מעל בחרם וכו' מדה פורעניות מועטת ודור נתפס בה מדה טובה מרובה עאכ"ו לכך נאמר כל איש ישראל ולא גדולים שבכם בלבד אלא אפי' טפכם נשיכם וגרך אשר בשעריך וכו' עכ"ל:
והנה אנחנו רואים בעו"ה זה כמה חדשים שמתו ילדים קטנים והם ודאי לא מתו כ"א מחמת הערבות כי אלה הצאן מה חטאו וע"כ מתוך שאנחנו חייבים חיובים גדולים תובע הקדוש ב"ה הרבה מהערבים לכן עתה צריכים אנו רחמים גדולים לפטור מהערבות להסיר המות מהילדים הרכים כדי שנוכל לגדלם לתורה לחולמ"ט והחודש הזה הוא מסוגל לכך כי כתבו חכמי המוסר שחודש אלול המה יומי דרחמי שע"ז רמז הר"ת של הפסוק (שיר השירים ו') אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ואני אומר שגם הר"ת של הרועה בשושנים מרמזים על יומי דרחמי שכן כתב התוס' סוף פרק המרובה שיום ב' וה' בשבוע המה יומי דרחמי גמורים שבהם נאמרו פו למשה ויאמר ה' סלחתי כדבריך ובמ' יום אחרונים עלה בה' וירד בב' ומשו"ה קבעו ב' וה' ליומי רחמים וזה היה מר"ח אלול עד יוה"כ כ"כ התוס' ע"ש ומשו"ה נראה כמו שכתבו דבהאי קרא נרמז אלול נאמר שנרמז נמי ברית של הרועה בשושנים ה' וב' שבו עלה וירד משה גם אפי' ס"ת של אני לדודי ודודי לי הם ד' יודי"ן נראה שמרמזים על מ"ם יום שהיה משה בהר ונראה דס"ת של הרועה בשושנים הם מרמזים על מ"ה פעמים ב' וה' שבשנה חוץ מ"ם יום אלו שהשנה הוא קרוב שנ"ה יום מלבד מ' שהמה בלא"ה יומי דרחמי נשאר קרוב שט"ו ימים והם מ"ה פעמים ז' ואף שבהם ב' שלישי יום פחות מהם על זה לא דק ומאי דקאמר הרועה בשושנים מבואר עפ"מ דאיתא במדרש הנעלם סוף פ' בראשית דאי' שם אמר ר"י עד שיהיה בן אדם כ' שנה אין ב"ד של מעלה מענשין אותו אמר ר"י והא דחזינן רבים דליתא בר כ' והוא טב וקורא ושונה ומת מאן סליק לי' מעלמא אי תימא בחובה דאבוהי הא איהו מי"ג ולעילא ואי תימא בחובה דידי' הא ליתא בר כ' שנה אמר ר"י משל למה"ד למלך שהיה לו פרדס ויום א' נכנס המלך לטייל באותו פרדס וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו והיה עולה ריחם לפניו שאין כמוהו בעולם אמר המלך אי עכשיו כשהם קטנים כך כשיגדלו עאכ"ו לאחר ימים נכנס באותו פרדס והיה חושב שימצא אותן השושנים שנתנו ריח בתחילה כשהיו לחים וטובים ומעלים גדולים וטובים ויהנה מהם כיון שהשגיח בהם ראה שהם יבשים בלא ריח וכעס המלך ואמר אלו בתחילה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקנותי' הייתי נהנה בהם עכשיו כמה אהנה הא יבשים הם לשנה אחרת נכנס המלך בפרדס וראה שושנים קטנים ונותנים ריח אמר המלך לקטו אותן ואהנה ממם קודם שיבשו כמו שעשה קודם לכן כך הקב"ה רואה בני אדם קטנים והם נותנים ריח והכל גלוי וידוע לפניו ורואה שעתידין להרשיעו ויהיו כקש יבש ומקדים להם חסד כדי להנות מהם בג"ע ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה"ז ליתן להם שכר טוב לעולם הבא הד"ד אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים המנהיג עולמו כענין שושנים, ע"כ המדרש:
ועתה בעוונינו כן הוא שהנערים כשהיו קטנים הם יושבים לפני רבן וקולן מצפצפין בבה"מ ואחר שנתגדלו קצת לוקחין אותן מבית הספר והרבה מהם נעשו רשעים גדולים בודאי הקב"ה מתחרט על שלא לקטן כשהיו נתנו ריח ע"כ עתה מלקט בעל הפרדס השושנים הקטנים המה הילדים הרכים הנותנים ריח טוב וכן דרשו רז"ל הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא והתקנה ע"ז שנקבל לגדלם לתורה ולא ליקח אותם מבית הספר ונבכה ונתפלל עליהם בימים האלו שהמה יומי דרחמי והיינו דקאמר אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ר"ל שבימי אלול ובב' וה' יתפייס המתנהג עמנו כענין שושנים ועתה אנו עומדין בסוף יום ב' האחרון שבימי אלול ואם לא עכשיו אימתי יזל עינינו דמעה על עוללים ויונקים שכבר מתו בעוונינו ונתפלל על העתיד שיאמר למלאך המשחית הרף ידיך קרעו לבבכם ואל בגדיכם קרעו עתה לבבכם ואל תצטרכו להבא לקרוע בגדיכם ח"ו, ועוד נבאר שעתה הוא העת להתעורר בתשובה דהנה בתפלת נחמי' נאמר אחר שהתוודה על חטאיו וחטא אבותיו אמר זכר נא את הדבר אשר צווית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו מעל אני אפיץ אתכם בעמים ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאותם אל המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם ופרש"י שנתכווין על הא דאמר משה רבינו ע"ה במשנה תורה (דברים ל') אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך והוא אינו מובן דכך הוא סדר המקראות שם והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים הדיחך ה' אלקיך שמה ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיביך והרבך מאבותיך ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעיך לאהבה את אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וא"כ משמע שלא יגאלו ישראל עד שישובו אל לבם בכל הגוים אשר המה מפוזרים וישובו אל ה' וא"כ איך התפלל נחמי' מאחר שכבר הם שבים ראוי לקבצם הלא ישראל היו מפוזרים באותו פעם בכל המדינו' ואיך ידע נחמי' בשושן מה שנעשה בשאר המדינות, גם קשה באלו הפסוקים של פ' נצבים שאחר שאמר שיהיה לנו כל טוב דהיינו אם יהי' נדחכם בקצה השמים וגו' והביאך וגו' וקאמר ומל ה' אלקיך וגו' וזה ודאי צריך להיות קודם כל הטוב, לכן נאמר דבאמת צריך זה להיות קודם רק דקרא רצה לתרץ מאי דקשה על הא דקאמר אם יהיה נדחך וגו', ולזה קאמר ומל ה' אלקיך דבזה יתורץ וכאשר נבאר דאיתא במדרש הנעלם סוף פרשת נח דר"א אמר שלא יהיה קיבוץ גליות עד שישובו ישראל שנאמר ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך אמר לי' ר"ע א"כ האיך יהיה דא להתעוררא כולהון כחדא בתשוב' מאן דהוי בסייפ' דשמיא ומאן דהוא בסייפי דארעא האיך יתחברון כחדא למיעבד תשובה אמר לו ר"א חייך דאי יחזרון בתשובה רישא כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנס כל גלותא דקב"ה איסתכי תדירא אימתי יחזרון ויעבד להון ובא דכתיב ולכן יחכה ה' לחנניכם מחכה תמיד אימתי יעשה תשובה, והנה גם זה אינו מובן אם כל ישראל יהיו חייבין מאי מהני אי כנישתא חדא ישובו הלא הכל נידון עפ"י הרוב אמנם נאמר דעוד איתא שם במדרש הנעלם סוף פרשת נח שסיפר אלי' הנביא לרבי שהקב"ה עסיק היום בפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך וגו' ואתא אפטרופסא רבה דלהון ובעי דאימתי יפקון בנוהי רחימוהי מתחות גלותא דאדום ואמר קב"ה שיקראו לס"ם אפטרופסי דאדום לטעון והוא אמר דלטורון על ישראל עד דאנזיפי קב"ה ועריק הס"ם ג' אלפי מיל והשיב הקב"ה תשובה למיכאל ואמר לי' למיכאל הוי לך למיהוי שפיל לרישא דקרא דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ואח"כ כתיב כי אל רחום ה' אלקיך אמר מיכאל מארי דעלמא הוי לך לרחמא עלייהו את רחום וכך אתקרית א"ל אוקמאה אומיתי' ביומא דאתגזריי' דינא קדמאי עד די יתבון ואי כניסת' חדא אפתחת תשובה בעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין עכ"ל: ונמצא דבתחלה צריכין ישראל לפתוח בתשובה כמחט צדקת ואז יפתח להם הקב"ה תערין רברבין אבל טרם שיפתחו ישראל לא יפתח לבם הערל שנשבע הש"י ומשו"ה אם בי' כנישתא חדא יפתחו בתשובה אז יכול להמול את לבבם משום שכבר התחילו בי' כנישתא לפתוח בתשובה נתקיים השבועה והיינו דקאמר הכא אחר שאמר והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך שמה ושבת ה' את שבותך וגו' אם יהיה נדחך וגו' וק' קו' ר"ע במדרש הנעלה איך יתעוררו הנפוצי' בקצה השמים ובקצה הארץ בב"א ואי כתי' ר"א דאפי' כנישתא מהני קשה קושי' ב' אמאי באמת מהני כנישתא חדא הלא העולם נידון עפ"י הרוב ולתרץ קו' זו כתב ומל ה' את לבבך וגו' ר"ל דבאמת הקב"ה רצה לפדותן אפי' קודם שיפתחו הם בתשובה אלא הקב"ה ימול את לבבם מפני שהוא אל רחום וחנון רק שנשבע הקב"ה שהם צריכין לפתוח בתשובה תחילה לכן די בבי' כנישתא חדא ואח"כ הוא ימול את לבבם הערל, וק"ל:
והשתא מתורץ נמי תפלת נחמי' שאחר שהתוודה עוונו ועון אבותיו והוא היה רישא כנישתא אמר זכור נא וגו' ר"ל שאתה אמרת אם ישובו יקבץ אותם מקצה השמים ואיך יהיה אפשר זו שיתעוררו כולם בב"א א"ו שכוונתך על רישא כנישתא או על כנישתא חדא לכן עתה הוא העת שכבר התוודית לפניך עוונותיו ואת עון אבותיו וק"ל:
אכן להבין איך קאמר באמת המדרש שאפילו רישא כנישתא או כנישתא חדא וכו' הכא כתיב והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקים שמה דמשמע שישיבו על לבבם מעצמם כל הנפוצים בכל הגוים אכן נאמר לתרץ ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא (סוטה ה') כל המתיהר שכינה מיללת עליו שנאמר כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע והנה רש"י בפירושו נדחק לפרש איך נשמע מהאי קרא ששכינה מיללת עליו והמהרש"א בח"א כ' שפירש"י דחוק ורצה לפרש פי' אחר וגם הוא דחוק ע"ש ושניהם אין מפרשים למה דוקא על חטא גאוה שכינה מיללת עליו ותחילה נאמר מה ששמעתי בשם הגאון מ"ו אברהם ברודא זצל"הה על הא דאיתא כל המתגאה מביא חימה לעולם ותמוה ואמר הנ"ל כך לפי שיש ב' דיעות אם מותר לת"ח להתגאה שמיני שבשמינית או לא ואמר שתלי' במה דכתיב תועבת ה' כל גבוה לב ויש ב' דיעות אי כל כולו משמע או כל כל דהוא משמע ולפ"ז למ"ד שאסור להתגאה אפי' שמיני שבשמינית ס' דכל כל דהוא משמע לפיכך אסור להתגאה אפי' כל דהוא אכן למ"ד שמותר להתגאה שמיני שבשמינית ס' דכל כולו משמע וכתי' והוא רחום וגו' ולא יעיר כל חמתו ואם נאמר דכל כל דהוא משמע אפי' מקצת נמי לא יעיר אא"א דכל כולו משמע דכל חמתו לא יעיר אבל מקצת חימה יעיר ח"ו ולכך קאמר כל המתגאה וסובר שמותר להתגאה משום דהא דכתיב תועבת ה' כל גבה לב דוקא משמע א"כ ולא יעיר כל חמתו נמי כולו משמע אכן מקצת יעיר ח"ו נמצא שמביא חימה לעולם, ע"כ ודברי פי חכם חן וד"ב:
ועל דרך זה אני רוצה לבאר מפני מה שכינה מיללת על המתיהר ואיך נלמוד זה מקרא כי רם ה' וגו' דלכאורה אינו מובן תירוצו של רשב"י לר"א דאיך אפשר לומר דבית כנישתא חדא שיתעוררו בתשובה דכל ישראל יגאלו בזכותם הלא כתיב בקרא והשבות בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה משמע שצריכין לשוב אל לבבם בכל הגוים, אמנם אם נאמר דכל כ"ד משמע הפי' הוא כך דבכל מקום אשר הדיחך ה' איזה מהם שיתעוררו לתשובה יתקיים ושב ה' אלקיך את שבותך אכן המתגאה וסבר דכל כולו משמע לא יקובץ כשיתעוררו המקצת אלא עד שיתעוררו כולם וזה א"א כמו שאלת ר"א לרשב"י והיינו דכתיב כי רם ה' ושפל יראה ר"ל שהקב"ה שוכן במקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בהמ"ק של מטה ואע"פ שהוא רם יראה כולם מה שהוא בארץ השפילה ע"ד הכתוב המגביה לשבת והמשפילי לראות בשמים ובארץ וקאמר וגבוה ממרחק יידע ר"ל מי שחשב עצמו לגבוה לא יקובץ תוך קיבוץ גליות כי ממרחק יידע ר"ל שמלבד שיראה מגבוה על השפל גם כי ממרחק יידע אותו ונמצא שמוכח מתוך האי קרא שאותו המתגאה לא יקובץ ובארנו גם הטעם והיינו יליף מהכא שהשכינה מיללת עליו דעיקר שמחת השכינה הוא שיקובץ בניה כמו שתקנו בברכת חתני' שוש תשיש ותגיל העקרה בקיבוץ בני' לתוכה בשמחה וקאי על השכינה שנקרא' עקרה כידוע וא"כ עתה היא מיללת עליו וק"ל:
ועתה הלא עירנו היא עיר ואם בישראל והיא ראש לכל הקהלות הנודעי' רובם בני תורה והריקנים שבו מלאים מצות ועתה שנתקבצו קיבוץ השם ישמרם וינצרם אשר לא יתקבץ עוד עד ר"ה לנו נאה לעורר אותנו בתשובה ונשאר לנו עדיין שני ימים לפני ר"ה ואם נעסוק בשני ימים האלו בתשובה שלימה כדקא יאות יוכל להיות שבעוד ג' ימים ישא השם את ראשינו ונהי' לראש לכל העמים והשם יעזור אותנו כי הבא לטהר מסייעין לו ובפרט בעת הקץ שהבטיח הקב"ה שאם כנישתא דישראל אפתחת תשובה כעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין ובפרט שהימים האלו טובים ומסוגלים לכך דלכך נאמר סמוך להבטחת אם יהיה נדחך בקצה השמים וכו' ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעיך דהנך ר"ת של ד' תיבות אלו את לבבך ואת לבב זרעיך המה אותיות אלו"ל ה' ימול לבינו באלול לפתוח כתרעין רברבין, וכדי לעורר הלבבות נביא תחלה משל א' משל למלך שהיה לו מטרוניתא אשר אין דוגמתה ביפיה ובצניעות ובחכמה ובכל המעלות דבר אחד לא נעדר רק שהיתה עקרה ולא היה לה ולד ימים ושנים רבות ואעפי"כ היתה אהובה מאוד לבעלה רק שהיה להם געגועין תמיד שתלדו יחד והיתה חביבה כ"כ למלך עד שכל השרים והשרות שבחצר המלך היו מקנאים אותה על גודל חיבתה אך היה למטרוניתא תוגה גדולה בלבה על שלא ילדה כי הבינה שאם תלד תוכפל חיבתה אצל המלך כפלי כפליים וכן הוי שברבות השנים התחילה המטרוניתא להתעבר ולהוליד פעם אחר פעם ותמיד היו תאומים בבטנה וכולם היו בנים מזורזים אין דוגמתן ביפים וכן בתוארם אשר כל רואיהם יכירו כי הם בני מלכים ובקל נוכל לצייר איך הוסיף השמחה והאהבה בינותם והי' למטרוניתא שמחה גדולה על שהיתה עקרה שנים רבות שעי"כ ניתוסף האהבה וחיבה עלי' ועל בני' אחר שניכר החסרון של העדר בנים ניכר המעלה והברכה של פרי הבטן אך בזמן מועט נהפך השמחה הגדולה לתוגה גדולה כי כאשר גדלו קצת בני' וראו החיבה ואהבה אשר אבותם עליהם מרוב השרירות נעשו בנים סרבנים אשר הבין המלך שטוב להם לשלחם מאת פניו שעי"כ יתמעט שרירותם ויטיבו דרכם אך גמר אומר שלא לשלחם מבלי אמם כ"א לא תהיה אצלם מי ישגיח עליהם ואעפ"י שסרחו עדיין היה רחמי האב עליהם ומרוב האהבה אשר אהב את המטרוניתא לא יכול לשלחה מאת פניו ולא היה יודע מה לעשות אך בנתיים גדלה הקנאה מהשרים עלי' מה עשו שכרו עידי שקר אשר העידו שתמיד קודם עיבורה הלכה המטרוניתא לטייל עם א' מעבדי המלך אלם חרש שוטה וחסר דעה ונתיחדו שמה ולכן מסתמא זינתה עמו והבני' לאו בני מלכים אלא בני זנונים המה, ואף שהמלך בחכמתו ממה שהיה בטוח בכשרותה ובצניעותה הבין שכל זה לא היה ולא נברא אלא עידי שקר הם אשר השכירו אותם שונאים המקנאים אותה ואפשר אם יענו אותם יודו מי המה השוכרים אותם מ"מ חשש שמא לא יודו ליראתם שיתחייבו מיתה על שרצו לשלוח יד במנורוניתא ואף אם יודו מ"מ השכיל והבין כיון שכבר נתפרסם זה העדות בכל מדינות ואם יציל אותה אף שיודו העדים ששקר העידו לא יאמינו בני מדינתו הודאת עדים רק יאמרו המלך מרוב אהבתו ותאוותו אלי' הוציא קול שהעדים הודו ואם יעשה שפטים במי ששכרום יאמרו ששפך דם נקי והמטרוניתא יחזיקו בחזקת זונה ובני' לבני זנונים כי יאמרו הראי' לדברי העדי' שהיתה עם המלך ולא הי' לה בנים ואח"כ הי' לה בודאי מאיש אחר המה זאת ועוד אחרת שהבי' לרוב השרירות והאהבה אשר הראה להם המלך והמטרוניתא נעשו בנים סוררים ועשו מה שלבם חפץ נגד רצון המלך וזה היה ראי' קצת שאין זה טבע מבני מלכים כ"א מטבע בני זנונים, לכן המלך בחכמתו הוכרח בע"כ שלא ברצונו לעשות את עצמו כאלו האמין לדברי העדים רק אמר שאינו רוצה לשפוך דם רק הסכים שישלח אותה ואת בני' מארצו וגם לה לא גילה המלך שאין מאמין לדברי העדים ואדרבה שציווה לה ע"י אחרים שהוא חשבה לזונה וינקום ממנה ומבני' כדי שתצטער על גרושי' וגירש בני' מאוד ותבכה מאין הפוגת ואז יבינו כל רואי' שכעס עלי' המלך ובטלה אהבתו ממנה ואם יעמוד אח"כ על החקירה ששקר העידו יוכל לעשות בהם שפטים ויוכל להכריז בכל העולם אנה היא שרוצה להכניסה לתוך פלטרין שלו עם בני' ולשמחם כימות עולם ואז יאמינו כל בני מדינתו שכשירה היא ובני' הם בניו באמת ובפרט כשיתנו על לב הזמן שהית' נדה ונעה במדינות אחרי' ובודאי לרוב יפיה הפצירו בה הרבה בני אדם להרבות לה מוהר ומתן והיא סבלת כל הצער והעינוי זה יהי' ראי' ברורה לכשרותי' ואף שאהבת המלך חזק מאוד מ"מ הוכרח לכבוש אהבתו אלי' ולהראו' לה כאילו הוא כועס עלי' גם על בני' שילכו מאתו ויאמר להם כי המה בני זנוני' וחשב שעי"כ יכנעו מגאותן וסרירותם ויטיבו דרכם אמנם כאשר נשתלחה עם בני' ממדינתו לא ידעה דרך ומסילה והיתה הולכת ומיללת על צרותי' וצרות בניה והלכה מגבעה להר ומהר לגבעה עד שבאה תוך יער מקום מדבר מקום אריות ודובי' וחזירי יער גם מהם טרפו ומהם נשכו והנשארי' ההרה נסו ונתפרדו איש מעל אחיו רק מעט מהם נשארו אצלה והלכו ברעב ובצמא והמה הולכים נבוכים וכלו עיניהם בדמעות עד שראו היא ובני' עיר מושב והי' שמחים וסברו כי עתה ייטיב מלילך נבוך במדבר אך למקום שונאי המלך באו ואף שלא תכירו האויבי' מ"מ השתעבדו בהם כעבדים וזה הי' לה צרה גדולה יותר דעתה שכולה מבני' וגלמודה מבעלה ומעט הנשאר יהיו משובדי' ביד שונאיהם והיותר קשה לה ששמעה בזיוני בעלה המלך והיא היתה צריך לחרוש וזה הי' לה כואב מאוד כי עדיין לא נגרע אהבתה למלך מאומה עד שבחרה לברוח למקום מדבר שהיתה בו מתחלה אך כשזכרה את אהבת בניה הנתוני' ביד אויביהם מבלי אב והם מתנחמי' שאמם כאן נכמרו רחמיה עליהם ולא רצתה לברוח וסובלת הכל והיתה בצער הזה זמן רב ובנתיי' חקר המלך איה המה וידע מצרותם הגדולה ומרה:
ונפשו עליהם תהמה ובמסתרים תבכה נפשו גם שמע מרוב הבנים שהטיבו דרכם:
מה עשה המלך סיבב בחכמתו שנפלו מחלוקת גדולים בין השרים המקנאי' את המטרוניתא ובין העדים והי' הסיכסוך ביניהם כ"כ גדולה עד שכל א' ואחד בא להמלך וגילה את סודו ואז נודע לכל ששקר ענו במטרוני' והמלך עשה שפטים בהשרים והעדים אשר גרמו רעת המטרוניתא הכשירה ובניו בני המלכים ואח"כ הלך בכל חילו ותקפו וגבורתו וכבש אותו מדינה והוציא את המטרוניתא ובני' מהם בששון וניחם אותה וסיפר לה את כל המאורע שלא תצטרך עוד ליבוש כי כל בני מדינתה ידעו שהיא כשירה ובני הם בני מלכי' ולא בני זנונים וכששאל על שאר בנים השיבה שלא ידעה מאומה אז ציוה המלך לכרוז בכל המדינות שבכל מקום אשר יש א' מהבני' אשר נתגרשו ממטורפלין שלו ימהרו ויבואו בתופים ובמחולות ויתקבלו בחסד וברחמים כי נודע שהם בני המלך ואז נקבצו באו כולם ואז תחת שהיתה שכולה וגלמודה אם הבנים שמחה והבנים הטיבו דרכיהם והאהבה והחיבה גדלה ביניהם והולידו עוד בנים ובנות ונתכנו מלכותם לעולם ע"כ המשל: הנמשל הוא כך המלך הוא ממ"ה קב"ה ומטרוניתא דילי' הוא כנסת ישראל היא אמנו אהובה שאין דוגמתה ביפי' ובחכמה ובכל המעלות כנזכר מפסוקי דאשת חיל ונדרש בזוהר על כ"י ושהיא אהובה מאוד וכנראה מפסוקי דשיר השירים ושהיא נקראת עקרה כדכתיב (ישעי' נ"ד) רני עקרה לא ילדה וכן תקנו בברכת חתני' שוש תשיש ותגל העקרה כאשר נבאר זה למטה ואנחנו ב"י המה בני' כדכתי' בנים אתם לה' אלקיכם שהיינו בנים מזורזים וחביבם מאוד בעיני כל כמו שהזכיר שמע"ה בפסוקי שיר הסירים הרבה שבחי' על דור המדבר באמרו (שיר ח') מי זאת עולה מן המדבר וגו' וכל הקפיטל וכן הי' בימי שהע"ה (מלכי' א' י') שנאמר כל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע ומלכות שבא בשמע' את חכמת שלמה אמרה שם אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתיך יהי' ה' אלקיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל באהבת ה' את ישראל לעולם וישימך ה' למלך לעשות משפט וצדקה ומה שאמרנו שכשגדלו הבנים נתגאו מרוב השרירות ונעשה בנים סרבני' זו שאמר הנביא (הושע ב') וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ונא' (דברים ל"ב) וישמן ישורן ויבעט ומה שאמרנו שנתקנאו בה השרים שבחצר המלך ושכרו עדים שיעידו שזינתה עם אחרים הם שבעי' שרי אומות העולם כמ"ש הכתוב (תילים פ"ג) אלקים אל דמי לך וגו' על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפונך והעדי' הם הס"ם וכת דילי' הוא המסטין והמקטרג על ישראל והנביא דמה תמיד הדביקות בע"ז לניאוף וזנות לכן אמר הנב' (ירמי' ג') אחר שאמר הראית אשר עשתה משבה הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזנה שם וכתיב והי' מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ:
ונראה שר"ל שאינו אלא שהוציא עלי' קול זנות והוא הדבר שאמרתי שהלשינו שזינת' עם אלם וחרש וחסר דעה שעל ע"ז עץ ואבן אמרהכתוב פה להם ולא ידברו ענים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו וגו': וגם מה שאמרנו שהמלך ידע שהיא נקיי' רק שהמלך חשש שבני המדינה יחשבי' לזונה מפני שיראו סרבנות הבני' שאינם מתנהגים כבני מלכים כ"א כבני זנוני' ולכן המלך עשה כאילו האמין להם וגרשום מעל ארצו בזה יובנו סתירת הפסוקי' אשר נתקשו בו הרבה מפרשי' שהנביא אמר (הושע ב') ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה ותסר זנוני' מפני' ונאפופי' מבין שדי' ואמר ואת בני' לא ארחם כי בני זנוני' המה דמשמע שאין חסרון בבני' כ"א שהם בני זנונים ועיקור חסרון הוא באמם שזינתה ובמקום אחר אמר הנביא (ישעי'.) הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם דמשמע שאין חסרון באם כ"א בבני' והם סותרי' זא"ז:
אכן לפי המשל לק"מ דודאי אמנו האהובה היא הכשירה ואין בה דופי רק בשביל להכניע אותנו לבל נתגאה ונלך בשרירות לבינו וגם לטובת אמנו שלא יאמרו שממ"ה לאהבתו אותה מחפה עלי' כנ"ל:
לכן עשה כאלו האמין למלשיני' וקרא אותנו בשעת שלוחינו מאתו בני זנוני' וקאמר ע"י הנביא שהיא זונה והיינו דברי הנביא הושע כמש"ל שהוא מנביא שישלח אותנו מאתו לכן אמר בשביל זנוני' מגלה אותנו מאתו מפני שאנו בני זנוני' אבל בישעי' כ' דשם מתנבא על סוף זמן הגלות דמעיקר' אמר כי כה אמר ה' גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט ואת יריבך אנוכי אריב ואת בניך אנכי אושיע האכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם דעל סוף מגלה הקב"ה שאין החסרון באמנו רק שלא היינו מתנהגים כבני מלכים כ"א כבני זנוני' לכן הוכרח לשלח האם להצילה מחשד אבל בתחלת הגלוי לא גילה זאת כ"א שנשתלחה האם על זנונה והבנים מפני שהמה בני זנוני' ועתה כעלה על לבינו שכינה מה היתה אומרת איך היתה מיללת ומקוננות בשע' שנשתלחה עם בני' מהר לגבעי' ומגבעה להר למקמו' אשר רצו שוביה' להוליכם ומה שאמרנו שבאו ליער מקו דובי' ואריות וחזירי יער ומהם טרפו ומהם שדדו ומהם נשכו והנשארי' ההרה נסו ויפרדו איש מעל אחיו המה האו"ה אשר המשיל הנביא אותם לחיות האלו כמ"ש הנביא (ירמי' ה') על כן הכם ארי מיער זאבי ערבות ישדד נמר ושוקד על עריהם כמה שמדות וכמה ענוי' ויסורין אשר סבלנו איך שודדנו ונתפזרנו בד' פינות העולם ממדינה למדינה נתגרשנו ואנחנו טבועים ביד כל אומה ולשון ואף אם נמצא חן בין אומה אחת יודעים אנחנו שיתר אחינו נתונים בין שארי או"ה שונאי ה' ומשעבד' בהם ואמנו האהובה יושבת וראשה חפוי' שכולה וגלמודה ומתאוננת ומקוננת על שלוחי' זה זמן רב והיא רואת צרותינו והיותר קשה ששומעת חרופיה וגדפיה מחורפי' ה' אלקי ישראל באמור אלי כל היום איה אלקיך איה משיחך ומה שאמרנו שאיוותה לחזור למדבר כן אמר הנביא (שם נ') מי יתנני במדבר מלון אורחים רק לגודל אהבתה עלינו לא רצתה לעזוב אותנו ולא זזה השכינה מאתנו ואבינו אב הרחמן יודע בצרותינו ואמנו האהובה ובצרותינו לו צר כביכול:
ועתה איך יש לנו לבכות ולהתחנן אל אבינו שבשמים ולשוב אליו בתשובה שלימה כי כבר נגזרה הגזירה שלא יפדה אותנו בלא תשובה והוא מחכה לתשובותינו שאם נפתח לבינו כמחט סדקית הוא יפתח תרעין רברבין ומה שאמרנו כשנודע למלך שרוב הבנים נכנעו גאותן והטיבו את דרכם ונודע לו מצרות האם והבנים אז עשה המלך שנפלו מריבה בין המקנאים והעדים והודו העדים ששקר ענו רק שהמקנאים שכרו אותם להעיד ועשה בהם שפטים גדולים ואח"כ יצא ברוב חילו ופדה האם והבנים מיד שונאיהם והכריז שבכל מקום אסר יש א' יבואו בתופים וגם במחולות וכן הוי שנקבצו ובאו כולם יחד ותחת שהיתה שכולה וגלמודה עתה אם הבנים שמחה והבנים הטיבו דרכיהם והאהבה גדלה ביניהם כן יהיה אם אנו ניישר אורחינו ונכנעו לבבינו לאהבה וליראה את השם הגדול אז יקוים מה שנאמר ע"י הנביא (ישעי' י"ט) וסכסכתי מצרים במצרי' ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה ואז יקוים מה שאמר הנביא (שם כ"ד) והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי אדמה באדמה הם הם המלשינים ונקויים מ"ש נעי' זמירות (תהלים קי"ג) מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ופרש"י דקאי על שיבת ציון דכתיב כי חלה גם ילדה ציון והנפוצים בד' כנפות הארץ יקובץ ע"י כרוז הוא מ"ש הנביא (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים:
ועפ"י המשל הזה יובן ההפטרה של פרשת כי תצא (שם נ"ד) רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתידותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו אל תראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בשת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא, כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' ע"כ:
והנה יש לדקדק בפסוק ראשון אמר רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה', וקאמר רני בקמץ תחת הרי"ש שהוא לשון עבר ר"ל שהיתה רני דאל"כ הול"ל הרי"ש בחולם כמו צהלי ורוני יושבת ציון וגו' ואח"כ אמר פצחי רנה וצהלי לשון ציווה לעתיד ובגמרא (ברכות נ') איתא שאל האי מינא לברורי' כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני א"ל שטי' שפיל לסיפא דקרא כי רבים בני שוממה וכו' אלא רני כנסת ישראל שלא הולידה בנים לגיהנם כוותיכו:
ותירץ זה יפלא אי' איפו הזכיר כאן גיהנם ותו לפי משמעות התשובה של ברורי' אין שום בר ישראל יורד לגיהנם דאל"ה לא מקרי עקרה כיון שיש לה בנים אעפ"י שהם מועטים א"ו שאין שום בר ישראל יורד לגיהנם וזה ודאי ליתא אעפ"י שאמרו רבינו ז"ל פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטות בהן ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב ואין אור שולטות בו פושעי ישראל שהם מלאים מצות כרימון כמ"ש כפלח הרימון רקתך שאפי' ריקנין שבו מלאי' מצות כרימון עאכ"ו, מ"מ כתבו התו' שם דלאו בפושעי ישראל בגופן קמיירי דבהדיא איתא בגמ' על פושעי ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינן כלה ובבה"כ מייזל כבר הובאנו הזוהר דהמכניס את ברית קיימא ברשות אחרא או מאן דאושיד זרעא על ארעא תשובתו קשה מאוד מאוד ועליו נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והי' דראון לכל בשר ובארנו בארוכה מילתא בטעמא למה לא שייך הך קושי' על אלו המוצאים זרע שלא במקום מצוה ואין לכפול הדברים עכ"פ הרבה והרבה יש אשר נכשלו בעון זה ולא עשו תשובה ואיך שייך לומר שהיא עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם ועוד תשובת ברורי' איך שייך נתינת הטעם על שלא ילדה בנים לגיהנם במה דקאמר כי רבים שוממה מבני בעולה גם מה דקאמר אח"כ הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעיך גוים יירש וערים נשמות יושיבו לפ"ד ברורי' אינו מובן כלל האיך שייכים הני פסוקים למה שאמר מקודם שלא ילדה בנים לגיהנם לכן נראה שברורי' לא רצתה לגלות להמין האמת ודחה אותו בקש ותו דבפסוק ד' קאמר אל תראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד וקשה מהיכי תיתי ליבוש או לכלם דקאמר הטעם כי בעליך עושיך ה' צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא הלא אין מספיק שלא לבוש עוד ויותר יש בטחון במה שנשבע בסוף הקפיטל שלא יקצוף עוד והול"ל במקום פי בעליך כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' ועוד שהרד"ק פי' בושת עלומיך וחרפת אלמנותיך הם הצרות דעדו עלי' וק' אמאי קראם הכתוב חרפה ובושה ואמר כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך נתן טעם אחר טעם ואנחנו לא נדע אם לא הספיק בטעם ראשון מאי תיקן בטעם השני וקאמר בפסוק זי"ן ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך ובפסוק ח' קאמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה', כפל הענין בלשונות מתחלפים דבפסוק ז' אמר וברחמים גדולים אקבצך דמשמע לשון עתיד שעדיין לא קבצה וכל הקפיטל עד הפסוק הזה משמע שכבר יצאו מן הגלות ובפסוק ח' אמר ובחסד עולם רחמתיך שהוא לשון עבר והול"ל ארחמך כמ"ש בפסוק אקבצך או שהול"ל בפסוק ז' קובצך כמ"ש רחמתיך וקאמר בפסוק ט' כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וגו' וקשה ממ"נ אם תשוב ותחטא אמאי לא יקצוף וכי משא פנים יש בדבר וכל האומר הקב"ה וותרן וכו' ואם לא תחטא שבועה זו למה לי ועוד כיון שהבטיח בפסוק שלא יסיר חסדו מאתם ל"ל למימר שלא יקצוף עוד: אכן לפי המשל הנ"ל יובן בלי שום הקדמה אחרת דכ' אמר רני עקרה לא ילדה ר"ל שהיתה רני עקרה על שלא ילדה זה היה בזמן שהיתה יולדת פעם אחר פעם שהיתה רני על שהיתה עקרה אלא שאח"כ נהפך לתוגה שע"י שהיתה עקרה היתה נחשדת וקאמר הנביא שעתה שוב פצחי רנה וצהלי כי עתה יכניסה המלך אליו ותכפול האהבה מפני אורך זמן פרידתה תהיה עתה יותר חביבה לכן תכפול השמחה על שהיתה עקרה כי תשכח כל הצרות לכן נקט' תחת שהיתה רנה תפצחי עתה רנה וצהלה ואף שע"י שהיתה עקרה נתגרשה ונתמעט' בנים מאלו היתה יושבת תחת בעלה לכן אמר שגם בשביל זה לא תתמעט הרינה והצהלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה כי ידוע דמי שמגודל בכל הטוב אין נהנה כ"כ ברוב הטובות כמו מי שהיה עליו כל הטוב ונהפך עליו הגלגל עד שהיה ברעב ובצמא ובחוסר כל זמן רב עד שנתייאש מכל הטוב ואח"כ חזר לכל גדולה שהיה בו זה נהנה יותר מן התענוגים אשר נתעדן בו והיינו דקאמר כי רבים בני שוממה מבני בעולה ר"ל מחמת שהיית שוממה ועתה תשוב ותתענג על ה' תשוב לימי עלומיך ויהיה לך יותר בנים מאלו היית בעולה עד הנה ומשו"ה קאמר הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכיהאריכי מיתריך ויתדותיך חזקי כי לא תצטרך לנוד עוד ממקום למקום לכן תוכל לחזק את יתידותיך, וקאמר הטעם שתרחיב אהלך כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו וכל זה יהי' מרוב הבנים ומפני שהיתה יריאה לשוב למטרופלין המלך שיהיה צריכה שתהיה חבושה בחדרה ולא לילך בין הבריות ולא תוכל לישא פנים מפני הבושה והכלימה כי חשבוה לזונה ע"ז קאמר אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי וקאמר אדרבה אני מבקש ממך שתשכח בושת עלומיך וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד:
וקאמר הטעם שכבר נודע לכל כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו ר"ל אלא נבעלת לאחר וגואלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא וגואלך הוא מלשון איש ג"כ כדכתיב (רות ג') ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה ובמה ידעו זאת ואמר כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ר"ל אלולי היה נתאמת כדברי המלשינים היה ראוי לי להענישך מיתה ולפחות לייסרך ביסורים קשים ומרים, אכן לא כן היה שהיית כאשה ואשת נעורים כי תמאס ועי"כ היו סבורים שבשביל איזה תרעומות קטן אני מייסרך והי' יודעי' שברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך וגם זה באמת ליתא כי בשצף קצף הסתרתי פני ממך וזה לא היה אלא לפנים כנ"ל במשל אבל בחסד עולם רחמתיך ר"ל אפי' באותו רגע שהראיתי לפניך כאלו אכי קוצף עליך רחמתיך ואם תדאג שמא תקראיך עוד הפעם כיוצא בזה ואף אם אבטיחך שחסדך לא ימוש מאתי, וגם אתה לא תחטא מ"מ ע"י עידי שקר עוד אעשה לפני' ואקצוף עליך וזאת אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגוער בך והיינו אפי' לפנים כי לפי הפנימיות של לבי לא לבד שלא אקצוף כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמיך ה', והבן:
אך כל זה יהיה אם אנחנו מיישרים אורחותינו ונשוב אליו בכל לב, אבל כל זמן שאין אנו שבים אליו בכל לב אין תרופה למכותינו ח"ו כי כלו כל הקיצו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וכבר בארנו שאם בי' כנישתא חדא יתעוררו לעשות תשובה בזכותם יגאלו ישראל ובארנו ג"כ שבחודש אלול מסוגל יותר שאם נפתוח לבינו כמחט סדקית יפתח לנו הקב"ה שער גדול, וא"כ רבותי עתה הדבר תלוי בנו שאם נעשה תשובה שלימה נוכל לפעול שיהיה הגאולה בזכותינו ואם נתעצל עתה אנחנו גורמים עיכוב הגאולה וידוע כי כל בי' עשרה שכינתא שרי' ק"ו בקיבוץ הזה השם ישמור אתכם וינצור אתכם מכל דבר רע וק"ו בשעת הדרשה שאין לקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ובפרט לפמ"ש חז"ל בשעה שהחכם יושב ודורש והציבור שומעין הקדוש ב"ה מוחל להם עוונותיהם, ואף שאין אני חכם מ"מ הלא אתם עשיתם את שלכם ואם הייתי חכם כהנה וכהנה בודאי יותר הייתם עומדים ושומעים ומקבלים וא"כ בלתי ספק השכינה שרוי' אצלינו אלא שאין בנו כח לראותה ולהנות מזיו כבודה עכ"פ נדמה בעצמינו כאלו היא מתפלשת באפר שטוחה ובכתה ומתחננת לפנינו לומר שובו בנים שובבים שובו נא מדרכיכם הרעים בניי עד מתי אראה בספלותיכם ובצרותיכם עד מתי תלכו עמי בקרי עד מתי לא תחוסו לכבוד אביכם שבשמים המחולל בגוים אשר כל זה גרמו עונותיכם הורידו כנחל דמעה על חטאתיכם השמיעו במרום קוליכם קול בכי' ואנחה המסברת לבו של אדם אולי יחנן ה' צבאות והקב"ה מחכה לחנוניכם זה זמן רב אלא שכבר נשבע שאינו מחננכם עד שתפתחו בתשובה אפי' כמחט סדקית ואז יפתח לבכם כפתחו של אולם ויפדה אותנו ואת אחינו בני ישראל ואז יקוים אם הבנים שמחה ובזה יום הדין הבע"ל יכתוב אותנו לחיים ארוכים ומתוקים ונתבשר ששנת גאולה באה ושנה הבע"ל יהיה שנת רצון לה' ויום נקם לאלקים לנחם כל אבילי ציון ואבילי ירושלים ובא לציון גואל בב"י אמן: