אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ
דרוש ד
ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בשני תניינא בבה"כ צגיינר תקכ"ו לפ"ק: הנה בדרשה העברה בארנו דהא דאיתא שבשנת זא"ת יבא אהרן אל הקודש, וכן הא דקאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, היינו בשנת התשובה וזא"ת מקרי תשובה מפני שהיא כולל צו"ם קו"ל ממו"ן דהיינו תשובה תפלה צדקה וג' אלו בגי' זא"ת, לכן נבאר הענין הצום ושאין הצום רצוי לפני המקום כ"א בתיקון ג' אלו יחד ומשפט שאר דיני הצום איזה הצום יהי' לרצון לפני הש"י וכדי לבאר הענין נציע מ"ש השם ב"ה לישעי' הנביא (ישעי' נ"ח) קרוא בגרון אל תחסוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלהים יחפצון למה צמנו ולא ראינו ענינו נפשינו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם הכזה יהי' צום אבחריהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה' הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו הלא פרוס לרעב לחמיך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך אל תתעלם ואחרי כן מסיים שאם יעשו כן יתברכו באלו הברכות והם ט"ו ובמדרש אי' שהמה כ"ד ברכות דברכה אחת היא והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וקאמר דקאי על הברכות שבירך יצחק את יעקב והוא ויתן לך וגו' שכולל יו"ד ברכות יחד הם כ"ד ברכות ע"כ:
והנה בדברי הנביא אלו רבו הקושי' והדקדוקים ולהוציע כולם יחד יאריך הענין וטרם התרתם ישתכחו לכן בביאור כל פסוק ופסוק נדקדק תחלה הפסוק ההוא לבד מפני מה שנהי' מוכרחים לפרש כפרושינו אשר נפרש, והנה בפסוק א' יל"ד שאמר הש"י לנביא קרוא בגרון אל תחשוך וכיון דאמר לו קרוא בגרון מהיכי תיתי לומר שיחשוך לקרוא עד שהוצרך לומר אל תחשוך גם מה דקאמר כשופר הרם קולך למה המשיל קולו לשופר גם מה דקאמר והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ודרשו בגמרא () הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות והיינו דתנן הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון וכו' עיי"ש והק' המהרש"א בח"א וז"ל, לפי המובן בכוונת המאמר יהי' כל עם הארץ פורק עול תורה ממנו ופוטר עצמו מדין ת"ת כי טוב לו כן שזדונותיו נעשו לו כשגגות משילמוד ששגגות נעשו כזדונות עכ"ל, ואני אוסיף להפליא כי כפי סברת המהרש"א המלמד זכות על ע"ה אין בני קהילתינו נכללים בזה דרובם ככולם אף שאין תורתם אומנתם מ"מ זכרתי ימים מקדם קודם הגירוש לא הי' לוקחים בניהם מבית הספר עד אחר החתונה והרבה מהם שלמדו כמה שנים אחר זה ורובן עדיין עכ"פ יש להם שיעור קבוע בכל יום ללמוד ואף שאיזה מהם פרקו מעליהם עול תורה מ"מ אינם נחשבים כע"ה שיהי' הזדונות נחשבות להם כשגגות ובעל כרחם עדיין ידעו הרבה מגירסא דינקותא ואין להם המעלה אשר מגיע לע"ה גמור אמנם עתה אחר הגירוש המה חכמים להרע שהדור הנולד יהי' ע"ה כשירים כדינו וכהלכתו שלא יהי' להם שום זדון לפי ס"ד דמהרש"א דעתה בעו"ה לוקחים בניהם טרם נפתחו עיניהם לדעת מקצת דרכי השם ולא זו שמדלות העם נעשתה התועבה הזאת אלא שמקציני וראשי העדה גם מופלגי התורה תיכף בבואנו לכאן אחר הגירוש לקחו בניהם מבית הספר ומאלה היתה הצרעת מהלכת ליתר דלי העם שנשאו ק"ו מהגדולים אשר לע"ע בארץ החיים השם יכפר בעדם:
ולדעתי לזה כיון הנביא באמרו (ישעי' נ"ז) הנחמים באלי' תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים ואי' בגמ' (נדה י"ג) דכל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באילי' וגו' שוחטי הילדים וגו' אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ואנו לענינינו נאמר שגם יש אם למקרא דהלא כתיב שוחטי והתורה נדרשת בכמה אופנים דקאי על הענין הזה שהאבות לקחו בניהם בילדותם טרם יבואו לשכלם מעץ החיים היא תורתינו הקדושה ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ג) שהתורה מצלת מאשה זרע ומנכרי' כי שחה אל מות ביתה ממול רפאים מעגלותי', והם נקראים שוחטי הילדים ואף שאביהם מבינים זאת שאין מטיבין לבניהם כ"א רעה גדולה עושין להם הם מתנחמים באילים בגדולים ובחורי הארץ כאשר אמרנו שכן עשו ומהם למדו כן ועוד שעושים כן שהם צריכים לפרנסה ואף שאין זה מן הדין שהבנים יאכלו בוסר ויגיע לריק בשביל אבותיהם ואפ"ה אומרים אביהם הלא כל יגיענו בשביל בנינו הוא וכל מה שנעזוב אחרינו הלא הם ינחלו ולא ידעו ולא יבינו לעסוק במו"מ שנניח אחרינו וסוברים אביהם לפי טעותם שזהו יותר טובה להם ממה שילמדו אותם המורה והנה התורה נמשלה לסלע דאי' (שבת פ"ה) למה נמשלה התורה לפטיש מה פטיש מפוצץ הסלע לכמה חתיכות אף ד"ת מתחלקת לכמה טעמים ופי' התוס' דלאו דוקא שנמשלה התורה לפטיש אלא שנמשלה לסלע דהא הסלע מתחלק ולא הפטיש והיינו דקאמר הנביא הנחמים ר"ל שמתנחמים באילי' שהם אילי הארץ דהיינו קצינים וראשי העם ותחת כל עץ רענן דהיינו הצדיקים ומופלגי התורה כדאמרינן בגמרא (ב"ב ט"ו) היש בה עץ ודרשינן האם איוב קיים שהי' מגין על דורו כעץ שאומרי' הלא אנו תחת כל עץ רענן ר"ל למטה ממנו ואם הצדיקי' הורשו לעצמם לעשות כן ואף אני אעשה כן ושוחטי הילדים בנחלים בשביל הנחלה שאומרים שהוא טוב לבניהם שעי"כ ינחלו נחלת אביהם וחלפו נחלתם תחת סעיפי הסלעים ר"ל שהנחלה טוב להם מהתורה שנמשלה לסעיפי הסלעים כנ"ל אבל באמת הם שחטו הילדים ומצינו ביאשיהו מלך יהודה שגם בימיו נשתכחה התורה מן מלכות בית דוד שבימי המלך מנשה בן חזקי' המלך עבדו ע"א עד שבסוף ימיו כתיב (ד"ה ב' ל"ג) ובהציר לו חילה מנשה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלקי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפלתו וגם בימי מלכות אמון בנו כתיב שכמו כן עבדו ע"ז ולא נכנע לפני ה' כאשר מנשה אביו ובימי שני המלכים אלו נשתכחה התורה ממלכות בית דוד עד שבימי יאשיהו בנו שנאמר עליו (שם ל"ד) ויעש הישר בעיני ה וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל וכתיב שמצא חלקיהו הכהן גדול ספר תורה בבית ה' ונתנוה אל שפן הסופר וכתיב (שם שם) ויגד שפן הסופר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיהו הכהן ויקרא בו שפן לפני המלך ויהי כשמוע המלך את דברי התורה ויקרע את בגדיו ויצו המלך את חלקיהו ואת אחיקם בן שפן ואת עבדון בן מיכה ואת שפן הסופר ואת עשי' עבד המלך לאמר לכו דרשו ה' בעדי ובעד הנשאר בישראל וביהודא על דברי הספר אשר נמצא כי גדולה חמת ה' אשר נתכה בנו על אשר לא שמרו אבותינו את דבר ה' לעשות ככל הכתוב על הספר הזה ע"כ, ואינו מובן איך יהי' ניתך בהם חמת ה' בעבור שלא שמרו אבותם את דבר ה' הלא לא ימותו אבות על בנים כתיב ואי כשאוחזין מעשה אבותיהם בידם הלא בקרא כתיב שלא יתוודו על עון אבותיהם אמנם עיקר חטא אבותיהם בידם הי' שאבותיהם גרמו שלא הי' יודעי' מהתורה מאומה ועברו על ציווה ושננתם לבניך וע"י זה נשתכח התורה מזרעם והיא חמת ה' אשר ניתך בנו כי בברכה נאמר (ישעי' נ"ט) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ונמצא דההיפוך הוא קללה לאבותינו והוא ניתך בנו ונמצא שקרע את בגדיו על חטא אבותם אכן על דורו לא התוודה שהם לא ידעו מהס"ת מאומה רק שאבותיתם גרמו להם שנשתכחה מהם התורה ולא קיימו ושננתם לבניך וגו' ואף שדרז"ל בגמרא (יומא כ"ב) שקרע את בגדיו על שמצא פתוח הס"ת שהי' נגלל על פסוק יולך ה' אותך ואת מלכך וגו' מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ שמשמע שגם על זה קרע וא"כ גם בניכם כשיבואו לשכלם וידעו ויבינו מה שעשיתם להם שהעברתם אותם מבית הספר הלא יתאוננו עליכם ומכ"ש שהאבות יתאוננו על הבנים שכבר נשחטו על ידם והי' ראוי לקרוע בגדיכם ואתם איך לא תחמולו על בניכם הנאהבים והנעימים לשוחטם טרם שיבואו לשכלם ולולי ימי ילדותם והיו מבינים מה שאתם עושים להם בודאי לא הי' צייתו לכם לברוח מבית הספר:
התבוננו וראו נא מה יעשה הדור אחרינו שרובם ככולם יהיו עמי הארצים גמורים ולא יצטרכו לשכוח שום דבר מלימודם כי עדיין לא למדו כלל לכן מי האיש החכם וישקול ההפסד נגד הריווח לא יקח את בניו מבית הספר ומי שכבר לקח וכבר נשתקע בו עכ"פ יראה שילמוד שעה או שתים בכל יום ויום: נחזור לעניינינו דהכתוב קורא לאנשים האלה שוחטי הילדים וא"כ גם בזה קשה קושי' מהרש"א איך קרי להם שוחטי הילדים הלא אדרבה טובה עשו להם שמכח זה לא יהי' להם שום זדון אלא שכל הזדונות נעשו להם כשגגות ועוד הקשה המהרש"א למה נעשו הזדונות כשגגות בע"ה לענין עונש כיון שהוא עושה בזדון ורצה המהרש"א לתרץ דנהפוך הוא דהא דקאמר אלו ת"ח שזדונות נעשו להם כשגגות היינו לענין אזהרת שת"ח נזהרים שלא יבא לידם שום שוגג כאלו היא עבירה חמורה בזדון וע"ה הוא בהיפוך קל בעיניו לעבור על הזדון כאלו הם שגגות עכ"ל המהרש"א ואף שאמת כן הוא מ"מ אין לומר שזהו אפשר כוונת הנביא דהא אמר שיוכיח לת"ח על פשע ולבית יעקב אלו ע"ה על חטאתם גם איך קאמר הגמרא אח"כ והיינו דתנן ר' יהודא אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון ולדברי מהרש"א אין שייכות כלל גם אם נאמר דגבי תיח נעשו שגגות כזדונות כפשוטו נמי קשה הלא אפשר שיבא לידי ת"ח שוגג שאינו שגגת תלמוד אלא כגון שגגות שבת וכדומה ומ"מ כיון שהוא ת"ח הי' לו לידע שיכול לבא לידי כך הי' לו ליזהר ממנו ומשו"ה נחשב לו כזדונות ומנ"ל ששגגת תלמוד עולה זדון לכן נאמר לבאר עפ"י מה דאי' בגמרא (ברכות י"ט) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית ת"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה ופריך שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה והנה לפי פשוטו דגמרא הא דפריך שמא ס"ד הוא דקשה לו לומר דבשביל שמא אין להרהר אחריו דמה"ת לומר בשביל ספק אין להרהר אחריו ובשלמא לספר בגנותו אפשר דאסור בשביל ספק אבל שיהי' גם ההרהור אסור לא הי' נראה לגמ' אכן מ"מ קשה מנ"ל לגמרא להקשות הלא מחויב לדון לכל אדם לכף זכות כדאי' בפרקי אבות הוי דן את כל האדם לכף זכות ומשו"ה אפשר שגם ההרהור אסור אמנם נאמר שמא ס"ד דאטו דוקא בת"ח דאיכא למימר שמא עשה תשובה הלא גם בכל אדם אפי' ע"ה אפסר לומר שמא עשה תשובה דודאי אפי' רשעים אחר שמלאו תאותם מיד הם מתחרטים אלא שחוזרים לסורן כשיבא לידם העבירה פעם אחרת וכדאמרינן הרשעים מליאים חרטה וא"כ אי ס"ד דבשביל שמא אסור להרהר אחריו אמאי קאמר דוקא ת"ח שעבר עבירה וכו א"ו דבשביל שמא רשאי להרהר וא"כ אמאי בת"ח אינו רשאי ומשו"ה מסיק דודאי עשה תשובה ר"ל בת"ח דוקא אמרינן ודאי עשה תשובה אבל בע"ה מידי ספק לא יצאנו ומשו"ה מותר להרהר אך מ"מ נוכל לומר שאע"ג דאמרינן דדוקא בת"ח אסור להרהר אבל בע"ה מותר להרהר היינו דווקא להרהר רשאי אבל לספר בגנותו אפשר דאפי' בע"ה אסור וכדאמרינן הוי דן וכו' ובפרט לדורשו ברבים ולפרסם חטא חבירו ובשלמא בינו לבין עצמו יכול להוכיחו ולומר לו כך אחי כך וכך ראיתי שעשית ואני דן אותך לכף זכות שכבר עשית תשובה אך למיחש מיהא בעי סמא שכחת ולא נתת אל לבך להשיב לכן אין שומע בינינו פי אם אני ואתה ואם עדיין לא עשית תשובה אנכי מזכיר ועורר לבך משא"כ לדרוש ולפרסם חטא חבירו ברבים שיש לחוש מהשומעי' לא ידונו אותו לכף זכות ויחשדוהו שעדיין לא עשה תשובה ובודאי אינו מהראוי להלבין פני חבירו ברבים:
ועוד אחת נציע דאיתא (יומא פ"ו) אמר ר"ל גדולה התשובה שזדונות נעשו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך האי עון מזיד הוא וקרי לי' מכשול ופריך אינו והאמר ר"ל גדולה התשובה שזדונות נעשו להם כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו וגו' חיה יחי' ומתרץ לא קשי' כאן מאהבה כאן מיראה והנה ודאי גבי ע"ה שייך תשובה מיראה שאעפ"י שהוא ע"ה יודע שהקב"ה כל יכול ובידו החיים והמות ויכול לירא ממנו אף שאינו יודע כלל ממידותיו של הקב"ה אך אהבת השם לא שייך גבי ע"ה כיון שאינו יודע דרכי טובו ומדותיו שאינו נלמוד זה אלא עפ"י תורתינו הקדושה והוא נעדר ממנה ומבשרי אחזה אלקים דהלא אם אומרים לו לאדם שיש בדרך פלוני איש אחד כך וכך שמו כשאין הוא מכירו ואין נודע לו ממעלותיו ומדותיו איך שייך לאהבתו ולזה יש לבאר פרשיות ק"ש שאחר שאמר (דברים יו"ד) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ר"ל איך תבא לידי כך ולזה קאמר והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו' ר"ל כשתהגה בתורת ה' תמיד בודאי תבא לידי אהבתו וכן בברכת אהבה רבה ואהבת עולם תקנו אנשי כנסת הגדולה גם בקשה על לימוד התורה דבברכת אהבה רבה קודם שאומרים ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך אומרים תחלה ותן בלבינו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד וגו' וכן בברכת אהבת עולם קודם שאומרים ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים אומרים תחלה על כן ה' אלקינו בשכבינו ובקומינו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתיך וגו' ובהם נהגה יומם ולילה וגו' לפי שעיקר האהבת ה' בא ע"י התורה וא"כ גבי ע"ה לא שייך שיעשה תשובה מאהבה דגבי' לא שייך אהבה וכיון שאי אפשר שיעשה תשובה מאהבה כ"א מיראה בודאי לא נעשו זדונותיו רק כשגגות ולא כזכיות ואם כן יש להוכיחו ולעוררו שצריך לתקן גם שגגותיו הנשארים לו אחר שעשה תשובה ע"י תפלה וצומות שימחול לו הקב"ה גם שגגותיו וכן בת"ח דאמרינן שאין להרהר אחריו בודאי עשה תשובה היינו אם עשה הת"ח עבירה שידע שעבר ע"ז שייך לומר שודאי עשה תשובה וגם אם באה שגגה לידו שייך לומר נמי שודאי עשה תשובה ואין להרהר אחריו משא"כ אם הת"ח עבר איזה עבירה מה שעדיין לא למד ולא ידע שאסור לעשות אותו האיסור ע"י שלא למד עדיין אותו איסור בודאי לא שייך לומר שודאי עשה תשובה וחבירו היודע אותו הדבר בודאי צריך להודיעו ומותר לפרסם ברבים טרם ידיעתו כגון מה דאיתא בירושלמי הרוקק לרוח בשבת חייב חטאת וכן המנער בגד חדש שחור מן הטל או גשם שעליו כיון שהוא מקפיד חייב וא"כ אם הוא יודע בחבירו שלא ידע זה מותר לפרסם ברבים שעשה כן דע"ז ודאי לא עשה תשובה עדיין וזה שדרש בגמ' הנ"ל והגד לעמו פשעם אלו ת"ח ר"ל שלא תוכל לפרסם ברבים כ"א פשעים של ת"ח ר"ל ששוגגים ע"י שלא למדו עדיין וזה נעשה להם כזדונות וקרי לי' פשעם דע"י שלא למדו עדיין אותו האיסור בודאי לא עשה תשובה וכן לבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שאלו לית להם שגגות תלמוד שלא יוכלו ללמוד תאמר להם חטאתם דאעפ"י שעשה תשובה עדיין נשאר להם החטא מפני שזדונות נעשה להם כשגגות וע"ז מסיים שפיר בגמרא והיינו דתנן ר' יהודא אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד ר"ל דע"כ קרא מיירי בשגגת תלמוד דאי במה שעבר במזיד או בשגגת שבת וכדומה איך יקראו בגרון ברבים חטאתם הלא ודאי עשה תשובה דודאי כבר נזכר שהי' שבת א"ו דמיירי בשגגת תלמוד דע"ז ודאי לא עשו תשובה ואיך קרי להו פשעם דהיינו מזיד הלא לא הי' להם אלא שגגות ע"כ צ"ל שגגות תלמוד עולה זדון וק"ל:
ולבאר הפסוק שהתחלנו בו נציע עוד אחת דהנה מנהג ישראל תורה היא שנוסעים מוכיחים מעיר לעיר להוכיח את ישראל ורבים מהמון עם טועי' ואין שומעין לדבריהם מפני שהם לוקחין ממון בשביל דרשה ואומרי' שתוכחתם אינו אלא קורד' לחתוך בה ואין כוונתם לש"ש ושמעתי מפי הרב מו"ה יואל מוכיח זצ"ל משל עליה, שבמדינת פולין בקהלה אחת אשר אין להם בתי אבני גזית כי אם בתי עצי היער והגגות מכוסי' בתבן כמו בבית הכפרים שבמדינתינו והי' שם איש ואשתו שהמה הי' דרים בעלי' תחת הגג פעם אחת בלילה הלכה האשה לשכוב ועדיין הי' בעלה נעור והי' לו נר דלוק וטרם יכבה הנר גם הוא הלך לשכוב והניח הנר דלוק וצעקה אליו האשה מה אתה עושה הלא ידוע לך שאנחנו ישיני' תחת הגג והבית כולו מעצים והגג מכוסה תבן והכל יבש כסוחים ואלו ח"ו יפול ניצוץ אחת מהנר ותשרף כל הבירה עודה מדברת עמו בא שומר העיר והכריז כדרך בכל המקומות באיזה שעה בלילה ובסוף הכריז להזהיר העם להשגיח על האש והנרות שלא תהי' ח"ו שריפה ממנו וכששמע' כך היתה אומרת לבעלה שמע נא וראה מה שזה השומר מכריז להשגיח על הנר ומדוע אין אתה משגיח ותלך לישן בעוד שהנר דולק והוא השיב לה שוטית שבעולם וכי סבורה אתה שבלב שלם הכריז השומר כן הלא אני יודע שאין לשומר הזה המכריז שום ממון בעולם ולא נחלה אפי' כדי להניח מקל א' אין לו בכל העיר ומה איכפת לי' אם יהי' שריפה או לא אלא שבשביל שהקהל נותני' לו ממון שיכריז כן לכך הוא מכריז כך ואלו הי' נותנין לו ממון שיכריז שיציתו העיר ג"כ הי' מכריז שיציתו העיר וכיון שאין האיש הזה מכריז בלב שלם אין אני פונה לדבריו ואני אלך לישן ואניח הנר דלוק וכאשר פתרה כן הי' וכששכב וישן מעט נפל הנר על השולחן ונדלק הבית ונעשה שריפה גדולה עד שכמעט נשרף כל העיר ובקושי שהציל את נפשו ונפש אשתו ולא נשאר להם כ"א גוויתם, ראו נא השוטה הזה שבשביל שהשומר לא הכריז בלב שלם לא רצה לשמוע לדבריו והניח לשרוף את ביתו, כך הדבר הזה שהמוכיח עובר ממקום למקום ומכריז ומזהיר את העם שינחיהו מעשיהם הרעי' דאל"כ תפלו בגיהנם אשר שם נשרפו גוויותיהם כאמור (מלאכי י"ג) הנה יום בא בוער כתנור וכמו (משלי ו') היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה והשוטי' בשביל שאומרים שהמוכיח אינו מוכיח לש"ש כ"א בשביל שיתנו לו ממון אין משגיחין בו עד שבאה השריפה עליהם הלא אין לך שטות גדול מזה ע"כ דברי ר' יואל זצ"ל ודפח"ח:
אמנם נאמר שבאמת כשהמוכיח מוכיח לש"ש יותר עדיף משהמוכיח מוכיח בשביל הכנסות ממון כי דברים הבאים מן הלב נכנסים אל הלב משא"כ כשהמוכיח מוכיח רק בשביל פניות ממון אין נכנסי' כ"כ אל הלב ואף שעל פי המשל הנ"ל הוא שטות גדול אם לא ישמעו אליו מ"מ מן המוכיח הוא שלא כדין ומכש"כ דלפעמים בא מוכיח לעיר והקצינים אומרים לו הלא לא תצטרך אלא לממון קח לך הממון ותלך לדרכיך ולא תוכיח וכשמוכיח מונע בשביל זה מלהוכיח בודאי לא טוב עשה אמנם לפעמים המוכיח הבא מן העיר לעיר מתכווין להוכיח לש"ש רק בשביל שהוא נע ונד מעיר לעיר ומניח עסקיו ומשאו ומתנו אשר יש לו בעירו לוקח מתנות ממון לפרנסתו אך כל זה הוא אם אינו מונע מלדרוש ולהוכיח ת"ח וקציני העם בשביל מניעות ממון אכן אם יאמר המוכיח בלבבו איך אוכיח תיח וקציני העם הלא אצטרך להם שיתנו לי ממון ות"ח ישתדלו בעבורי ומשום כך מונע מלהוכיחם בודאי לא טוב עשה ונראה דלזה רמזו בגמ' (ר"ה כ') גבי שופר שאמרו שופר שצפוהו זהב במקום הנחת פה פסול ציפוהו מבפני' פסול ציפוהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהי' פסול אם לא נשתנה קולו כשר, והנה מצינו הכא שהכתוב דימה המוכיח לשופר דאמר הרם כשופר קולך ולזה קאמר צפוהו זהב במקום הנחת פה ר"ל שיניח הפה בשביל זה יתנו לו מעות פסול ר"ל שהוא פסול מלהוכיח וכן צפוהו מבפנים ר"ל שפנימיות של המוכיח הוא בשביל הזהב ואינו מכווין לש"ש ג"כ הוא פסול צפוהו מבחוץ ר"ל שפנימיות הוא לש"ש מבלי זהב רק שלקח ממון מטעם אחר מפני שאין לו שום פרנסה והוא כמו עני העובר ממקום למקום וע"ז אמר אם נשתנה קולו מכמות שהי' ר"ל שמונע מלהוכיח בשביל זה להנותן מתנות שלא יקציפו עליו ג"כ הוא פסול שיהי' לו לבטוח בה' ולהשליך על ה' יהבו והוא יכלכלו, ואם לא נשתנה קולו הוא כשר, וק"ל:
ועתה אחי וריעי כשמוכיח בא לכאן והוא לוקח ממון יש לכם קצת אמתלא אעפ"י שהמוכיח לש"ש עשה בלי פני' והוא מוכיח לגדולים וטובים מ"מ תוכלו לומר שבפנימיות יש לו פני' ואינם באים מן הלב אף שהוא שטות גדול דהלא מ"מ דברים ישרים הם כאשר בארנו לעיל במשל ומאי איכפת לכם בפנייתו ומ"מ יש קצת טענה ואמתלא ליצר הרע כיון שאינן באין מן הלב אינן נכנסי' ללב אבל אם אתם לא תשמעו לי מה תירץ ואמתלא יהי' לכם הלא לא תוכלו לחשדינו כלל והן הן דברי הנביא שאמר לו הקב"ה קרוא בגרון אל תחשוך ר"ל שתקרא בגרון ותזהיר' על הבא ואת של עבר אל תחשוך מלפרסם החטאים בשביל שתאמר בלבבך אף שאני יודע שעשו עבירות הלא אפשר שכבר עשו תשובה וטוב יותר להוכיח בינו לבין עצמו ולא לפרסם החטאים כנ"ל וקאמר נמי הרם כשופר קולך שלא תצפינו זהב כדי שישמעו לדבריך וא"ת שמא עשו תשובה הנני אומר לך מה שתוכל לפרסם דהיינו לעמי פשעם ר"ל לת"ח תוכיח על שגגת תלמוד ר"ל שילמדו יומם ולילה ולא יבלו ימיהם בהבל כדי שלא יבא לידם שגגה ששגגת תלמוד עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו הע"ה שאעפ"י שעשו תשובה מ"מ צריכין הם עדיין לכפרה שאין התשובה פועלת אצלם אלא שהזדונות נעשה להם כשגגות כנ"ל:
ואמר הנביא אח"ז ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפט צדק וקרבת אלהי' יחפצון, ואין לו שחר אמאי נקט הקרא שני דברי' אלו דקאמר אותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון גם אח"כ שהם עושים עצמם כאלו הם עושים ב' דברים אלו דהיינו כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב והאיך תלוי זה בזה מתוך שהם עושים דברים הראשונים יהי' נראה כאלו עושים ב' דברים אחרונים וקאמר תו ישאלוני משפט צדק קרבת אלקים יחפצון דמה גריעותא הוא זה שראוי להנביא להוכיח על זה אדרבה הלואי שכל אדם יעשה כן וכל המפרשי' נתקשו בו ופירשו פירושים שונים בו ונראה לבאר דהנה אחר שבארנו שגבי ע"ה התשובה אינה פועלת רק לעשות הזדונות כשגגות מה תיקן יש להם שיכפר להם גם השגגות כיון שהתשובה אינה פועלת זאת:
אמנם נבאר דע"י א' מהנך ג' דברים דהיינו צום קול ממון יכול לתקן גם השגגות צדקה יבואר על פי מה דאיתא בגמרא (ב"ב יו"ד) על פסוק צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת ודרשו שם הרבה דרשות צדקה תרומם גוי קאי על ישראל שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ר"ל דצדקה שישראל עושין בעוה"ז הוא מרוממם וכו' ומייתי שם שריב"ז דרש בענין אחר דהיינו כשם שחטאת מכפרת לישראל כך צדקה וחסד שעושין הגוים מכפר על האו"ה וכיון דאפי' באו"ה מכפר צדקה וחסד במקום חטאת כ"ש לישראל כשאין להם בה"מ להקריב חטאת או שאין החטא מחייב חטאת שאין החטאת באה אלא על דבר שזדונו כרת ובודאי שצדקה שישראל עושין מכפר במקום חטאת וכן יעץ דניאל לנ"נ וא"ל (דניאל ד') וחטאתך בצדקה פרוק וא"כ כשעושין צדקה גם השגגות מתכפרין, וכן תפלה מצינו שהיא במקום קרבן כדכתיב (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, וגם הצום הוא במקום קרבן וכאשר יסדו שיהי' נחשב מיעוט חלבי ודמי כאלו הקרבתי ע"ג המזבח והקרבן מכפר על השוגג ונמצא שגם ע"ה אעפ"י שזדונות נעשו להם כשגגות מ"מ ע"י א' מהנך ג' יכול לכפר גם השגגות ונעשה צדיק גמור ויותר עדיף דבמקום שב"ת עומדין וכו' ואז הוא קרוב אל אלה' כדכתיב (זכרי' א') שובה אלי נאום ה' צבאות ואשובה אליכם ומביא הילקוט דבגמ' רמי אהדדי כתיב שובה אלי ואשובה אליכם וכתיב כי אנכי בעלתי בכם ומשני ל"ק כאן מאהבה כאן ע"י יסורין כן מביא הילקוט שמעוני הגי' והמהרש"א פי' דעיקר רמי' דקרא היינו דהכא קאמר שעושין תשובה מרצונם ובקרא דאנכי בעלתי בכם משמע שהקב"ה מכריחם לכך שישובו וע"ז מתרץ כאן מאהבה כאן ע"י יסורין ר"ל באם אינם רוצים לשוב מאהבה הקב"ה מביא עליהם יסורים וכדאיתא שהקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ומעורר' לתשובה ונמצא דהך קרא שובה אלי ואשובה אליכם מוקי בתשובה מאהבה ואפשר דלא נאמר ואשובה אליכם אלא בתשובה מאהבה שלא נשאר רושם החטא אבל לא היכי שנשאר רושם:
ובזה מבואר הגמרא שהובאנו לעיל דיליף מיני' שזדונות נעשה כשגגות ע"י התשובה מהאי קרא דשובה ישראל עד ה' אלקיך ולכאורה אינו מובן מה קאמר (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כסלת וגו' דמשמע שכבר נעשו ע"י התשובה הזדונות כשגגות ובאמת קאמר הנביא שובה ישראל דמשמע שעתה ישובו, ולדברינו יובן דמעיקרא כבר שב מחמת יראה ונעשו זדונות כשגגות ועדיין אינו קרוב אל ה' דקרא דשובה אלי ואשובה אליכם לא קאי אלא על תשובה מאהבה ולכן קאמר שצריך עדיין לשוב עד ה' ר"ל שיהי' קרוב אל ה' שעתה עדיין אינו קרוב כי כשלת בעווניך שעדיין הוא מכשול בידך וק"ל: והנה אי' שאמר משה הודיעני נא את דרכיך ואמרו בגמרא (ברכות ד') ששאל מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו וע"ז באה התשובה שצדיק וטוב לו הוא צדיק גמור וצדיק ורע לו הוא צדיק שאינו גמור וא"כ אם הע"ה עושה תשובה וצדקה ואפי"ה אין טוב לו ע"ז הקו' במ"ע דהלא ב"ת עדיף מצדיק גמור והנה בארנו גבי ע"ה איך יפול השאלה הזאת אמאי אין להם אכן בת"ח ששגגת תלמוד עולה זדון ועדיין לא עשו תשובה הלא לא יפול השאלה ע"ז אכן גם גבי ת"ח יבואר עפי"מ דאיתא בגמרא (חגיגה ה') רב אידי ברי' דר"י בר אידי הוי רגיל דהוי אזיל תלתא ירחי בארחי והוי חד יומא בבי רב והדר אתי והוי קרי לי' בר בי רב דחד יומא חלש דעתי' קרי אנפשי' שחוק לרעהו אהי' קורא לאלהי ויעניהו א"ל ר"י במטותי' מינך לא תענוש להו לרבנן נפק ר"י לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון וכי ביום דורשין ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפי' יום א' בשנה מעה"כ כאלו עסק בתורה כל השנה כולה ופי' המהרש"א דאבוה דר"י ב"א לא הי' לו פנאי לפנות מעסקיו אלא יום א' בשנה ועל זה דרש ר' יוחנן דמעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה:
וראו נא שר' יוחנן אמר לאבוה דר"י ב"א במטותא מינך לא תענוש להו לרבנן מפני שהקב"ה ישמע תפלתו כמו שאמר שחוק לרעהו אהי' קורא לאלהי ויעניהו וא"כ איך לא נירא אנחנו שתמיד בבא אחד מאנשי פולין הנה שמניח אשתו ובניו ומכתת רגליו מעיר לעיר ללמוד תורה בארץ נכרי' והוא ללעג ולביזה ולשחוק כל מי שמדבר עמו מהתל בו עד שהלצים על שמחות נשואין משמחי' חתן וכלה ומהתלי' בקלון רבני וגדולי פולין ואינם חסים על כבוד התורה איך לא יראו שיקוים בהן הפסוק () שחוק לרעהו אהי' קורא אל ה' ואם ירצה יכולי' להתפלל שיתענסו ח"ו:
נחזור לביאור הפסוק שאנחנו עומדים בו דהנה אף שת"ח יודעים שהן ביטלו הרבה מת"ת מ"מ היו סוברים כיון שעוסקים בתורה יום א' בשנה הוי כאלו עסקו כל השנה כולה וא"כ גם עון ביטול תורה נמי ליתא גבייהו, אמנם באמת זהו ליתא דמתוך שלא למדו אלא יום א' ובטלו הרבה לא נודע להם כמה דינם ועי"ז באו להם שגגות ונעש' להם כזדונות דשגגת תלמוד עולה זדון ואע"ג דעון ביטול תורה ליתא גבייהו מ"מ אותן שגגות שבאו לידם ע"י ביטול תורה נעשו להם כזדונות אכן אם לא בטלו כלום אף שבא לידם שגגה שלא ידעו ממנה אין נעשית להם כזדונות דמה ה"ל למיעבד והיינו דקאמר הנביא ואותי יום יום ידרשון ר"ל נגד ת"ח שהם סבורים שאין בידם שום עון דודאי עשו תשובה על הכל וגם עון ביטול תורה נמי ליתא בידם מכח שיום יום ידרשון ולפיכך קאמר ודעת דרכי יחפצון ר"ל שישאלו מפני מה אין טוב להם וע"ז קאמר שהך השאלה הי' להם לשאול אם הי' כגוים אשר צדקה עשה ר"ל שבזה הי' קושיית ע"ה עצומה אבל לא כן הוא וקאמר נמי משפט אלהיו לא עזב זהו נגד ת"ח כאלו לא עזבו התורה שנקרא משפטי ה' דאז הוא הקושי' עצומה כיון שכל ימיהם לא עזבו התורה בשום זמן ואופן גם שגגת תלמוד אינו נחשב להם כזדונות כיון שהם עשו את שלהם ואי משום השגגות עצמם כבר בארנו שהשגגות יכולין לכפר בצדקה והם חשבו עצמם כאלו הם כגוי אשר צדקה עשו לכך ישאלוני משפט צדק כאלו ח"ו אין הקב"ה עושה משפט צדק וקרבת אלקים יחפצון שחושבים עצמם כבעלי תשובה מאהבה שאינו נשאר אפי' שגגות ובקשו קרבת אלקים כנ"ל אמנם באמת לא כן הוא שעזבו את התורה ולא עשו צדקה וק"ל ומדי דברי בעזיבת התורה נבאר מה דאי' בגמ' (נדרים פ"א) אמר ר"י א"ר מאי דכתיב מי האיש החכם ויבין זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואמר ר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחלה עכל"ה והנה יש לדקדק חדא אמאי לא פירשו חכמים ונביאים דודאי ידעו שעזבו את התורה ואמאי לא ידעו לפרוש על מה אבדה הארץ ועוד ר"י א"ר שאמר שלא ברכו בתורה תחלה איך שייך זה לעזיבת התורה ועוד אמאי באמת לא ברכו בתורה תחלה דכיון שבכל הברכות היו נזהרי' דלא נזכר שהי' מזלזלי' רק בברכת התורה, ולבאר זה נאמר על שראיתי כמה בני אדם כשקורין בתורה ועולה לפניהם אדם שלפי דעתם אינו מן הראוי שיהי' הוא אחריו עולה והם מתיראים שמא יקראו אותם ויצטרכו לעלות אחריו נגד כבודם והולכים חוץ לבית הכנסת בשעת קריאת התורה כדי שלא יוכל לקראותם עד פעם אחרת והוא עון פלילי ובהדיא איתא בגמרא (ברכות ט') על פסוק ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רחמנא ליצלן מהאי קללה מי פתי יסור הנה שיקבל עליו בשביל כבודו המדומה אשר אין שום אדם זוכר אח"כ אם עלה או לא לקבל עליו שיהי' בכלל עוזבי השם ואלו הי' בזמן הגמ' שלא הי' מברך בתורה אלא ראשון והאחרון והאמצעי' לא הי' מברכין כלל אפשר שיש לו מקצת דעת נוטה לש"ש לחבב את הברכה שיברך הוא בעצמו אעפ"י שמ"מ הוא נקרא בכלל עוזבי השם מ"מ לא גרע כמו עתה בימינו שכל אחד מברך לפניו ולאחריו ונמצא דאינו רק לפי כבודו לפי דעתו ואיך לא יבוש מכל הרואה אותו שיצא שרואה שהוא כעדר הכבוד שהרי נקרא בשביל זאת בכלל עוזבי השם, והנה אם המניח ס"ת ויוצא נקרא בכלל עוזבי השם כ"ש שהוא נקרא בכלל עוזבי תורתי דהא עוזב התורה ויוצא ואם כן נאמר דגם באנשי ירושלים הי' דבר זה שקראו ראש וראשון לתורה אחד מחכמים או מנביאים ופריצי ירושלים היו סבורים שהם ראוים להיות ראשון ומשו"ה יצאו ועזבו את התורה וכששאלו לחכמה או לנבואה על מה אבדה הארץ לא הי' רוצים לפרש שבשביל שיצאו פריצי ירושלים ועזבו את התורה אבדה הארץ וא"כ הי' מוכח שדין עמהם שהם יהיו ראש וראשון ושלא כדין יצאו לחוץ וזה לא היו רוצים לפרש דהוי מחזי כיהורא עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ואמר ר"י א"ר למה באמת עזבו את תורתו ומה איכפת להו דודאי לא היו מאנשים הגרועים כ"כ שיצאו בשביל כבוד המדומ' ויעזבו את התורה וקא' דעיקר הליכת' משום שלא ברכו בתורה תחלה והם היו רוצים לברך ונמצא דאדרבה מפני שהי' רוצי' לברך בתורה משום הכי יצאו לחוץ ועזב:
את התורה וק"ל:
ואם בשביל זה נחרבה הבית אע"פ שלא עשו כ"כ גרוע נחרבה הבית כ"ש ח"ו שלא יבנה אם אנחנו עושים גרועים מהם שבשביל כבודם אינם חסים על כבוד התורה וכ"ש כפי ששמעתי שבהרבה בתי כנסיות כמה וכמה בעלי בתים הולכי' לחוץ בשעת קריאת התורה ולא שמעו הקריאה כלל ועוסקים בשיחה בטילה בחוץ ובודאי הם בכלל עוזבי התורה לכן הירא וחרד לדבר ה' יעזוב את דרכו דייקא וישב במקומו בבית הכנסת:
נחזור לענינינו לבאר מה דאמר בתר הכי למה צמנו ולא ראית ענינו נפשינו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו, וי"לד חדא איך תלוי הך קו' בפסוקים הקודמים ועוד איך באה ע"י התשובה הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו כי לפי פשוטו עצביכם הוא דאגתם שאתם מקרבים להתפלל לפני ועצביכם הוא מלשון דברים שמעצב אתכם ואיך שייך להוכיח על זה, ועוד דקאמר בתר הכי הן לריב ומצה תצומו והאריך הענין שאין זה צום הנבחר ויום רצון מהשם ב"ה וכפל הענין בב' פעמים הן גם בפסוק שאחריו אמר הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע ולא תצומו כיום לשמוע במרו' קולכם ודחקו המפרשים בפרושים שונים מאי דקאמר לא תצומו ביום דהוי כאלו הנביא מדבר עמם ביום התענית שמיום ההוא והלאה לא תצומו כאותו היום גם הא דקאמר לשמוע במרום קולכם מאי ריעותא הוא זאת ואי משום שמגביה קולו בתפלתו הלא לא ביאר בקרא מעיקרא שעשו כן, ולבאר ב' פסוקים אלו נאמר דהנה בארנו שעוד יש ב' תיקונים לתקן השגגות אף בלא צדקה והוא ע"י צום ותפלה ובב' דברים אלו ג"כ הוא מגיע לידי קרבת השם כמו שבארנו לעיל וזה מבואר עפ"י מ"ש חכמי המוסר דעיקר תיקן הצום הוא הכנעות הלב דיחשוב בעצמו שהוא במקום קרבן וכאלו חייב ודינו לשחוט ולזרוק את דמו תמורת קרבן רק שברחמיו וברוב חסדיו מקבל הצומים במקום תמורת מיתתו וכ"כ מצינו דעיקר רצון השם ב"ה הכנעות הלב כדכתיב גבי יאשיהו שהשיב לו הש"י ע"י נבואה (מלכים ב' כ"ב) יען רך לבבך ותכנע מלפני אלקים ותקרע את בגדיך ותבך לפני וגם אני שמעתי נאם ה' והנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל חברותיך בשלום ולא תראו עינך בכל הרעה אשר אני מביא אל המקום הזה ועל יושביו וא"כ כשהוא יושב בתענית כראוי ונכנע לבבו הלא כתיב (תהלים ל"ד) קרוב ה' לנשברי לב וכתיב נמי (שם נ"א) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ולזה קאמר (שם ס"ט) עניתי בצום נפשי ותפלתי אל חיקי תשוב ר"ל בעת הכנעת הלב שאתה קרוב אלי אני מתפלל עליהם הלואי שתתקיים מה שאני מתפלל עליהם וכן גבי תפלה נאמר (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והיינו דקאמר אחר שהוכיח להם שהם עושין כגוי אשר צדקה עשה שאלו למה צמנו ולא ראית דאף שאין אנחנו עושין צדקה מ"מ ע"י הצום יהי' כפרה על שגגותם וא"כ עדיין נשאר הקו' אמאי אין טוב לנו וקאמר הנביא הן ביום צומכם תמצאו חפץ ר"ל מהראוי הי' שתמצאו חפציכם ביום צומכם ר"ל החפץ שאמר למעלה קרבת אלקים יחפצון וביום הצום ראוי הי' שתהי' קרוב אצליכם אלקים שביום הצום לבו נשבר ונדכה וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וקאמר וכל עצביכם תנגושו ר"ל שכל דאגותם שמעצב אתכם ראוי שביום הצום תנגושו אליו דאז הוא קרוב להיות אליכם ואז ישמע ה' ויושיע אכן האמת לא כן הוא שאין אתם נשמעי' אפי' ביום הצום ואין הש"י קרוב עליכם וע"כ שעדיין לא קיימתם הצום כראוי בהכנעת הלב ואדרבה הן לריב ומצה תצומו ומזה מוכח שאין לבם נכנע כראוי וזה יבואר עפי"מ דאיתא (ב"מ ק"ז) דמביא שם בברייתא מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה שמחלה כל גופו של אדם דבר אחר ששמונים ושלשה חלאים תלוי במרה כמנין מחליה וכולם פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן:
והנה חכמי הרופאים שואלים שכל ספרי הרופאים יעידון ויגידון שאין פת שחרית וקיתון של מים שום רפואה לחולה המרה, ואנו נאמר שכוונת חכמינו ז"ל על זה הענין דהנה כתבו כל חכמי המוסר שהגאוה ורמות רוח הוא פתח ושער למדת רגזנות וכעס דבכל כעס ורגזנות הוא חושב בגדולתו ובשפלות חבירו אשר עשה לו הדבר ההוא שכועס עליו ועיקר כעס הוא אדם שכמוה יעשה לו כך וכך איך לא יראו ממני או איך אינו אוהב אותי כך וכך עשיתי לו אכן כשנכנע לבבו מאוד וחושב בגדולת חבירו נגדו כמ"ש בס' חובת הלבבות שתמיד יוכל לב האדם לחשוב שחבירו גדול ממנו דאם הוא זקן ממנו וישיש יותר ממנו יחשוב בריבוי המצוה שכבר קיים יותר ממנו וכשהוא נער ממנו יחשוב שבודאי אינו מלוכלך בחטא ועון כמוני ועדיין לא בילה בהבל ימים רבים כמוני בודאי כשעושה כן יסיר הכעס מלבו והנה מצינו דריבוי המאכל ומשתה וריבוי תענוגים הוא מביא לידי רמות רוח כדכתיב (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכתיב בתרי' ורם לבבך וגו' אכן כשאדם מרגיל את עצמו במדות הסתפקות שלא לאכול כ"א כדי להחיות נפשו לעבודת הש"י בודאי לא יבא לידי רמות רוח והנה מצינו שהמשילו ריבוי התענוגים לאכילת בשר ויין כדכתיב (קהלת ב') תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי וגו' וידוע דע"י הכעס ורגזנות בא חולי המרה והיינו שארז"ל פ"ג חולאת תלוי במרה וכולם פת שחרית וקיתון של מים מרפא ר"ל שלא יאכל דברים המתענגים כגון בשר ויין כי אם פת שחרית וקיתן של מים שאין אדם אוכל אותם כי אם לרוות רעבו וצמאו מבטל הכעס ממנו ואז אין בא לידי חולי הומר' וק"ל:
והנה ריב ומצה והכאת חבירו ע"י כעס הם באין כדכתיב (משלי ל') כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ חוטם יוציא דם מיץ אפיי' יוציא ריב והכעס בא מגבה לב ורמות רוח והגאוה גורם הרחקת שכינה כדאיתא בגמרא (סוטה ה') אמר ר' חסדא אמר מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרא אותו אלא אתו וזהו מאמר הנביא הלא לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע ופי' בו המפורשי' דלאו דוקא הכאה אלא שמראים עצמן לבעלי זרוע וכן חז"ל קראו בלשונם בעלי אגרופין וקאמר הנביא במקום שאם אתם צומים כראוי ותכנע לבבכם והי' ה' קרוב אליכם וישמע תפלותיכם בשביל הכנעות הצום כנ"ל הלא לא כן הוא רק שאתם עושים ההיפוך דהלא לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע שאתם מראים עצמכם שאתם בעלי זרוע ותקיפי' שאינו בא אלא מכח רמות רוח ומזה מבואר שלא תצומו כיום ר"ל כיום האמור למעלה שראוי שתמצא בו חפץ ולהתפלל על כל עצביכם והצום שלכם אינו כן וקאמר לשמוע במרום קולכם ר"ל שאין הש"י קרוב אליכם אלא צריך שהתפלה ילך למרום ואין השכינה דר אתכם בארץ מפני גאות לבכם ומה שקוראו קולכם הוא להורות להם שגם תפלותיכם אינו כראוי ואין פיהם ולבם שווין כמאמר הנביא (ישעי' כ"ט) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו' ואין התפלה נשמעת כי אם בהכנעת הלב וק"ל:
ואמר הכזה יהי' צום אבחריהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה' וזה מבואר עפי"מ דאי' בגמרא (תענית י"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר וכיפר עליו אשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חוטא אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו מה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר לא כ"ש ר"א אומר נקרא קדוש שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו והלא דברים ק"ו מה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו ועוד איתא שם אמר ר"ל אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים ולכאורה אינו מובן דהלא הוא ברייתא ערוכה בגמ' (חגיגה כ"ב) דמייתי מעיקרא פלוגתא דב"ש וב"ה וקתני בברייתא תני' א"ר יהושע בושתי מדבריכם ב"ש שהק' שם איזה קושי' על דברי ב"ש וקאמר דרך גנאי בושתי מדבריכם ונטפל לו תלמיד א' מתלמידי ב"ש ותירץ לו הקושי' מיד הלך לו ר' יהושע ונשתטח על קברי ב"ש אמר נעניתי לכם עצמות ב"ש ומה סתומות שלכם כך מפורשת עאכ"ו אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני התעניותיו וא"כ איך קאמר שמואל שהיושב בתענית נקרא חוטא וכן ר"ל אמר שת"ח אסור לישב בתענית איך קתני בברייתא שר"י ישב בתענית עד שהושחרו שיניו גם התו' הקשו על הא דאמר שמואל היושב בתענית וכו הלא איתא החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייב ומפרש התם שמואל ה"ק החובל בעצמו רשאי ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דרשאי לישב בתענית ותירצו בדוחק והשל"ה רצה לתרץ קו' התו' דאף שמואל מודה מי שפוגם עצמו באיזה עבירה חמורה או קלה בודאי צריך לסגף עצמו ורשאי להחמיר על עצמו להתענות עד שיודע בודאי ובבירור שאין בו סיג ורושם כתם עבירה ודברי שמואל לא נאמרה אלא במי שהוא חסיד קדוש וטהור בלא טעם חטא איש כזה לא יתענה ובתירוצו מתורצת נמי הקושי' הנ"ל דר' יהושע שהושחרו שיניו מפני התענית הי' תשובה על שחטא נגד ביש אך לכאורה הוא דחוק דא"כ לא ה"ל לשמואל לומר כל היושב בתענית נקרא חוטא וה"ל לחלוק אם עושה מחמת תשובה שרשאי וגם מסתמא לא איירי הכא ביושב בתענית ואינו מכווין למרוק בו עוונותיו:
אמנם נאמר קרוב לדבריו ויתורץ קושי' אלו דהנה בש"ע או"ח סי' רפ"ח פוסקי' דעל ג' חלומות יתענה בשבת ומביא המ"א בשם השל"ה שאף באלו ג' חלומות אין להתענות בשבת אלא א"כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח ומביא לשון ריב"ש דאם הוא גברא דלא קפיד בחלום רע אי שתענית רע לו ומצטער הרבה יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפי' בחול אינו מצוה עכ"ל ולפ"ד כבר בארנו שהתענית כראוי מכפר עון וא"כ מי שנפשו כואב דואג על עונו וכל ימיו מכאובים גם בלילה לא שכב לבו ונכנע לבבו מאוד עד שלא יערב לו שום מאכל ומשתה והוא יודע שע"י תענית מכופר עונו בודאי אין הנפש המשכלת מצטער בתענית אדרבה היא רפואה ומישבת מחשבתו ודאגתו ושב רפא לו באדם ירא וחסיד כזה לא שייך לומר שחטא על הנפש ואדרבה כשיתענה ימצא נחת רוח כמ"ש השל"ה וגם לא שייך לומר שת"ח אסור לישב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים שאדרבה כשאינו יושב בתענית מרוב דאגתו וצערו אין דעתו צלולה ואינו יכול ללמוד אכן שמואל ור"ל מיירי מאדם שהתענה על עבירות שדש בעקבו או שאינו יודע בחטאו כי אם צם מפני שחשב שמא חטא ואינו נותן מרדה בלבו כ"א פ"א בשנה או בשמיטה ואין לבבו נכנע כל כך סלא יארב לו מאכל ומשתה אדם כזה ודאי ציער את הנפש בתעניתו ובזה קאמר שמואל שפיר דאסור לצער את הנפש מק"ו דנזיר וכן הת"ח אינו רשאי להתענות מפני שממעט במלאכת שמים והשתא אין דברי שמואל סותרים זה את זה דהא דאמר דרשאי לחבול בעצמו ע"י התענית דהיינו באדם שלא יערוב לו מאכל ומשתה כנ"ל דזה לא חטא על הנפש כנ"ל, ומ"מ הגוף נעשה רז וכחוש ע"י תענית ונקרא חובל בעצמו וזה רשאי מפני שלא חטא על הנפש דהיינו נפש המושכלת וכן ר' יהושע שהטיח כלפי ב"ש הי' דואג ומצטער תמיד עד שתענית לא ציערו כלום כ"א שהושחרו שיניו מפני תעניותיו והשתא מיושב הא דלא חולק שמואל בזה דמתוך דבריו נשמע דלא מיירי אלא היכי שציער את הנפש אבל לא היכי שהתענית עונג הוא לו ולזה כיוון הריב"ש שכתב באדם שתענית מצטער אותו אף בחול אינו מצוה וק"ל:
ולזה כיוון הנביא שאמר הכזה יהי' צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלא אתם של ריב ומצה תצומו ואין לבבכם נכנע בודאי הוא עינוי נפש והוא מצער את נפשו, וקאמר הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הוא נגד שאמר למעלה לשמוע במרום קולכם שמתפללים רק בקול בלתי כוונת הלב קאמר הלכוף כאגמון ראשו והוא עפ"מ דאי' בירושלמי א"ר זעירא מחזיקנא טבותי' לרישא כי הוי מטי למודי' כרענא וזה קאמר הנביא אע"פ שאתם משמיעים קולכם במרום ואתם משתחווים בתפלה אין זה יום רצון דאין הקב"ה מבקש עינות נפשו או לכוף כאגמון ראשו בלבד בלי כוונת הלב להשתחוות וקאמר ושק ואפר יציע עפ"מ דאיתא (תענית ט"ו) על הא דתנן ואומר לפניהם דברי כבושים ומפרש מאי דברי כבושים כגון אחינו בני ישראל לא שק ולא תענית גרמה אלא תשובה דלא נאמר באנשי נינוה וירא ה' את שקם ואת תעניתם כי אם וירא ה' את מעשיהם ששבו מדרכם הרעה ובזה האופן קאמר הנביא ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה' שאין השק ותענית גורמים שום דבר אלא הכנעת וכוונת הלב:
ואמר בתר הכי הלא זה צום אבחריהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצי' חפשי' וכל מוטה תנתקו ופירשו בו המפורשי' ורד"ק ז"ל דימה דוחק עניים ונגשי' אותם כאלו משימין עול ומוטה על צווארם וכפל הענין במלת שונות שיסירו מעליהם את עולם וזה מורה שלא תתגאה העשיר על העני ואז יהי' הצום הנבחר מאת השם וקאמר הלא פרוס לרעב לחמיך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך אל תתעלם, נוכל לפרשו בב' אופנים הא' שמוסב למעלה שרצה לפרש איזה צום הוא יום רצון לה' וקאמר שצריך לעשות ביום הזה מה שאמר הכא הלא פרוס לרעב וגו' וזה יתבאר עפי"מ דאיתא בגמרא אגרא דתעניתא צדקתא ואמרו חכמי המוסר דאותיות תעני"ת הוא ת"ת ענ"י וגם ביארו דלכל הפחות צריך ליתן כפי מה שהי' אוכל אם לא התענה וזהו דקאמר הלא פרוס לרעב לחמיך ר"ל מה שאתה אוכל אלו לא היית מתענה, וקאמר עניים מרודים תביא בית ופירשו בו המפורשים דהיינו עניים המטולטלים דהיינו הכנסות אורחים שנדים ונעים מטולטלים ויש לפרשו על הבחורים מבני ישיבה שהם מכתתים רגלם מעיר לעיר ללמוד תורה והרבה יש בניהם שהם צמים כמותכם ואין להם מה לאכול אחר התענית וכן דרשו במדרש רבה על עני' מרודים אלו ת"ח הנכנסים לבית ע"ה ומרווין אותם מדברי תורה ר' אבין אמר כל המארח ת"ח בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים נאמר כאן תביא ונאמר להלן תביא ראשית בכורי אדמתך מה להלן בכורים אף כאן בכורים וקאמר בתר הכי כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך אל תתעלם נראה לבאר עפי"מ שרז"ל דביום התענית צריך הזקן לירד לפני התיבה לומר לפני העם דברי כבושים וכן איתא דעד חצות יושבי' הב"ד בבתי כנסיות ומעיינין במילי דמתא וכו' והיינו דקאמר כי תראה ערום היינו כשתראה אדם שהוא ערום מתורה וממצות וכסיתו שלא יהי' ערום שיעוררו לתשובה וא"ת מאי איכפת לי' בזה קאמר ומבשרך אל תתעלם דהלא כל ישראל המה הגוף אחד ואם אבר אחד חולה כל גופו כואב או נאמר דאחר שמפרש הנביא שאין צמים אלא לריב ומצה ולא כרצון השם חוזר למעלה שאין זה הצום מכפר והן צריכין לצדקה ולא קאי הלא פרוס לרעב לחמיך על יום הצום לחוד אלא קאי על כל זמן ועת ועפ"י המדרש יבואר הפסוק בענין אחר באופן השני דאי' במדרש רבה תני' ר' יהושע יותר מה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הב"ב שכן רות אומרת לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו עכ"ל ונראה שהוא על דרך שאמרו בגמרא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חירובין כן הדבר הזה שמן הראוי שכל העושר של בעל הבית הוא בשביל העני ונמצא שהעני עושה יותר בב"ב וכו' ואיתא נמי במדרש א"ר סימן הלא תפרוס לרעב לחמיך אין כתיב כאן אלא הלא פרוס כבר היא פרוסה שכבר היא פרוסה מראש השנה שבר"ה נגזרה על האדם מה שישתכר ומה שיתחסר ור"ל של רעב שהוא העני כבר הוא פרוסה מר"ה שתתן לו אם העשיר נותן לו מרצונו הטוב יזכה בו ויחשבי' לו לצדקה ואם לאו הקב"ה לוקח מן העשיר כפל כפליי' והיינו דקאמר הלא פרוס לרעב לחמך ר"ל שגם לחמיך מהראוי שיהי' לעני אלא שהקב"ה רצה לזכותך לכן אל תמנע מן הרעב לחמך שאין אתה נותן לו משלך כלום ואדרבה אתה אוכל עמו ועניים מרודים תביא בית כדמפרשינן לעיל רק שלא קאי על יום הצום לחוד וקאי על תלמידי חכמים המכתתים רגליהם מעיר לעיר ללמוד תורה כנ"ל וק"ל:
ואמר כי תראה ערום וכסיתו הוא כפי פשוטו שאמרו חז"ל שגדולה הלבשת ערומים יותר מן המזונות שבודקים למזונות ואין בודקים לכסות וקאמר ומבשרך אל תתעלם ולכאורה אינו מובן לפי פשוטו שכיון שאמר למעלה הלא פרוס לרעב לחמיך אפי' לאחרים מכ"ש שלא יתעלם מבשרו אלא יתבאר עפי"מ דאיתא במדרש שקאי על אשתו גרושתו שאף שגרש את אשתו כשרואה אותה עני' אעפ"י שהוא שונא אותה אל יתעלם ממנה מפני שהיא צלע מצלעותיו ועל זה קאמר ומבשרך אל תתעלם וק"ל:
ומסיים הנביא אז יבקע כשחר וגו' כל הכ"ד ברכות שהובאנו לעיל ואם כן נעשה אנחנו יקוים בנו כל הברכות והנה כבר אמרנו שלעת ערב עד חצות הלילה הקב"ה ופמלי' דילי' מקוננים על גלות השכינה וגלות התורה ובאותו הזמן מצוה לעורר אותנו ולבכות על גלות השכינה אשר נאמר עלי' (תהלים צ"א) אנכי עמו בצרה כדכתיב (שם ל') בערב ילין בכי ולבקר רנה לכן עתה כי ינטו צללי ערב בהאי עניינא דקיימינן בי' נעורר אותנו דהנה על האי פ' ומבשרך אל תתעלם מביא במדרש רבה פרשת בהר מעשה על זה וז"ל ע"ש:
ביומא דרבי תנחומא הוי צריכי ישראל לטורא אתון לגבי' ואומרים לי' רבי גזור תעניתא דייחות מטרא גזר תעניתא פעם ראשונה ושני' ולא ירדו גשמים פעם שלישית קם אמר לון כל עמא יפלגין מצוה קם חד גבר ונסיב מה דהוי לי' בגו ביתא ונפק למיפלגי פגעה בי' משבקתי' ואמר' זיל זכה בהאי איתתא דמן יומא דנפקת מן ביתך לא חמית טב כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה נתמלא עלי' רחמים ונסיב לה על שום ומבשרך לא תתעלם חמיתי' חד גבר וסליק ואמר לי' לרב תנחומא רבי את הכא ועבידא הכא א"ל מאי חמית גבר פלן דמשתעי לישבקתי' ולא עוד אלא דיהבית לה פריטי אי לא דחשיד עלי' לא יהיב לה שלח רבי תנחומא ואייתי וא"ל ברי את ידע דעלמא קאי בצערא ואישתעית עם משבקתך ולא עוד אלא דיהבת לה פריטין ואילולי דחשיד עלה לא יתבת לה פריטין א"ל ולא כך דרשת ומבשרך לא תתעלם את אמרת כל עננא יפקון ויפכגון מצות קאמית אנא כמיפרגי מצו' פגע' בי' מנשבקת ואמרת' לי זכי בהאי איתתא דמן יומא דנפקת מביתך לא הוי חמית טב כיון שראיתי' ערומה ובצרה גדולה נתמלאת עליה רחמים ונתתי לה על שום ומבשרך אל תתעלם באותו שעה הגבי' ר' תנחומא פניו לשמים ואמר לפני הקב"ה רבש"ע מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי ולא הי' עליו מזונותי' נתמלא עליה רחמים ונתן לה אנו שאנו בני בניך אברהם יצחק ויעקב ומזונותינו עליך עאכ"ו שתמלא עלינו רחמים באותו שעה ירדו גשמים ונתרווה העולם, ע"כ:
והנה אנחנו עתה אף שאין הגשמים נעצרים ות"ל שובע בעולם מ"מ אנחנו צריכים לתפלות ר' תנחומא כי כל השפע נלקח מאתנו וקהילתינו יורדת מטה מטה בעוונינו ונתמעטה הפרנסה וזה גרע מרעב דאי' בגמרא (כתובות קי"א) אסור לצאת מא"י לחוצה לארץ בשביל הרעב ומש"ה נענשו מחלון וכליון וקאמר שם בגמרא א"ר יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפי' עמדו ארבעה סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כד הוי קיימין ארבעה סאין בסלע והוי נפישי נפיחי כפן בטברי' מדלית איסר וגם כלו כל הקיצן עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נשענו לכן יש לנו לעורר בכי ודמעות ולהתפלל להקב"ה שאעפ"י שגירש אותנו מביתו ומנחלתו שלחה אמנו כדכתיב (ישעי' כ') ובפשעיכם שלחה אמכם מ"מ מזונותינו עליו כדברי ר' תנחומא וא"כ הוא ק"ו אם בשר ורם ואכזרי' ולא הי' מזונותי' עליו כשראה אשתו גרושה נתונה בצרה ריחם עלי' הקב"ה שהוא מלא חסד ורחמים ואנחנו בני אברהם יצחק ויעקב ונתונים בשפלות רב ובצרה גדולה ולא נתן גט לנו אלא שלח אותנו מבתינו איך לא ירחם עלינו לתתי לנו מזונותינו עכ"פ וכן איך לא תרחם על אמנו האהובה לך אשר שלחה מאתך יותר משבע עשרה מאות שנה והיא נתונה בבזיון ושפלות שומעת חרפה וגדופה והיא יושבת בדודה ושמומה ומתאבלת על בניה הנתונים לטרף ולשבי ולביזה וללעג והיא כ"כ ממש יכולה לומר דמן יומין דנפקת מן ביתך לא חמית טב עד מתי לא תרחם עלי' אך תפלתינו זאת בלי ספק היתה נשמעה אם אנחנו מרחמים על גרושתינו אכן נבאר שגם לנו יש גרושות והיא בשפלות ובצרה וכמו כן לא כתבנו לה גט כריתות ואפי"ה אין אנו מרחמים עלי' דהנה כבר אמרנו שבדורינו אין מצוי בינינו ע"ה כי רובם ככולם למדו עד אחר החתונה והיו יודעים את התורה רק שעתה בעו"ה רבים פרשו עצמם מן התורה ואפי' עתים אינם קובעין לתורה ובג' מדרגות הם שונאים לת"ח יותר מאומות העולם דכן אי' בגמרא (פסחים מ"ט) גדולה שנאה שע"ה שונא לח"ח יותר ממה ששונאים אומות העולם את ישראל וקאמר שם ונשותיהם יותר מהם תני שנה ופירש יותר מכולן ונראה לבאר מה שיש לדקדק למה גבי ע"ה קאמר שנשותיהן יותר מהם ולא קאמר זאת על שנה ופירש שנשותיהן גרועים מהם ונראה עפי"מ דאי' בגמרא (יבמות ס"ג) בא וראה כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלת בה וכמה רעה אשה רעה שהגיהנם נמשל בה עכ"ל והנה השנה ופירש כבר היתה לו אותה אשה טובה דהיינו התורה וגירסה אבל ע"ה לא היתה לו אשה טובה עדיין כלל ולפיכך אשת ע"ה צריכה לעשות רצון בעלה הא' מטעם דיראה שמא יקרא לה בעלה אשה רעה והוא שם גנאי מאוד ושמא יאמין לו השומע ממנו והב' שהיא סבורה שאם יהי' טובה לבעלה יחבבנה ומכ"ש שאשת ת"ח צריכה לעשות רצון בעלה מהנך שני טעמים דלת"ח יאמינו יותר מע"ה וגם הת"ח מכיר טובתה יותר מע"ה ויחבבנה יותר מפני שהת"ח יודע המעלה של אשה טובה וחסרון ההיפוך ובאלו שני מינים האשה עושה רצון בעלה אוהבת את אהובי ואת שונאיו שנאה ואינה פוחתת מאהבה ושנאה כפי בעלה וכיון שאינה יכולה לכווין שלא לגרוע את אהבה והשנאה לכך היא שונאת את שנאיו שהמה ת"ח יותר ממנו משא"כ במי ששנה ופירש שאשתו רואה שכבר גירש אשה טובה מאוד היא התורה יכולה האשה לעשות כפי רצונה ואינה יריאה שיקראו לה אשה רעה כי מי יאמין לו שהרי כבר שלח התורה מאתו שהתורה מעיד עליה שהיא אשה טובה וגם כיון שראתה שאינו מחבב את האשה טובה ואינו מכיר בטובתה היא נמי עושית כפי רצונה ואינה מתכוונת לעשות כרצונו:
וא"כ אם אנחנו נעזוב את גרושתינו שהיא התורה מכל וכל והיא ג"כ נתונה בצער שהיא רואה כל פמלי' דילה ואהוביה ממש בחוסר לחם ובבזיון רב המה הת"ח העניים ואביונים והביטו וראו נא כמה בחורי חמד היושבים והוגים בתורת השם יומם ולילה ונפרדו מעל השולחן אביהם וכמה וכמה אשר זכרתי שלא זכו לראות שוב את אביהם וכמה שלא זכו לראות אמותיהם וכמה וכמה אבות שלא זכו לראות בניהם שמתו כאן וכל זה עשו בשביל אהבת התורה וכשבא ביום השבת בשעה שבעלי בתים יושבים מעונגים ומפונקים על שולחנם וכמה וכמה הלכו ברחובות העיר רעבים וגם צמאים ובודאי התורה מקוננת עליהם והיא התורה בעצמה שלחנו מאתנו שלא לראות פניה ולא כתבנו לה ספר כריתות ואין לנו שיור בגלות המר הזה כי אם אותה אשר חופפת עלינו וגם אין השכינה שורה אלא מתוך ד' אמות של הלכה לכן אם רצונינו שהקב"ה ירחם על השולחה מאתו גם אנחנו צריכי' לחזור תחילה את השלוחה מאתנו שעכ"פ יקבע כל אדם עתים לתורה כדאי' בגמרא וסוטה י"ז) כל הלומד תורה לשמה מביא גאולה לעולם ועל אשה טובה כזו ציוה התורה לקיים שארה כסותה ועונתה לא יגרע ויש לפרש שארה עפי"מ שאמר שלמה (משלי י"ג) מפרי פי איש יאכל טוב והמפורשים דחקו בזה, ונראה שהמשיל הנאת התורה לאכילה וכשאדם מחדש חידושי תורה התורה נהנית ממנה והיינו דקאמר ומפרי פי איש יאכל טוב ואין טוב אלא תורה שנאמר (שם ד') כי לקח טוב נתתי לכם והיינו דקאמר שלא יגרע שארה שהוא מזונותיו או נפרש ששארה מל' שאר בשרה המה אוהבי' וקרובי' כי הנה יראתי מאחר שאמרנו לעיל שלא יניחו הבחורים לעמוד ברחובות ביום השבת חששתי שישמעו לדברי שלא יניחו לעמוד ברחובות ביום השבת אלא שיגרשו מכאן הבחורים שאין להם שבתות לבלתי יראו בצערם נבאר שע"ז נאמר שארה לא יגרע אלו בחורים המכתתים רגליהם מעיר לעיר המה קרובי התורה ולא ימעטו את קרובי' ובכלל שלא ימעטו את קרובי' איכא נמי הענין שכבר אמרנו שלא יקחו בניהם מבית הספר ותרבה הדעת ויהיו רבים קרובי התורה ולדעתי זה עתה בעוונינו הגרם גדול שאנחנו נתונים בצרה יותר משאר קהלות ישראל וזה יתבאר ע"פ. משל שהי' רועה אחד אשר הי' רועה את צאנו במרעה שומן וטוב ימים רבים פעם אחד רצה לרעות את צאנו במדינה אחרת בדרך רחוקה מטעם הכמוס עמו והי' לו אשה יפיפי' אין דוגמתה והיא היתה מוחכמת וטובה לבעלה מאוד ורצה לשלוח אותה עמהם לרעות אותם כי היא לא הי' רוצה לילך לאותה מדינה והאשה היתה חכמה מאוד וראתה את הנולד שצריכה לילך דרך יערות ודרכים מסוכנים במקום שמצויים שם זאבים נמרים ואריות וחזירי יער הטורפי' את הצאן והיתה יריאה שלא יטרפו ממנה כל הצאן והשנית שבדרך הרחוק אשר הי' צריכ' לילך ימצאו שם שודדים וגזלנים אשר יחמסו את הצאן מאתה פעמים ע"י מאכל אשר ישליכו להם עי"כ מושכי' אותם לגבולם ולפעמים בע"כ ע"י שבט ומקל אשר הם חובטי' אותם עד שילכו כפי אשר ירצו לנהוג איתם בדרכם ואף אם לא ירצו הצאן לילך אחרי השודדים והגזלנים יתפסו איזה מהם בע"כ ואם יתפסו את הצאן המנהיג כולם ילכו מרצונם אחרי הנגדותא ויתאבדו כל הצאן והשלישית שלפעמים הולך הדרך לארץ מליחה אשר אין שום עשב למאכלם ואף שיגיעו אח"כ למקום זרע יהי' זה מקום מרעה לרועים אחרים אשר לא יניחום לאכול שם וח"ו ימותו ברעב כולם והרביעית מפני שדרך הרועי' בעת צהרים ושהחמה בתוקפה ובגבורתה המה מחזירים את צאנם לעיר מרביצי' אותם תוך נויהם הטוב להם אבל היא לא יהי' לה מקום נוה לרבוץ את הצאן להגין מפני גודל החום החמה אשר מכה עליהם בצהרים ויחלו וימותו ח"ו, ושאלות אלו היתה יריאה לשאול לבעלה האהובה מפני שבשביל אלו השאלות יחשוב הבעל שהיא אינה רוצה לילך עמהם ואינה מבקשת לעשות רצון בעלה אך חשבה שאם לא תשאל לבעלה שאלת אלו שמא ח"ו ימותו הצאן ע"י אחת מאלו ארבעה דרכים ולא תוכל להשיב פני בעלה בלתי העדר הניתן לה והיא אינה יכולה להיות בלא צאן כי לה תמיד געגועין עליהם ותהי' ח"ו צריכה לישב כאבילה ושוממה אצל צאן רועים אחרי' ולא ידעה כדת מה לעשות אם לשאול שאלות אלו או לא אז פיה פתחה בחכמה ואומרת בעלי אהובי תאמר לי איך תרעה אתה אם תה' באופן הזה להיות ניצולי' מן הזאבי' וחיות רעות וגם מארץ מליחה וגם מהסודדים ואיך תעשה בצהרים שהחמה גוברת ולא יהי' לך מקום בעיר להרביץ בו צאנך תחת הצל ואעשה גם אני כרצונך, והשיב לה אני אינו מתיירא מכל אלו אך לך אני צריך ליעץ איך תעשה אתה ותדע שתמיד הטורפים יראים מפני הרועים אך הם אורבים בשעה שהרועה מרחיק קצת עצמו מן הצאן או כשהצאן הולכים אחורי הרועה אז חוטפים במהירות את הצאן וכן עושין תמיד ואם יש רועים הרבה אין צריכים להיות כולם תמיד אצל הצאן סמוכים כי אם אחד מהם עומד על המשמר אבל אתה באשר שאתה לבדך תמיד צריך אתה ליזהר להיות אחורי הצאן שיהי' הצאן לפניך וכשתהי' אצלם לא יוכלו לטרוף מאומה וילכו מהעדר שלך, וזה שתהי' תמיד סמוכה אצלם יהי' ג"כ הצלה גדולה מפני שודדים שודאי אף אם יהי' איזה שודדי' בל יוכלו ליקח מידך כל הצאן כי אף שיתפסו איזה צאן מהם מ"מ לא יוכלו לתפוס כולם רק שדרך הצאן שאם תופסים המנהיג הצאן ובגמ' קרי לי' נגדותא השאר הולכים אחריו אכן מפני שאתה תמיד אצלם לאהבה רבה שיאהבו אותך לא ילכו אחריו מה שתופסו בידם ואף אם ירצו להכות הצאן בשפטים גדולים בפצעים וחבורות ימסרו נפשם עליך ומכ"ש שע"י השלכות המאכל לא יפרדו ממך כל ימי חייכם ואותו המעט שיתפסו השודדים אם יוכלו להשיב אליך בודאי ישובו ואם לא יוכלו להשיב בקרב הימים אני אלך לשם ואחקור על השודדים ואתבע אותם מידם ועל דבר ארץ מליחה הנה דרך הצאן שאין הולכים במקום דשא עד שרואים סמוך להם מקום מליאה דשאים ואם לא יניחו הרועים לרעות שם יהלכו לאחוריהם למקום דשא לכן לא תוליכם לשום מקום כפי רצונך כי אם תניחם לילך למקום שהצאן רוצים רק שאתה תלך אחרי הצאן בסמוך ותשגיח עליהם ותנצל מאלו ג' דרכים:
ומה ששאלת איך תרעה בצהרים אני אומר לך שבכל מקום מרעה אוהלים יש להרועי' על השדה כן תעשה לך כמו כן איזה אוהלים ובתוך הצל של אותן משכנות תוכל לרבוץ את הצאן בצהרים ואעפ"י שאין הצל גדול כל כך שתכנוס כל העדר תחתיו מ"מ כיון שהכבסים גדולים אין החום של צהרים מזיק כל כך אלא להילדים רכים לכן תרביץ את הילדים הרכים תחת אותו הצל, זהו המשל:
הנמשל הוא הרועה שהוא הקב"ה דכתיב (תהלים כ"ה) ה' רועי לא אחסר ואנחנו ישראל הם צאנו כדכתיב (שם ק') אנחנו עמו וצאן מרעיתו והרעה אותנו במרעה טוב ושמן כדכתיב (שם כ"ג) בנאות דשא ירביצנו ועל מי מנוחות ינהלינו כל הקפיטל ההוא וכשחטאנו לו רצה לשלוח אותנו מאתו ושלח השכינה אותנו כדכתיב (סם ק"נ) אנכי עמו בצרה וכתיב (ישעי' ג') ובפשעכם שלחה אמכם ואיתא נמי בילקוט פ' בא גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (שם ס"א) מי זה בא מאדום וידוע שהיא אוהבו ויפיפי' וכשירה כאמור (שיר השירים א') שדימה הקב"ה לחתן ולבעל והשכינה לכלה ולאשה וכל השבח ושירות דודים האמור שם וכשנמסר לה את הצאן לילך למרחקים אז חשבה בדעתה שצריכה לילך למקום זאבים ואריות ונמרים וחזירי יער המה האומות העולם שכינה אותם הפסוק לחזירי יער כדכתיב (תהלים פ') יכרסמנה חזיר מיער וכן אריות ונמרים וזאבי ערב דכתיב (ירמי' ה') על כן הכם ארי' מיער זאבי עריות ישדדם נמר שוקד על עריהם וכן השיגה שצריכה לילך למדינות רבות אשר שם יגזלו צאנה מאתה ויחליפם לאומה אחרת פעם ע"י שפטים ונגעים גדולים אשר יסרו אותם ופעם ע"י השלכות המאכל דהיינו שבכמה מדינות אינם מניחים הרבה פרנסות לישראל וחושבים שעי"כ ימירו ח"ו דתיהם וכן היתה דואגת שיבאו למדינה שאין בה פרנסה ומחיה לישראל איך יכולין צאבה שהם ישראל לעמוד בתוקף הגלות המצער אותם כמו חום החמה להצאן בצהרים או נאמר שמשנת ת"ק לפ"ק שהוא צהרי"ם התחילו הצרות ותוקף הגלות שלנו הוה על הוה צרה אל צרה ממש נוגשת ולא רצתה לשאול להקב"ה על עצמה האיך תעשה כדי שלא יהי' נראה שממאנת בשליחותו אז פיה פתחה בחכמה ואמרה הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעי ר"ל איך היית רועה את צאנך אם תצטרך לילך במקום זאבים וחיות רעות ר"ל מפני האומות שלא יטרפו אותם וכן איכה תרעה מפני השודדים שלא ישדדו ממך כל העדר וכן איך תרעו שיהי' להם פרנסה ואיכה תרביץ בצהרים ר"ל איך היית מציל את צאנך כשאין לך מגן ומחסה מפני חום החמה וכן אעשה גם אני וזה תצטרך לומר לי דאם לא כן לא אדע כדת מה לעשות ואהי' אז ח"ו אאבוד כל עדרי ואבוש לשוב אליך מבלי עדר שמסרת לי ואהיה כאבילה אצל שאר הרועים שלא יהי' לי שום עדר לכן תאמר לי שלמה אהי' כעוטיה על עדרי חבירך שהם מלכים ושרי אומות שהן הן רבים יחד ואני אהיה בדודה וגלמודה ושכולה מצאני ומעדר הניתן לי ועל זה השיב לה הקדוש ברוך הוא מה איכפת לך איך עשיתי אני לא הייתי מתיירא מן האומות כי אני שליט בכל אך אתה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ר"ל שתלך תמיד סמוך אחריהם שיהיו המה לפניך ותשגיח עליהם תמיד והטורפים יראו ממך ולא יוכלו לטרוף אותם וגם אם תהי' תמיד אצלם יהיו מוסרים נפשם לאהבתך ויסבלו המכות והפצעים בעבורך ומה שיתפסו השודדים בע"כ אם יכולין להשיב ישיבו כמו הפרטוגיזין ואם לא יוכלו להשיב כמו האונסים אני אחקור עליהם ואציל אותם מיד כל השודדים כמאמר הנביא (יחזקאל ל"ד) כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל והוצאתיו מן העמים וקבצתי' מן הארצות והבאתים אל אדמתם ואודות הפרנסה תניחם לילך כפי רצונם והם יבקשו כפי מה שיזדמן להם ובמקומות שלא יניחו להם לפרנס עצמם ילכו למקום אחר עד שימצאו מה פעם בריווח פעם בדוחק רק שתלך תמיד בעקבותיהם ועל דבר הרבצת הצאן בצהרים השיב לה ורעי את גדותייך ר"ל הילדים והתינוקות תרעי על משכנות הרועים ר"ל שלא תבריחם מבה"מד אשר ישבו שם הרועים המה הת"ח ונקראים משכנות כדכתיב (במדבר כ"ד) מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ואעפ"י שא"א לכנוס כל הצאן אל משכנות הרועים כי אלמלא עלי' לא מתקיימת אתכלי' מ"מ הגדולים כבר נודע להם שגאלם חזק ויוכלו לעמוד בתוקף הגלות ולא יתעמרו בי אבל התינוקות והילדים הרכים שעדיין לא ידעו מהניסים והנפלאות אשר עשיתי תרביצי ותרעי אותם בבתי מדרשות, או נאמר שהתינוקות שב"ר יהי' מגן ומסתר מחום הצהרים שהוא כובד הגלות וכאשר אנחנו מתפללים עשה למען תינוקות שב"ר וכדאיתא בגמרא (שבת קי"ח) שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב"ר א"ל ר"פ לדידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל פי שאין בו טעם חטא להבל פי שיש בו טעם חטא וידוע דהעונש שלמעלה אינו מתחיל אלא מכ' שנים ונמצא דעד כ' שנים עדיין אינו נענש על החטא והוא בכלל תינוקות שב"ר ואיתא בגמרא (שם שם) שאין מבטלין תשב"ר אפי' לבנין בהמ"ק ואיך ניקח בנינו טרם כ' שנה ונבטלםמת"ת ואנחנו רואים שמכל מדינות אייראפע באים הנה ללמוד תורה ועוזבים את אבותיהם כאשר בארנו לעיל ובניהם הם בארץ נכרי' ולא חמלו אבותיהם לשלחם הנה איך נפריד בנינו מן התורה שאין אנחנו צריכים לשלוח אותם למרחקים ובזה אנו גרועים מכל שאר הקהלות ונמצא כשהשכינה שרוי בינינו היא מגינה מן הטורפים ומן השודדים ומיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה לכן אם ח"ו אנו פורשים מן התורה אין להשכינה מקום מנוחה לשכון אצלינו לכן צריכים אנו ליזהר שלא למעט בעלי תורה מבתינו שהם קרובי תורתינו הקדושה וזו שארה לא יגרע שהם קרובים מהתורה:
ונבאר גם כסותה הא' יש לפרש שיעשה בגדי קודש לס"ת שבבה"כ ובבה"מ וכן הספרים דהיינו ספרי קודש שבע"פ הנדפסים שיכריכם אותם בכרך ולא ילכו בבזיון קרוע ובלוע עד שבהרבה בתים ממש דורסים על השמות או י"ל עפי"מ דקרי ר"י למאני מכבדותא וה"ה בהיפוך שהכבוד נקרא מלבוש ר"ל שלא ימעטו בכבוד התורה ובכללה שלא יבוזו את התורה לצאת חוץ בשעת קריאתה כמש"ל:
וקאמר וענתה לא יגרע קאי על אותן שהן קובעים עתים לתורה קאמר שלא יגרעו אותה עונה דהרבה ב"א שקובעים עתים לתורה שעה א' קבוע ביום ואם נזדמן להם איזה עסק באותה שעה הם מבטלין אותה וזה לא מקרי קובע עתים לתורה אלא שקובע עתים לעסקי עוה"ז דהיינו שכ"ג שעות ביום בודאי יעסקו בעסקי עוה"ז ולפעמים גם בשעה כ"ד הנשארת נמי יתעסקו ובהיפוך ראוי להיות שבעונה הקבוע לתורה לא יבטל לעולם ובשעה אחרת כשיפנה מעסקיו יעסוק ג"כ בד"ת זה מקרי קובע עתים לתורה והיינו דקאמר ועונתה לא יגרע שלא יגרע בשום פעם עונה הקבוע לה וק"ל:
ולפי מה שבארנו נבאר שלזה רמזה התורה בסדרה שלפנינו דהסדרה שלפני' מסיימת בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בני נכר נימולו אתו ואח"כ מתחיל הסדר' שלפנינו וירא ה' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאין קמח סולת לושי ועשי עוגות ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו:
והנה התורה נדרשת בפרד"ס דהיינו פשט רמז דרוש סוד, והנה אין לנו עסק בנסתרות לדורשה עפ"י סוד וכן דרוש המה י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואפי' בימי התנאים לא היו רשאים לדורשה בי"ג מדות כי אם כפי מה שקבלו מרבותם איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה ועתה שאין שום א' מאתנו שיש לו קבלה מרבותיו דרש מי"ג מדות מה שלא נזכר בגמרא ובמדרשים וזיל קרי בי' וגם הפשט אין אנו צריכים לבארו כי כבר נדפסו תורה נביאים כתובים בלשון אשכנז שאפי' הנשים יכולין לידע פשוטיהן ולא נשאר לבאר כי אם הרמז ועפי"מ שבארנו למעלה יבואר הרמז ואף שגם בזוהר הקדוש מבואר קרוב לאותו ענין שאנו מבארים אותו מ"מ אינו מבואר כפי סדר הפסוקים ונאמר דהנה איתא בזוהר הקדוש דאברהם הוא מרמז על הנשמה ושרה מרמזת על הגוף שהוא החומר כי הנשמה וגוף הם כמו איש ואשה, והנה איתא שאברהם נימול ביום הכיפורים שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וכתיב (ויקרא כ"ו) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה מה להלן יום הכיפורים אף כאן יוה"כ והוא מרמז שתמיד ביום הכיפורים הנשמה והנפש המושכלת ימול את בשר ערלת לבבו אף שבכל השנה כולה הוא ערל כמאמר הנביא (ירמי' ט') כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב מ"מ ביוה"כ תמיד ימולו את לבבם וקאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו דהיינו הנשמה והנפש המושכלת שנולד מן הנשמה וקאמר כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בני נכר נמולו אתו המה אברי הגוף שהנשמה היא חלק אלקות ממעל אבל הגוף שאינו אלא מילידי בית שהם חלק אביו ואמו שהמה מן הארץ וכן מה שגדל אחר לידתו דהיינו אחר אכילה ושתי' המה נקראו מקנת כסף אשר קנו מאת בני נכר ר"ל שקנה מן הארץ ואינם מחלק הנשמה גם הם נמולו אתו ר"ל שתיקן ביוה"כ גם כל אבריו שבאותו היום אינם עושים שום אשמה ועון אעפ"י שבכל השנה כולה הלב והעניים תרי סרסורי דעבירה המה והלשון מדברת גדולות רכילות וניבול פה וליצנות ולשון הרע וכדומה לזה כל האברים מ"מ ביום הכיפורים מניח ומתחרט על הכל ומיד וירא ה' אליו באלוני ממרא ר"ל שאחר יום הכיפורים כשבא לידו שום עבירה הקב"ה נותן מרדה בלבו לשוב ממנה ועל דרך הבא לטהר מסייעין לו והלשון באלוני ממרא ר"ל בשעת המריון מלשון זקן ממרה ומה מרדה נותן בלבו שנותן במחשבתו כאלו הוא יושב פתח האוהל כחום היום ר"ל שהוא פתח הגיהנם אשר עליו נאמר (מלאכי ג') הנה יום בא בוער כתנור כדרך שאמרו רז"ל שוב יום א' לפני מיתתך ופריך וכי אדם יודע אימת ימות ומשני כ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה וכן אמרו שרשעים אפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרין בתשובה אכן כאן אינו מדבר מרשעים שהמה ערלי לבב אלא מיירי שכבר נימול לבבו הערל ואז הנשמה מעמידו במחשבתו כאלו כבר הוא יושב בפתחה של גיהנם דמי יודע שמא מיד ימות ויכניס לגיהנם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו ר"ל שחשב במחשבתו במעשיו העוברי' מבין בלבבו שהב"ד שלמעלה המה קמים עליו לעונשו שהמה מרי' דדינא וכן פירש הזוהר שהשלשה אנשים המה מרי' דדינא ע"ש והיינו דקאמר נצבים עליו ר"ל שהמה קמים עליו כאויבים לענשו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה ר"ל שבמהירות גדול ברח מגיהנם ובהכנעה גדולה הכניע את עצמו לפני בית דין שלמעלה וכשהרגישה הנשמה שהמרדה הזאת הש"י נתן בלבו ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך ר"ל עתה שמצאתי חן בעיניך והעררתי את לבבי שנתת המרדה הזאת בלבי אל נא תעבור ממני ותוסיף בי אמיץ ואהבה ויראה את סמך וכמ"ד שהשם קודש ולשלשה אנשים אמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ולפי פשוטו ה"ל למימר והשענו אתכם וגו' ולדברינו יובן שאמר יוקח נא מעט מים ר"ל הדמעות שארד מעיני ורחצו רגליכם ר"ל שתסיר רגילותיכ' על דרך שנאמר (ישעי' ד') אם רחץ ה' את צאת בנות ציון דודאי אין רוחצי' את הצואת אלא שהסירו את צואות ע"י רחיצה הכא נמי ע"י מעט מים חסירו רגילותיכם ר"ל שאתם רגילים לעשות דין תתנהגו עמי ברחמים ע"י דמעות עיני, והשענו תחת העץ ר"ל שתסמכוני ותצילני מחום היום על ידי התורה שנקרא' עץ חיים שהיא מגינה ומצלת ואקחה פת לחם ר"ל שהיא התורה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט') שהתורה מכרזת לכו לחמו בלחמי ואקחה מלשון לימוד כמו שנאמר (דברים ל"ב) יערוף כמטר לקחי וסעדו לבכם ר"ל שגם אתם תהנו ממני כמו שמצינו גבי ר"ש בן יוחאי ספמלי' של מעלה באו לשמוע תורתו ואחר תעבורו ר"ל כשאלמוד אחר זה תעבורו את חטאתי כי על כן עברתם על עבדיכם ר"ל שנתתי בלבי עליכם לעשות תשובה וע"י התורה הנצל נפשי מהפורעניות ויאמרו כן תעשה כאשר דברת וימהר אברהם האהלה ר"ל לאוהל של תורה הם בהכ"נ ובה"מ כאמור (במדבר כ"ד) מה טובו אוהליך יעקב אל שרה אל הגוף שהיא אשתו ויאמר מהרי שלש סאין קמח סולת לושי ועשי עוגות רמז בשלש על אורייתא תליתאי דהיינו תורה נביאים כתובים דהיינו שהגוף ילמוד תנ"ך ר"ל שילמוד אותם וינפה אותם עד שיעשה פת נקי ונחמד לאכול אותם דהיינו ללמוד ממנו והיינו שילמוד פשוטה של מקרא שהוא נמשל ללחם וזה אפי' הנשים יכולים ללמוד אותה שכבר נדפסו תנ"ך בלשון אשכנז אבל התורה שבע"פ אין ללמוד לנשים כי כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וקאמר ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן הבקר רך וטוב ויתנה אל הנער וימהר לעשות אותו שמצינו שהתורה שבע"פ דמי' לבישרא דתורא כמ"ש רז"ל עד דגרמיתי' גרמי' בי' אביי תא אכלי בשרא שמינה בי' רבא וקאמר וימהר לעשות אותו ר"ל שלא ביטל מהזמן כלום וחידש מחידושי תורה שהתורה אשר חידש הוא עשאה וקאמר בתר הכי ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו נבאר זה עפי"מ שדרשו רז"ל בגמרא (ברכות ס"ג) על פסוק כי מיץ חלב יציאה חמה במי אתה מוציא חמאה של תורה ר"ל מתיקות חידושיו במי שמקיע החלב הינק משדי אמו ר"ל תענוגי הילדות ונמצא שהתורה נקרא חמאה וכן מצינו שהסודות התורה נקראים חלב דכן איתא בגמרא שדבש וחלב תחת לשונך שהם סודות התורה יהי' תחת לשונך ולא תגלה אותם לשום אדם ונראה דהחמאה שהיא מבחר מהחלב ומצינו דהחלב המה סודות התורה החמאה הוא טעמי מצוה עפ"י סוד דכיון שיודע סדר השתלשלות ובנין העולמות נודע לו ג"כ טעמי המצוה וכ"ש הוא שלא יגלה זה והיינו דקאמר שהבקר שהיא התורה שבע"פ נתן אל הנער ר"ל שלמד אות' לתלמידיו וכמה דכתיב (שמות ל"ג) ויהושע משרתו נער אבל החמאה וחלב לקח בעצמו ויתן לפניהם לפני ב"ד של מעלה והוא עומד עליהם תחת העץ ר"ל שכבר נפטר מחום היום האמור למעלה וקאמר ויאכלו שהיו נהנים ממנו כמו שבארנו למעלה על הכתוב (משלי י"ג) מפרי פי איש יאכל טוב ויאמרו אליו איה שרה אשתך ואיתא בבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד לא נקוד א"ר אליעזר בכל מקום שאתה מוציא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה אי"ו אברהם כשם שאמרו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם ובגמרא מפרש שיודעים היו היכן המה רק שעשו כן כדי לחבבם זה על זה:
ומדי דברי בזה נתרץ מה שמקשים העולם דלמה הוצרך לנקוד על אאי"ו שבאליו ה"ל לנקוד רק על למ"ד שבאליו והי' הכתב רבה על הנקודה וידרוש את הכתב, ונראה לתרץ לפי פשוטו דמה מהני שנכתוב איו הלא לא כתיב למי קאמרי איו וכך צריך למיכתב ויאמרו אליו איו ולכן כשנקוד על איו שבאליו צריכי' לדרוש את הנקודה שהיא רבה על הכתב באותו תיבה וגם צריכי' לדרוש הכתב אשר איננו נקוד שבשתי תיבות אלו אליו איה מפני שבב' תיבות אלו הכתב רבה על הנקודה ונמצא שתשאר אותיות אלי"ה ונמצא שצריך לדרוש את הכתב והנקודה ומשו"ה הוצרך לחלק התיבות שיהי' נדרש ממנה אלי' ויהי' נדרש ממנו איו וא"כ יותר טוב לנקוד ג' אותיות מ"ד אותיות דאי הוי נקוד רק על למ"ד שבאליו הוי צריך לנקוד נמי אותיות אי"ו כדי שיצטרף אל למ"ד של אליו וידרוש ממנה אליה וק"ל:
נחזור לעניינינו שלפי פשוטו הי' המלאכים מחבבים שרה בעיני אברהם ואברהם בעיני שרה ולפי דרכינו נאמר שמרמז שאחר שנהנו הב"ד של מעלה מתורתו ויצא נקי ומעיקרא היו נצבים עליו להפריד נשמתו מגופו עכשיו היו מחבבי' זה לזה שיהי' להם דביקות ואמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך זה יבואר עפ"מ דאי' במדרש על פסוק (דברים א') יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים משל לאדם אחד שהלך בדרך עיף ויגע בתוקף החום והירעב וצמא ולא מצא לאכול עד שפגע באילן א' שצילו נאה שעומד אצל מעין שמימיו מתוקים והאילן מלא פירות טובים ונחמדים מיד הי' ישב לו תחת צילו ואכל מפירות האילן כדי שובעו ושתה מן המים שאצלו וכשרצה להשיב לדרכו אמר אילן במה אברכך אם אברכך שיהי' פירותך נעים וטובים הלא בלא"ה כן הוא אם אברכך שלא יחסר מימיך הלא המעיין אצלך ואם אברכך שיהי' צילך נאה הרי כבר צילך נאה אלא אברכך שיהי' האילנות שיבואו מפירותך כמותך כך משה רצה לברך את ישראל ולא הי' יודע במה לברכם שכבר היו נשלמים בכל מעלות ומדות כדכתיב (שיר השירים ח') מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה וכל הקפיטל ההוא אשר מדבר בשבח דור המדבר לפיכך אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ר"ל שיהי' יוצא חלציכם כמותכם, כך כשאברהם שהיא הנשמה יצא בדינה זכאי ונשלם בכל המעלות ובכל הברכות כדכתיב (בראשית כ"ז) וה' בירך את אברהם בכל ברכו השם ואמר כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ר"ל שיהי' לך בן כמותך וקאמר ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו ר"ל דלמעלה אמר שציוה אברהם לשרה ונאמר שאברהם עשה כאשר דבר אבל לא נאמר ששרה דהיינו הגוף אם עשה כאשר ציוהו לכן קאמר ושרה שומעת ר"ל שמיעת הלב פתח האוהל והוא אחריו ר"ל דהיצר הרע אשר שוכן תוך הגוף ונקרא הוא כדאמרינן הוא השטן הוא היצה"ר וכו' ואם השומע לעצתו הוא מושל על הגוף במקום הנשמה והיינו דקאמר והוא אחריו ר"ל הוא היצה"ר כשהגוף נכנס בבה"מ הוצרך הוא להיות אחריו ר"ל אחורי הפתח כענין שאמרו אם פגע בך מנוול זה וכו' וק"ל: היוצא מזה דהתורה מגינה ומצילה מכל הפורעניות ומאריכות ימים כדכתיב (משלי ב') בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך ומה דקאמר ושלום יוסיפו לך משום דמעיקרא קאמר שלא ישכח היינו שיחזיר על לימודו ולא יפרוש ממנו דודאי שאם יהי' סנה ופירש בודאי ישכח תורתו שעי"כ שלא יהי' שנה ופירש שלום יוסיפו לך לאפוקי אם יהי' שנה ופירש גדולה השנאה שיהי' בינו לבין ת"ח אכן אם לא ישכח ויהי' הוא ג"כ נחשוב בין ת"ח בודאי יהי' לו שלום כאמרם ת"ח מרבים שלום בעולם לאפוקי ע"ה הם מלאים קנאה ושנאה ותחרות זה לזה ואין ביניהם שלום ובדרך הלצה שמעתי מפי א' ששאל מפני מה לפעמים שני ע"ה הם במחלוקת גדולה ודוברים זע"ז דברים רעים אשר לא נשמע ונראה כאלו אין לו חלק באלקי ישראל וכשמת הוא הולך לבקש ממנו מחילה ומרחיש בשפתיו בלחש ולוחש באזניו מה הוא זה הלא לפי דעתו לאחר מיתה יקולע בכף הקלע ע"י מלאכי חבלה ומאי איכפת לי' שביקש ממנו מחילה ותירץ לפי שגדולה שנאה ששונאים ע"ה את הת"ח יותר מאומות העולם אמנם הלא מצינו שגם ע"ה שונאי' זה לזה ומפני מה שונא אותו הלא הוא ג"כ ע"ה כמוהו אמנם מפני שחשדו בכשרים שחושד את חבירו שיחזור מלהיות ע"ה וילך ללמוד ומשו"ה שונא אותו מאוד ומדבר עליו דברי כזבי':