אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ
דרוש ו
ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בבה"כ גבוה ער"ח אב תקכ"ו לפ"ק:
במתני' על ששה חדשים שלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית ועל אלול מפני ר"ה ועל תשרי מפני המועדות ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני פורים, וכשהיה בהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח שני, ובגמרא פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר ר' חמא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לששון ושמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה בזמן שיש שלום יהי' לששון ולשמחה אין שלום צום א"ר פפא ה"ק בזמן שיש שלום יהיה לשו"ש יש גזירות מלכות צום אין גזירות מלכות ואין שלום רצו מתענים רצו אין מתענים ופריך א"ה ט"ב נמי אר"פ שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו הצרות דאמר מר בט"ב חרב הבית בראשונה ובשני' ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (ופרש"י על הא דאר"ח בר ביזנא וכו' דכולה ימי התענית נינהו ובזמן הזה ומתני' בזמן הזה קמיירי מדקתני וכשהיה בהמ"ק קיים) עכ"ל הגמ', ומקשי' העולם למה הוצרך רש"י להביא ראי' מדקתני וכשהיה בהמ"ק קיים הלא מגופו נשמע דהא קאמר ועל אב מפני התענית ואפי' נאמר דנוכל לדחות דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים ומפני יום התענית שנעשה י"ט קאמר מ"מ יהי' קושי' הגמ' בתוקפו דהא טבת ותמוז הי' שוה לט"ב דבזמן בהמ"ק יהיה לששון ולשמחה ובזמן הזה לצומות וא"כ פריך שפיר וליפקו נמי אתמוז וטבת, ועוד קשה על הא דפריך א"ה ט"ב נמי ומשני הואיל והוכפלו בו הצרות וכי לא ידע מנהגא דבט"ב מתחילין להתענות בו מבערב משא"כ בשאר תעניתים, וכן איתא (פסחים נ"ד) אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא ט"ב בלבד וע"כ משום דט"ב חמור יהיה מאיזה טעם שיהיה, וביותר קשה על מתני' דסוף תענית דאיתא משנכנס אב ממעטין בשמחה ואמאי לא קאמר משנכנס תמוז או טבת א"ו ט"ב חמור ומאי פריך א"ה ט"ב נמי, ועוד למאי הוצרך לשנוי' על קו' א"ה ט"ב נמי הואיל והוכפלו הצרות הלא אין מקום כלל לקושי' א"ה ט"ב נמי הואיל דאחר חורבן בית ראשון התענו כל הד' צומות ואח"כ כשנבנה בית שני נאמר להם שיהי' הד' צומות לששון ולשמחה ונאמר נמי כשאין שלום לא יהיה לששון ולשמחה ואם גם לא יהיה גזירת המלכות רצו מתענין ומשום דפורעניות של חורבן בית ראשון כבר נתבטל בבנין ב"ש אבל פורעניות של חורבן בית שני עדיין לא נתבטל ובודאי שצריכין אנו לצום ביום החורבן של ב"ש אפי' אם היה ביום אחר ובודאי מפני שהי' ביום החורבן ראשון לא גרע ומאי הוצרך לומר מפני שהוכפלו הצרות לכן נאמר דעוד יש לדקדק דהנה מה שבארנו לעיל דהגירסא הוא א"ר פפא כן גרס בעין יעקב אבל בגמרא שלפנינו הוי הגי' ר' פפא אמר הכי קאמר ולפי פשוטו אין לנו תי' על קו' הגמרא אלא תי' של ר"פ והכי הול"ל אמר ר' פפא כדרך הסוגיא בכל הש"ס שתי' ראשון מתחיל אמר וכו' ועוד דלפי הגירסא בגמ' שלפנינו ר"פ חולק על ר' חמא דלר"פ יש ג' חילוקים ולר' חמא יש רק ב' חילוקים וא"כ ק' על ר"ח הלא אמורא הוא ואיך הבין המשנה, ועוד למאי צריך המקשין להביא הא דאמר רחב"ב אר"ש חסידא כלל דהא ודאי דהמשנה נישנית אחר בנין ב"ש מדתנן ועל כסליו מפני חנוכה וזה הי' בימי חשמונאי' ובשנת ז' לדריוש שעדיין לא נגמר בנין ב"ש נאמר הך נבואה של כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וכו' וא"כ יהיה הפי' איך שיהיה הלא הד' צומות שווין הם לדעת המקשין דאכתי לא ידע מהשנוי' שאני ט"ב דהוכפלו בו הצרות וא"כ בלא"ה יכול למיפרך מ"ש ט"ב מתמוז וטבת לכן נראה דכך הוא הסיגנון דסתמא דגמרא פריך וליפקו נמי אתמוז ואטבת ובאמת לא פריך אלא מכח הקרא דמ"ש ט"ב ותמוז וטבת כנ"ל, וסתמא דגמ' מתרץ דלא ק' דאמר ר"ח וכו' ומשום דר"ח לאו על הך קו' תי' אלא מלתא באפי' נפשי' קאמר לכן לא קאמר אר"ח אלא דסתמא דגמרא קאמר דלא ק' דאמר רחב"ב וא"כ שפיר קאמר ר"פ אמר דר' פפא חולק ארחב"ב ומ"מ כמו דמתורץ המשנה אליבי' דרחב"ב ה"נ מתורץ אליבא דר"פ ובזה יהי' מתורצי' כל שאר הקושיות שהקשינו, ולבאר איך יתורץ קושי' הגמרא בדברי ר"ח בר ביזנא נאמר מה דאיתא שם ר' עקיבא אומר צום הרביעי זה תשע' בתמוז שבו הובקע' העיר ופי' התו' דהיינו בחורבן בית ראשון משא"כ בבית שני נבקע העיר בי"ז תמוז ואמאי קרי לי' רביעי שהוא רביעי לחדשים צום החמישי זה ט"ב שבו נשרף בית אלקינו ולמה קרי לי' חמישי שהוא חמישי לחדשים צום השביעי זה ג' תשרי שבו נהרג גב"א ואמאי קרי לי' שביעישהוא שביעי לחדשים ומי הרגו ישמעאל בן נתנאל הרגו ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל ואמאי קרי לי' עשירי שהוא עשירי לחדשים ומפרש הגמרא דאע"ג דפורעניות דטבת הי' קודם פורעניות דט"ב מ"מ הכתוב חשבו כסדר החדשים, והנה הטור או"ח בסי' תקמ"ט העתיק הך סוגיא אלא שהוסיף על הא דקאמר ללמדך ששקולה מיתת צדיקים וכו' שהוא נלמוד מדכתבו כאן, והוא פליאה הלא הכתוב חשבו על סדר החדשים לכן נאמר באופן אחר מאין הוציא הך ללמדך ויבואר נמי הא דהוצרך ר"ע לומר ומי הרגו וכו' הלא מקרא מלא הוא במלאכים ב' ולמאי מביא הכא:
ונ"ל דסדר הפסוקים כך הוא שבשנת ד' לדריוש השני שכבר עסקו שלש שנים בבנין ב"ש שלחו צדיקים אל הכהנים ואל הלוים לאמר האבכה בחודש החמישי וכתיב וזה דבר ה' צבאות אלי לאמר אמור אל כל עמי הארץ ולכהנים כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני ר"ל שאין התענית עיקר וטוב להם שיקיימו דברי נביאים ראשונים והאריך הנביא בדברי המוסר ובסוף קפיטל א' נאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ושמחה ולמועדים טובים וכתב הראב"ע דפסוק זה נאמר תשובה על שאלת הצום, והק' הרד"ק מה שהזכיר בתחילה שצמו בחמישי ובשביעי ולא זכר שצמו נמי צום הרביעי וצום העשירי משום ששאלו על הצום שצמו, על החורבן ועתה שנבנה שאלו אם יצומו עוד ושאלו נמי על צום השביעי שהוא נמי קצת חורבן שיתר הפליטה הוצרך לברוח מצרימה בהריגת גדלי' והוא דחוק ונאמר דלפי דמסיק הגמרא הכא שבזמן שאין שלום אין גזירת מלכות אם רצו מתענין רק דבט"ו שהוכפלו בו הצרות מחויב להתענות אפי' בזמן שאין גזירת מלכות והקשו התוס' א"כ י"ז בתמוז נמי הוכפלו בו הצרות דחמשה דברים אירע בו ומתרצי' דמ"מ חורבן בה"מ היה בתוך אלו ותקיפא טובא, ולפ"ז נאמר דמשו"ה לא הוזכר צום הרביעי וצום העשירי משום דבאמת לא צמו כל הע' שנה של גלות בבל כי הרבה שנים שלא היתה גזירת המלכות דהא כורש ראשון נמי מלך כשר היה וכן בימי מרדכי ואסתר לא היה הגזירה אלא בי"ג בניסן ובכ"ג סיון כבר נכתבו האיגר' הטובים, ומשו"ה לא צמו בתמוז וטבת שזה נמי ידעו דבזמן שאין גזירת מלכות אין צריכים לצום רק שלא ידעו עדיין שיהי' נהפוך לשו"ש, ומשו"ה לא צמנו צום הרביעי וצום העשירי רק ט"ב שהוכפלו בו הצרות וכן בצ"ג ג"כ הוכפלו הצרות דהריגת גדלי' היה כחורבן בהמ"ק וע"י שנהרג ע"י ר' ישמעאל בן נתנאל שהי' מזרע המלוכה לא הניחו נבוזראדן למשול על יתר הפליטה מפני שחשב שהוא רוצה למרוד בו ולהשיב המלוכה אליו עד שהוצרכו כולם לברוח מצרימה וא"כ גם בצום השביעי נכפלו הצרות והיה תקיפא כמו חורבן בהמ"ק ששקולה מיתת צדיקים כשריפת וכו' ולפיכך ב' צומות האלו צמו כל השבעים שנה אעפ"י שאין גזירת המלכות ומשו"ה רק על הנך תרתי דהיינו צום החמישי וצום השביעי שאלו אם יצומו עוד ובאה התשובה על זאת מאת ה' שעתה שכבר נגמר הרבה מהבנין שיהיו כל הד' צומות לשו"ש ומתורצים קו' הרד"ק וק"ל: והשתא הא דקאמר הכי ללמדך וכו מדקאמר צום השביעי שבו נהרג גב"א ק' איך אפשר שדבר זה אירע בו דא"כ ק' אמאי צמו הך תענית כל הע' שנה ולא צמו צום הרביעי וצום העשירי לכן קאמר ומי הרגו ישמעאל בן נתנאל ועי"כ הוכפלו בו הצרות וקשה הלא בתמוז גם כן הוכפלו בו הצרות ובשלמא בט' אב היה בתוך חורבן בהמ"ק דתקיפא לי' משא"כ צ"ג לכן מסיים ללמדך ששקולה וכו' וא"כ גם זה תקיפא לי' ואין אנו צריכי' לדחוק למה שנדחק הטור מאין הוציא הך ללמדך וק"ל:
ועתה נבא לבאר שאר הקושי' שהתחלנו בו ויתורץ נמי דתרוצינו אינו אלא א"א כר"פ דג' חילוקים יש אבל א"א כר' חב"ב ליכא אלא ב' חילוקים ק' מאי דקאמר בברייתא ללמדך וכו' לכן נאמר דברי רחב"ב אינו כפשוטו ויתורץ נמי דקדוק הלשון דקאמר רחב"ב בזמן שיש שלום יהיה לשו"ש אין שלום צום והול"ל אין שלום יהיה צום וא"ל דלישנא דקרא נקט דגבי לשו"ש כתיב יהי' משא"כ גבי צום דזה ליתא דבקרא כתיב יהיה לשון יחיד וקאי על כל צום וצום בפ"ע ואיהו נקט יהיו לשון רבים וכיון דלאו לישנא דקרא נקט הול"ל נמי גבי צום יהיו דהנה הב"י בסי' תק"נ הק' על הא דפריך ר"ח קרי להו שו"ש וקרי להו צום מאי קו' שהק' מה שהי' עד הנה צום יהי' מכאן ואילך שו"ש עיין בב"י שתירץ בדוחק, גם המהרש"א בח"א הק' קו' זו ותי' ג"כ בדוחק גדול ע"ש, גם לפ"מ שמשני רחב"ב אין לו שחר דהא לא נאמר בקרא שיהיה צום ואיך קאמר בזמן שאין שלום יהיה צום ולדברינו מובן דהא דלא נאמר בקרא שיהיה צום ואיך קאמר וכו' ר"ל דהא בארנו דמיום כורש הראשון לא צמו צום הרביעי וצום העשירי והנביא שאמר שיהיה לשו"ש זה לא נאמר אלא עד שנת ד' לדריוש השני שאז כבר עסקו בבנין ב"ש ואיך קרי להו צום ר"ל צום הרביעי וצום העשירי דהא כבר בטל מיני' שם צום ובשלמא אם הנביא אומר שלא יצומו עוד אלו הצומות הייתי אומר שנאמרה הך נבואה בשנה שהפסיקו לצום ומעיקרא היו צומות משא"כ שנאמר כאן לששון ולשמחה וזה ודאי לא היה אלא עד שהיו עסוקים בבנין וכבר בטל שם צום השביעי ועשירי והיינו דקאמר קרי להו צום וקרי להו שו"ש ושני אלו לאו גבי הדדי הוי ומתורצת קו' ב"י ומהרש"א וק"ל: ולפ"ז נוכל לומר דהכי משני רחב"ב בזמן שיש שלום יהיה לשו"ש ר"ל צריך שיהיה לשו"ש ואסור לצום ובזמן שאין שלום צום ר"ל דמקרי צום מפני שרשאי לצום וכל הד' צומות שווין בזה אלא שהם החמירו שצמו בט"ב ובבצ"ג מפני שהם חמורים ולא רצו להתענות בתמוז וטבת אבל אם היו רוצים גם בו היו מתענים והנביא אמר להם שעתה יהי' לשו"ש שאסור להתענות בהם והשתא קריאת הצום וקריאת שו"ש סמוכין הם זל"ז ושפיר קאמר שמה שהיה עד עתה נקרא צום יהיה מכאן ואילך שו"ש וניחא הא דקתני בברייתא ללמדך גם לרחב"ב וק"ל:
וכ"ז א"א כפירושינו דמדשאל לו על ט"ב וצ"ג מוכח שלא צמו בתמוז וטבת אבל א"א כפי' הרד"ק ששאלו על ב' תענית אלו מפני שהם חורבנות וה"ה על ב' אחרים אין מקום לקו' רחב"ב א"ו מוכח כפירושינו, והשתא הוצעת הגמרא כך הוא דהגמ' לא היה ידע שיהיה רשות לצום אלא שסבר או שהוא חיוב לצום או שהוא חיוב לעשות שו"ש והא דשאלו על טיב וצ"ג ולא שאלו על תמוז וטבת צ"ל כפי' הרד"ק משום ששאלועל החרבנות וה"ה לאידך ולכן פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאו שיהיה גם עתה צום או שיהיה ששון ושמחה וא"כ ממ"נ ק' מ"ש ט"ב מתמוז וטבת דהא הקרא בכל הד' צומות קאמר שיהיה לש"ש ואם כשנחרב הב"ש נתבטל האי קרא א"כ הדרי למלתא קמייתא שמחויב לצום וא"כ ממ"נ ק' וליפקו נמי אתמוז וטבת ומשני דלא היה חיוב מעולם לצום ומייתי ראי' דאמר רחב"ב וכו' וק' קו' ב"י א"ו צ"ל כפירושינו שלא צמו מקודם בתמוז וטבת והא ראי' שלא שאלו על תמוז וטבת ולא נראה לי לומר כפי' הרד"ק וכיון דמעיקרא היה רשות גם עתה שנחרב הבית נתבטל חיוב של שו"ש והדרי למילתא קמייתא שהוא רשות ומש"ה אין צריך למיפק עדיין והוא ק' מחורבן ראשון שנתגלה להם שלא יהיה הגלות אלא ע' שנה משא"כ בב"ש, והשתא מתורץ נמי הא דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל וכן מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה דנישנית בזמן הזה שיתר הצומות המה רשות אבל ט"ב חובה מכח חורבן ב"ש לבד דלא ידע עדיין מהוכפלו בו הצרות ור"פ חולק עליו מפני שנראה לי' דוחק לומר שיהיה נקרא צום מפני שהוא רשות לצום לכן קאמר דיש ג' חילוקי' ומש"ה קרי להו צום משום דאלו היה גזירת מלכות היה מחויבים לצום רק שלא צמו מפני שלא היה גזירת מלכות ומש"ה ניחא עתה שלא נפקי על תמוז וטבת מפני שבזמן שאין גזירת מלכות הוי רשות כמו רחב"ב אבל נ"ב מחויבים אנו לצום מכח חורבן השני ופריך א"ה ט"ב נמי אהך שינוי' בין לרחב"ב ובין לר"פ ר"ל כמו שלא שאלו על תמוז וטבת ה"נ לא היה להם לשאול על ט"ב ר"ל דהשתא דאמרת שלא שאלו על תמוז וטבת משום דגם מעיקרא לא רצו לצום מפני שהיה קיל בשלמא הא דצמו בצ"ג ניחא דנאמר בקרא שהוכפלו הצרות שנהרג ע"י ישמעאל בן נתנאל כנ"ל ואע"ג דבתמוז נמי הוכפלו הצרות י"ל כתי' התו' דחבה"מ תקיפה ושקולה מיתת צדיקים וכו' אבל ט"ב אמאי החמירו הם בשלמא לדידן נחרב בית בראשונא ובשני' אבל לדידהו ששאלו בשעת בנין שני קשה אמאי החמירו יותר מתמוז דאי משום חבה"מ תקיפא מ"מ לא גרע מתמוז שהוכפלו בו הצרות וזה מוכח מדברי התו' שהקשו דגם בתמוז הוכפלו בו הצרות ותי' דחורבן הבית תקיפא לי' ולדבריהם קשה ל"ל להגמרא לומר דהוכפלו הצרות הל"ל שאני ט"ב דחורבן בית הראשון תקיפא א"ו צ"ל דהגמרא ידע דחורבן בית הראשון לחוד לא גרע מהוכפלו בו הצרות ומשום הכי הוצטרך הגמרא לומר שאני ט"ב וכו' רצה לומר דבט"ב נמי הוכפלו הצרות דאמר מר וכו' וחרבן בית המקדש תקיפא ולכך החמירו בתשעה באב יותר מתמוז וק"ל:
והשתא דברי רש"י נכונים דלפי דברינו המקשין דפריך וליפקו נמי אתמוז ואטבת פריך בין אי מיירי בזמן הבית או בזמן הזה דממ"נ אין חילוק בין תמוז וטבת לט"ב וכנ"ל והא דקאמר רחב"ב תירץ הוא דמתניתין מיירי בזמן הזה ומש"ה נתבטל החיוב של ששון ושמחה והתענית אינו אלא רשות רק ט"ב עתה נעשה מחדש חיוב ע"י חורבן ב"ש לכך א"צ למיפק על תמוז וטבת והיה קשה לרש"י דה"ל להתרצן לפרש דמתני' מיירי לאחר חורבן והעיקר בזמן הזה מיירי מדקתני וכשהיה בה"מ קיים וכו' ומתורץ קושי' העולם על רש"י וק"ל, מורי ורבותי לא לדרשה קאתינא כ"א להשמיע לעם דברי מוסר ודברי תוכחה, אמנם שלמה המע"ה אמר (משלי ד') בדרך חכמ' הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר להבין כוונתו נאמר, דהנה מנהג ישראל תורה היא מה שנוהגין המוכיחי' טרם שיאמרו מוסר מתחילי' באיזה חידוש מד"ת ונראה שיסדו להם הראשונים כך מטעם אשר נבאר דהנה בבה"כ מייזל בארנו על מה דאיתא בגמרא אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבה"מ דלכאורה אינו מובן אם אין ליצה"ר רשות לכנוס לבה"כ ולבה"מ מי הוא המסית לאנשים אשר בתוכו לדבר דברים בטלים בעת התפלה ובעת קריאת התורה או לחרחר ריב ומצה ולחשוב מחשבות זרות בשעת התפלה או לבטל עניית קדושה וברכו ועניית איהש"ר ויתר אמנים וכדומיהן הרבה מיני עונות שנעשו בבה"כ ובה"מ מי הוא המסית אמנם בארנו דמשיכתו לבה"מ לא מהני רק אם פגע בו אבל אם כבר היצה"ר שורה בתוכו אינו יוצא ממנו כ"א ע"י תשובה וא"כ מה מהני לאותן אנשים לומר להם דברי מוסר הלא היצה"ר שורה בלבם כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואינו מניח שיכנסו דברי מוסר ללבו ובפרט אם הוא ב"ב הוא נועל בפני האורח לכנוס, אמנם אע"ג דמשכתו לבה"מ לא מהני מ"מ לימוד התורה מהני דדרך כלל אמרו בראת יצה"ר בראת תבלין היינו תורה דבלימוד התורה מבריח היצה"ר ואז נכנס המוסר אל הלב לכן נהגו לומר תחילה קצת מד"ת והיינו דאמר שמע"ה (משלי כ"ג) הביאה למוסר לבך ואזניך לאמרי דעת ר"ל שלא תביא רק אזניך כ"א צריך שיכנסו דברי מוסר אל הלב וקאמר שזה נעשה אם תביא אזניך לאמרי דעת ר"ל אם יהיה לך לב להבין ד"ת מה טוב שתבין מה שתשמע מד"ת ואף אם אין לך לב להבין מ"מ טוב שתטה אזניך לאמרי דעת וזה יהיה סגולה לברוח היצה"ר מלבך שיהיה הלב פנוי לכנוס בו דברי מוסר וזהו נמי הכוונה שאמר בדרך חכמה הוריתיך ר"ל תחילה הוריתיך דרך חכמה היינו דרך חדושי תורה ועל ידי כן נפנה לבך לכנוס בתוכו דברי מוסר ואז הדרכתיך במעגלי יושר לכן עתה ששמעתם קצת חידוש בד"ת תפנו לבבכם ויכנסו נא דברי מוסר באזניכם, ואף שכעת אין להתעורר בבכי מפני שכבר קבלנו ראש חודש במה שלא אמרנו תחינה ור"ח דאורייתא מ"מ למטה נבאר שבר"ח ושבת ויו"ט נמי יש זמן שטוב מאוד להתעורר על גלותינו ועל גלות השכינה וגם הלא אמרנו דאי' במשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה ור"ח בכלל ואני רואה בעו"ה שבט"ב עצמו מרבין בשמחה ומי שיודע לנגן אף שאינו יודע בפי' המילות ואף יותר נקל מזה נותני' לו לזמר כדי להתענג בקול נעים ורוב הקינות מיוסדים ע"פ הסוד והוא נעור מכל דעת והמקונן אמר צעק לבם אל ה' ולא שצעקה תהי' בפיה' והוא חסר לב וביותר קשה לסבול לקונן עם משוררי' קראו למקוננת כתיב ולא למשוררת, והנביא אמר () הסר מעלי המון שיריך, שמעיה אמר טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים וידעתי שהגרם בניזקין הוא מחמת שהוא אבילות ישינה זה קרוב לי"ז מאות שנה ובכל שנה ושנה נתיישן יותר לכן נבאר שבדורינו ראוי לקונן יותר ממה שהי' ירמי' מקונן בשעת החורבן, ולבאר אפי' קפיטל א' ממגילת איכה יאריך הזמן לכן נבאר האחרון שהוא הקטן שבהם דהיינו זכור ה' מה היה לנו וגו' וכל הקפיטל ההוא יש בכל פסוק ופסוק כמה דקדוקים רק לא נאריך בזה ולפ"מ שנפרש כל אחד מעצמו יובן הדקדוקים אשר הם מיושבים בפירושינו ולבאר כל הקפיטל נציע תחלה איזה הוצעת ואז יבואר שהרוב מה שהיה ירמי' מקונן בקפיטל זה יותר גרוע אנחנו בזמן הזה וא"כ אין זה אבילות ישינה, כתיב (בראשית ל"ב) על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב וגו':
והנה בשל"ה הביא בשם הזוהר דהפסוק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מילת א"ת מורה על תשעה אב וכ' שם ומצאתי בס' העקידה פ' וישלח שהוסיף על דברי הזוהר וכ' ז"ל בכתוב הזה נרמז ד' צומות השנה אשר נמשכו אלינו וצד קעקוע הכף הזה ומילת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל א"ת גי"ד הנש"ה ג' תשרי י יו"ד טבת גי"ד עולה י"ז י"ז תמוז א"ת לרבות ט' באב והם ד' צומות ואני אוסיף בה נופך דלפי דברי בעל העקידה אינו מרומז באיזה חודש יהיה ג' בחודש או יו"ד או י"ז, גם על דברי הזוהר ק' איך מרומז שא של א"ת מורה על אב דלמא מורה על אייר או על אלול או אדר לכן נאמר דכמו דקאמר בעל העקידה שהג של תיבת גי"ד מורה על מספר שלשה וכן י על מספר עשרה וד מפני שהוא אות האחרון של התיבה מורה על כללות התיבה שהוא מספר י"ז ה"נ נאמר כשלוקחין תיבת גיד למפרע הד מורה על מספר ארבע והי על מספר יו"ד אבל הג מורה על מספר י"ז שהוא כללות התיב' נמצא שאות ג מורה בדרך פנים ג' ובדרך למפרע י"ז וכן הד בדרך פנים י"ז ובדרך למפרע די אכן הי בין בדרך למפרע ובין בדרך פנים מורה על מספר עשרה וא"כ נאמר דשלשה אותיות של תיבת גיד מורים בדרך פנים על מספר ימי החודש ובדרך למפרע מורה על מספר איזה חודש בשנה הוא או בהיפוך שדרך למפרע מורה על ימי החודש ובדרך פנים על איזה חודש בשנה הוא ואע"ג שבין א"א שג' אותיות של תיבת גיד של דרך פנים מורים על ג' חדשים דהיינו באיזה חודש בשנה היה ובין א"א דבדרך אחור מורה על איזה חודש מ"מ איכא אות א' המורה על מספר י"ז דבדרך פנים מורה הד על מספר י"ז ובדרך אחור מורה הג על מספר י"ז ובחדשים ליכא אלא מספר י"ב חדשי השנה י"ל דבאמת כוונת הקרא להורות על אב והא דלא נכתוב ה' י"ל דהקרא רוצה לרמוז שאותו אב שאחר צרות טבת נעשה החורבן לכן מאותו ניסן שהתחילו למנות צרות טבת שהיה בחודש הי מספר והולך עד אב נמצא החודש אב שהוא החודש הי"ז לאותו ניסן שהתחילו למנות אותו טבת, והנה כמו דאמרינן שהג' אותיות של תיבת גיד כל א' מורה ע"ש החודש ועל מספר ימי החודש ה"נ נאמר בב' אותיות של מילת את דכל א' מורה ע"ש החודש א' ועל מספר ימי החודש וא"כ הא מרמז ע"ש החודש כמ"ש הזוהר שהוא מורה על חודש אב אלא שעוד נוכל לומר שהוא מורה על אייר או על אלול או על אדר אבל מה שא מורה על מספר ימי חודש אינה אלא א' בחודש וקשה הלא א' בחודש הוא ר"ח ור"ח דאורייתא הוי ואין להתענות בו וצ"ל דבאמת אין מתענין בו רק הכתוב רמזו מפני שבר"ח נעשה הצרה והיה ראוי שלא יאכלו בו רק מפני ראש חודש דחוהו מן ראש חודש אך קשה דלא ה"ל לקרא להניח מלינקט על איזה יום בחודש שקבעו התענית שבאמת אוכלין בו וצ"ל דגם אותו היום נרמז בו והנה בכל החדשים אם נדחה מאחד בחודש היה נקבע בב' לחודש וב' לחודש לא נזכר כאן וצ"ל שהג של תיבת גי"ד מורה על קביעת התענית של אותו צרה הנעשית בא' לחודש וכיון שהא וג מורה ע"ש החודש דהיינו מספר ימי החודש של צרה א' בודאי הת שבין הא וג מורה ע"ש החודש כדי שיקרא אותו השם עם הא ועם הג' והנה הזוהר כ' שהת מורה על מספר ימי החודש דהיינו תשיעי ולפי דרכינו צריך נמי להורות ע"ש החודש ונוכל לומר שהוא מורה על תמוז או תשרי או החודש התשיעי אך לפ"מ שבארנו שמיום א' בחודש נדחה על יום ג' בחודש מוכח שהת אינה מורה על תמוז או החודש התשיעי דא"כ היה יכול לדחותו מיום א' על יום ב' בחודש ואמאי דחוהו מיום א' על יום ג' א"ו שהת מורה על תשרי ור"ה היו עושין בכל א"י ב' ימים ואפילו בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה ולפיכך היו קובעין התענית בג' בחודש וכן היה באמת שבא' בתשרי נהרג גב"א והתענית קבעו בג' בתשרי, והנה כבר בארנו שהא והג בדרך פנים מורים על ימי החודש והת ע"ש החוד נשאר עדיין לבאר הנך ג' אותיות דהיינו הא והג בדרך אחור שהוא י"ז ע"ש החודש והת שכבר בארנו ע"ש החודש נשאר עוד לבאר על מספר ימי החודש דהיינו תשיעי בחודש וכיון דלא נרמז באלו אלא מספר א' ע"כ שהא והג דרך אחוריים שהוא י"ז נמי מורה ע"ש החודש א' דאל"כ היה צריך ב' מספרים על ימי החודש או שהת המורה על תשיעי בחודש נקרא עם הא ועם הג והמה חודש אחד וכבר בארנו שהחודש הי"ז היינו אב ע"כ שגם הא מורה על אב כדעת הזוהר ולא על אייר או אלול או אדר והא דהוזכר אב ב' פעמים והת שבנתיים מורה על תשיעי והוא להורות שצרה גדולה ותקיפה שהוכפלו ב' פעמים שבט"ב נחרב הבית בראשונה ובשני' וכיון דמבואר עתה דדרך אחוריים מרמז על איזה חודש ודרך פנים מרמז בכמה בחודש וא"כ הד של גי"ד שהוא בדרך פנים יז ומורה על ימי החודש והד מורה נמי על חודש הרביעי שבדרך אחוריים מורה על איזה חודש וא"כ הוי י"ז תמוז וכן הי בין דרך פנים ובין דרך למפרע הוא עשרה מורה על יום עשירי שהוא בחודש העשירי שהוא עשרה בטבת נמצא שכל הד' צומות מרמזים בהאי קרא מלמטה למעלה כסדרן כסדר הצרות דהיינו בתחלה היה י"ז בתמוז שבו נשתברו הלוחות וע"ז מורה אות ד של תיבת גיד ואח"כ היה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים וע"ז מורה אותו י של תיבת גיד, ומה שהובקעה העיר בי"ז בתמוז אין צריך להזכיר שכבר הזכירו שנשתברו בו הלוחות ומפני שחורבן הא' היה קודם צ"ג והב' היה אחר צ"ג וא"כ שני הצרות אלו שקולים הם שפעם א' זה מוקדם ופעם א' האחר מקודם לכן אין בהן קדימה ומרומזים בג' אותיות הנשארים וק"ל:
ועתה דעו נא וראו שכל הצרות דעדו עלינו מרומז בהאי קרא לכן נראה דהטעם שכתוב בסיפא דהאי קרא הוא הטעם על כל הצרות דעדו עלינו ואציע כלכם מה דאיתא בזוהר הקדוש על האי קרא וז"ל, מאן דלעי באורייתא ולית לי' מאן דסמיך לי' ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסי' לאתתקפא על דא אורייתא דקא משתכחא בכל דרא ודרא ואתחלש תוקפא דאורייתא בכל יומי ויומי בגין דלית לן לאינון דלעאן בה על מה דסמכין ומלכות חייבא אתתקפא בכל יומו ויומי, ת"ח כמה גרם חובא דא דבגין דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאות אינון סמכין חלסין וגרמין לאתתקפא לההוא דלית לי' שוקין ורגלין לקיימי עלייהו, פתח ויאמר ה' אלקים אל הנחש על גחונך תלך מה גחונך תלך דאיתברו סמכין דילי' וקציצי רגלוי' ולית על מה דקאים כד ישראל לא בעאן לסמכא לי' לאורייתא אינון יהבי לי' סמכי' ושוקין לקיימי ולאתתקפא בהו ת"ח כמה חכימי ועקימו אתחכם בהאי לילא ההוא דרכיב נחש לקבלא דיעקב דהא איהו הוי ידע דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו ואי פסיק קלי' דיעקב כדין והידים ידי עשו בג"כ אסתכל לכל סטרין לאבאשא לי' ליעקב ולאפיקי' קלי' דיעקב וחמי' לי' תקיף בכולא דרועין מסטר דא לסטר דא דאינון תקפאן דגופי' דאתתקף בינייהו וחמא תוקפא דאורייתא דאתתקף בכולא כדין וירא כי לא יכול לו מה עביד מיד ויגע בכף יריכו דאתחכי' לקבלי' אמר כיון דאיתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקפא וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכתיב והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוואריך ובדא אתחכם לקבלא דיעקב דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא אזיל ויתתקף עשו, וכד חזי דלא יכיל לי' לאורייתא כדין חלוש תוקפא דאינון דסמכין לי' וכד לא אשתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהיה הקול קול יעקב ויהיה הידים ידי עשו, עכ"ל הזוהר:
מבואר דכל הצרות דעדו עלינו מרומזים בהאי קרא דע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך וקאמר כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה ר"ל דכל הצרות דעדו עלינו באו מכח דאיתברו סמכין דאורייתא ונראה לי דמשום דקאמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל א"ת גי"ד ומרמז על ד' צומות כנ"ל והנשיה אותיות השנ"ה כמ"ש בעל העקידה ור"ל שבכל השנה יצומו אלו ד' תעניתים וגם ר"ל הטעם על אלו ד' תענית וקשה הלא יש עוד תענית לצום בכל שנה ושנה היינו יוה"כ ונקרא צום העשור וכו' ומפני שאין זה בא בשביל פורעניות כ"א לכפר דכתיב בעשור לחודש הזה תענו את נפשותיכם וגו' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לכן אחר שאמר כאן ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה קאמר אש"ר ע"ל כ"ף היר"ך שד' תיבות אלו הם ממש אותיות אך העשירי לכפר ר"ל שד' תעניתים אלו בהשנה הם מלבד יום הכיפורים שבא לכפר וראו שד' אותיות הראשונות של אלו ג' מילות אך העשירי לכפר דהיינו אך הע הם מרומזים בר"ת של אלו אשר על כף הירך ושלשה אותיות האמצעים של אלו שלשה מילות הם שרי הם אותיות האמצעים של מילות אשר על כף הירך וד' אותיות האחרונות של אלו ג' מילות הם לכפר המה סופי תיבות של ד' מילות של אשר על כף הירך ועתה נבאר הפסוק על הסדר דמעיקר קאמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד דהיינו שיצומו בד' צומות וקאמר הנש"ה אותיות השניה ר"ל שבכל השנה יצומו אלו ד' ימים וקאמר אש"ר ע"ל כ"ף היריך אותיות א"ך העשיר"י לכפ"ר ר"ל שמלבד מה שיצומו אלו תעניות בשנה יש עוד צום העשירי ואינו בשביל פורעניות אלא לכפר וקאמר עד היום הזה ר"ל שד' צומות יצומו עד היום הזה ובעוונינו עדיין אנו צמים זה קרוב לשבעה עשרה מאות שנה ומה נתארך הזמן של היום הזה אכן כשלא יתקרי עוד היום הזה אלא ביום ההוא כדכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכן ביום ההוא יהיה ה' אחד שאז לא יצומו עוד אלא יתהפך לשו"ש וקאמר כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה כי ידוע שיעקב רומז על התורה דכתיב תתן אמת ליעקב וארז"ל שתורה נקרא אמת ואי' בזוהר שגיד הנשה גורם שכחה כי הנשה לשון נשני אלהים את כל עמלי והיינו דקאמר שטעם כל אלו פורעניות הוא כי נגע בכף ירך יעקב דהיינו בסמכין דאוריית' בגיד הנשה ר"ל בדבר הגורם שתשתכח התורה כיון דאיתברו הני סמכין דאורייתא הרי מבואר דכל הצרות אשר באו עלינו על דאתברו סמכין דאורייתא:
לכן חיוב מוטל עלינו להזדרז אתכם שכל מי שביכולת להיות סעד וסמך לאורייתא אל ימנע מזה ועלי החיוב מוטל יותר כי אם יאמר זה אדם אחר כגון מוכיח העבר ממקום למקום לא יהי' דבריו נשמעי' כי יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש אבל אין אני ת"ל צריך למתנותיכם ומן הראוי שיכנסו דברי באזניכם, לכן עלי מוטל החיוב להזדרז אתכם בדבר זה ואין מזרזין אלא למזורזין שבהם כי באמת אין שום קהילה שמחזיקים כ"כ בחורים חשובים כמו קהילתינו לכן מינה אל תזוע וחזקו ואמצו יותר ובפרט תהיו סומכין ללומדי תורה דקהילתינו וכל הפורק ממנו עול תורה שאין רוצה להיות נושא בעול עם חבירו להחזיק ידי לומדי תורה נותנין עליו עול מלכות דהיינו עול מדהיבא דכיון שאין מחזיק שיהיה הקול קול יעקב צריך לחזוק ידי עשו ובכלל סמכין לאורייתא שלא תשכח הוא לגדל בנים לת"ת כי הוא סעד וסמך לאורייתא וזה גורם שלא תשתכח תורה מישראל כדאיתא בגמרא (ב"מ נ"ה) שהתפאר ר"ח א"ע שהוא עביד שלא תשתכח תורה מישראל וקאמר שהוא לומד לחמשה ילדים לכל א' חומש אחד ולג' דרדקי' סדר משניות א' לתלמיד א' ואח"כ מצוום שילמוד כל א' חבירו נמצא שהכל יודעי' את התורה ומסיים בגמרא שאמרו עליו כמה גדולה מעשה חייא משא"כ עתה שלוקחים תינוקות של בית רבן מבית הספר וח"ו נשתכח התורה מישראל שאם אין גדיים אין תיישים וכן איתא במדרש רבה א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוספים לאו"ה כבלעם בן בעור וכבאנימוס בן גרדי אמרו להן יכולין אנו להזדווג לאומה זו אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהן אם התינוקות מצפצפין בקולם אי אתה יכולין להם ואם לאו אתם יכולין להם שכן הבטיחם אביהם ואמר להן הקול קול יעקב והידים ידי עשו כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין הידים ידי עשו וכ"ז שאין קולו מצפצף בבה"כ ובית המדרש הידים ידי עשו עכ"ל המדרש, והיינו דאיתא בגמרא (שבת קי"ח) שלא חרב ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקות שב"ר שנאמר ואת חמת ה' מלאתי נלאתי הכיל שפוך על עולל בחוץ ודרשינן בגמרא מ"ט שפוך מפני שעולל בחוץ וכן איתא התם לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח בודאי שלא היו דואגין עליהם למצא להם טרף וביותר מוטל חיוב זה על ראשי מנהיגי עדה שהם צריכין לחקור להמציא טרף לת"ח כדאיתא בגמרא (ברכות כ"ח) שאמר ר"י לר"ג אוי לדור שאתה פרנסו שאין אתה יודע בצערן של ת"ח במה הם ניזונים ובמה הם מתפרנסין ולכן ברוב קהלות ישראל קורין למנהיגי וראשי העם פרנסי' שהם צריכין להעמיד פרנסה לעניים ולת"ח שהם בתוכם וכן בכל מקום קורא הכתוב למנהיגי ישראל רועים משום דכמו דעיקר עבודת הרועה להמציא מקום מרעה לצאנו כן מחויבים המנהיגים להמציא טרף למי שאין לו, ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא (שבת קי"ח) ארשב"י א"ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה מה איל ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא"ז והנה יש לדקדק לפי דרש הגמרא הכא איך שייך הסיפא דקרא לא מצאו מרעה ואין לומר דכך הוא הפי' בשביל שלא הוכיחו זא"ז בשביל כך לא מצאו וילכו בלא כח לפני רודף דא"כ אמאי נקט הני ב' מיני פורעניות דוקא דבשלמא אי לא אמרינן כדרש הגמ' י"ל דהנביא היה מקונן וחשיב ואזיל כל מיני פורעניות משא"כ אם כאן מתחיל הטעם של הפורעניות קשי' ועוד במדרש תנחומא והובא בילקוט על פסוק (ישעי' ג') ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו ר"ל דודאי זקן לא נקרא אלא זה שקנה חכמה ואם לא שיראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ולא נקרא זקן אלא באם שיראתו קודמת לחכמתו ושפיר פריך זקנים מה חטאו אלא עם זקינים שלא מיחו בשרים ונמצא שחיוב התוכחה מוטל על הזקינים ולא על השרים ואיך קאמר הכא שהשרים היו כאילים והל"ל זקנים היו כאילים ולדברינו יהיה קושיא חדא מתורצת בחברתה דודאי על כל דבר היו הזקנים יכולין להוכיח אבל להוכיח השרים שמוטל עליהן לפרנס הזקנים לא היו לתבוע חלקם בפיהם וכדדרש בגמ' (כתובות ק"ה) על פסוק מלך במשפט יעמוד ארץ ואיש תרומות יהרסנה דאם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום יעמוד ארץ ואם דומה לכהן שמחזיר על הגרנות יהרסנה לכן מוטל זה על השרים להוכיח את עצמן והם לא הוכיחו זא"ז ונמצא שאתברו סמכין דאורייתא והיינו דקאמר היו שריה כאילים שלא הוכיחו זא"ז במה שמוטל עליהם ועי"כ לא מצאו מרעה לזקניהם וכיון שע"י נתמוטט סמכין דאורייתא לכן נאמר בסיפא דקרא וילכו בלא כח לפני רודף ר"ל מפני שהם לא עשו סמכין דאורייתא לכן נענשו במכ"מ שלא מצאו רגלים לרוץ לפני אויב ונוכל נמי לומר דגם לא מצאו מרעה קאי על השרים וקאמר היו שריה כאילים ר"ל שלא הוכיחו זא"ז על מה שלא הי' הזקינים מצו להוכיח דהיינו שלא השגיחו על פרנסת הזקינים ומשו"ה השרים לא מצאו מרעה מדה כנגד מדה עד שהוצטרכו לילך בלא כח לפני רודף שלא הי' להם רגלים לרוץ ג"כ מכ"מ וק"ל:
ועתה דעו וראו דהני ג' דלא חרבה ירושלים אלא בעבורם דהיינו ביטול תינוקות של בית רבן ובזוי ת"ח ושלא הוכיחו זה את זה הכל סובב על קוטב אחד דהיינו על שלא עשו סמכין דאורייתא ויובן נמי הא דאמר הנביא (מיכה ד):
שמעו זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבי' משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים וירושלים בעולה ראשי' בשוחד ישפטו וכהני' במחיר יורו ונביא' בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבינו לאמר לא תבא עלינו רעה לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער והנה אינו מובן דכל הני לא חרבה שי"ל הלא המה נגד האי קרא דבהדיא נאמר שבגלל ראשי' בשוחד ישפטו וגו' ציון שדה תחרוש ועוד יל"ד באלו הפסוקים דמתחלה אמר שמעו זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל והוא מדבר עמהם ואח"כ קאמר ראשי' בשוחד ישפט וכאלו מדבר עם אחרים ואח"כ הדר קאמר לכן בגללכם ציון וגו' ועוד דבפסוק הראשון לא הוכיח אלא ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל ואח"כ קאמר ראשי' בשוחד וגו' וע"ק כפל הלשון דמוזכר בפסוק ראשי בית יעקב וקצני בית ישראל ועוד דקאמר ראשי' בשוחד ישפטו ומשמע דאי לא שוחד ומחיר שפיר הוי עבדי ובודאי זה ליתא כיון דמתעבים משפט ויותר קשה על הא דקאמר ונביאה בכסף יקסמו משמע דאי לאו בכסף שפיר עבדי וזה ודאי ליתא דהא אסור לקסום, גם הא דקאמר המתעבים משפט דנעשה משפט רק שהם מתעבים אותו וכן הישרה יעקשו דמשמע דנעשה הישר רק שהם מעקשים אותו והכי הל"ל שמשפטם מתועב ויושרם מעוקש ועוד דקאמר בונה ציון בדמים וגו' והל"ל בונים ציון דכל הקרא לשון רבים ועוד דקאמר ועל ה' ישענו לאמר וגו' מה זה הקלקול שיש להם בטחון על הקב"ה והיותר ק' על מה שפי' רש"י על ראשי' בשוחד ישפטו שהם זקני סנהדרין והמלך והוא נגד משנה וגמ' ערוכה בר"ה (כ"ה) דמייתי שם על מעשה דר"ג דאמר על רבי יהושע שר"י בא אצל ר' דוסא בן הורקנוס וא"ל רדב"ה אם אתה בא לדון על ב"ד של ר"ג צריך אתה לדון אחר כל ב"ד וב"ד מימות משה ע"ע ובגמרא שם איתא ובאת אל הכהנים הלוים והשופט אשר יהי' בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל השופט שלא היה בימיו הא אין לך אלא שופט שהיה בימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ופי' התו' דאל תאמר שהשופטים הראשונים היו טובים מאלה אפ"ה אין לך לשמוע אלא להשופט אשר יהיה בימיך וכדאמר לעיל יפתח בדורו כשמואל בדורו דודאי מן השמים לא מוקמי' אלא מי שראוי לסמוך עליו ע"ש, וכן הוא באמת שזה יסוד ועיקר הדת שאם נהרהר אחר הסנהדרין ח"ו שפעם א' עשו שלא כהוגן יתבטל הקבלה א"ו מפני שהתורה הורה לנו לילך אחר כל ב"ד וב"ד שבכל דור ודור ודאי גלוי וידוע לפניו שכל מנהיגי התורה דור ודור ודורשיו יהיה ראוי לסמוך עליהם ואיך אמר הנביא מיכה ראשי' בשוחד ישפטו וגו' ולפי דברינו יבואר הכל דכן אמר הנביא שמעו זאת ראשי בית יעקב כי ידוע שבית ישראל נקראים הת"ח והחסידים ואנשי מעשה אכן בית יעקב נקרא יתר העם לכן קאמר שמעו זאת ראשי בית יעקב ר"ל אפי' אם הם אינם קצינים מ"מ כיון שהם ראשים דהיינו מנהיגים עליהם מוטל להעמיד פרנסה להורים ומורים שבדור כן אם היה קצינים אעפ"י שגם הם מחשובים מ"מ כיון שהם קצינים גם עליהן מוטל לפרנסן, אכן הם אינו מפרנסם מפני שהם אומרים שאינם ראוים לפרנסם ואינם צריכי' פרנסה שהמשפט שהמה עושים הקצינים והראשים בית יעקב מתעבים אותו והיושר אשר פסקו המורה הוראה הקצינים והראשים בית יעקב מעקשי' אותו ואעפ"י שמן השמים הוקם אלו לדורם הם אמרי' שזה עון הדור ר"ל בשביל עון הדור העמיד להם אלו והקב"ה בונה ציון ע"י עושה משפט אלו בדמים וירושלים בעולה ואומרים שרי' הם הסנהדרין בשוחד ישפוטו וא"צ פרנסה וכן כהנים במחיר יורו ונביא בכסף יקסמו ר"ל דגבי נביאים קשה הלא אנו רואים שנותנים אות ומופת ובא האות והמופת לכך הם אומרים שנעשה ע"י קסמים ועושין זה בשביל כסף אכן באמת לא כן הוא שהסנהדרין וכהנים והנביאים הם ישרים מאוד אלא שהם מבוזים בעיני ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל עד שחשבו זה לפורעניות שהעמיד עליהם אלו להורות להם עד שבשביל כך על ה' ישענו לאמר לא תבא עלינו הרעה ר"ל שיש די לפורעניות הזה שהעמיד שופטים שאינן מהוגנים אלו לכפר על עון הדור ובאמת הראשים וכהנים ונביאים המה ישרים ועושים משפט טובים והם מתעבים אותה והורים היושר והם מעקשים אותה ועל גידל זלזולם ומיעוט פרנסתן שלא עשו סמכין לאורייתא מסיים לכן בגללכם ציון שדה תחרש ונמצא דהא דקאמר הכא לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח וכו' וכן על שבטלו תשב"ר וכן שלא הוכיחו זא"ז על מיעוט פרנסתן של ת"ח אינו סותר לדברי הנביא דמחמת גודל הביזוי בטלו תשב"ר כנ"ל אלא אדרבה הוא ממש דברי הנביא וק"ל: ובזה מיושב נמי הא דאיתא (שבת קל"ט) תני' ר' יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באין עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם אינה באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני ישראל המתעבים משפט ואת כל יעקשו וכתיב בונה ציון בדמים ראשי בשוחד ישפטו וכהני' במחיר יורו ונביאה בקסם יקסמו רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער עכ"ל הגמ' ולפי פשוטו אינו מובן כיון דקאמר שכל פורעניות שבאה לעולם בשביל דייני ישראל אמאי צ"ל שצריך לבדוק בדייני ישראל ממילא נדע שצריך לבדוק בהן והכי הל"ל אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל וגם מה מהני בדיקה שאנחנו נבדק אולי הם עושין בסתר אלא שהם יבדקו את עצמן, גם הרי"ף בעין יעקב הק' הא דקאמר וכתיב בונה ציון בדמים דהא הני קראי גבי הדדי כתיבי וגם אינו מובן הא דקאמר רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם איך שייך זה להדרשה שאמר מקודם שפורעניות באה בשביל דייני ישראל ולדברינו יובן שגמ' כיון לפירושינו בהני קראי ורצה לומר אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל ר"ל שבודאי עשינו להם שלא כהוגן:
או שמבזים אותם או מחמת שהם שרוים בצער ודאגת פרנסה ואין אנו עושין סמכין לאורייתא והיינו דקאמר צא ובדוק בדייני ישראל ר"ל מה שיחסרו להם כדי שנוכל להשלים חסרונם וע"ז מייתי ראי' מהני קראי דאין לפרש כפי פשוטו דהא כתיב בונה ירושלים ה' לשון יחיד כמו שדקדקנו לעיל ומשו"ה קאמר וכתיב בונה ירושלים וגו' שמזה מוכח כפירושינו וכן מייתי מדכתיב על ה' ישענו דמוכח דרשעים הם ואפ"ה תלו בטחונם במי שאמר והי' העולם וקשה מה חסרון הוא זה א"ו שהוא כפירושינו והם חשבו דאעפ"י שרשעים היו לא יאונה עליהם רעה מכח שמנהיגים ושופטיהם הם שלא כהוגן וחשבו זה לכפרה על עוונותיהם וכיון שמוכח כפירושינו מוכח שהקב"ה תובע עלבון של דייני ישראל דהא כתיב בתרי' לכן בגללכם ציון וכו' וק"ל:
היוצא מדברינו אלה דעל א' משלש אלה חרבה ירושלים על שבטלו בה תשב"ר ועל שלא הוכיחו זא"ז ועל שביזו בה ת"ח ואם כשהיה בנוי ירושלים נחרב בשביל זה ק"ו כשהוא חרב שלא יבנה ח"ו אם לא נסיר מאתנו החטאים האלה ובעו"ה עתה קהילתינו נפרץ בשלש אלה בביטול תשב"ר הוא מדחזינן שלוקחים בניהם מבית הספר טרם נפתחו עיניהם ואין לך ביטול תשב"ר גדול מזה, ושמעתי מאחד שהיה מפטפט כנגדי ואמר דבעתים הללו אין להוכיח ע"ז כי מגודל מסים וארנונות אין אדם יכפול לפרנס א"ע כ"א ע"י סיועת בניו הפנוים ולפי"מ שבארנו תראו שהוא טעות כי אדרבה גורם לזה דבזמן שאין הקול קול יעקב אלו קולן של תשב"ר מצפצפין בבה"כ ובה"מ אז שולטין ידים ידי עשו ליקח מסים וארנונות ושלא הוכיחו זא"ז ג"כ מצוי בינינו ובפרט כפי מה שאמרנו שאין שום א' מאתנו דואג וכואב מאין לזה ת"ח העני לפרנס א"ע וכל א' לדרכו פנה ויותר מכולן זו ביזוי ת"ח אשר נוהג בינינו כי רוב בני קהילתינו יש להם א' או שתים אשר נחשוב בעיניהם לת"ח הגון כדי שיהיה ראוי להורות להם דיני איסור והיתר ובכל שאר ת"ח דקהילתינו מחפש חסרונות ומדות רעות לפי דעתו כדי להתעולל בם ומספר בגנותן בכל מה דאפשר ויש מהם שיש להן מדה טובה שצריכין הרבה בעלי הוראה עי"כ לא יוכלו לספר בגנותן ובחרו להם הרבה כפי ראות עיניהן שזה מיקל בתענית וזה מיקל בכתמים וזה מיקל בתערובות וזה ראוי לו לברר בדיני ממונות לעמוד על צדו ועי"כ אין מספר בגנותן כי צריך אליהם, אך ע"ז אמר הנביא (הושע ד') עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ופרש"י דקאי על זה שעשו מן העץ הוא יגיד ע"פ נבואות שקר אכן בגמרא (פסחים נ"ב) דרש ומקלו יגיד לו כל המיקל יגיד לו שזה שמיקל הוא ציית ולכאורה אינו מובן תינח סיפא דקרא ומקלו יגיד לו אכן תחלת הכתוב עמי בעצו ישאל אמאי לא קאמר בעץ ישאל, אמנם נאמר דגם רישא דקרא יש לפרש על דרך זה דהנה דרשי' בגמרא (סנהדרין ז') על פסוק לא תטע לך אשרה כל עץ אצל המזבח אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה ומקום שיש ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח שנאמר כל עץ אצל המזבח ונמצא דהך שהולך לבעל הוראה שהוא מיקל לו בענין אחד ובמה שמחמיר אינו רוצה לציית לו כ"א הולך אצל אחר ובודאי לפי סברתו אין יכול להורות אותו חומרא כ"א אותו אחר שמיקל מוסכמת לדעתו ונמצא אותו שאינו יכול לדון ומורה במקום שיש ת"ח נקרא עץ של ע"ז דהא עץ ואשרה נאמר יחד והיינו דקאמר הנביא עמי בעצו ישאל ששואל למי שנחשב אצלו כעץ של ע"ז דבאמת אינו כעץ שכולן יכולין להורות ואלו ואלו דברי אלקים חיים רק אצלו הלא חשוב כעץ וקאמר הטעם למה באמת שאלו ומפני מקלו יגיד לו שכל המיקל יגיד לו ואיך בוש לא נבוש לעשות כזה אם את הטוב נקבל את הרע לא נקבל ח"ו אם יודע להורות להקל יודע נמי להורות להחמיר וכן איתא בגמרא מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע, והנה כדי לבאר הפסוקים שהתחלנו בו נציע תחלה משל אחד וזהו משל למלך גדול ונורא מאוד שלא היה לו אשה ובנים ואחי' או שאר קרוב שראוי ללחום בעבורו רק שהוא רגיל ללחום כדי להראות תוקפו וגבורתו והיה לו ערים ומדינות רבות והיה לו שרי צבאות רבים אך בתוכם היה שלשה שרי הצבא שכבשו לו מדינות הרבה וניכר בהם אהבתם את המלך ששנים מהם מסרו נפשם עבור המלך והשלישי אעפ"י שלא מסר נפשו עליו מ"מ שלחו המלך למקום סכנה עד שהיה בצרה ובשבי' ברעב אצל שונא המלך וסבל הכל ולא התרעם על המלך שלא שלח לעזרו וקיבל רצון המלך בנפש חפצה ואהבתו את המלך וכשמתו שלשה שרי צבא אלה הניחו בנים קטנים בארץ נכרי' במקום שונאיהם לכן שלח המלך אל אלמנותיהם כי בניהם היו עדיין קטנים מנוערים מכל ולא יבינו דברי המלך לכן שלח אל אלמנותיהם וניחם אותם לומר כי אני אהיה כמו בעל אוהביכם ואני אהיה אב לבניכם ותאמר להם בשמי כי אביכם היה נאמן ואהוב למלך מאוד מאוד וכה אמר המלך דעו לכם וחלילה לי מלשכוח אהבת אביכם לכן לא תחשבו שאתם יתומים כי אני אהיה לכם לאב ואתם תהיו כמו בני וכל מחסוריכם עלי ואצא להלחם עבוריכם להוציא אתכם מן השבי' כראוי לעשות לבניי לכן תלמדו בניכם תכסיסי מלחמה ותחזקו והייתם לאיש לא די שתהיו תחת אבותיכם שרי צבאות כ"א אני יודע מדינות גדולות בכרכי הים רחוק ממני מאוד ולא הייתי רוצה לכבשן עד הנה מפני שהוא רחוק ממדינות מלכותי וממקום מטורפלין שלי ואם אראה שתהיו אוהבי כאביכם אשלח אתכם עם חיילותי לשם וכל מה שתכבשו יהיה לכם ולזרעיכם לאחוזת עולם ותמלכו בהם עד עולם ואתם לכו ותגדלו בניכם ותשגיחו עליהם ותוכיחו אותם להדריכם דרך הישר ללמד חכמה ותחבולות המלחמה ונימוסי מלכות ותשגיחו עליהם כראוי להשגיח על בני מלך גדול כמוני כי הם נחשבים בעיני כבניי וכן היה שהמלך הוציאם מיד שונאיו והילדים התחילו ללמוד חכמות רמות והצליחו עד מאוד והמלך היה לו שעשועי' יום עמהם גם ניסה אותם בהרבה נסיונות אם הם נאמנין באהבתו עד שמצא אותם נאמנים מאוד כאביהם וכאשר הגדילו והיו לאנשים עשה המלך כאשר הבטיח להם ושלח עמהם חיילותיו למדינות אשר אמר וכבשם ונתנה להם לנחלה ובקצת הימים אחר אשר הרחיקו נדוד וקבעו איתן מושבם במדינות רחוקות והיה למלך געגועין עליהם וציוה לבנות לו מבצר והיכל המלך שיהיה ראוי לדור אצלם במדינתם וכן עשו בשמחה גדולה כי גם היתומים היה להן געגועין על המלך ואדרבה הם בקשו ממנו והתחננו לפניו שידור אצלם ובנו בנין מפואר והמלך היה דר אצלם והרבה פעמים הי' השכינים באים לכבוש מדינתם בזמן שהיה המלך אצלם ותיכף ציוה לחיילותיו שיבואו לעזרם והכו את השונאים עד בלי השאיר להם שריד ופליט במעט הזמן נתגאו בטובם ועשו דברים זרים נגד רצון המלך והיותר קשה שנלחמו זה עם זה כדי להרחיב נחלתם מנחלת חבירו ולא התלחמו עם השכינים שעדיין לא נכבשו תחת יד המלך וגם שכחו כל טובות המלך והמלך הוכיחם הרבה פעמים וכן אמותיהם הרבה להוכיחם על פניהם והם הלכו בשרירות לבם ולא פנו אל דברי המלך ואמותיהם והמלך מרוב מורת רוח וכעסו חזר לאיתן מושבו והלך למדינתו הרחוקה ובשמעו השכיני' את הדבר הלכו וצרו על מדינותיהם ואחר שהי' במצור ובמצוק זמן רב כבשו האויבים את מדינותיהם ושללו ובזזו את כל אשר להם ושרפו את בתיהם ומבצריהם והרגו חיילותיהם ולא נשאר להם רק גוויותיהם ואמותיהם שהלכו שבי לפני צר, ובקל נוכל לצייר גודל הבכי ורוב דמעות אשר זלגו עיניהם דמעות על הסוד והשבר אשר בא עליהם שנפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא אך עדיין היו סבורים מחמת שהמלך הוא מלך מלא חסד ורחמן כשישמע תפלתן וממפלתן ירחם עליהן וינקום נקמתם ויושיבו על כנם אך אחר שעברו זמן ועידן ועידני' אשר היו זמן בלי ספק אם היה רוצה המלך לבא לעזרם שכבר הי' באים חיילותיו לכאן וידעו שנכזבו תוחפתם כי עדיין לא שככה חמת המלך והצדיקו עליהם הדין כי הם גרמו רעה לנפשם במה שהמרו את פי המלך וחשבו שאם יבקשו מאת המלך שימחול על מרי' ויתחננו לפניו ויבטחוהו שלא ישובו עוד לכסלם בודאי ימחול וירחם עליהם אך לא ידעו ע"י מי שיבקשו ויגלה דעתם הנכנעות למלך כי המה נתונים במדינות שונאיהם בזוי ושפל, מ"מ כתבו כתב מליצה למלך אולי ימצאו איש א' אשר יוליך הכתב למלך אשר ישבר הלב מקול הקריאה ולבאר תוכן הכתב אפי' בקיצור יאריך הענין ונבאריהו בנמשל והיה הכתב מונח אצלם זמן רב כי לא מצאו שום אדם אשר ירצה לילך בשליחותם אל המלך ותמיד בקריאותם את כתב המליצה זלגו עיניהם דמעות וכלות בדמעות עיניהם וכלו חייתם בעוני וצער ויגון וכאשר ארכו הימים והתחילו לייאש את עצמן וחששו פן טרם שימצאו איש להוליך המליצה למלך ימותו בשבי' מרוב הצרות והרפתקאות דעדו עליהן אמנם התנחמו בהחשבם אף שלא ימצאו חנינה בחייהם אפשר שבניהם אשר כבר גדלו ימצאו דרך להביא כתבן אל המלך ובלי ספק כשהגיע כתב אל המלך ירחם עליהם וינקום נקמתם ומחמת היותם מסופק אם הם עצמם בהיותם חיים יוכלו להגיע כתבם אל המלך או בניהם לכן כתבו בכתב המליצה דברים המשתמעים לתרי אפי וכן היה שהם מתו בשבי' מרוב צרה ויגון ובניהם מצאו דרך ואופן לשלוח אל המלך ומיד כאשר הגיע דבריהם אל המלך נכמרו רחמיו ולבש נקם על שונאיהם ובא עליהם בריבוי חיילותיו וגיבוריו וכבש את כל שונאיהם והושיבם על כנם: ע"כ המשל:
הנמשל מובן מעצמו המלך הגדול ונורא אשר אין לו אשה ובנים ואחים ואין צריך למלחמותיו רק להראות תוקפו וגבורתו ויש לו ערים ומדינות רבות הוא מלך ממהקב"ה אשר הוא יחיד ומיוחד והוא יחיד בעולמו כמש"ה (איוב ט') נוטה שמים לבדו ויש לו מדינות וערים רבות הם כל העולמות ותחתונים רבים מאוד כאשר נבאר בפ"א אי"ה בארוכה ושיש לו חיילות רבים המה גדודי מעלה ומטה כמ"ש (שם כ"ה) היש מספר לגדודיו ומה שאמרנו שיש לו שרי צבאות היינו שרי מעלה ומלכי אדמה ושאר חשובי ונגידי וחורי ארץ ושהי' בתוכם ג' סרי צבאות אשר אמרנו שכבשו לו מדינות רבות ושניכר בהם אהבתם למלך עד שב' מהם מסרו נפשם למלאות רצונו ואחד הלך לרצונו למקו' סכנה עד שכי' בצרה ובשבי' ולא התרעם על המלך על שלא שלח לעזרתו וקבל רצונו בנפש חפיצה לאהבת המלך אלו הג' הם:
אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהם כבשו מדינות רבות שהודיעו מלכותו בעולם כדכתיב (בראשית י"ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן שגייר גרים וכן עשו בניו כמ"ש הכתוב (שם י"ח) שאמר הקב"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' ואברהם הושלך לכבשן האש ויצחק פשט צווארו על הר המורי' לעקוד למלאות רצון הש"י ויעקב היה בצער כל ימיו שירד בע"כ כאלו ירד בשלשלאות של ברזל למצרים ע"פ הדיבור ולא הרהר אחר מדותיו והנה בניהם הם אנחנו בני ישראל ואמותינו המה נביאי וחכמי ומנהיגי הדור כמשדרז"ל על פ' שמע בני וגו' שכל הגדרים והתקנות שתקנו כל חכמי כל דור ודור עד משה רע"ה הם נקראים תורת אמך וכן
הבטיחלאלמנותיהם שיהיה במקום בעליהן כמ"ש הנביא (ירמי' כ"א) כי לא אלמן יהודה וישראל מאלהיו לכן אחר מיתת אברהם יצחק ויעקב אמר למשה ולאהרן שיודיעו ויאמרו לבני ישראל שאקים את בריתי אתם והוצאתי אותם מארץ מצרים והייתם לי סגולה מכל העמים וכן נאמר (במדבר י"ד) בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ר"ל שאתם לא תתנהגו עצמיכם כיתר העמים רק כראוי לבני המלך מלך גדול כמוני ומה שאמרנו שילמדו תכסיסי מלחמה ונימוסי מלכות הוא לימוד התורה והמצות שבו אין אנו כובשין מדינות ועיירות רבים כ"א עולמות שלימות רבים כאמרם ז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ועל זה רמז הנביא (הושע י"א) באמרו כי נער ישראל ואהבו וממצרי' קראתי לבני ומה שאמרנו שהבטיח להם להניחם לכבוש מדינות רחוקות ממדינות מלכותו ומטרפולין שלו ויהיה להם ולזרעם אחוזת עולם וימלכו בהם היא ארץ כנען ז' עממין שהיא רחוקה ממטרפולין שלו שהקב"ה דירתו בעליונים וכן עשו ומרוב הגעגועין שהיה כביכול עלינו צוה לבנות לו בית מקדשינו ותפארתינו במדינות רחוקות ההם כדי להשתעשע עמנו ששם השרה שכינתו בתוכינו ואנחנו התחננו לפניו שידור אצלינו כמ"ש בתפלת שה"מ ע"ה שכל בקשתו שיהיה עינו ולבו שם כל הימים וכ"ז שהיתה שכינתו שרוי בתוכינו כשהיו השכינים השונאים מקבצים כבא עלינו צוה המלך לחיילותיו להיות בעזרתינו כמ"ש (מלכים ב' ז') וה' השמיע את מחנה ארם קול סוס רכב וגו' וכן כתיב (שם י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצו מלאך וגו' והרבה כדומיהן ומה שאמרנו שאח"כ הלכו היתומים בדרכים רעים והיותר קשה שנלחמו זה עם זה על דבר מלכותן זה היה בימי רחבעם בן שלמה ושכחו כל הטובות דאיתא במדרש ילקוט ובזוהר חלק ג' ל"א ע"ד לא גלה ישראל אלא עד שכפרו בה' ובמלכות בית דוד ובבה"מ אימתי מאסו שלשתן בימי רחבעם הד"ד ויען את ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד איש לאהליו ישראל ולא לבהמ"ק אל תקרא לאהליו אלא לאלהיו אמר ר' סימן בר מנשה אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן הד"ד ואחר ישובו בני ישראל ובקשו אל ה' אלקיכם זו מלכות שמים ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים זו בית המקדש ע"כ המדרש וכן כרתו ברית עם שונאיו ע"ז הוכיח (הושע י"ב) לעשרת השבטים כשהיה עדיין יהודה רד עם אל ועם קדושי' נאמן וברית עם אשר יכרותו ושמן למצרים יובל, ומה שאמרנו שמאס בהם המלך וצוה שלא יבא לפניו בהיכלו ואפי"ה לא השגיחו בזה עד שהמלך צוה לאמותיהן להתרות בהם ולהוכיחם על פניהם ואם לא יועילו יגידו להם שאם לא ישובו מדרכם הרעים ילך מאתם למדינתו ואז ימשלו בהם שונאיהם ואפי"ה לא חזרו עד שבאמת נסע המלך ממדינתו וברוב רחמיו לא הרחיק נדוד אלא לאט לאט כי אמר אולי כשיראו נסיעתי מהם יתנו לב ויבקשו להשיבני אצלם אך הם לא עשו כן ולא שבו מדרכם הרעים עד שהמלך שב למדינתו כן הוא הנמשל, הנביא אמר (ירמי' ל') כסף נמאס קראו להם כי מאס ה' בהם והמפריס דחקו בפירושם ולפי דברינו הוא פשוט דמעיקרא היה ככסוף מלשון נכסף נכספת ר"ל שהקב"ה היה כוסף להשתעשע בהם ומשו"ה השרה שכינתו בארץ עתה המה נמאסין וקאמר הטעם כי מאס ה' בהם וצוה שלא יבואו לפניו כמ"ש (ישעי' א') כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ואפי"ה לא השגיחו בזה עד ששלח יום יום ע"י נביאים כמ"ש ואשלח אליכם את עבדי הנביא יום יום השכם ושלוח ואפי"ה לא שמעו לדבריהם עד שנאמר ע"י הושע שאמר הקב"ה אלכה ואשובה אל מקומי ועוד לא חזרו מדרכיהם:
וזה מבואר שלא באו הצוררים על ירושלים עד ששמעו שהקב"ה סליק שכינתו כדאי' בגמ' (סנהדרין צ"ו) אמר עולא עמון ומואב שיבבו דירושלים הוי כיון דשמעינהו לנביאי דקא מתנבא לחורבנא דירושלים שלחו לנבוכדנצר פוק ותא אמר מסתפינא דלא ליעבדן לי כדעבדו בקמאי שלחו לי' כי אין איש בביתו ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה שלח להו בקריבא הוא ואתי שלחו לי' הלך בדרך למרחוק שלח להו אית בהו צדיקי דבעו רחמי ומייתי לי' שלחו לי' צרור הכסף לקח בידו ואין הכסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים שלח להו הדרי רשיעי בתשובה ובעו רחמי ומייתי לי' שלחו לי' כבר קבעו להם זמן שנאמר ליום הכסא יבא לביתו אין כסא אלא זמן שנאמר בכסא ליום חגינו שלח להו סיתוא הוא ולא מצינא דאתי מתלגא וממיטוראשלחו לי' תא אשינא דנוורא שנאמר שלחו פר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר ציון שלח להו אי אתינא לית לי דוכתא יתבינא בי' שלחו לי' קברות שלהן מעולין מפלטירין שלך דכתיב בעת ההוא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה וגו' ושנוחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבו ואשר הלכו אחריהם עכ"ל הגמ' ואחר שהיו במצור ובמצוק זמן רב וכו' כבשו את מדינתינו ושרפו את היכלנו ושללו ובזזו אשר לנו והרגו את גבורי החיל אשר לנו המה חסידים והוליכנו בשבי' ואז נכנע לבם ובקשו לשוב ולבקש מחילה ממלך מה"מ הקב"ה על מה שחטאו אך לא יוכלו לבא אליו מפני שהמה בארץ אויביהם רחוק ממנו וכמו שאמר המקונן (איכה ג') גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי ואומר (שם מ"ד) סכות בעון לך מעבור תפלה לכן כתבו כתב מליצה אולי יוכלו לשלחו אל המלך ולא מצאו מקום חתירה לשלוח לשם וחששו שמא לא ימצאו כל ימי חייהן גללכן כתב' למשמרת כדי להניח לבניהם אחריהם אולי ימצאו חתירה וכתבוהו בלשון המשתמע לתרי אפין ובנמשל הוא מגילת קינות אשר כ' ירמי' הנביא והמה בכתוב' והיה נעלם מאתם קץ ונחשבו שבימיהם יגאלו וכן אי' במדרש שמשה רבינו נתגלה להם כשישבו על נהרות בבל וכשראוהו מרחוק אמרו הרי בן עמרם בא לגאלינו וכשבא אצלם ואמר להם שלא יכול לגאלם שכבר נגזרה הגזירה התחילו לבכות מחדש והיינו דכתיב (תהלים קל"ו) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו ואף שעתה ריח שמא תאמרו כי אין להתעורר בבכי לכן צריך אני לחוות לכם דעתי שבודאי ר"ח אסור בהספד או להתוודות על החטאים או לומר תחינה כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אבל לקונן על החורבן אדרבה יותר ראוי בשבת ור"ח לבכות על החורבן ולא על חנם יסדו אנשי כה"ג בתפלה של שבת ור"ח ולפי שחטאנו אנחנו ואבותינו חרבה עירינו ושמם בית מקדשינו וגלה יקרינו ונוטל כבוד מבית חיינו אשר כל מי שיודע מה שהוא אומר הרי זה משבר כל לבו וכן בכל תפלת מוסף שבת ויו"ט ור"ח אנו מזכירין חורבן בהמ"ק א"ו דבאלו הימים ראוי להתעורר ע"ז וזה יבואר עפי"מ דאיתא בזוהר על פסוק דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים וז"ל זכאין אינון ישראל דזכו משכונא דא גבייהו מן מלכא עלאי דאע"ג דאינון בגלותא קודשא ב"ה אתי בכל ריש ירחא ושבתא וזמני לאשגחא עלווייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית לי' גבייהו דאיהו כסופא דילי' למלכא דסרחא מטרוניתא אפקא מהיכלא מה עבדת נטלת ברא דילי' כיסופא דמלכא רחימא דילי' ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקא בידהא בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברא הוא סליק אגרין ונחי' דרגין וסליק כותלין לאסתכל ולאשגחא בין נוקבא כותלא עלווייהו כיון דחמי לן שארי בכי מאחורי קוסטי כותלי ולבתר אזיל לי' כך ישראל אע"ג דאינון נפקין מהיכלא דמלכא ההוא משכונא לא שביק ובגין דרעותא דמלכא עלווייהו שבקי עמהון בשעתא דסליק רעות' דמלכא קדישא על מטורינותא ועל ישראל סליק אדרין מקפץ על הגבעות נחית דרגין וסליק כותלין לאסתכלא ולאשגחא בין קיסטי כותלי עלווייהו כיון דחמי לן שארי בכי הה"ד לצבי או לעופר האילים לדלג מכותלי לאגרא ומאגר' לכותלא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלווייהו ובג"כ בעי חדווא ולמחדי בההוא יומא דאנן ידעין דא וישראל אמרי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו עכ"ל הזוהר, וא"כ כיון דבאלו הימים משגיח מן החלונות בבה"כ ובבה"מ ושארי בכי לכן באותו עת שאנחנו צפופים בבתי כנסיות ואנחנו ידעין זה הלא ראוי שגם אנחנו נבכה ונבקש שיכמרו רחמיו עלינו שגם אנחנו תאבים ומתאווים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ונאמר הנה אלקינו זה קווינו לו נגילה ונשמחה בו:
נחזור לענין הנמשל אשר אנחנו בו דהנה דרך כתב מליצה לספר בתחלה כל המאורע ובסוף כתב המבוקש וכותב טעם המבוקש כך עשה ירמי' הנביא אחר שסיפר הצרות דעדו עליהם בששה אלפי ביתא פתח המבוקש בזכור ה' מה היה לנו והמבוקש לפי משל הי' שכתבו אדונינו מלך מלא רחמים זכור נא כל הטוב שהיינו בו מנעורינו ועתה אנחנו נתונים בשבי' ובבזיון כי אינו דומה צער ויגון למי שגדול בעוני למי שהיה מעונג ומפונק כל ימיו ואח"כ נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא והיינו שהיה הנביא מקונן זכור ה' מה היה לנו ר"ל ה' שהוא מידת הרחמים ברוב רחמיך זכור נא מה שהיה לנו שהיה בינינו מלכים ושרים כהנים בעבודתן ולויים בשירן ובזימרם וישבנו איש תחת גפנו ותחת תאינו ולא לן אדם בירושלים עם החטא של יום כי תמיד של שחר היה מכפר על הלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על של יום והיינו לסם ולתפארת בין העמים ועתה הביטה וראה את חרפתינו ר"ל כל עוד שנודע לכל שדרכיך להטיב יותר חרפה היא לנו ספלותינו שמתוך כך נודע גודל אסעותינו ועל דרך זה נאמר (דניאל ט') לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ר"ל לפי שנודע שלך ה' הצדקה לכך יש לנו בושת הפנים שספלותינו מורה על החטאים ויהיה החרפה ובושה שעלינו כפרה לעוונינו כאמרם ז"ל כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ואם כך היה ירמי' מקונן איך יש לנו לקונן שהאומות מחרפים אותנו יותר על אריכות גלותינו באמרם אלי כל היום אי' אלהיך אי' משיחך וע"ז נאמר ג"כ ענין זכירה כמ"ש המשורר ע"ה (תהלים פ"ט) זכור ה' חרפת עבדיך שאתי בחיקי כל רבים עמים אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך וקאמר נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים ר"ל שמתחילה כעסת על שהאחד מאתנו היה רוצה ליקח נחלת חבירו עתה באה כל נחלתינו לזרים ולא זו בלבד אלא אפילו בתינו שהי' מוחלט לנו עתה הוא לנכרים אך ע"ז יש לדקדק איך שייך בזה לומר לשון נהפכה דעל הנחלה שהוא דבר דומם לא שייך השתנות והיפוך אלא שבעל הנחלה נשתנה לכן נאמר דהנה מצינו שכל שלשה דברי' הנ"ל נקראו נחלה דהקב"ה נקרא נחלה שנאמר על שבט לוי ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו וכן מלכות בית דוד נקרא נחלה כשדרז"ל (זבחים קי"ט) על הפסוק כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה נחלה זו בית עולמים וע"ז היה מקונן ירמי' שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהקב"ה ובן ישי תחת שהי' מעיקרא נחלתינו עתה נהפכה לנו כמו זרים ומפני שעל בהמ"ק לא שייך לשון היפוך כנ"ל לכן לא כלל זה תוך נחלתינו וחזר ואמר בתינו שהוא בית המקדש לנכרים ר"ל שבא לידי נכרים ונמצא דבפסוק זה מקונן על ג' דברים שהיה ממאס בתחלה ומעכב הגאולה עד שיבקשו הני ג' דברים לכן קאמר הנביא שעתה עת לחננה שכבר אנו מתאוני' על הני ג' ואם כך קונן על חורבן בהמ"ק מה נאמר אנחנו שמיום גלותינו כמה גירוסים כמה שמדות עברו עלינו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות וכמה בתיהן של צדיקים נחרבו בנתיים למאות ואלפים וכמה בתי קברות נחרשו ונתקיים בנו ע"ג חרשו חורשים ועצמותיהם של קדושים אשר בארץ המה כשנוחו לשמש וירח וירמי' כשהתנבא על שיוציא עצמות המתים מקבריהם ושטחום לשמש וירח אמר (ירמי' ח') ונבחר מות מחיים לכל השארית הנשארים, וקאמר יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות ולפי פשוטו אינו מובן הלשון דקאמר היינו הל"ל יתומים אנחנו ועוד דקאמר ואין אב הוא מיותר כיון דקאמר יתומים היינו ואמותינו קיימין כדקאמר כאלמנות פשיטא דאין אב אכן לפי הנמשל הנ"ל מובן דהק' יתומים היינו מקדמת דנא משלשת אבות העולם ומ"מ היה לנו אב וגואל כמאמר הכתוב (ישעי' ס"ג) הבט משמים וראה מזבול קדשיך ותפארתיך אי' קנאתיך וגבורתיך המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו כי אתה אבינו אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך ולכאורה אינו מובן כפל הלשון בפסוק אחד דקאמר תחלה כי אתה אבינו ואח"כ אמר אתה ה' אבינו וגו', אמנם כך הוא דמעיקרא קאמר שאתה מתאפק עלינו המון מעיך ורחמיך שמסתמא אתה מלא רחמנות על כובד ואריכו' גלותינו אלא שאתה מתאפק המון מעיך ורחמיך, וקאמר הטעם כי אתה אבינו וכרחם אב על בנים הנתונים בצרה כמונו היום בודאי נתמלאת רחמים אלא שאתה מתאפק וקאמר מהיכן אנו יודעים שהוא לנו לאב או שמא אין דרכו לגאול ולהשיב שבותינו מבין האומות או שהוא אב אכזרי ח"ו חוץ לטבע, לכן קאמר הטעם דכ"ז ליתא והוא כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו ר"ל כשהיינו יתומים קטנים ועדיין לא הכרנו את אבותינו ולא ידענו אותם אמרת שאתה תהיה אבינו וקאמר ה' שהוא מידת הרחמים ולא אכזרי ח"ו וקאמר גואלינו מעולם סמך ר"ל שכבר גאלתנו הרבה פעמים מבין או"ה וע"כ אריכת גלותינו אינו אלא שאתה מתאפק המון מעיך ורחמיך אלינו וע"כ אומר איה קנאתיך וגבורתיך וז"ש המקונן יתומים היינו מקדמת דנא ומ"מ היה לנו אב השוכן בתוכינו אבל עתה אין אב שוכן בתוכינו ולמה יאמרו העמים אי' אלקיהם וזה חרפה גדולה לנו אשר נאמר למעלה הבינוה וראה את חרפתינו כמ"ש (יואל א') ואל תתן נחלתיך לחרפה למשל בם גוים כמה יאמרו העמים אי' אלקיהם וכן אנו שואלים אי' קנאתיך וגבורתיך ואי' משכן כבודיך וקאמר אמותינו כאלמנות ר"ל אם אנו חטאנו אמותינו שהם הת"ח חסידים ואנשי מעשה שבתוכינו שהם אמותינו מה חטאו הם שגם הם המה כאלמנו' ודרשינן בגמרא (תענית כ') כאלמנות ולא אלמנות כאשה שהלך בעלה למדה"י ודעתו לחזור עליו רק שאינו יודעת אימת ישוב כך אפי' אמותינו אשר כל רז לא אניס להם אפי"ה אינן יודעי' מתי קץ הפלאות והנה ירמי' היה מקונן על שאנחנו יתומי' ואמותינו כאלמנות שבימיו היה בנו נביאים ואנשי כה"ג מה נאמר אנחנו שאנחנו כיתומים מאב ומאם שאין בנו נביאים ואפי' בת קול שהיה זמן רב אחר החורבן ג"כ אין לנו ואפי' רוח הקודש אין אנו יודעין על מי שורה אפי' ללמוד חכמת אמת היא חכמת הקבלה אין אנו יודעין על מי לסמוך וזה היה ממש עד זמנינו ועתה חסרנו כל אלה ונתקיי' בנו בעו"ה נבואת (ירמי' ח') ונעו מי' ועד ים מצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו:
נחזור לדברי הקינה שהתאונן אמותינו מה חטאו, ולכאורה קשה איך קאמר אמותינו מה חטאו הלא כבר נאמר ראשי' בשוחד ישפטו וכהני' במחיר יורו ונביאה בקסם יקסמו ולתרץ זה נאמר מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו דלפי פשוטו קשה מה התאונן שהיה צריכין ליקח המים הלא יותר גרע מזה מה שאירע להם שמתו אלפים ורבבות בצמא ולא היו יכולין ליקח מים בכסף, אבל לפי דרכינו יהיה הפי' באופן אחר דהנה כתי' ויתאווה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם ויביאו אל דוד ולא אבה דוד לשתותם ודרשינן בגמרא (ב"ק ס') שדוד הוצרך לשאול שאלה בבה"מ של של בית לחם והג' גבורים מסרו נפשם לבקוע במחנה פלשתים ודוד לא רצה להנות מהוראה, יצא לנו מזה דהוראת השאלה מקרי שתי' והיינו דקאמר מימינו בכסף שתינו ויהיה בכסף לשון כוסף ר"ל שהלכנו לשאול שאלות לפי התאוה למי שמיקל ולהחמיר לא רצינו לשמוע עצינו במחיר יבואו ר"ל היו חשבנו לאידך שהקיל היום כעץ לזה שמענו וכאשר בארנו לעיל על הקרא דעמי בעצו ישאל וא"כ אין חסרון מצד מורה הוראה כ"א בנו כאשר בארנו לעיל בקרא דראשי' בשוחד ישפוטו והיינו האי דאחריב ביתינו ואיך לא נקונן אנחנו יותר שבימי החורבן היה החסרון שהלכו למי שמקיל להם ומ"מ היו יודעים שכל מי שיורה ראוי להורות ואלו ואלו דברי אלקים חיים וכדאיתא בגמרא (שבח קי"ט) דאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסק' אנשי אמנה שנאמר שמלה לך קצין תהי' לנו דברים המבוארים וכתיב ישא ביום ההוא לא אהי' חובש ודרשינן לא אהי' מחובשי בה"מ ושאין בידם לא לחם ולא שמלה ועתה בעו"ה יש בנו רבים שלא הגיעו להוראה ומורו וע"ז נאמר כי רבים חללים הפילה אבל בשעת החורבן היו בעלי הוראה ראוים להורות רק עבור בזיונם קאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרוש והיינו דקאמר אח"כ על צווארינו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו ואמרתי הפי' ומצאתי בזוהר כמעט כן והוא שהצואר נקרא ב"ה וכן כתיב גבי יוסף (בראשית מ"ה) ויפול על צווארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צוואריו ופרש"י שיוסף בכח על שני צווארי שהם שני בתי מקדשות שנחרבו בחלקו של בנימין ובנימין בכה על צוואר אחד של יוסף שהוא משכן שילה שעמד בחלקו של יוסף ובזוהר כ' הטעם שנקרא ב"ה צוואר דכמו שהצוואר הוא יפיו של אשה כן ב"ה יפיו של כל עולם ואני אמרתי עפי"מ דאיתא בגמרא (זבחים נ"ד) שדוד בעי למיבני' בראש ההר משום דכתיב וקמת ועלית א"ל שמואל הנביא תותבי' פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן דב"ה צריך לעמוד בין כתפיו וכן הצוואר עומד בין הכתפים לכן נראה דאיתדמי בה"מ לצוואר ואיתא במדרש שעיקר הקנאה שהיו לאו"ה עלינו היה בשביל ב"ה והיינו דקאמר כי קנאת ביתך אכלתני וזה דקאמר על צווארינו נרדפנו ר"ל אף שע"י עון מימינו בכסף שתינו וגו' נחרבה ירושלים מ"מ לא היה אלא בשביל יופי צווארינו שהוא ב"ה אשר בנינו לכבודך כשהיה לך געגועין עלינו ואנחנו עליך ונקט צווארינו לשון רבים היינו מקדש ראשון ושני וקאמר יגענו ולא הונח לנו ר"ל מה שיגענו בבניינינו לא הונח לנו ונוכל לומר מה דאיתא שמקדש ראשון ושני ע"י שהוא מעשה בני אדם מהן הן אינן קיימין אף מע"י אינו קיים משא"כ בהמ"ק שלעתיד שיבנה בלי יגיעינו שהקב"ה בעצמו יבניהו לא יחרב והיינו דקאמר יגענו ר"ל מפני שאנחנו יגענו לא הונח לנו משא"כ בה"מ שלעתיד שיבנה בלי יגיענו יהיה קיים לעולם ובזמנינו נוכל לומר כפי פשוטו שאנחנו נרדפים לתת עול מדהיבא על צווארינו ולכן מסיים יגענו ולא הונח לנו ר"ל שאחר שיגענו ומצאנו מעט פרנסה לא הונח לנו וקאמר תינח ירושלים שנאמר עליהם אלה עוונות עשרת השבטים על מת גלו ומתרץ מצרים נתנו יד ר"ל כח אשור לשבוע לחם ר"ל שכרתו ברית עם שני אלה שהם שונאי השם כדי שיוכל להלחם עם יהודה ומלכות ב"ד כמש"ל מפסיק סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן ר"ל שהם מכחישין אותי ומלכות בית דוד ובה"מ אבל יהודה היה עדיין אהוב עם ה' ועם מלכות בית דוד והוכיח הנביא לאפרים מיד אחר זה ואמר וברית עם אשור יכרתו ושמן למצרים יובל והנה הם כורתי ברית עם עמים אחרים שונאי ה' על שמרו ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ, עתה כורתים ברית עם פושעי ישראל העוברים בשוט נפש על כל תרי"ג מצות שנצטוו להם והרבה צרות אשר מסתעף מזה וקאמר בתר הכי אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו הוא אשר דברתי שהיה מקונן בלישנא המשתמע לתרי אפי משום דזמן הקץ היה מכוסה מכל נביא וחוזה ולא היה ירמי' יודע אם בימיו יושיע או לא לכן אמר רבש"ע כבר אמרנו שכל הטובות הגדולות שהיינו משופעים בה עתה לפורעניות ויותר היה עדיף לנו אלו לא השפעת מאומה לא היינו כואבים כ"כ על הפורעניות שאנחנו בו עתה ולא היינו בחרפה כהיום הזה ואם כך עלתה במחשבה תחלה להשפיע לנו כדי שהפורעניות יהיה יותר רע ומר לקבל קשה הלא בזמן שהשפעת לנו היינו טובים וע"כ שבעוונות אבותינו השפעת לנו ע"ז קאמר אבותינו וגו' ר"ל וכי כן דרכיך לפקוד עון אבות על בנים כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ויקונן כך כדי שיכמרו רחמי הקב"ה עלינו ויזכור לנו זכות אבות ויאמר שהדין עמנו מה שכר נתתי לאבותיהם במה שהשפעת לזרעם כיון שעתה נהפוך הכל לרעה לכן עתה אקום אמר ה' להושיעם למען זכות אבותיהם ואם לא ישמע אליו בימי ירמי' באמור סכות בעון לך מעבור תפלה כתיב ואת שאם ישבו ביניהם ויקוננו זאת הפי' כפ"פ כיון שייטיבו דרכיהם וירחם עליהם אך זה אם אנחנו היינו עושים כן אבל כבר בארנו שהחטאים אשר עבורם נחרב הבית עדיין מרקד בינינו:
וקאמר עבדים משלו בנו פורק אין מידם, והנה שמעתי מפי אמ"ו הגאון מו"ה יהונתן זצ"ל ועתה נדפס בספרו אלון בכות עפ"מ שאחז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש וכתבו המפורשים הטעם משום דודאי סופו להכניע ולפרוע ממנו ולכן מרימו תחלה כדי שיתקדש שמו ביותר שבהיותו בתוקפו ובגבורתו השפילו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וע"ז אמר המקונן אני מקונן על שעבדי' משלו בנו שכל זמן שאנו רואין שעבדים משלו בנו ידענו שפורק אין מידם שאילולי שהגאולה קרובה היה קב"ה מגביה אותן הצוררים אותנו ע"כ דפח"ח ו"ד:
ואני אומר עפי"מ דאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ה) ע"ש אמר שמואל באו עשרה בני אדם וישבו לפני הנביא אמר להם חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגירשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום א"ל הקב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' והיינו דאר"ל מאי דכתיב דוד עבדי נבוכדנצר עבדי גלוי וידוע למי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדו עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי, היוצא דעבד שמכר רבו אין לרבו טענה עליו אם לא שמכרו לעבדו, וזה שאמר המקונן עבדים משלו בנו ואפ"ה פורק אין מידם הלא בידך כל עת לפדות ועתה בעוונינו לא די שפורק אין לנו אלא שבכל יום קלקלתו מרובה מחבירו וכובד הגלות הולך וגדול אומרי' ממש תכבד העבודה על האנשים:
וקאמר בנפשינו נביא לחמינו מפני חרב המדבר וכבר נתקיים בנו והי' חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויום ולא תאמין בחייך דאם לא נביא לחמינו הרי אנו מתים ברעב ואם נביא אנו בסכנת המות דהיינו חרב המדבר ואי' במדרש רבה שיר השירים אמר רשב"ג אבותינו ע"י שהריחו מקצת צרתן של מלכיות קצרה רוחן של אבותינו בתחלה לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך, ירמי' אמר בנפשינו נביא לחמינו דניאל אמר את כריית רוחי אנא דניאל ישעי' אמר על כן מלאו מתני חלחלה אנו מובלעין בתוך מיעיהן כמה ימים וכמה שנים וכמה קיצי' וכמה עיבורן עאכ"ו, ע"כ המדרש ואם כך אמר רשב"ג שהיה זה יותר מט"ז מאות שנה מה נאמר אנחנו ירמי' הי' מקונן שצריכין להביא פרנסתן בסכנת מות מה נאמר אנחנו עניי בני מדינתינו שצריכין לילך מכפר לכפר אשר עצמו מלספר כמה שבאמת נהרגו ונספכו דמם מיום גלותינו וכמה וכמה הוצטרכו לטלטל עצמן למדינות אחרות הרחוקו' בשביל דוחק הפרנסה ונאבדו בדרך עד שנשיהן נעשו אלמנות חיות ועתה אחר כל היגיעות לא הונח לנו שנוטלין מאתנו במסים וארנונות את כל יגיענו. וקאמר עוד עורינו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב ר"ל שאפי' הפסוק אחרון של התוכח' נתקיים בנו דהיינו והושיבך מצרי' באניות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה מפני שהכרת פני' ענתה בהם שלא יש בהם כח לעבודה מפני שצפד עורם על עצמן ועוד גרע מזה אירע לנו הלואי שנשא' העור על הבשר לכל ישראל כמה נפשות נחתכי' רצועות מעורם ור' שמעון א' מעשרה הרוגי מלכות נפשט העור מעל פניו עבור יפיו:
וקאמר נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה ואיתא במדרש נבוזרדן ציוה לחיילותיו אמר להן אלההון של אלו שונא זימה הוא הזהרו אל תגעו באשת איש כיון ששמעו נשיא הויין ואמרן לגבר מן דיכנא אנן אכלן ומן דילנא אנן מתכסים אלא בלבד דיתקרי שמך עלן הד"ד והחזיקו שבע נשים באיש אחד וג' בר מתלת נשים שנתעצלו ולא עשו כן ונתענו לכך אמר נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה בתלת כתי' נראה לפי המדרש דכך היה מקונן דאנחנו היינו פרוצים בעריות כמו שאמר הנביא ואיש ואביו ילכו אל הנערה אבל חיל נבוזרדן היו יותר גדורים עפ"י ציוה של נבוזרדן עד שלא נתענו כי אם שתי נשים בציון ובתולה אחת בערי יהודה, גם היה מקונן שקודם החורבן היו פרוצים ובשעת החורבן היו גדורים שלא נתענו אלא שלשה שנתעצלו ואעפ"י שבאותו הזמן היו הפנויות מטהרת עצמן מנידתן ואם נתייחדו לאיש אחד היו מותרין וזו פלגש בלא כתובה וקידושין מ"מ כדי שלא לבעול לנכרי' עשו כל הצטדקאות להנצל מהם, ואיך לא נקונן אנחנו שעתה הפנויות לא הטהרו מנידתן והם בכלל חייבי כריתות ואפ"ה בעו"ה הדור פרוץ בהם וזה נראה ברוב הסתוקות אשר נודעו ומה יש אשר לא נודעו וביותר יש לנו לקונן על אותן נשים פנויות ואשת איש אשר הולכין ביחוד לבית נכרים ואף אם הם נקיים מ"מ הלא יש ביד נכרים לענות נפשם אלו ודאי שהם לא איכפת להו רק שהנכרים הם יותר גדורים מהם ובודאי זה גורם אריכות גלותינו:
וקאמר שרים בידם נתלו ופני זקנים לא נהדרו בחורים טחון נשאו ונערים בעץ כשלו זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ור"ל שהשרים בידם נתלו מפני שזקנים לא נהדרו דהיינו בזיון ת"ח ועל הבחורים טחון נשאו ר"ל שמיד אחר החתונה הוצרכו לפרוש מן התורה עבור פרנסתן כמ"ש רחיים תלוי בצווארו ויעסוק בתורה והי' להם לשרים להעמיד כרנסן ונערים בעץ היינו שהעמידו נערים המנוערים מכל דעת לדון ולהורות והמה בעץ כשלו שהמה כעץ כדאיתא בגמ' (סנהדרין ז') דבי נשיאה אוקמאי דייני' דלא גמיר אוקמא אמורא עלי גחין ולא לחיש בה פתח ההוא אמורא הוי אומרי' לעץ הקיצה לאבן דומם עורה, וגם על שזקנים משער שבתו ר"ל ת"ח משערים המצויינים בהלכה בטלו, ובחורים מנגינתם ר"ל תינוקות של בית רבן דכבר בארנו דעד כ' שנה הוי תינוקות של בית רבן הבל פי שאין בו חטא בטלו מנגינות התורה:
וקאמר שבת משוש לבינו נהפך לאבל מחוללינו נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הולכים בו אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור באלו הפסוקים ביקש הנך ג' דברים שהובאנו לעיל שאין ישראל נגאלין עד שיבקשו אותן שהם בקשת ה' ומלכות ב"ד ובית המקדש, וקאמר שבת משוש וגו' והכפל מורה על שני חרבנות ועל שנפלה עטרת ראשינו היינו גלות השכינה שעתה בעוונינו היא שוכבת תחת מרגלותינו ומעיקרא היתה עטרת לראשינו כדכתיב (שיר השירים ג') צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ופרש"י במלך הוא המלך שהשלום שלו ועתה נפלה ושחה עוד לעפר מטה מטה: